האם מותר ליהנות מגיד הנשה?

האם מותר ליהנות מגיד הנשה? שער מופלא ורצוף הוד נפתח לפנינו עתה ,בעמקם של דברי תורה ופנימיות הסוגיות ,עת עומדים אנו משתאים למול בירור גדרי הדין וההלכה במצוות איסור גיד הנשה .מתוך חשכת המאבק הלילי בערבות יבוק ,עת נפגע יעקב אבינו ע"ה בירכו ,נחקקה המצווה לדורות .אולם ,בעוד איסור האכילה ברור וגלוי לכל ,נעורת בעומק עולמה של הלכה שאלה נוראה ומסעירה :מהו גדר ההנאה…

האם מותר ליהנות מגיד הנשה? שער מופלא ורצוף הוד נפתח לפנינו עתה ,בעמקם של דברי תורה ופנימיות הסוגיות ,עת עומדים אנו משתאים למול בירור גדרי הדין וההלכה במצוות איסור גיד הנשה .מתוך חשכת המאבק הלילי בערבות יבוק ,עת נפגע יעקב אבינו ע"ה בירכו ,נחקקה המצווה לדורות .אולם ,בעוד איסור האכילה ברור וגלוי לכל ,נעורת בעומק עולמה של הלכה שאלה נוראה ומסעירה :מהו גדר ההנאה מגיד זה? והנה ,מתוך בירור יסודות הסוגיה ,מתעוררת חקירה תלמודית עמוקה ומפעימה המרעידה את אמות הסיפים של גדרי האיסורים .שהן אל מול עינינו מובאות שיטות התנאים במסכת פסחים, היכא שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם גיד הנשה אסור בהנאה או שמא מותר הוא בהנאה ורק באכילה נאסר .ומתוך כך נעורת השאלה בדחילו ורחימו :הלא מבואר במסכת חולין שאיסור גיד הנשה מתחיל כבר מחיים ,בעוד הבהמה חיה ומהלכת על רגליה ,ומכך מקשה הגאון הישועות מלכו קושיה עצומה ,שאם היה הגיד אסור בהנאה ,הכיצד מותר לאדם לחרוש בבהמתו או להשתמש בה ,הרי בכל פסיעה ופסיעה הוא נהנה מגיד הנשה שאיפשר לה לצעוד? מאיזה שורש עמוק נבע פסק ההלכה שהגיד מותר בהנאה ,והכיצד מתיישבים גדרי הדין מחיים לפי שאר השיטות?

ומתוך הדרמה הרוחנית של בירור גדרי האיסור ,אנו פוסעים בחרדת קודש אל מקורות הסוגיה העמוקים בש"ס ובפוסקים ,לראות עין בעין את מחלוקת התנאים ואת פסיקת ההלכה לדורות. חז"ל בגמרא במסכת פסחים (דף כ"ב ע"א) ביארו :שנחלקו התנאים בגדרו של איסור גיד הנשה, לדעת רבי יהודה מותר הוא בהנאה ורק באכילה נאסר ,ולדעת רבי שמעון אסור הוא אף בהנאה. הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שהשאלה היסודית היא האם איסור אכילה האמור בתורה בגיד הנשה כולל בחובו אף איסור הנאה ,או שמא צמצמה התורה את איסורו לאכילה בלבד. רבינו משה בן מיימון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ח הלכה יד) כתב" :גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה ונותן לו הירך שלימה בפני ישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראל זה קודם שיינטל הגיד שהרי מקומו ניכר לפיכך אם הייתה הירך חתוכה לא יתננה לעכו"ם בפני ישראל עד שייטול הגיד שמא יאכל ממנה ישראל". הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שכיוון שהלכה כרבי יהודה שהגיד מותר בהנאה ,רשאי האדם למכור או לתת במתנה לנכרי ירך כשהגיד בתוכה ,ובלבד שלא ייווצר מכשול של אכילה לישראל אחר. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן סה סעיף י -יא) פסק" :גיד הנשה מותר בהנאה. שולח אדם לנכרי ירך וגיד הנשה בתוכה ,בין שלמה בין חתוכה .ואם נותנה לו בפני ישראל ואומר לו שהיא כשרה ,לא יתננה לו כשהיא חתוכה אלא אם כן ניטל גידה" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שנפסקה ההלכה למעשה כדעת המתירים הנאה בגיד הנשה ,וכל גזירת ההרחקה בירך חתוכה בפני ישראל היא רק משום חשש מכשול אכילה ולא משום איסור הנאה. ועתה ,בהתבוננות עמוקה יותר בגדרי זמן חלות האיסור ,חז"ל בגמרא במסכת חולין (דף צ ע"א) ביארו :שאיסור גיד הנשה מתחיל חלותו כבר מחיים .ומכוח זה הוכח שם שבוולד של קדשים אין איסור גיד הנשה ,לפי שהקדושה חלה משעת הלידה ואילו הגידים אינם נחשבים גידים בשעת הלידה ,שהרי בתחילה בשר הם ואחר כך נהפכים לגידים ,וכיוון שאין איסור חל על איסור ,אין איסור גיד הנשה חל על איסור הקדש .הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שזמן חלות איסור גיד הנשה מוקדם לזמן השחיטה וחייל עוד בעוד הבהמה חיה. בעלי התוספות בחולין (דף צ ע"א) מפרשים :שאף לאחר שנשחטה הבהמה ונזרק דמה ,אין חל בה איסור גיד הנשה אלא אם כן היה חל מחיים ,מפני שצריך שיחול האיסור מחיים כדוגמת יעקב אבינו שנשה לו גידו מחיים .הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שישנו היקש ודמיון גמור בין גדר האיסור לדורות לבין המאורע ההיסטורי אצל יעקב אבינו. ומתוך ההעמקה ביסודות המקורות ,אנו פוסעים בחרדת קודש אל בירורם של דברי האחרונים, עת נפרשת לפנינו קושיה עצומה ומפעימה המרעידה את אמות הסיפים של גדרי הסוגיה. הגאון רבי יהושע מקוטנא בספרו ישועות מלכו (יבין דעת ,יו"ד סימן סה) חידש :קושיה נוראה ומפליאה על הדעות האוסרות גיד הנשה בהנאה .שהנה ,מתוך דברי הגמרא במסכת חולין התבאר כי איסור גיד הנשה חל כבר מחיים ,בעוד הבהמה חיה ומהלכת על רגליה .ואם ננקוט כשיטות הסוברות שאיסור גיד הנשה הוא אף בהנאה ,הכיצד מותר לאדם לחרוש בבהמתו ,לרכוב עליה או ליהנות ממלאכתה בעודה בחיים ,הלא בכל פסיעה ופסיעה שהבהמה צועדת הוא נהנה באופן

ישיר מגיד הנשה שבירכה ,שהרי ללא גיד זה אין הבהמה יכולה לצעוד כהוגן ,כדמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שהיה צולע על ירכו מחמת פגיעת הגיד .ומכוח הקושיה הזו הוכרח לחלק ולחדש ,כי לשיטות הסוברות שגיד הנשה אסור בהנאה ,על כורחנו אין איסורו חל מחיים אלא רק לאחר מיתה ושחיטה ,ואילו לשיטת ההלכה שאיסורו חל כבר מחיים ,על כורחנו נקטו הפוסקים כרבי יהודה שגיד הנשה מותר בהנאה ,ומטעם זה שרי ליהנות ולעבוד בבהמה מחיים. עומק הסבר הדברים הוא ,שהישועות מלכו מעמיד חקירה עמוקה ביחס שבין זמן חלות האיסור לבין גדרי ההנאה ממנו .שכן אם התורה אסרה את הגיד בהנאה מוחלטת ,והאיסור תופס בעצם מציאותו עוד בעודה חיה ,הרי שמציאות הגיד המעמידה את קומת הבהמה נהפכת למקור הנאה אסור עבור הבעלים .כדי ליישב תמיהה זו ,העמיד הגאון פתרון יסודי המקשר בין המחלוקות :או שזמן חלות האיסור נדחה לאחר מיתה מתוך גדר איסור הנאה ,או שאיסור הנאה אינו קיים כלל מתוך גדר חלות מחיים ,ומכיוון שנפסקה ההלכה שהאיסור חל מחיים ,ממילא מוכרח שהגיד מותר בהנאה. ומתוך יישוב קושיית הישועות מלכו ,אנו פוסעים אל בירור דרך נוספת בהבנת הסוגיה ,עת נגלה פתרון מחודש המעמיק בגדרי תערובת וחיבור איברים. הגאון רבי מאיר אוירבך בספרו אמרי בינה (הלכות טריפות ,סימן ו) חידש :יסוד כביר ליישוב הקושיה ,דאף אם נימא שגיד הנשה אסור בהנאה וחל כבר מחיים ,מכל מקום אין איסור הנאה נוהג בגיד כל עוד הוא מחובר לשאר איברי הבהמה .האיסור ליהנות מן הגיד תופס אך ורק כאשר הגיד עומד בפני עצמו כאיבר מובדל ,אולם בעודו חלק בלתי נפרד מגוף הבהמה החיה ,הנאת גופה של הבהמה נחשבת כהנאה מן הכלל ,ואין רואים בזה הנאה פרטית מאיסור הנאה. הגאון רבי מאיר אוירבך בספרו אמרי בינה (שם) מביא ראיה איתנה ליסוד זה :מדין גנב שגנב שור או שה ומכרו ,שפסקה התורה שחייב לשלם תשלומי ארבעה וחמישה .והנה ,אם נסבור שגיד הנשה אסור בהנאה אף בעודו מחובר ,הרי אין לאדם בעלות על איסורי הנאה ,ונמצא שהמוכר בהמה זו הרי הוא כמי שמכר בהמה ושייר בה איבר אחד שאינו שלו ,וקיימא לן שמוכר ושייר אינו חייב תשלומי ארבעה וחמישה .אלא מוכרח מכאן ,שבשעה שהגיד מחובר לגוף הבהמה ,אינו נחשב כדבר האסור בהנאה בפני עצמו ,ויש עליו בעלות מעליאתא כחלק מכלל הבהמה. מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו אור שמח (הלכות מאכלות אסורות ,פרק ח הלכה יד) חידש :גדר מחודש בדין בעלות על איסורי הנאה המחוברים ,בהסבירו כי ביטול איסור הנאה בחיבורו אל היתר אינו רק דין בדיני איסור והיתר ,אלא הוא גדר משפטי בעצם חלות הבעלות ,שכל עוד האיסור בטל לגוף השלם ,משתעבד הוא לקניינו של האדם ואין בו חסרון של ממונו המוגבל. הגאון רבי חנוך אייכנשטיין בספרו מרחשת (סימן א) ביאר :את חילוק הגדרים בין איבר העומד בפני עצמו לבין איבר המעמיד את כלל הגוף .בעוד שאיבר נפרד האסור בהנאה מבקיע את הבעלות ומפקיע את אפשרות המכירה ,איבר מעמיד כדוגמת גיד הנשה מחיים נטמע בכללות הבהמה ,ואין איסורו הפרטי יכול לפגוע בהנאת הגוף השלם ובמכירתו. ומתוך ההעמקה ביסודות הגדרים של חיבור וביטול ,אנו עולים אל היכלם של גדולי הראשונים והאחרונים ,להרחיב ולהטעים את המבטים הנוספים בסוגיה חמורה זו.

רבינו שלמה בן אדרת הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן שנו) מפרש :כי חילוק יסודי ישנו בין דבר שעיקר מציאותו עומדת לאכילה לבין דבר שעיקר מציאותו עומדת להעמדת הגוף .איסור גיד הנשה מחיים ,אף אם היה נאסר בהנאה ,לא בא להפקיע את תשמיש הבהמה העיקרי ,לפי שהתורה אסרה את הגיד מחמת חשיבותו הניכרת ,ולא עשתה אותו כנבלה המטמאת ומאוסה שמפקיעה את כללי ההשתמשות בבהמה החיה. רבינו יום טוב בערב הריטב"א בחידושיו (חולין קא ע"א) ביאר :כי גדר הנאה הבאה לאדם בעל כורחו ואינו מתכוון לה ,נוהג אף בעבודת הבהמה מחיים .כיוון שהאדם החורש בבהמתו מתכוון לעצם מלאכת השדה ולכוח הבשר של הבהמה ,ואין כוונתו ליהנות דווקא מנוזלי הגיד וממתיחתו, הרי זו הנאה הנגרמת מאליה דרך היתר ,ואין בה איסור הנאה כלל אפילו למאן דאמר גיד הנשה אסור בהנאה. הגאון רבי אריה לייב הלר בספרו קצות החושן (חושן משפט סימן שמג) חידש :כי בכל איסורי הנאה שהם חלק מבעלי חיים בעודם בחיים ,לא אמרנו שאין בהם דין בעלות וממון .שכן עצם חיות הבהמה והקניין שיש לאדם בגופה ,מעמידים את בעלותו על הכלל כולו ,וכל שאין האיסור עומד להיתלש ולהשתמש בו בפני עצמו ,אין איסור ההנאה הפוטנציאלי מפקיע את גדר הממון שיש לבעלים בבהמה. הגאון רבי יעקב מליסא בספרו נתיבות המשפט (חושן משפט סימן שמג) מחדש :שאין אדם נחשב 'מוכר ושייר' כשמכירת הבהמה כוללת איבר האסור בהנאה בעודה חיה ,משום שחובת המכירה חלה על החפץ השלם .כיוון שהגיד אינו ניתר או נאסר בפני עצמו מחיים לעניין תשמיש ,המכירה תופסת בכלל גוף השור והשה ,ואין הבעלות נפגמת בשל מציאות הגיד המחובר לו. ומתוך ההעמקה ביסודות שיטות הראשונים והאחרונים ,אנו פוסעים אל בירור דבריהם של גדולי הדורות המאוחרים ופוסקי זמננו ,המאירים את מחלוקת התנאים ומיישבים את דברי ההלכה בבהירות מחודשת. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות מאכלות אסורות) ביאר :כי פסק השולחן ערוך שהתיר גיד הנשה בהנאה עומד על יסוד מרווח ומוצק בש"ס ובראשונים .כאשר גזרו חכמים הרחקות ומכשולות בירך חתוכה ,לא גזרו זאת אלא משום חשש אכילה בטעות ,שמא יבוא ישראל לאכול מן הגיד בלא ידע ,אבל בעצם ההנאה מהגיד ,בין בדרך מכירה לנכרי ובין בדרך תשמיש בבהמה מחיים ,לית בה שום בית מיחוש ואין לחוש בה לאיסורא. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חולין ,סימן סג) חידש :בהגדרת גדר "הנאה" בגיד הנשה בעודו מחובר בבהמה חיה .יסוד חידושו הוא ,שאין עצם העמדת הבהמה על רגליה נחשבת כהנאה הישירה האסורה מן האיסור ,אלא היא בגדר "מעמיד" בעלמא .כיוון שהאדם נהנה מכוחה הכולל של הבהמה ולא מן הגיד כדבר בפני עצמו ,אין זו הנאה מגופו של איסור ,ובכך מיושבת שיטת האוסרים בהנאה בלא צורך לדחוק ולומר שאין איסורו מחיים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) מחדש :בביאור סוגיית חלות איסור מחיים ,כי הנידון בגמרא בחולין אם איסור גיד הנשה חל מחיים אינו סותר את ההלכה הפסוקה שהגיד מותר

בהנאה .האיסור מחיים הוא גדר של חלות שם איסור אכילה עתידי על הגיד ,המונע מאיסורים אחרים לחול עליו ,אך אין בו כדי לאסור את ההנאה מן הבהמה בעודה בחיים ,שכן תורת איסור הנאה לא נאמרה בגיד הנשה כלל. ומתוך ההעמקה ביסודות שיטות הראשונים והאחרונים ,אנו פוסעים אל בירור דבריהם של גדולי הדורות המאוחרים ופוסקי זמננו ,המאירים את מחלוקת התנאים ומיישבים את דברי ההלכה בבהירות מחודשת. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות מאכלות אסורות) ביאר :כי פסק השולחן ערוך שהתיר גיד הנשה בהנאה עומד על יסוד מרווח ומוצק בש"ס ובראשונים .כאשר גזרו חכמים הרחקות ומכשולות בירך חתוכה ,לא גזרו זאת אלא משום חשש אכילה בטעות ,שמא יבוא ישראל לאכול מן הגיד בלא ידע ,אבל בעצם ההנאה מהגיד ,בין בדרך מכירה לנכרי ובין בדרך תשמיש בבהמה מחיים ,לית בה שום בית מיחוש ואין לחוש בה לאיסורא. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חולין ,סימן סג) חידש :בהגדרת גדר "הנאה" בגיד הנשה בעודו מחובר בבהמה חיה .יסוד חידושו הוא ,שאין עצם העמדת הבהמה על רגליה נחשבת כהנאה הישירה האסורה מן האיסור ,אלא היא בגדר "מעמיד" בעלמא .כיוון שהאדם נהנה מכוחה הכולל של הבהמה ולא מן הגיד כדבר בפני עצמו ,אין זו הנאה מגופו של איסור ,ובכך מיושבת שיטת האוסרים בהנאה בלא צורך לדחוק ולומר שאין איסורו מחיים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) מחדש :בביאור סוגיית חלות איסור מחיים ,כי הנידון בגמרא בחולין אם איסור גיד הנשה חל מחיים אינו סותר את ההלכה הפסוקה שהגיד מותר בהנאה .האיסור מחיים הוא גדר של חלות שם איסור אכילה עתידי על הגיד ,המונע מאיסורים אחרים לחול עליו ,אך אין בו כדי לאסור את ההנאה מן הבהמה בעודה בחיים ,שכן תורת איסור הנאה לא נאמרה בגיד הנשה כלל. ומתוך בירור יסודות הסוגיה במעלת דברי התנאים והאחרונים ,אנו מגיעים אל השטח המעשי, לראות את הנגזרות והנפקא מינות למעשה העולות מתוך הגדרים הללו. נפקא חידוש ראשון מתבטא בדין מכירת או נתינת ירך לנכרי .כאשר אדם נותן לנכרי ירך כשהיא שלמה ואין ישראל רואה זאת ,או כשהיא מחוברת ומקומו של הגיד ניכר ,מותר לעשות כן לכתחילה וליהנות מדמיה .מנגד ,אם הירך חתוכה ויש חשש שמא ישראל יטעה ויאכל ממנה קודם ניקור ,נאסר הדבר משום מכשול אכילה ולא משום איסור הנאה. נפקא חידוש שני מתבטא בשאלת השימוש וההנאה ממוצרים התעשייתיים או הרפואיים המופקים מגיד הנשה לאחר ניקורו .כיוון שנפסקה ההלכה כדעת המתירים גיד הנשה בהנאה, מותר להשתמש בגיד לצרכי רפואה שלא כדרך אכילתו ,כגון לתפירת פצעים ,לייצור חוטים ,או לשימושים תעשייתיים אחרים ,ואין בזה שום בית מיחוש של איסור הנאה. נפקא חידוש שלישי מתבטא בגדרי הבעלות והמכירה של בהמה חיה .כיוון שאין הגיד אסור בהנאה בעודו מחובר ,אין עצם מציאותו בתוכה פוגמת במכירת הבהמה או בהשאלתה למלאכה, והקניין תופס בכלל גופה בשלמות בלי לחוש לשיור איסור הנאה.

ומתוך בירור הדינים והנגזרות המעשיות ,אנו פוסעים אל עומק הרעיון הרוחני והמחשבתי, להתבונן בסוד המופלא של היתר ההנאה מגיד הנשה. ונראה לבאר ולהסביר כי ההבדל הדק והעמוק שבין איסור אכילה לבין היתר הנאה מגלה לנו יסוד עצום בתפיסת המאבק עם כוחות החומר והרע .האכילה מייצגת את הפנימיות הדבר אל תוך גופו ונפשו של האדם ,את הפיכתו לחלק בלתי נפרד מישותו .לעומת זאת ,ההנאה החיצונית מייצגת את היכולת של האדם להשתמש בכוחות העולם ,לשעבדם ולנצלם לטובת בניין ועשייה ,מבלי לתת להם לחדור אל פנימיותו .פציעת הירך במאבק הלילי מייצגת את המפגש עם הצער והניסיון, והתורה מלמדת אותנו כי אין אנו אמורים להפנים את הרע או להזין ממנו את נפשנו באכילה ,אך מותר וראוי לנו לקחת את תוצאות המאבק ולהפוך אותן לשימוש מועיל ולתיקון העולם. ונראה עוד להרחיב ,כי המבט העמוק על היתר ההנאה מחיים ,כפי שביררו גדולי האחרונים, מלמד את הנפש יסוד כביר בהנהגת האדם עם כוחותיו הפגועים .בעוד האדם נע ונד במסע חייו, נושא עמו לעיתים זיכרונות של כאב ,חולשות או פציעות עבר ,עשויה לנשור בלבו מחשבה של ייאוש כאילו עצם מציאות החולשה פוסלת את כל קומתו ומבטלת את יכולת פעולתו .באה ההלכה ומלמדת :הבהמה כולה מותרת במלאכה ,הגיד המחובר אינו מפקיע את חיוניות הגוף כולו .החולשה או הזיכרון הכואב אינם משתקים את יכולת העשייה וההשפעה של האדם ,אלא נטמעים בתוך מציאותו השלמה ומשתעבדים אל הקדושה ואל בניין החיים. ונראה להוסיף ולבאר ,כי היתר ההנאה מורה על הניצחון הסופי והמלא של יעקב אבינו וזרעו אחריו .אילו היה הגיד אסור בהנאה מוחלטת ,היה בזה רושם של שליטה מוחלטת וכוח בלתי מנוסח של השראת טומאה ואיסור על מעשי ידיו של האדם .אולם בכך שהתורה התירה את ההנאה ,נמסר לנו רמז נצחי :גם המקומות שבהם נגעה הפציעה ,אין להם כוח להשבית את מהלך החיים והיצירה של עם ישראל .כל ניסיון וכל נזק שנעשה במעלה הדרך הופכים בסופו של דבר לכלי שדרכו ניתן להפיק תועלת ,להתחזק ולהוסיף אור. ומתוך התבוננות בעומק הרעיון ,אנו יורדים אל נבכי הנפש ומגלים כיצד היסוד ההלכתי של היתר הנאה מגיד הנשה משקף את הדרמה הפסיכולוגית והרגשית המתחוללת בקרבו של האדם. ונראה לבאר ולהסביר כי האדם נושא עמו לא פעם משקעים ,צלקות וזיכרונות ממאבקים ישנים .המחשבה הבנאלית עלולה להביא את האדם למצב של שיתוק ,מתוך תחושה שכישלון או פציעה בעברו הופכים את כל הווייתו ל"אסורה בהנאה" ,כזו שאינה ראויה עוד לעשייה ולבניין. והנה ,בא אור ההלכה ומלמד יסוד נפשי כביר :הנגיעה בכף הירך ,אותה נקודת תורפה שפגעה ביעקב ,אינה מפקיעה את חיוניותה של כלל הבהמה .מותר להמשיך לצעוד ,מותר להמשיך לחרוש ולפעול בעולם .הנפש לומדת להבחין בין האיסור להפנים את הכאב כמקור זהות בלעדי (שזהו גדר איסור אכילה) ,לבין הרשות להשתמש בכוחות החיים הנותרים כדי להמשיך להניע את מסע החיים קדימה. ונראה עוד להרחיב ,כי היכולת ליהנות מן הירך בשעה שהגיד מחובר אליה מגלה את כוחה של האינטגרציה הנפשית .כאשר האדם מנסה לבודד כל פצע ולהביט בו בפני עצמו ,הפצע נראה

מאיים ,משתק ואסור .אך כאשר האדם משלב את נקודות החולשה בתוך המכלול השלם של אישיותו ,כחלק מחיים מלאי עשייה ,תורה ומצוות ,החולשה מאבדת את כוחה המשתק .היא נטמעת בכלל ,והאדם יכול להמשיך ולפעול מתוך גדלות מוחין וזהות שלמה. ונראה להוסיף ולבאר ,כי היתר ההנאה מעניק לאדם חוסן רגשי עמוק למול תחושות אשמה וחרדה .פגיעת השריר או הגיד מייצגת את הרגע שבו האדם חושש כי איבד את יכולת העמידה שלו. ההלכה שמורה כי הגיד מותר בהנאה נוסכת בנפש את הביטחון שאין שום פציעה שיכולה להפקיע מן האדם את עצם ערכו ,קניינו ויכולתו להביא תועלת ולמצוא טוב ושמחה בעולמו של הקב"ה. ומתוך ההתבוננות במעמקי הנפש ,אנו פוסעים אל בירור המצפן המוסרי והתביעה הפנימית המזככת ,הדולה מתוך מעיינות הסוגיה הדרכה ישרת דרך ומאירה. ונראה לבאר ולהסביר כי המוסר הגדול העולה מכאן הוא הזהירות העצומה מפני הקצנה בלתי מבוקרת בהנהגת החיים .כאשר התורה אוסרת דבר מה ,כדוגמת אכילת גיד הנשה ,קל לאדם ליפול אל זרועות ההחמרה היתירה ולהפוך את הדין לאיסור גורף של הרחקה ומיאוס מוחלט מכל נגיעה והנאה .באה ההלכה ומעמידה גבול מדויק :האיסור הוא אכילה ,אך ההנאה מותרת .התביעה המוסרית מן האדם היא לדעת למדוד את גדרי המצוות בדיוק הרצוי ,בלי להוסיף סייגים מיותרים המצרים את צעדי החיים ,ובלי לגדור גדרות המביאות לידי עצבות ושיתוק. ונראה עוד להרחיב ,כי היסוד שהעלו האחרונים בעניין אחריות הבעלים במכירת הירך לנכרי בפני ישראל ,מעמיד תביעה מוסרית עמוקה בנוגע לזהירות ממכשול הזולת .אף על פי שהגיד מותר בהנאה והאדם פועל בתוך גבולות ממונו וזכותו ,אין הוא רשאי להתעלם מן המציאות שסביבו .אם פעולתו המותרת עלולה להביא ישראל אחר לידי טעות ואכילת איסור ,חובה עליו לסייג את מעשיו ולהתחשב בסובב אותו .המוסר התורני דורש מן האדם לשלב בין חירות ההנאה המותרת לו ,לבין הרגישות והדאגה המתמדת לשלום נפשו של חברו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הבירור בדין בעלות על דברים האסורים בהנאה מגלה יסוד מוסרי זך ביחס לרכוש ולמשאבי העולם .הבעלות האמיתית של האדם אינה נמדדת רק ביכולת לכלות ולצרוך את הדבר באכילה ,אלא ביכולת להשתמש בו ביושר ,ברשות ובמחשבה תחילה .כשהאדם משעבד את נכסיו אל רצון ה' ויודע לפרוש מן האסור תוך ניצול המותר לבניין ולחסד ,הוא מעלה את כל מציאותו הגשמית לדרגת ממון קדוש ומתוקן. ומכאן ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות לחיי היום יום :ראשית ,ההכרה הכבירה כי גם כאשר האדם חווה פציעה ,כישלון או נפילה בנקודת תורפה במסע חייו ,אין הדבר פוסל את כל קומתו או משתק את יכולת עשייתו ,אלא חובתו היא להמשיך לצעוד ,לפעול וליצור מתוך כוחות הלב הנותרים. שנית ,ההנהגה המעשית להבחין הבחנה חדה בין הפנמת הרע והכאב אל תוך פנימיות הנפש לבין ניצול תוצאות המאבק לבניין ולעשייה חיובית ,מתוך הבנה כי כל ניסיון ניתן לתרגום של צמיחה ותועלת. שלישית ,התביעה המוסרית לדאוג לשלום הזולת מתוך רגישות מתמדת ,לדעת כי גם כשהאדם פועל במרחב היתר והזכות שלו ,עליו לחשוב בעין טובה על חברו ולמנוע ממנו מכשול וטעות.

עיקר העניין: בין ערפילי המאבק הלילי בערבות יבוק לבין שולחן ההלכה הנטוי ,נחשף הסוד המופלא של היתר ההנאה מגיד הנשה .התורה לא באה לשתק את מרוץ החיים ולא לאסור את עצם תנועת הבהמה הצועדת על הארץ ,אלא להעמיד גבול זך ומזוכך בין הפנמת הכאב לבין העצמת החיים .הפרישה מן האכילה מלמדת את האדם שלא לתת לרע ולצער לחדור אל פנימיות נפשו ולהפוך לחלק מזהותו, בעוד שהתרת ההנאה מעניקה לו את החירות לרומם את כל כוחות הווייתו, לנצל את תוצאות המאבק לבניין ולעשייה ,ולהמשיך לצעוד בעוז .גם כשהדרך רצופה צלקות או נקודות תורפה ,חיוניות הגוף והנפש אינה נפגעת ,וכל פציעה במעלה הדרך הופכת למקור של איפוק ,זהירות ,חוסן ורוממות רוח. היכולת לשלב את נקודות החולשה בתוך המכלול השלם של האישיות היא הסוד המנצח המאפשר לאדם להמשיך לצעוד ולפעול בעוצמה .אין שום פציעה בעולם שיכולה להפקיע מן האדם את עצם ערכו ,קניינו ויכולתו להביא תועלת ולמצוא טוב ושמחה בעולמו של הבורא.