כיצד יעקב סידר את המשפחה כשיצא לקראת עשיו הרי זה איסור מפורש?

כיצד יעקב סידר את המשפחה כשיצא לקראת עשיו הרי זה איסור מפורש? שער מופלא ורצוף הוד נפתח לפנינו עתה ,בעמקם של דברי תורה ופנימיות הסוגיות ,עת עומדים אנו משתאים למול המעמד הנורא והמפעימה של פגישת יעקב ועשיו בערבות הירדן .יעקב אבינו ע"ה ,בחכמתו ובקדושתו ,נערך לדורות ומסדר את מחנה משפחתו בעת צרה וסכנה ,כדכתיב: "וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים…

כיצד יעקב סידר את המשפחה כשיצא לקראת עשיו הרי זה איסור מפורש? שער מופלא ורצוף הוד נפתח לפנינו עתה ,בעמקם של דברי תורה ופנימיות הסוגיות ,עת עומדים אנו משתאים למול המעמד הנורא והמפעימה של פגישת יעקב ועשיו בערבות הירדן .יעקב אבינו ע"ה ,בחכמתו ובקדושתו ,נערך לדורות ומסדר את מחנה משפחתו בעת צרה וסכנה ,כדכתיב: "וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית לג ,ב) .ומפורש ברש"י הקדוש :אחרון אחרון חביב .ויתירה מזו מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל ובפירוש הרד"ק ,שסידור זה נעשה מתוך חשבון שאם יבוא עשיו להכות ולחבל בראשונים, יפגע בראשונים תחילה ובינתיים ינוח כעסו או שיילחמו עמו ויצילו את האחרונים. והנה ,מתוך התבוננות בעומק ההלכה ,נעורת תמיהה עצומה ונוראה המרעידה את אמות הסיפים .שהן אל מול עינינו מובאת התוספתא המפורשת במסכת תרומות (פרק ז הלכה כג) ,היכא שמוזהרים ישראל אזהרה חמורה ומוחלטת :אם אמרו נכרים לסיעה של בני אדם "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם" -יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה ה) ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנז סעיף א) ,שאיסור חמור הוא להקדים ,למסור או לבחור אדם אחד למיתה או לפגיעה כדי להציל את האחרים .ומתוך כך נעורת השאלה בדחילו ורחימו :הכיצד זה פעל יעקב אבינו ע"ה ,בחיר האבות ,באופן הנראה לכאורה כקדימה והעדפה של נפשות מסוימות למפגע ולמיתה מול הנפשות החביבות עליו ,והרי קיימא לן שאין דוחים נפש מפני נפש ואסור למסור נפש מישראל? ומתוך הדרמה הרוחנית של פגישת האחים וההיערכות לקרב ,אנו פוסעים בחרדת קודש אל מקורות הסוגיה העמוקים במקרא ,במדרשי התנאים ובפוסקים ,לראות עין בעין את גדרי המעשה ואת פסיקת ההלכה לדורות“ .וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית לג ,ב). הכתוב מתאר את ההערכות הטקטית והמבנית שביצע יעקב אבינו ע"ה ברגעים המתוחים שבלב המדבר ,כאשר עשיו וארבע מאות איש עמו צועדים לקראתו .מתוך סידור זה נחזה עין בעין את חלוקת המחנה לשורות ולדרגים ,עובדה שמעוררת את הדיון ההלכתי הנוקב באשר לקדימת נפש אחת לרעותה בעת סכנת נפשות. רבינו שלמה יצחקי רש"י (בראשית לג ,ב) פירש" :אחרון אחרון חביב" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שיעקב אבינו ע"ה סידר את קרוביו לפי מידת חביבותם ,כאשר הרחוקים יותר הועמדו בחזית והחביבים ביותר הועמדו מאחור. תרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית לג ,ב) מבאר" :ושוי ית לחינתא הינן ובניהן בקדמיתא ,ארום אמר אילו אתי עשו לחבלא ברוביא ,יעביד באילן ובגו פתגמא הדין נקום ונגח עמיה קרבא" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שיעקב השים את השפחות וילדיהן בראשונה מתוך חשבון שאם יבוא עשיו לחבל בילדים ,יפגע באלו תחילה ,ובתוך כך יספיקו הנותרים לקום ולהילחם עמו. רבינו דוד קמחי הרד"ק (בראשית לג ,ב) מפרש" :אחרון חביב ,אולי ינוח כעסו בהריגת הראשונים ויניח האחרונים" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהיה כאן חישוב טקטי להציב את הראשונים

כחסום ובולם ראשוני בפני חמתו של עשיו ,מתוך תקווה ששפיכות הדמים בקו הראשון תביא לניחום כעסו קודם שיגיע אל השורות האחוריות. ומתוך בירור מקראות הקודש ומפרשי התורה ,אנו פוסעים אל מעיינות דברי חז"ל בתלמוד ובתוספתא ,להביט בגדרי ההלכה הנגזרים בסוגיה חמורה זו של פיקוח נפש ומסירת נפש. בתוספתא (תרומות פרק ז הלכה כג) שנינו" :סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם ,יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שאיסור מוחלט הוא להקריב בידיים יחיד כדי להציל את הכלל, לפי שאין דוחים נפש מפני נפש ואין אדם רשאי למדוד דם מי אדום יותר. בתלמוד ירושלמי (תרומות פרק ח הלכה ד) איתא" :תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו בהן גוים אמרו להן תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם ,אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל .ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ינהרגו". הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שרק כאשר היחיד מוגדר כחייב מיתה ומיוחד מעצמו מותר למסרו ,אך כל עוד אינו מיוחד ,אין שום היתר לבחור אדם ולמוסרו בידיים למיתה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף עד ע"א) איתא" :מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי ,דילמא דמא דהאי גברא סמיק טפי" .רבינו שלמה יצחקי רש"י (שם) פירש" :סברא הוא ,שאין יודע שדמו חביב ומעולה מדמו של חבירו ,לפיכך לא נדחה נפש חבירו מפני נפשו" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שכל דין שפיכות דמים ואיסור מסירת נפש מושתת על הסברא הישרת והברורה שאין שום אפשרות להעריך ולבחור איזה דם מעולה מחברו ,ומטעם זה אסור להקדים או להעדיף נפש אחת על פני רעותה. בגמרא במסכת פסחים (דף כה ע"ב) איתא" :כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים" .בעלי התוספות (שם) ביארו :כי איסור שפיכות דמים חמור עד כדי כך שאינו נדחה בשום אופן מפני פיקוח נפש של אחרים ,וכל היכא שיש מעשה בידיים של מסירת נפש ,נפסק הדין שיעבור ולא ייהרג ,ובשל כך מתעצמת הקושיה כיצד העמיד יעקב אבינו ע"ה את השורות הראשונות כמגן בפני הרעה. ומתוך בירור דברי חז"ל בסוגיות הש"ס והירושלמי ,אנו עולים אל היכלם של גדולי הראשונים, להעמיק בגדרי האיסור החמור של מסירת נפש ומהות הגדרת יהוד יחיד להריגה. רבינו משה בן מיימון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה) כתב" :נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ,וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ,ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם ,אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין כן לכתחילה ,ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" .הביאור בדבריו הקדושים הוא, שאיסור מסירת נפש מישראל הוא גזירת הכתוב ודין מוחלט שאינו נדחה אפילו במקום שאבדן הכלל כולו בסכנה ,וכל עוד היחיד אינו מיוחד מתוכם והינו חייב מיתה כמורד במלכות ,קיימא לן שיהרגו כולן ולא ימסרו נפש אחת בידיים.

רבינו רבי יצחק בר ששת הריב"ש בתשובותיו (סימן תרג) ביאר :כי יסוד איסור המסירה למיתה מיוסד על כך שכל מעשה של הקדמת פלוני או נתינתו בידי הגויים נחשב כמעשה הריגה ישיר בידיים מצידו של המוסר .לפיכך ,אין שום היתר לאדם לעשות מעשה אקטיבי שיגרום למיתתו של פלוני כדי להציל את אלמוני ,דמאי חזית דדמא דהאי סמיק טפי. רבינו נסים בר ראובן הר"ן בחידושיו (יומא מב ע"א בדפי הרי"ף) מפרש :כי אפילו ביהדוהו נכרים, התירו חכמים למסרו אך ורק אם מדובר במי שחייב מיתה מן הדין ,משום שרק בכהאי גוונא אין המוסרים נחשבים כגורמים מיתה לנפש נקייה .אולם אם אינו חייב מיתה ,אף על פי שייחדוהו הנכרים ,נחשב הדבר כמסירת נפש זכה וטהורה ,ואסור לעשות כן בשום פנים ואופן. ומתוך בירור יסודות הראשונים ,אנו פוסעים אל בירור דברי האחרונים והפוסקים ,אשר העמידו את ההלכה על מכונה וטרחו ליישב את הנהגת יעקב אבינו ע"ה אל מול חומרא דאיסור מסירת נפש. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן קנז סעיף א) פסק" :כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או ייהרג אם הוא בצנעה יעבור ואל ייהרג ...עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ,לא יתנו להם אחד מהם אלא אם כן יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני ,ויש אומרים דאפילו בהכי אין למסרו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי ,וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שפסק מרן להלכה את חומרת איסור מסירת נפש בידיים ,ובכך בירר כי אין שום היתר להקריב אדם אחד להצלת הכלל. הגאון הקדוש רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווה בספרו דברי יחזקאל (פרשת וישלח) חידש" :הנה אלוקים יבקש את הנרדף ,ואמרו במדרש שאפילו הרודף צדיק והנרדף רשע ,השי''ת מבקש עלבון הנרדף להצילו מן הרודף ,ולכן השפחות וילדיהן היו נרדפין ,וידע יעקב שלא יוכל עשיו להרע להם ,על כן שם אותם ראשונים ,ואח''כ שם לאה וילדיה כי היו גם כן נרדפין קצת לגבי בני רחל ,ואת רחל ובנה יוסף לא היו בכלל נרדפים לכן שם אותם באחרונה כי לא היה להם זכות נרדף ,וזה מה שכתב רש''י אחרון אחרון חביב דכיון שהם חביבים ולא נרדפים על כן הוכרח להעמידם אחרון" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,מידת חביבותם העליונה של בני רחל מנעה מהם את גדר "נרדף" ,בעוד שהשפחות וילדיהן היו בגדר נרדפים עליונים ,וידע יעקב שבזכות סגולת הנרדף יגן עליהם השי"ת מעשיו ,ולפיכך הציבם ראשונה כדי לפרוס עליהם את חסות ההשגחה. הגאון רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו פתחי תשובה (יו"ד סימן קנז סק"ד) ביאר :בשם גדולי האחרונים ,כי כל איסור הקדמת נפש למיתה נאמר רק כאשר ישנה מסירה בידיים אל הנכרים או קדימה מוחלטת להריגה ודאית .משא"כ בנדון של היערכות למלחמה וסידור מחנה ,אין כאן מסירה בידיים ולא גזירת מיתה מוחלטת ,אלא סידור טקטי של מערכות הקרב ,שבו עדיין קיים סיכוי של נצחון במלחמה והצלת כל המחנה כולו. ובירור נוסף נראה להסביר :כי עיקר איסור התוספתא והפוסקים הוא היכא שהנכרים תובעים ואומרים "תנו לנו אחד מכם" ,ששם המסירה היא אקטיבית ומבדילה נפש לרעה .משא"כ יעקב אבינו ע"ה העמיד את כולם כחלק ממערך לחימה אחד ,ואין בעצם הסדר משום מסירה בידיים, אלא היערכות כוללת שיש בה אפשרות של הצלה לכלל הנפשות.

ומתוך יסודות האחרונים ,אנו פוסעים אל בירור דברי גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמידו את גדרי פיקוח נפש ,הנהגת כלל ישראל בעת סכנה ומאבק ,ומסירת נפש במערכות לחימה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (שמות סימן יד) חידש :כי יש חילוק יסודי ומהותי בין סיטואציה שבה אדם מוסר יחיד בידיים לידי רודף כדי להציל את עצמו או את חברו ,לבין סידור מבנה של מחנה בעת יציאה למלחמה או היערכות לקרב .בעת מערכה כוללת ,כל יחידי המחנה שווים בסכנה העצמית של עצם הקרב ,והמנהיג או המפקד רשאי וחיב לכלכל את צעדי המערכה לפי שיקולים טקטיים ואסטרטגיים של הגנה והתקפה .על כן ,העמדת כוחות או שורות מסוימות בחזית אינה נחשבת כאיסור "מסירת נפש" ,אלא כהנהגה טקטית מותרת של ניהול מערכה ,שבה כל שורה משמשת תפקיד במערך ההגנה הכולל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (יום טוב ,עמודים שטו-שיז) ביאר :כי בכל מקום שבו אין ודאות של מיתה ליחיד המוקדם ,אלא ישנם ספקות שקולים וסיכויים להצלה או לניצחון במאבק ,לא חל הכלל החמור של איסור מסירת נפש בידיים .יעקב אבינו ע"ה לא מסר שום נפש בידי עשיו ,אלא ערך את משפחתו בדרך של ספק פקוח נפש וספק הצלה ,תוך תפילה ומוכנות לקרב ,ובכך לא היה שום נדנוד של איסור מסירה או העדפת דם אחד על פני חברו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,סימן נד) הבהיר :כי חומרת האיסור של התוספתא והפוסקים קיימת אך ורק כאשר הנכרים כופים את ישראל לפעול אקטיבית ולהסגיר אדם ספציפי לידיהם .אולם כאשר ישראל פועלים מאליהם לארגון שורותיהם ולהגנתם העצמית ,ואין כאן דרישה חיצונית למסירת אדם ,אין במעשה הארגון והסידור משום סיוע לרצח או דחיית נפש מפני נפש. ומתוך הבירור ההלכתי הזך ,אנו פוסעים אל התרגום המעשי והוראת ההלכה למעשה העולה מתוך סוגיה חמורה זו. נפקא מינה ראשונה מתבטאת בהנהגת מפקדים ומנהיגים בעת מערכה ולחימה .מתוך הבירור עולה כי העמדת כוחות בשורות הראשונות או שליחת כוח חלוץ למשימות סיור והגנה ,אינה נחשבת כאיסור של מסירת נפש או העדפת דם אחד על פני חברו ,אלא כחלק בלתי נפרד מניהול טקטי מותר של מערכה כוללת. נפקא מינה שנייה נוגעת לסדרי קדימה בהצלה בעת אירוע רב נפגעים או סכנה כוללת .כאשר הכל שווים בעצם הסכנה ,ויש צורך בארגון השטח לפי שיקולים מבצעיים ,מותר למנהלי האירוע לקבוע סדר פינוי וארגון השורות לפי יסודות של נרדפות ,חוסן ,או יעילות מבצעית ,ואין בזה משום איסור מסירה בידיים. נפקא מינה שלישית נוגעת להבחנה החמורה בין מעשה אקטיבי של הסגרת אדם לידי רודף, לבין מעשה של הגנה עצמית והיערכות .בעוד שהסגרת יחיד בידיים לידי אויב אסורה באופן מוחלט ,ארגון כוחות פנימי וחלוקת תפקידים בעת מצור או איום אינם מוגדרים כמסירה ,ומותר לפעול בהם לפי שיקולי הצלה מרביים. ומתוך הבירור ההלכתי והטקטי ,אנו עולים אל הרחבת הרעיון ועומק התבונה הגנוזה בהנהגתו של יעקב אבינו ע"ה.

ונראה לבאר ולהסביר ,כי הסידור של מחנה יעקב אינו מבטא העדפת נפש אחת על פני רעותה, אלא תפיסה עמוקה של הנהגה רוחנית בעת סכנה .יעקב אבינו ע"ה מתבונן על המציאות בעיניים אלוקיות ומבין כי בעולם של מאבק ,לכל דרג ולכל נפש יש תפקיד וזכות ייחודיים במערך הכללי. העמדת השפחות וילדיהן בראשונה אינה הפקרה ,אלא הצבתם בקו הראשון מתוך הכרה בעוצמת זכותם כנרדפים ,זכות המעוררת רחמי שמיים מיוחדים ומבטלת את גזירת הרודף. ונראה עוד להרחיב ,כי יש כאן יסוד אמוני כביר ביחס לשילוב בין השתדלות טבעית לבין ביטחון בה' יתברך .יעקב אבינו ע"ה אינו נכנע לייאוש ואינו קופא מול האיום הנורא של עשיו .הוא פועל בכל הכלים העומדים לרשותו ,בתפילה ,בדורון ובמלחמה .סידור המחנה מייצג את מיומנות ההנהגה לכלכל את הצעדים בתבונה יתירה ,תוך ניצול כל משאב וכל דרג לפי סגולתו ויכולתו, כדי להרבות את סיכויי ההצלה של הכלל כולו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החלוקה לשורות ולדרגים מלמדת על המבנה המורכב של עם ישראל. המחנה כולו ,על כל גווניו והבדלי דרגותיו ,פועל כגוף אחד מאוחד מול האויב .מתוך החיבור השלם הזה ,שבו כל אחד תופס את מקומו המדויק במערכה ,נוצרת החסינות הרוחנית והמבצעית המאפשרת לעם ישראל לעמוד מול כל נחשול וגל. ומתוך העומק הרעיוני ,אנו פוסעים אל מרחבי המחשבה והנפש ,לראות כיצד מאבקו של יעקב אבינו ע"ה בערבות יבוק משתקף במעמקי נשמתו של כל אדם ואדם. ונראה ליישב ולהסביר ,כי סדר המחנה של יעקב אבינו ע"ה הוא מפת דרכים פנימית לנפש האדם בעת שהיא מתמודדת מול סערות החיים ואיומיו של עשיו הרעיוני .האדם נקרא לדעת לארגן את כוחותיו הפנימיים בסדר נכון ומושכל .בעת התמודדות וניסיון ,אין להציב בחזית את כוחות הלב העדינים והחביבים ביותר ,אלא יש להשתמש תחילה בכוחות העמידה הבסיסיים, בחוסן הפשטי ובמידת הנרדפות וההכנעה ,מתוך יראה וביטחון כי ה' יתברך יבקש את הנרדף. ונראה עוד להעמיק ,כי מושג החביבות המוזכר ברש"י ,אחרון אחרון חביב ,אינו מבטא העדפה חיצונית או זלזול בזולת ,אלא אחריות כבירה .החביב והמקורב יותר נדרש לשאת במשא עמוק יותר של קדושה ורוחניות ,ולכן הוא נשמר מאחור כדי שיוכל להמשיך להאיר ולבנות את הבניין כולו .ככל שהאדם זוכה לקרבת אלקים ולמעלה רוחנית גדולה יותר ,כך מוטלת עליו החובה להיות שמור ומרוכז בעבודת ה' ,ולא להיחשף שלא לצורך אל פגעי הזמן והעולם. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הביטחון האמיתי בה' יתברך אינו ביטול ההשתדלות והמאמץ האנושי, אלא ההבנה שכל פעולה טקטית וכל סדר שנערך למטה אינם אלא צינור וכלי לקבלת הסייעתא דשמיא .יעקב אבינו ע"ה מלמד אותנו כי גם בשעה שהחשכה כפולה והסכנה מרחפת ,האדם נדרש לפעול בכל תבונה ,לערוך את כוחותיו ולסדר את אורחותיו ,מתוך אמונה שלמה שאין עוד מלבדו. ומתוך ההרחבה המחשבתית ,אנו פוסעים אל המצפן המוסרי הפנימי הנבנה מתוך יסודות הסוגיה ,להארת אורחות החיים במבט זך ומוסרי. ונראה להסביר ולבאר ,כי היסוד המוסרי העמוק העולה מתוך סדר המחנה הוא החוב המוסרי המוטל על כל מנהיג ,אב ואיש חינוך ,לראות את כל הסובבים אותו בעין חמלה וברגישות מופלגת,

מתוך הבנה מעמיקה של כוחותיהם ומעמדם .העמדת השפחות וילדיהן בראשונה ,לפי יסוד הנרדפות ,אינה מבטאת הפקרה אלא אחריות מוסרית כבירה לזעקתו של החלש והנרדף ולזהות את נקודת הזכות המיוחדת הקיימת דווקא אצל מי שנראה בעיני העולם כפחות ערך. ונראה עוד להוסיף ,כי מוסר השכל כביר נלמד מאיסור מסירת נפש בידיים .התורה הקדושה קובעת גבול ברור ובלתי מתפשר לחירות הפעולה האנושית בשעת משבר ,ומלמדת אותנו כי גם בעת מצוקה גדולה ודחוסה ,אין לאדם רשות לפגוע בזעיר אנפין בזכויותיו ובכבודו של הזולת כדי להציל את עצמו .הרצון לשרוד ולנצח אינו מתיר בשום אופן רמיסת נפש אחרת ,ואין למדוד את שוויו של האדם לפי מדדים תועלתניים או חיצוניים. ונראה עוד לחדד ,כי הזהירות המופלגת שנהג יעקב אבינו ע"ה שלא לעבור על איסור מסירת נפש ,אף בשעת פחד נורא מול ארבע מאות איש חמושים ,מעמידה בפנינו מופת של יושר מוסרי בלתי מתפשר .מוסר היהדות תובע מן האדם לשמור על צלם האלקים ועל טהרת המידות דווקא ברגעים המתוחים והקשים ביותר ,ולא לתת לסערת הרוחות או לחרדת העתיד לטשטש את הציון המוסרי הזך של התורה. ומתוך המצפן המוסרי הזך ,ניקח עמנו תובנות נעלות ומאירות לראיית אורחות חיינו ביום יום. האדם נדרש לדעת כי בעת סערה ומבוכה ,חובה עליו לכלכל את צעדיו בתבונה ,לארגן את כוחות נפשו בסדר נכון ,ולזכור כי דווקא במקום הנמוך והנרדף שרויה השגחתו ורחמיו של השי"ת.

עיקר העניין: הנה נחשפה לפנינו מסכת מפוארת ורצופת הוד ,שבה מתלכדים מעשה אבות ופסיקת ההלכה למארג אחד מופלא .יעקב אבינו ע"ה ,בעמדו מול נחשול אימתו של עשיו ,סידר את מחנהו בחכמה עמוקה ובסייעתא דשמיא ,מבלי לעבור כמלא נימא על חומרא דאיסור מסירת נפש .הוא לא מסר נפש בידיים ולא הפקיר יחיד למיתה ,אלא עטף את חלשי מחנהו בזכות האדירה של הנרדף ,וערך את כוחותיו במערך לחימה והגנה של ספק סכנה וספק הצלה .מתוך כך נתעלה המעשה מחרדת האיום אל פסגות הביטחון ,ולמדנו כי אין דוחים נפש מפני נפש ואין מדדים דמו של אדם ,אלא הכל נערכים בשוויון ובאחריות מול אדון הכל. כשם שאין דוחים נפש מפני נפש בסכנת הגוף ,כך אסור לפגוע בכבודו של הזולת כדי להעלות את הערך העצמי .העמדת כוחות הנפש בסדר נכון ומושכל בשעת ניסיון היא הדרך היחידה להפוך כל סערה לחומת הצלה וברכה.