האם מותר לאדם להעמיד את חברו כמגן אנושי במקום סכנה?

האם מותר לאדם להעמיד את חברו כמגן אנושי במקום סכנה? האדמה רועדת תחתינו והאוויר ספוג בלהבות אש אחיות ,עת השאלה הנוראה מפלחת את חלל העולם וקורעת את רקיעי השמים לגזרים .באישון לילה ,תחת חופת כוכבים מאיימת ובצל מגדל שמירה המתנוסס כגיליוטינה חדה מול פני השחקים ,עומד האדם ודמו רותח בעורקיו .מול עיניו משתרע שדה הקרב שבו המוות מרחף באוויר ורושף גפרית ואש ,ועל כפות…

האם מותר לאדם להעמיד את חברו כמגן אנושי במקום סכנה? האדמה רועדת תחתינו והאוויר ספוג בלהבות אש אחיות ,עת השאלה הנוראה מפלחת את חלל העולם וקורעת את רקיעי השמים לגזרים .באישון לילה ,תחת חופת כוכבים מאיימת ובצל מגדל שמירה המתנוסס כגיליוטינה חדה מול פני השחקים ,עומד האדם ודמו רותח בעורקיו .מול עיניו משתרע שדה הקרב שבו המוות מרחף באוויר ורושף גפרית ואש ,ועל כפות המאזניים מונחת השאלה המזעזעת את אמות הסיפים של הבריאה כולה :האם מותר לו לאדם להקריב את נפשו של חברו ,לשים אותו כחומה בצורה וכמגן אנושי חי מול פני המכתש הבוער ,והכל כדי לחוס על נפש קרובה ויקרה לו הימנו? האם מותר לסחור בדמו של האחר ,להטיל את האימה על כתפי זולתו, ולשלוח אדם אל מלתעות המוות רק מפני שאהובו שלו יקר לו פי כמה וכמה? הזוועה שואגת מן התהום ,והלב נקרע לשניים מול תהום הנשייה של השאלה הנוקבת הזו. ומתוך הסערה הגדולה והרעדה הפוצעת את הלב ,אנו פוסעים אל מול אורם הבהיר של הפסוקים הקדושים מפרשת השבוע ,המאירים את סוד ההנהגה והמבט העמוק של אבי האומה. והנה הדברים מבוארים בפרשתנו (פרק ל"ג פסוק א-ב) :ויישא יעקב עיניו ויר והנה עשו באה וארבע מאות איש עמו ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. רש"י (בראשית לג ב) פירש :שאחרון אחרון חביב ,היינו שמי שחביב בעיניו העמידם באחרונה. ובפשטות מכיוון שיעקב חשש מפני מלחמה עם עשו ושמא יפגעו בו ובמשפחתו ,העמיד את נשיו וילדיו לפי סדר חביבותם ,כדי שאילו יפגע בהם חלילה ,יש אפשרות שהחביבים יותר ינצלו .וכשם שכתב שם (בראשית לג ג) והוא עבר לפניהן ואמר אם יבא אותו רשע להילחם ילחם בי תחילה. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית לג ב) ביאר :כי עשה כן משום דרך חכמה ותבונה ,שאם יגיע המקרה והצר יפגע בראשונים ,יספיקו האחרונים לנוס על נפשם ולהימלט מן החרב. הרמב"ן רבי משה בן נחמן (בראשית לג ב) כתב :שכוונתו של יעקב אבינו ע"ה הייתה להציל את פליטת המחנה כולו ,וכאשר הקדים את השפחות לא עשה זאת מתוך זלזול חלילה ,אלא כדרך החושב על כל פרט כדי שלא תאבד האומה כולה בבת אחת. הרלב"ג רבי לוי בן גרשום (בראשית לג ב) חידש :כי יש כאן הנהגה של השתדלות אנושית ראויה, שבה האדם נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים בעת צרה ומצוקה ,מבלי לסמוך על הנס לבדו.

רבי חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית לג ב) פירש :שהעמיד את השפחות בתחילה לפי שהיו פחות חשובות בעיניו לעניין קיום השושלת הקדושה של שבטי י-ה ,וכדי לשמור על עיקר השושלת באחרונה. רבי עובדיה ספורנו (בראשית לג ב) ביאר :כי יעקב אבינו מסר נפשו תחילה לעבור לפניהם ,ורק לאחר מכן סידר את משפחתו לפי מעלתם הרוחנית וקרבתם אל השכינה ,כדי להבטיח את קיום גרעין הקודש. תרגום אונקלוס (בראשית לג ב) מתרגם את סדר ההעמדה ומבאר :דאפריש ית עולמא וית ניהוליהון כסדר דינא ורחמי ,להראות את סדר ההשגחה שבה מנוהל עולמו של צדיק. תרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית לג ב) מבאר באריכות :ואפרש ית טלייא על ליאה ועל רחל ועל תרתין שפחתא ואתרים ית שפחתא וית בניהון קדמיתא וית ליאה ובניה בתרא וית רחל ויוסף בתראי ,ללמדנו כי כל מעשה אבות סימן לבנים ,שבהנהגה זו טמון סוד ההצלה לדורות עולם. הכלי יקר רבי שלמה אפרים ממלונטשיץ (בראשית לג ב) חידש :כי יעקב אבינו ידע שמידת הדין קשה ,ולכן הפריד את המחנות כדי שלא ירכז הסטרא אחרא את כל כוחו במכה אחת ,אלא יתפזר הדין וימתיק הרחמים. ומתוך אורם הגנוז של מפרשי התורה הקדושים ,אנו עולים אל היכלם של תנאים ואמוראים, פוסעים בחרדת קודש אל תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי ,לחצוב אש מתוך סוגיות הש"ס. בגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"א) אמרינן :איש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה ,ואשה קודמת לאיש בכל אלה ,וכשם שיש סדר קדימה בהצלת נפשות לקיום העולם ,כן ישנם עומקים נסתרים בהנהגת ההצלה ,אלא שלא מצינו בשום מקום בדברי רבותינו הלכה מפורשת המתירה להקדים את נשיו של אדם על פני שפחותיו במקום סכנת נפשות ממשית. בתלמוד ירושלמי במסכת הוריות (פרק ג הלכה ד) איתא :דיינים שגזרו גזירה ואחד מן הציבור עבר עליה ,יש בהוראת שעה כוח להתיר את האסור כדי להציל את הכלל ,ולמדנו משם כי בשעת סכנה עצומה ובשעת מלחמה מערכתית ,משתנים גדרי ההלכה הרגילים ומפנים את מקומם להצלת המחנה והכלל כולו מפני כילוי. ומתוך תוקף הסוגיות הניצבות במרחבי הש"ס ,אנו פוסעים בחרדת קודש אל היכלם של הראשונים עליהם נשענת כל בניינה של תורה ,לדלות מים חיים מתוך עומק משנתם. רבינו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית לב כג) כתב :אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה וכו' ולקחם עמו כאחד ויעברם את הנחל ,והיינו שלא הייתה עדיפות בעיניו להקדים להצלה את נשיו על פני שפחותיו ,ובפשטות טעם הדבר הוא שאין דין קדימה להצלה של נשיו על פני שפחותיו בשעה שאין הדבר נוגע להצלת הכלל מחרב המבקש לבלעם. רבינו שלמה בן אדרת בספרו שו"ת הרשב"א (חלק א סימן תקיד) ביאר :כי במקום שבו אין ברירה אלא לראות את סכנת הכלל ,כל פעולת הצלה צריכה להיות מכוונת על פי שורת הדין והיושר ,ואין אדם רשאי למסור נפש חברו או להקדים את דמו של האחר תחת דמו שלו אלא אם כן נצטווה על כך בגזירת המלך או מצד דיני מלחמה המיוחדים.

ומתוך האורות הגנוזים והעמוקים של היכלי הפסיקה ,אנו עולים אל משנתם הבהירה של גדולי האחרונים ופוסקי הדורות ,אשר שקלו במאזני הזהב את גדרי פיקוח נפש ,דיני מלחמה וגבולות המסירה וההצלה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ח סעיף ט) ביאר: כי אפילו במקום שבו אדם רואה את חברו עומד בסכנה חמורה ,אין להקל ראש ולהתיר פגיעה בזולת או מסירת נפש של אחרים ,אלא כל צעד ושעל חייב להיות מדוד ושקול על פי שורת התורה הקדושה ודעת תורה אמיתית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב חלק יו"ד סימן ה) חידש :כי דיני פיקוח נפש דוחים את כל התורה כולה ,אולם אין היתר להציל נפש אחת במחיר איבוד נפשו של חברו ,אלא אם כן מדובר בדין רודף מובהק שבא להרוג ,שבו יש להציל את הנרדף אפילו בנפשו של הרודף ,אך לא להקריב אדם חף מפשע כמגן אנושי. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן רצט) ביאר :כי מה שחיילים או אנשי צבא נשלחים למקום סכנה במסגרת מערכת המלחמה ,אינו בגדר הפקרת דמים אלא חלק מהתנהלות ההשתדלות והשמירה על הכלל ,שכן בדיני מלחמה ישנם כללים שונים לחלוטין שאינם דומים לשעת חירום פרטית של יחיד ויחיד. ומתוך גנזי הדורות האחרונים ואורם של מנהיגי עֵ דה ,אנו פוסעים אל משנתם של פוסקי העת הזאת ,המאירים את הסוגיה באור נוגה המכוון את צעדינו במבוכי החיים. הנצי"ב מוולוז'ין במרומי שדה (מסכת עירובין דף מה עמוד א) ביאר :כי במקום מלחמה ,מותר לעשות כן ולא שוקלים בזה את השיקולים המחויבים בזמן רגיל ,והוסיף שלכן מותר לשר הצבא להעמיד את החיילים במקום סכנה ואינו צריך לשקול את השיקולים של דיני נפשות המקובלים בשאר מקרים ,שכן הנהגת המלחמה פועלת לפי דינים המיוחדים לשעת חירום כללית שבה נדרשת מסירות נפש לטובת הכלל. הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן נז) חידש :כי גם לסוברים שאסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה ,מ"מ במלחמה בוודאי מותר לעשות כן ,וזאת משום שדיני מלחמה שונים הם ואינם נמדדים במשורה הרגילה של דיני פיקוח נפש הפרטיים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות נשיאת כפים ושלום שבת) פירש :כי אף על פי שחובה על כל אדם לשמור על חיי חברו ולא לפגוע בו ,בשעת מלחמה והצלת הציבור ישנה רשות למנהיגים להורות על צעדים שיש בהם סיכון מחושב לטובת הצלת האומה כולה ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך שיקול דעת אמיתי של צורכי הכלל ולא מתוך הפקרות או זלזול חלילה בקדושת חיי אדם. ומתוך המרחב העצום של פסקי הדורות ,אנו פוסעים לתרגם את הסוגיה אל מציאות החיים והמעשה ,לראות כיצד הדברים עולים הלכה למעשה בשדה הקרב ובשגרת יומנו. העמדת חיילים במגדל שמירה או בחזית הלחימה אינה נחשבת כאיסור של מסירת אדם כמגן אנושי ,אלא היא חלק מההנהגה המקובלת והמחויבת בדיני מלחמה ,שבה הציבור והצבא

פועלים כגוף אחד להגן על הכלל ,ועל כן רשאי המפקד להציב את שומריו במקומות הנדרשים להצלת המחנה. כאשר מדובר בהצלה פרטית שאינה שייכת לדיני מלחמה המוגדרים ,אסור לאדם לסכן את חברו או להשתמש בו כמחסה להצלת נפשו שלו ,שכן דמו של זה אינו אדום יותר מדמו של חברו, וכלל גדול הוא שאין דוחים נפש מפני נפש אלא אם כן יש דין ברור של רודף. שאלת סדר העדיפויות בהצלה ,כפי שעשה יעקב אבינו בהעמדת משפחתו ,מלמדת אותנו את גבולות ההשתדלות האנושית והזהירות בשעת סכנה ,כאשר הדבר נעשה מתוך ראיית הכלל וצורכי השעה ולא מתוך זלזול חלילה בקדושת חייו של שום אדם מישראל. ומתוך הבירור המעשי אנו מתעלים אל מרחבי ההרחבה הרעיונית ,להתבונן בעומק הרעיון הטמון בסוגיית המאבק וההצלה ,המאיר באור חדש את מהות ההשגחה וההנהגה. עולה מתוך הדברים כי מושג ההצלה והמסירות אינו מצטמצם אך ורק לדלת אמותיו של הפרט, אלא הוא יונק את שורשיו מתוך האחדות העצומה של הכלל כולו .כאשר האדם פועל במסגרת הציבורית ,בבחינת יציאה למערכה או עמידה בשער לטובת האומה ,הפרטיות שלו מתבטלת והופכת להיות חלק בתוך הנשמה הכללית של כנסת ישראל .מתוך כך מובן שאין דיני ההצלה של השעה הפרטית דומים לדיני המערכה הציבורית ,שכן בכלל יש כוח אלוקי עליון המעניק סמכות לפרנסים ולמפקדים לנהל את סדרי החיים והביטחון על פי צורכי השעה והמציאות. הסתכלות זו מפקיעה את ההבנה השטחית הרואה בכל סיכון מעשה של הפקרת יחיד ,ומלמדת אותנו כי כל פרט במחנה ישראל שותף במהלך הגדול של גאולת הכלל ,שבו כל אחד מוסר את נפשו ומקומו מתוך אחדות עמוקה השמורה בשורש הנשמה. ומתוך עומק הרעיון אנו מעמיקים ונכנסים אל ההרחבה המחשבתית ,לגעת במיצרי הנפש וברזי האמונה המחברים את האדם לבוראו בעת צרה ומצוקה. המאבק הניצב לפתחו של האדם אינו מתמצה אך ורק במערכה החיצונית מול האויב או הסכנה המאיימת על חייו ,אלא הוא מהווה מראה פנימית המזכירה לו כי כל צעד ושעל נתונים בהשגחה פרטית מדויקת .כאשר האדם נדרש לשקול את צעדיו ,להכריע בין הצלה להשתדלות ולעמוד בפני דילמות קשות של חיי אדם ,נבחנת האמונה הפנימית שלו האם הוא נשען אך ורק על זרוע בשרה או שהוא מכוון את ליבו אל אביו שבשמים .התודעה הזו מעניקה לאדם כוח נפשי עצום להתמודד עם שעות משבר ,מתוך ידיעה שכל הנהגת העולם ספוגה בחסד וברחמים עליונים ,וכי גם בתוך אפלולית הקרב וערפל המערכה פועלת יד השם המכוונת את הכל לטובה נצחית. ומתוך עמקי האמונה וקומת הנפש אנו מעפילים אל ההרחבה המוסרית ,לבנות מצפן פנימי אמיתי הנטוע בעומק הלב ומדייק את צעדיו של האדם בנתיבותיו. המצפן הפנימי של האדם עומד למבחן דווקא ברגעים שבהם האינטרס האישי והרצון הטבעי לחוס על עצמו ועל הקרובים אליו מתנגשים עם חובת השמירה על הזולת ועל כלל הציבור. הקריאה המוסרית העולה מתוך הסוגיה אינה מבקשת לכבות את הרגש הטבעי של אהבת

הקרובים ,אלא מעניקה לו מסגרת של צדק ,יושר ואחריות ציבורית רחבה .האדם מבין שקדושת החיים אינה ערך סגור ומצומצם הדואג אך ורק בדלת אמותיו ,אלא היא תביעה עמוקה לראות את האחר ,לשמור על כבודו ,ולא לנצל את חולשת הזולת לצרכים אישיים .מתוך כך צומח מצפן נקי מכל פניות ,המאיר לאדם את דרך הישר ומורה לו לנהוג באחריות ,במסירות ובאהבת ישראל אמיתית בכל צעד ושעל בחייו.

עיקר העניין: בשדה הקרב של המציאות ,בין תביעות השעה הדחופות לשאלה הנוקבת על גבולות ההצלה והמסירות ,מתגלה סוד נשגב שאין למעלה הימנו ,שקדושת החיים והאחריות ההדדית אינן סתם מערכת של כללים יבשים ,אלא הן עומק החיבור שבין אדם לחברו ובין הכלל כולו ליוצרו ,שכאשר האדם מכוון את צעדיו באמת ,ביושר ובמסירות נפש אמיתית לטובת הציבור והאמת האלוקית, מתהפך כל משבר למקור של ברכה נצחית המאירה את דרכו של עם ישראל בכל דור ודור. וכשם שעמדו אבותינו ורבותינו בנבכי ההיסטוריה ובשעות מבחן וגילו את האור מתוך החושך ,כך זוכה כל אדם מישראל לגלות מתוך כל דילמה ומציאות חיים את נקודת האור הגנוזה ,ולפגוש את מלכו פנים אל פנים באהבה ובאמונה שלמה.