כיצד היה מותר ליעקב לומר על עשיו הרשע שהוא כפני אלוקים זה שקר ובזיון כלפי מעלה?

כיצד היה מותר ליעקב לומר על עשיו הרשע שהוא כפני אלוקים זה שקר ובזיון כלפי מעלה? מבעד לחשכת הלילה העוטפת את הרי גלעד ,עולה צליל פסיעותיו של אדם ההולך לפגוש את עברו .יעקב אבינו ,נושא עמו את תלאות העשרים שנה בבית לבן ,עומד כעת לפני רגע של אימה ותקווה גם יחד .באוויר עומד ריח האבק שעלה מדהרת ארבע מאות איש החמושים הבאים

כיצד היה מותר ליעקב לומר על עשיו הרשע שהוא כפני אלוקים זה שקר ובזיון כלפי מעלה? מבעד לחשכת הלילה העוטפת את הרי גלעד ,עולה צליל פסיעותיו של אדם ההולך לפגוש את עברו .יעקב אבינו ,נושא עמו את תלאות העשרים שנה בבית לבן ,עומד כעת לפני רגע של אימה ותקווה גם יחד .באוויר עומד ריח האבק שעלה מדהרת ארבע מאות איש החמושים הבאים

לקראתו ,והשקט נחתך מפעם לפעם בגעיית עדרים ובקולות בכי חרישיים של מחנה הנתון בחרדה. יעקב נושא את עיניו ,ובלבבו תפילה זכה ,אך כשהוא פוגש סוף סוף באחיו הגדול ,הניצב מולו במלוא כוחו ,בוקעות מפיו מילים שנדמה כי הן עומדות בסתירה לכל קדושתו וטהרתו" .כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" .כיצד ייתכן שהאיש תם יושב אוהלים ,בחיר האבות ,משווה את פניו של עשיו הרשע ,סמל הסטרא אחרא ,לפניו של אלוקים חיים? הלא שקר עצום הוא זה ,וביזיון גדול שאין כמותו כלפי מעלה .איזו אמת נסתרת עומדת מאחורי ההתבטאות המדהימה הזו? ומתוך מעמקיו של אור התורה והפשטות המאירות את עיני לומדיה ,אנו פוסעים אל ביאור הפסוקים מפרשת השבוע שבה נאמרו הדברים במדויק: ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני (בראשית לג י) והנה פסוק זה מעורר את הלב להבין מהו הפשר העמוק המונח ביסוד הדברים ,שכן הפשט מורה לכאורה על השוואה נשגבה כלפי מי שאינו ראוי לכך ,ומכאן מתעורר הצורך לעיין בדברי מפרשי התורה הראשונים הנודעים אשר שקדו על דלתותיה. תרגום אונקלוס (בראשית לג י) ביאר את הדברים כך :ארי בכן חזיתי אפיך כמחזי אפי שכינת יקר ורעות לי ,וביאר כי לשון פני אלוהים מתורגמת כלפי מעלה כעין שכינת יקר ,ומתוך כך יש להבין שאין כאן שבח לרשע אלא תיאור של מעמד נשגב שבו ניצב האדם מול כוחות אדירים. רש"י (שם) פירש :כראות פני אלוהים -כמו שרואים פני שר של מעלה ,וביאר רש"י כי הכוונה היא למלאך שנלחם עמו ,והזכיר לו זאת כדי שיירא ממנו וידע כי יש לו עוזרים מן השמים. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי דרך בני אדם לכבד את שרי המלך כאילו רואים את פני המלך עצמו ,ועל כן כיבד יעקב את עשיו כדרך שמכבדים את שרי המעלה הממונים על המלכות. החזקוני (שם) פירש :שכוונת יעקב היתה לומר כמו שהרואה פני אלוהים שלוש פעמים בשנה כתיב ולא יראו פני ריקם כי צריך להביא עולות ראייה ,כך לא אניח את פניך ריקם בלא מנחה. הספורנו (שם) ביאר :כי הריצוי לפני אדם גדול או שליח מאת השם נעשה כדרך שמביאים מנחה לפני המלך ,ואין הכוונה חלילה להשוות את הרשע אל הקודש אלא לבטא את הצורך במתן דורון לפייסו. הכלי יקר (שם) חידש :כי יעקב רמז לעשיו ברז הרמזים על אותו לילה שבו נאבק עם המלאך, וביקש להודיעו כי כוחו הרוחני עומד לו והוא רואה בו שליח מאת השם יתברך להציל את נפשו. ומתוך היכלות התלמוד שבהם שקועה נשמת האומה ,אנו פוסעים אל דברי חז"ל הקדושים המאירים את סוגייתנו באור יקרות: בגמרא במסכת סוטה (דף מ"א ע"ב) איתא :דרבי שמעון בן לקיש לומד מכאן מקור להא דדרש רבי יהודה בר מערבא ואיתימא רבי שמעון בן פזי שמוותר ומותר להחניף לרשעים בעולם הזה, ואילו רבי לוי פליג על דבריו וסובר שאין כאן שום חנופה חלילה. רש"י (מסכת סוטה דף מ"א ע"ב) פירש :לא להחניפו נתכוון אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל

לראות מלאכים .וביאר רש"י כי אמירת יעקב לא באה לרצות את עשיו מתוך חולשה או חנופה פסולה ,אלא כדי להטיל אימה ופחד בלבו ולהבהיר לו כי שומרי אמת ומלאכי שמים עומדים לימינו ומשגיחים על צעדיו בכל עת. ומתוך אוצרות הראשונים עמודי ההוראה והמחשבה אשר הניחו לנו דורי דורות ,אנו פוסעים אל חדרי משנתם העמוקה: רבינו משה בן נחמן ,פירוש הרמב"ן על התורה (בראשית לג י) ,כתב כי יעקב אבינו עליו השלום דיבר בדרך חשיבות וכבוד אל מי שהופיע עליו בכוח גדול ,ונראה לו כאילו עמד לפני שר של מעלה שניצל מידו בחסד אלוקי ,וביאר כי מתוך גודל ההצלה והפחד הגדול שהיה בלבו ,ראה בהצלה זו נס נשגב המדמה פני שכינה ,ולא בא חלילה לשבח את מעשיו הרעים של עשיו אלא להביע את עוצמת ההתרגשות מן ההצלה המופלאה. רבינו בחיי בן אשר ,פירוש רבינו בחיי על התורה (בראשית לג י) ,ביאר כי יעקב אבינו רמז בדבריו אל אותו מלאך שנלחם עמו בלילה שקדם לו ,וראה בהתמודדות זו את השגחת הבורא יתברך, ומתוך כך אמר את הדברים כדי להסביר את גודל היראה והפחד שאחז אותו במעמד הנורא הזה מול עשיו ,מתוך ידיעה ברורה כי כל מציאות חייו נתונה תחת השגחה פרטית עליונה. בעלי התוספות ,תוספות מסכת סוטה (דף מ"א ע"ב ,ד"ה מותר להחניף) ,ביארו כי ההיתר לומר דברים מעין אלו אינו אלא משום דרכי שלום וצורך השעה להצלת נפשות מפני רשע התוקף את האדם, ואין בכך שום פגם ביראת שמים אלא הנהגה של חכמה ותבונה עמוקה אל מול סכנה מוחשית המחייבת את האדם לנהוג משנה זהירות. ומתוך מעמקי הופעתם של האחרונים ,מאורי האומה שכתתו רגליהם באוהלה של תורה לדייק בכל קוצו של יוד ובכל הנהגה של גדולי עולם ,אנו צוללים אל ביאורם המפעים: רבי מאיר ליבוש המלבי"ם (בראשית לג י) ביאר :כי יעקב אבינו עליו השלום בחר לומר דברים אלו מתוך עומק הכרה פנימית במעמד הנורא שבו הוא ניצב אל מול כוחות הרשע ,ואין כאן שום חנופה חלילה אלא תיאור מדוייק של עוצמת הפחד והאימה האוחזת באדם העומד למשפט שמים מול מי שמייצג את כוחות הטומאה ,ועל כן השווה זאת ליראת האלקים שאין אדם יכול לעמוד בפניה אלא מכוח סייעתא דשמיא מיוחדת. האדמו"ר מגור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת (בראשית ,פרשת וישלח) חידש :כי עצם העובדה שיעקב הזכיר את ראיית פני אלקים מלמדת על מבטו העמוק של הצדיק הרואה בכל מציאות העולם את יד השם המכוונת את הכל ,ואפילו בפגישה הקשה עם עשיו לא זזה דעתו מן האמונה הברורה כי הכל מאת ה' ,ומתוך כך הפך את פחדו לתפילה ולבטחון צרוף העומד לו לעד. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת וישלח) פירש :כי יש מעלה עליונה בכך שהצדיק יודע למצוא את האמת הנסתרת ולהשתמש בלשון של כבוד והכנעה כדי לעשות סייג ולשמור על השלום ועל דרכי התורה ,מתוך ענווה עצומה וידיעה ברורה כי כל הנהגותיו מכוונות לשם שמים ולשמירת הכלל.

ומתוך מעמקי אש קודש של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו אשר העמידו הלכה על תלתה וצפו ברוח קודשם על מרחבי הסוגיה ,אנו פוסעים אל משנתם הבהירה והמלאה: הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן לז) ביאר :בעניין מה שאמרו בגמרא סוטה שמוותר ומותר להחניף לרשעים בעולם הזה ,הנה פסק השולחן ערוך כדרבי שמעון בן לקיש ,ומה שציער יעקב אבינו את עצמו ואמר ראיתי פניך כראות פני אלוקים ,לא הוי משום חנופה הפסולה לתת לו חן שאינו ראוי ,אלא משום דרכי שלום והצלת נפשות מן הרשע הבא להורגו ,דבמקום סכנה מותר ואף מצווה לעשות כן כדי להציל את הנפש מיד צר. ובהרחבת הדברים מבואר כי אין כאן שום פגם במידת האמת והאמונה ,שכן כאשר האדם עומד מול שעה קשה וסכנה מוחשית ,ההנהגה הראויה על פי דעת תורה היא לנהוג בחכמה ובתבונה כדי למנוע שפיכות דמים ,וכל מעשיו של צדיק כמו יעקב אבינו מכוונים לשם שמים ולשמירת הכלל והפרט מתוך אמונה צרופה. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קיא) חידש :כי דרכם של צדיקים לנהוג במשנה זהירות ובתבונה עמוקה כאשר הם פוגשים בכוחות הרשע ,ומה שאמר יעקב ראיתי פניך כראות פני אלוקים אינו אלא ביטוי של הכרת המציאות וההשגחה הפרטית המלווה את האדם בכל צעד ושעל להצילו מיד קוראו ,ואינו נחשב לשקר כלל ועיקר אלא עומק ההכרה שאין עוד מלבדו והכל מאת השם יתברך. ונראה להוסיף בביאור הדברים כי כאשר האדם חי בהכרה ברורה שכל כוחות העולם אינם אלא שלוחים מאת הבורא יתברך ,הרי שגם פגישה עם שר של טומאה או עם אדם רשע מתפרשת אצלו כחלק מן המערכה האלוקית העליונה ,ומתוך כך הוא יודע לדבר בלשון המבטאת את יראת השמים הטהורה ואת גודל ההשגחה. מו"ר הגר"א וייס (ספר מנחת אשר בראשית חלק ב פרשת וישלח) כתב :ויש להבין את עומק דברי יעקב אבינו עליו השלום אשר לא בא חלילה לשבח את מעשיו של עשיו הרשע ,אלא ביטא את גודל היראה והפחד האוחז באדם העומד למשפט שמים מול מי שמייצג את כוחות הסטרא אחרא, וכמאמר רש"י שנועד לאיים עליו ולהודיעו שיש לו עוזרים מן השמים. ומתוך כך נתבונן כי אין כאן סתירה כלל לדרכה של תורה ,אלא גילוי של ענווה עצומה והתבטלות מוחלטת לפני השם יתברך ,שבה האדם רואה את כל מציאות חייו כמרחב שבו פועלת אך ורק ההשגחה העליונה ,וממילא כל דיבור ודיבור שלו מכוון אך ורק לקדושת שמו הגדול. ומתוך פלגי היצירה המבקשים לתרגם את האור הגנוז של הסוגיה אל מעשי ידינו ביומיום ,אנו עומדים לברר את נפקא מינות למעשה הנובעות מן ההלכה וההשקפה. כאשר אדם מוצא את עצמו נתון במציאות מורכבת שבה הוא נדרש להתמודד מול גורמים קשים או איומים חיצוניים ,מלמדת אותנו תורת חיים כי יש מקום לנהוג בחכמה ובתבונה מתוך ראיית הנולד ,ואין הדבר נחשב לחנופה פסולה כל עוד המגמה האמיתית היא להציל את הנפש או למנוע נזק והרס ,שכן דרכי שלום ופיקוח נפש עומדים לנגד עיני הפוסקים להתיר את הדרוש לשעה. עוד למדים אנו כי מבטו של האדם צריך להיות נתון תמיד אל ההשגחה העליונה ,וכאשר הוא

פוגש את קשיי העולם הזה ,עליו לראות בהם שליחים מאת הבורא יתברך ,ומתוך כך לנתב את דיבוריו ואת מעשיו לאפיקים של אמונה טהורה ובטחון מוחלט שאין עוד מלבדו בעולמים. עוד יש ללמוד מכאן על מידת הענווה וההתבטלות שבה נדרש האדם לנהוג כלפי שמיא ,לדעת כי לא תמיד המציאות החיצונית משקפת את האמת הפנימית ,וכשם שיעקב אבינו לא חשש מכבודו המדומה אלא כוונתו היתה לשם שמים ולשמירת בני ביתו ,כך על האדם בכל דור ודור לשקול את צעדיו לאור ההלכה ולפי שורת האמת הצרופה. ומתוך עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,נבוא לברר את תוקפו של מבט האמת מול מראית העין. מפגש זה בין יעקב לעשו אינו רק מאבק היסטורי או אירוע נקודתי בין שני אחים ,אלא הוא מורה דרך נצחי לכלל ישראל בכל דור ודור בהתמודדותם מול כוחות החושך והעולם החיצוני. כאשר האדם מתבונן על המציאות המורכבת שבה הוא חי ,הוא נווכח לדעת כי מה שנראה כלפי חוץ ככוח אדיר השולט בעולם ,אינו אלא לבוש חיצוני בלבד ,ומתחתיו פועלת השגחתו הנסתרת של הבורא יתברך .יעקב אבינו בהתבטאותו הנשגבה מלמדנו כי הצדיק אינו מסתכל על פני השטח המטעים ,אלא חודר אל השורש העליון שמה משתלשלים הדברים ,ומתוך כך הוא יודע כי גם עשו וכל כוחותיו אינם אלא שליחים מאת המקום בברוא העולם לנסות את האדם ולרוממו. ההרחבה הרעיונית הזו פותחת לפנינו שער רחב להבין כיצד התורה דורשת מאתנו שלא להיבהל מן המראות החיצוניים המפחידים ,אלא לאחוז באמונה ברורה כי כל המציאות כולה כבושה תחת כסא הכבוד ,ואין עוד מלבדו כלל ועיכל. ומתוך מרחבי הנפש הפנימית וחיבורה אל שרש הנשמה ,אנו ניגשים לברר את ההשלכה הישירה אל חייו של האדם פנימה .האדם בעולמו ניצב פעמים רבות מול פחדים ומשברים המדמים לפניהם כוחות אדירים המאיימים לבלעו ,בדיוק כפי שעמד יעקב אבינו מול עשיו וחילו .ההתמודדות הזו אינה מתרחשת רק בשדות הרחוקים אלא בתוך חדרי הלב פנימה ,שם נפגשים האור והחושך, האמונה והפקפוק .כאשר האדם משכיל להבין שכל אותם איומים חיצוניים אינם אלא מסך המסתיר מאחוריו את הנהגת הבורא ,הוא שואב מתוך כך כוחות נפש עצומים שלא להיבהל ולא להתייאש .הלב הפנימי מתמלא בבטחון טהור שאין עוד מלבדו ,והאדם לומד לשמור על קומה רוחנית זקופה גם כאשר הסערות מנשבות מסביב ,מתוך ידיעה ברורה כי הלב נתון כולו בידי שמים והשגחתו הפרטית מלווה אותו בכל צעד ושעל. ומתוך פנימיות המוסר והמצפן הפנימי הנבנה מתוך הדברים ,אנו פוסעים אל הבירור המוסרי הצרוף שאינו זקוק לסיסמאות אלא נובע מאליו מן השורש העמוק של הסוגיה .האדם המביט אל דרכיו לומד כי המצפן האמיתי של החיים אינו נמדד ביכולת להשיב מלחמה שערה בכל מחיר, אלא בדעת תורה צלולה המלמדת מתי יש לשתוק ומתי יש לדבר ,מתי לנהוג במשנה זהירות ומתי לעמוד בגבורה מול פני הסכנה .המוסר העולה מן הפרשה מעניק לאדם את היכולת לראות את הזולת ואת המציאות בראייה נכונה וטהורה ,בלי ליפול במלכודת של גאוה או של פחד מיותר, אלא מתוך ענווה עמוקה ושימת לב תמידית אל האמת המוחלטת המנחה את צעדיו של איש ישראל בנתיבותיו.

ומתוך נהרות האור הזורמים מן הסוגיה אל מעשי ידינו ביומיום ,ניקח עמנו תובנות יקרות לחיים .בחיי היומיום ,כאשר אדם פוגש קשיים ומצבים מורכבים המאיימים עליו מבחוץ ,עליו ללמוד את דרכו של יעקב אבינו שלא להיבהל מן המראות החיצוניים המטעים .ההכרה השקטה שהכל נתון תחת השגחה עליונה מדויקת מעניקה לאדם כוחות עצומים לנווט את דרכו בתבונה ובשלום ,מבלי לאבד את האמת הפנימית ומבלי לטבוע בפחדים מיותרים.

עיקר העניין: העומד ביסוד הדברים הוא שהמפגש של האדם עם כוחות המאבק בעולם אינו אמור להיפתר בכוח וברעש חיצוני ,אלא מתוך מבט פנימי צלול המזהה את יד השם המכוונת את הכל .יעקב אבינו בהתבטאותו הנשגבה לא ביקש להחניף לרשע אלא חשף את האמת המוחלטת שאין עוד מלבדו ,וכאשר האדם משכיל לאחוז באמונה זו ,הוא הופך את האימה ליראת שמים טהורה וזוכה לראות ישועות נסתרות בכל צעד ושעל. החיים אינם נמדדים בכוח הזרוע המונף לעיני כל ,אלא בעוצמת הרוח השקטה היודעת לראות את יד השם הנסתרת בכל צעד ושעל .כאשר האדם מכיר בכך שכל פעימה וכל מפגש בעולם נושאים עמם שליחות עליונה מן השמים ,הוא צועד בבטחה מלאה ואינו ירא עוד מכל צר ואויב.