הוצרך לנקביו האם מותר להיכנס למסעדה שמוכרים שם טריפות ונבילות? הוכח מפרשת השבוע!

הוצרך לנקביו האם מותר להיכנס למסעדה שמוכרים שם טריפות ונבילות? הוכח מפרשת השבוע! על מרחבי הדרכים הארוכים והנפתחים בין עיר לעיר ,כאשר השמש נוטה לערוב וצלו של הלילה מתחיל לפרוש כנפיים דקות על פני הארץ ,עומד אדם הנוסע ברכבו ונתון במצוקה פיזית עמוקה ודוחקת .באוויר הדחוס של שולי הדרך מתערבבים ריח האספלט הרתוח מאור היום ואבק הדרכים העולה מן השבילים ,והשקט נחתך…

הוצרך לנקביו האם מותר להיכנס למסעדה שמוכרים שם טריפות ונבילות? הוכח מפרשת השבוע! על מרחבי הדרכים הארוכים והנפתחים בין עיר לעיר ,כאשר השמש נוטה לערוב וצלו של הלילה מתחיל לפרוש כנפיים דקות על פני הארץ ,עומד אדם הנוסע ברכבו ונתון במצוקה פיזית עמוקה ודוחקת .באוויר הדחוס של שולי הדרך מתערבבים ריח האספלט הרתוח מאור היום ואבק הדרכים העולה מן השבילים ,והשקט נחתך מפעם לפעם בהמיית המנועים הממהרים להגיע אל מחוז חפצם .ברגעים אלו של לחץ גופני עצום ,כשהוא נדרש בדחיפות עליונה לקיים את ציווי השמירה על טוהר הגוף בשיעור המדויק של איסור בל תשקצו ,הוא מפנה את רכבו אל תחנת דלק נידחת השוכנת בצדי הדרך ,בתקווה למצוא מנוח ללחץ הגופני המייסר אותו .אלא שכאשר הוא ניגש אל פתח המקום כדי להיכנס ולהתפנות ,נגול לעיניו מחזה צורב ומטלטל :על דלתות המסעדה והחלונות מתנוססים שלטים המעידים כאלף עדים כי במקום זה מוכרים נבילות וטרפות ודברים טמאים .רגע אחד של הקפאה עובר עליו ,ושאלה נוקבת חודרת לתוככי לבו ומנסרת בחלל האוויר :האם מותר לאדם ירא אלקים ,נושא פנים ושומר תורה ומצוות ,לדרוך את כף רגלו במקום כזה ,ומה יהא על העין המסתכלת ועל החשד הנורא שמא הרואים יחשבו כי הוא בא ליהנות מאיסור ,ויבוא הדבר לידי חילול השם נורא ואיום? שאלה עמוקה ונוקבת זו מציבה

את האדם בצומת דרכים הלכתי ומחשבתי שאין ממנו מנוס ,והיא טובלת את הלומד בתוך פלגי עומק סוגיות ההלכה והשקפת החיים הטהורה. ומתוך מעמקיו של אור התורה והפשטות המאירות את עיני לומדיה ,אנו פוסעים אל ביאור הפסוקים מפרשת השבוע שבה נאמרו הדברים במדויק: “ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעינך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" (בראשית לג י)

והנה פסוק זה מעורר את הלב להבין מהו הפשר העמוק המונח ביסוד הדברים ,שכן הפשט מורה לכאורה על ההשוואה שעשה יעקב אבינו ,שממנה למדו חז"ל והפוסקים את גדרי ההיתר לנהוג בלשון ריצוי או כניעה כאשר הדבר נדרש לצורך השעה והצלת הנפש ,ומתוך כך יש לבחון את השלכותיו אל המציאות המעשית של אדם הנתון בצרה ובדוחק. רבינו בחיי בן אשר (בראשית לג י) ביאר :כי יעקב אבינו החניף בזה לעשו כדי שייקח ממנו את המנחה ,ואעפ"י שאסור להחניף לרשעים ,מ"מ חנופה כזאת מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי ,ואם יבין הרשע לשון השבח אין לחוש בזה ,ומכאן למדים אנו כי במקום הצורך וההצלה מותר לאדם לנקוט בדרכים המונעות נזק וחילול השם ,ואינו נחשב הדבר לעוולה. ומתוך היכלות התלמוד שבהם שקועה נשמת האומה וההלכה הטהורה ,אנו פוסעים אל דברי חז"ל הקדושים והגמרות המאירות את סוגייתנו באור יקרות: בגמרא במסכת סוטה (דף מ"א ע"ב) ביאר :מהא דדרש רבי יהודה בר מערבא ואיתימא רבי שמעון בן פזי שמוותר ומותר להחניף לרשעים בעולם הזה .וביאר הסבר והרחבה כי מתוך מעשה יעקב אבינו בהתנהלותו מול עשיו למדים אנו את גדרי ההיתר הרחבים לנהוג בלשון ריצוי או כניעה כאשר הדבר נדרש לצורך השעה והצלת הנפש ,מבלי שיהא בכך שום פגם אמיתי ביראת שמים טהורה ,שכן דרכי שלום ופיקוח נפש דוחים את המראות החיצוניים ומורים דרך לכל דור ודור. בגמרא במסכת יומא (דף פד ע"א) כתב :ורבי יוחנן חש בצפדינה וכו' ,והערים על המטרוניתא נשבע לאלוהי ישראל לא מגלינא כדי לרפאות את הרבים ,ופריך הש"ס והא איכא חלול השם .וביאר הסבר והרחבה כי בדבר שבעצמותו יש בו עוולה ודבר שאינו הוגן יש לחוש לחילול השם אפילו לצורך מצווה גדולה ,משא"כ במעשה חיובי לגמרי כגון כניסה לנקביו שאין בו אלא חשד בעלמא מצד הרואים ושאינו אלא פועל יוצא ממעשה היתר מובהק שאין בו שום דופי. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פ ע"א) חידש :מעשה בחסיד שהיה גונח מלבו וקשר עז לכרעי מיטתו ,ואמרו על כך חכמים לסטים מזוין בביתו .וביאר הסבר והרחבה כי מעשה זה שיש בו משום פריצת גדר תקנת חז"ל שלא לגדל בהמה דקה במקום ישוב מביא לידי חילול השם מפני שעצם המעשה בבסיסו נושא פגם ציבורי ,ומכאן למדים אנו את החילוק החד והברור בין מעשה שיש בו עוולה עצמית לבין מעשה שהוא חיובי מעיקרו ואינו נושא שום עוון כלל. בגמרא במסכת נדרים (דף סב ע"ב) פירש :אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למיימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא ,מאי טעמא לאברוחי ארי מיניה קאמר .וביאר הסבר והרחבה כי למרות שהמשמעות

החיצונית עלולה להישמע כלפי חוץ ככינוי לא ראוי ,מכל מקום כיוון שמטרתו היא להבריח את המכס ולהציל את עצמו ,וכדברי הרשב"א שאין בדבר משום חילול השם כאשר ברור לכל שכוונתו לשם שמים ,הרי שמוכח כי במעשה חיובי או בהצלה אמיתית אין לחוש לחשד הבריות כלל. בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים (פרק ג הלכה ב) ביאר :רבי שמואל בר נחמן בשם רבי נתן בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שצריך לצאת ידי הבריות כמו שצריך לצאת ידי המקום .וביאר הסבר והרחבה כי חיוב זה לצאת ידי הבריות מתייחס אך ורק לבריות אשר נתן להם האלוהים מדע והשכל ויכולים להבין את האמת על בוריה ,ולא שיהיה האדם אחראי לכל פתאי ולץ שאינו מבין את עומק ההלכה והמציאות ,ולכן אין צורך כלל לחשוש למי ששוגה בהבנת המעשה. ומתוך אצרות הראשונים הקדושים ,עמודי ההוראה אשר מימיהם אנו שותים בצמא ומהם יתד ומהם פינה בכל הליכות ההלכה ,אנו פוסעים אל משנתם הבהירה: רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א חידושי הרשב"א (נדרים סב ע"ב) ביאר :דכיון שהוא אומר לא יהיבנא כרגא מוכחא מלתא דלא אמר כן משום דמודה למעשיהם אלא להפטר מן המכס שהיו הכומרים ואנשיהם פטורים ממנו ,וצורבא מרבנן דקאמר אפי' צורבא מרבנן קאמר וכל שכן אדם אחר דאפילו בצורבא מרבנן ליכא משום חילול ה’ .והסבר והרחבה כי מתוך דבריו העמוקים עולה יסוד גדול בהלכה ,שכל שהמעשה עצמו נעשה מתוך צורך אמיתי ומוכח לעין כל שאין כוונתו לתת יד לפגם אלא להציל עצמו מנזק או ממכס ,אין מקום לחשוש לחשד הבריות או לטענת חילול השם ,שכן האמת ניכרת לכל מי שמתבונן במעשהו עד סופו. בחידושי הר"ן (נדרים סב ע"ב) כתב :דאעפ"י שהמשמעות של עבדא דנורא היא סוג עבודה זרה, מכל מקום הוא לבו לשמים שמתכוון שהוא עבד השם עליו נאמר אש אוכלה הוא .והסבר והרחבה כי בדבריו המאירים מפורש שאין נדונים הדברים לפי הרושם החיצוני המוטעה שעלולים בני אדם לשגות בו ,אלא לפי הכוונה הפנימית האמיתית של האדם העושה מעשה היתר לצורך השעה ,וכל עוד אין כאן כוונה אמיתית לפגם ,נדחים כל החשדות החיצוניים מעל הפרק. בעלי התוספות תוספות (נדרים סב ע"ב) ביאר :כי כל מקום שיש בו צורך גמור להצלה או למניעת נזק גופני ,לא גזרו חכמים על חשד בעלמא שמא יטעו הרואים ,שכן אין דרישה מן האדם להיות אחראי על טעותם של מי שאינם בקיאים בפרטי ההלכה ובמציאות המדויקת של השעה .והסבר והרחבה כי יסוד זה מלמדנו שאין לחשוש מפני לעז של מי שאינו מבין את שורש הדין ,וכל שהאדם פועל על פי שורת ההלכה הצרופה בשעת הדוחק ,הרי הוא יוצא ידי חובתו בשלמות ואינו צריך להתפעל מן המראות החיצוניים. ומתוך האור הגנוז של פוסקי בדורנו אשר הציבו משפט על תילו והאירו עיני הגולה בעומק ההלכה ,אנו פוסעים אל משנתם הבהירה והנוקבת: הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (נדרים סב ע"ב) ביאר :שיכול להיכנס להתפנות במקום שמוכרים שם נבילות וטרפות ,ואין לו לחוש למה שיאמרו עליו הבריות ,שכן היות והוא נצרך לנקביו בדחיפות ועושה מעשה מותר לשם קיום מצווה ,אין בכך שום פגם ואין לחוש לחשד הבריות .הסבר

והרחבה כי מתוך פסיקה זו עולה יסוד גדול לכל מי שקלע למצב דומה בדרכים ,שאין אדם נדרש להיות אחראי על טעותם של המסתכלים כאשר הוא עוסק בדבר היתר גמור הצורך את גופו. הגר"י זילברשטיין מביא (שם) את מה שחידש גיסו הגר"ח קניבסקי :דכיון שכעת הוא עוסק במצות בל תשקצו ועושה דבר מותר ,אין לו לחוש לחילול השם אפילו אם הרואים אינם מבינים את מלוא ההקשר .הסבר והרחבה כי דבריו המאירים מחזקים את ההבנה שכל פעולה חיובית שנעשית מצד ההלכה אינה מאבדת את ערכה מחמת חשדות חיצוניים של בני אדם שאינם בקיאים בפרטי הדינים. ומתוך עומק ההשוואה והפלפול המפעם בין שיטות הראשונים והפוסקים בסוגיה זו ,נבוא לברר את החילוקים הדקים העולים מן הדברים :החילוק היסודי והעצום עולה מבין קפלי הסוגיות ,שכן יש להבחין היטב בין מעשה שבבסיסו הוא חיובי ומותר לחלוטין מצד עצמו ,כגון אדם הנצרך לנקביו בדחיפות ועושה את מעשה ההתפנות הנצרך לקיום גופו ,שאף על פי שעלול להיווצר חשד חיצוני אצל הרואים אותו נכנס למקום שמוכרים בו טריפות ,מכל מקום כיוון שהמעשה עצמו הוא חיובי והכרחי ואינו נושא שום עוון במהותו ,אין לחוש לחשד הבריות כלל ואין בכך משום חילול השם. לעומת זאת ,במעשים שיש בהם פגם עצמי או דבר שאינו הוגן מצד עצמותו ,כגון מעשה רבי יוחנן שהוציא בסתר סוד רפואי או מעשה החסיד שקשר עז לכרעי מיטתו באופן שפרץ את גדר תקנת חז"ל ,הרי שבכך ,היות ועצם המעשה נושא עוולה או פריצת גדר ,יש לחוש לחשד ולחילול השם אפילו כאשר הדבר נעשה לצורך מצווה או פיקוח נפש ,שכן הרואים אינם מבחינים תמיד בכל צדדי ההיתר ועיקר הפגם ניכר כלפי חוץ. עוד יש להבחין בין מצב שבו האדם פועל באופן ישיר המשתמע לשני פנים ויש בו משום לשון הכוללת שבח וגנאי או הברחת מכס מותרת ,לבין מקום שבו האדם נצרך למקום ציבורי לצורך קיומי מובהק שאין לו שום דרך אחרת לעוקפו ,שבו הורו גדולי הפוסקים שאין הדבר נחשב כלל לחילול השם שכן האמת ניכרת לעין כל מי שמתבונן במעשהו עד סופו ורואה שאינו מכוון אלא למטרה אחת ברורה ומותרת. ומתוך סערת הדיון ובירור ההלכה לאשורו ,אנו פוסעים אל המסקנה ההלכתית למעשה הנובעת מן הסוגיה והפוסקים: להלכה למעשה ,אדם הנמצא בדרכים ונתון בצרה גופנית דוחקת ומוצרך לנקביו בשיעור המחייב משום איסור בל תשקצו ,ועצר בתחנת דלק שבה שוכנת מסעדה שמוכרים בה נבילות וטרפות ודברים טמאים ,רשאי ואף מותר לו להיכנס לשם כדי להוריד את צערו ולהתפנות כהלכה. ואין לו לחוש כלל ועיקר למה שיאמרו הבריות או לחשש חילול השם ,שכן היות והוא עוסק בדבר היתר גמור הנצרך לקיום גופו ומניעת איסור חמור ,אין המעשה נחשב לעוולה כלל ,ומי שיתבונן במעשהו מתחילתו ועד סופו יראה בבירור שכל כוונתו אינה אלא למטרה אחת מותרת בלבד .וכפי שפסקו גדולי הדורות ובראשם מרן הגר"י זילברשטיין ומרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל ,אין לחשוש לחשד בעלמא במקום שבו האדם עושה מעשה חיובי המותר על פי שורת הדין ,וממילא פתוחה הדרך לפניו לעשות את המוטל עליו בבטחה וברוגע נפשי מלא.

ומתוך מרחבי הנהרות השוצפים של ההלכה המפכה לכל צד ,אנו פוסעים אל נפקא מינות נוספות והשלכות רוחביות העולות מתוך סוגיה עמוקה זו. האחת היא באדם המזדמן למקום שבו יש חשש דומה של מראית עין ,כגון מי שנאלץ להיכנס לחנות שמוכרים בה חפצים אסורים כדי לקנות דבר היתר מובהק שאין לו שום תחליף זמין אחר, שגם בזה מורים דרכי ההלכה שאין לאסור את הדבר מחמת חשד בעלמא כל עוד עיקר מעשהו מכוון לשם שמים ולצורך אמיתי שאינו בר הימנעות. השנייה היא בעניין אדם המבקש לסייע לאחרים בשעת דוחק גדולה ,והדבר עלול להיראות כלפי חוץ כהתנהלות שאינה הולמת את מעמדו ,שגם שם מצינו שכל שאין במעשה עצמו עוולה אמיתית אלא חשד חיצוני של בני אדם שאינם יודעים את כל הפרטים ,אין לחוש לכך ויש להעדיף את עשיית החסד או הצלת הנפש על פני החשש ממה שיאמרו הבריות. השלישית היא בהתנהלות מול ציבור שאינו שומר תורה ומצוות כאשר נדרש שיתוף פעולה לצורך עניין חיוני והכרחי ,שאין להימנע ממנו מחמת הפחד מן הביקורת הציבורית ,אלא יש לילך בדרך הישר מתוך אמת ברורה שהולכת עם האדם בכל מקום ובכל שעה. ומתוך האופק הרוחני והפנימי המאיר את נשמת האדם במלוא תפארתה ,אנו פוסעים אל המבט ההשקפתי והעמוק של הסוגיה על חיי האדם ועבודת השם. המבט האמיתי המנחה את דרכו של איש ישראל מורה כי האדם אינו צריך להיות משועבד לדעתם של בני אדם שאינם יורדים לעומקה של הלכה ולעומק האמת הצרופה .כאשר נשמתו של אדם מכוונת לשם שמים וכאשר מעשיו נובעים מתוך צורך אמיתי וטהור על פי שורת הדין ,שוב אין המציאות החיצונית המטעה יכולה לבלבל אותו או להרתיע אותו מלעשות את הראוי .העמידה מול בורא עולם בתמימות ובאמת פנימית מעניקה לאדם חירות רוחשת ועמוקה המשתחררת מכל כבלי הפחד מן המראות החיצוניים ,ומאפשרת לו לצעוד בנתיבות החיים בגאון קודש ובשקט נפשי שאין למעלה ממנו. ומן ההארות המזוקקות המפכות מן הסוגיה אל מעשי ידינו ביומיום ,ניקח עמנו תובנות יקרות לחיים .בחיי היומיום ,כאשר אדם פוגש מצבים מורכבים שבהם נדמה כי המבט החיצוני עלול להטעות או לעורר חשד סביבי ,עליו לזכור כי האמת הפנימית והנאמנות המוחלטת לרצון השם הן הנר לרגליו .ההכרה השקטה שהאדם פועל על פי שורת הדין וההלכה הצרופה מעניקה לו חירות נפשית עצומה ,ומשחררת אותו מן הצורך לרצות את כל העולם סביבו במחיר סטייה מן האמת. מתוך כך צועד האדם בנתיבות חייו בקומה זקופה וברוגע פנימי עמוק ,ויודע שכל מעשה הנעשה לשם שמים ביושר ובהיתר עומד בסתר המדרגה העליונה של האמת האלהית.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שאיסור חילול השם וחשש מראית עין אינם חלים כלל כאשר האדם עוסק במעשה חיובי ,הכרחי ומותר על פי שורת הדין ,כגון כניסה לנקביו

עיקר העניין -המשך: בשעת דוחק ,ואין לו להיות אחראי לטעותם של הסובבים שאינם בקיאים בפרטי ההלכה. מסע אל תוך נבכי הסוגיה מגלה כי הדרך אל האמת הצרופה אינה נרתעת ממראות חיצוניים מטעים .כאשר האדם פועל מתוך צורך קיומי וטהור של שמירת הגוף ועשיית רצון בוראו ,מתפוגגים כל החשדות והלעזים מעל הפרק, והוא צועד בנתיבות חייו בקומה זקופה ובשקט נפשי עמוק שאין למעלה הימנו. אור התורה מורה לנו כי הנאמנות המוחלטת לאמת ההלכתית משחררת את האדם מכל כבלי הפחד מדעת בני אדם ,ומאירה את דרכו באור יקרות המקדש שם שמים מתוך עומק התמימות והיושר הפנימי המאיר את נשמת כל בן ישראל.