האם מותר לשלם מיסים ממעות מעשר כספים? הוכח מפרשת השבוע!

האם מותר לשלם מיסים ממעות מעשר כספים? הוכח מפרשת השבוע! הרוח הנושבת בין שבילי המציאות הכלכלית מציבה את האדם מול שאלות נוקבות הנוגעות לכיסו ולחובותיו המוטלות עליו מאת השלטון ,כאשר שטרות יוצאים מידו אל רשויות המס והלב מהסס ומתחבט בשאלה האם מעות קדושות אלו של מעשר כספים ,המיועדות לעניי ולביתו של מקום ,יכולות לשמש לפירעון חובות המס המוטלים עליו .הנה אדם עומד…

האם מותר לשלם מיסים ממעות מעשר כספים? הוכח מפרשת השבוע! הרוח הנושבת בין שבילי המציאות הכלכלית מציבה את האדם מול שאלות נוקבות הנוגעות לכיסו ולחובותיו המוטלות עליו מאת השלטון ,כאשר שטרות יוצאים מידו אל רשויות המס והלב מהסס ומתחבט בשאלה האם מעות קדושות אלו של מעשר כספים ,המיועדות לעניי ולביתו של מקום ,יכולות לשמש לפירעון חובות המס המוטלים עליו .הנה אדם עומד למול פנקס החשבונות וההוצאות ,ותוהה האם תשלום המס נחשב כצדקה המותרת מן המעשר ,או שמא יש הבדל תהומי בין חובת האזרח לבין נדיבות הלב של נתינת צדקה לעניים ,וכיצד ניתן למצוא לכל זאת יסוד איתן ורמז מאיר מתוך פרשת השבוע. ומתוך פרשת השבוע ,פרשת וישלח ,אנו באים להאזין אל פשוטם של דברים המלמדים על גדרי נתינת הממון והחובות המוטלות על האדם ,כאשר הפסוק מורה לנו" :ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" (בראשית לב יד) .פסוק קדוש זה מהווה את היסוד להבנת ההבחנה בין הוצאות הממון והנכסים המוטלות על האדם לבין נדבת הלב של צדקה. תרגום אונקלוס (בראשית לב יד) פירש ,ונסב מן די אתא בידיה קורבנא לעשו אבוהי ,ומתוך תרגומו הקדוש למדנו על נתינת חלק מן הממון או הרכוש כחובה או כתשלום המוטל על האדם כלפי אחרים ,דבר שיש בו נגיעה לעניין הפרשת ממון והוצאת הוצאות חובה. רש"י (בראשית לב יד) ביאר ,מן הבא בידו -מעזבונו של עולם ,ומתוך דבריו הקדושים מתבאר כי נתינת ממון או תשלום הניתן מתוך מה שיש בידו של אדם אינו בהכרח מתוך כספי מעשר הקודש אלא מכלל נכסיו והוצאותיו המוכרחות. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית לב יד) כתב ,מן הבא בידו -ממה שנזדמן לו מן הנכסים ,ומתוך

דבריו העמוקים עולה כי תשלום או מתנה הניתנים מן הנכסים באים מכלל ההון הרגיל ולא מתוך מעשר המיועד לעניים. הרמב"ן (בראשית לב יד) ביאר ,שהיה נותן לו מנחה כדי לפייסו ולהציל עצמו ממנו ,ומתוך דבריו ניכר כי תשלום שחובת האדם לשלמו כדי להינצל או לקיים את המוטל עליו אינו נחשב לצדקה המחויבת ממעות מעשר. הרד"ק (בראשית לב יד) ביאר ,כי נתינה זו באה כחובת שעה וכתשלום נדרש ,ומכאן למדנו שאין לערבב בין הוצאות חובה ותשלומי ציבור או שלטון לבין כספי מעשר עניים. הרלב"ג (בראשית לב יד) חידש ,שחובת נתינת הממון או הרכוש באה לצורך התמודדות עם המציאות והשלטון ,ומתוך דבריו נראה כי תשלומי חובה אינם באים על חשבון מעשר עניים. החזקוני (בראשית לב יד) ביאר ,שנתן מן המובחר ומן הנכסים החייבים בהוצאה ,ללמדך שאין עושים חשבונות של מעשרות מתוך תשלומים והוצאות חובה כאלו. הספורנו (בראשית לב יד) חידש ,שנועד לפייס ולשלם את המגיע כפי הראוי ,ומתוך דבריו מתבאר כי תשלומי חובה ואגרות אינם בכלל צדקה המזכה את האדם במעשר כספים. הכלי יקר (בראשית לב יד) ביאר ,שזהו חוב קבוע המוטל על האדם ואינו בא מרווחי הצדקה והחסד ,ומתוך דבריו עולה כי אין לפרוע חובות מס ממעות מעשר המיועדים לעניים ולחסד פרטי. ומתוך כך נבוא גם אל דברי חומש שמות ,פרשת כי תשא ,המאירים את חובות הממון והציבור: "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" (שמות ל יג). פסוק קדוש זה מהווה את היסוד הנוסף להבנת ההבחנה בין חובות הממון הקבועות המוטלות על האדם לבין נדבת הלב של צדקה. תרגום אונקלוס (שמות ל יג) פירש ,דין יתינון כל עבר על פקידיא פלג שקל בשקל קודשא עשרין גרה שקל פלג שקל קורבנא קדם יי ,ומתוך תרגומו הקדוש למדנו על עצם החיוב הקצוב המוטל על האדם להפריש ממונו לתשלום חובה ציבורית. רש"י (שמות ל יג) ביאר ,מכשירין היו למחצית השקל מפני ששקלים היו באים בתשרי לחדש עליהם קרבנות צבור ,ומתוך דבריו הקדושים מתבאר כי חובת נתינת הממון הקצוב נובעת מחובה מוטלת ואינה בגדר צדקה גמורה הניתנת מרצון הטוב של עני. רבי אברהם אבן עזרא (שמות ל יג) כתב ,בעבור פקודים מבן עשרים שנה ומעלה ,ומתוך דבריו העמוקים עולה כי תשלום המוטל על הכלל מחייב כל יחיד ויחיד לפי מעמדו ואין הוא בא ממקור מעשר הפרטי המיועד לצדקה לעניים. הרמב"ן (שמות ל יג) ביאר ,לתת תרומה לה לפרות ולכפר על נפשותיכם ,ומתוך דבריו ניכר כי הגם שיש חובת נתינה ממון לרשות או למקדש ,תכליתה שונה בתכלית מתכלית מעשר כספים המחולק לעניים וללומדי תורה.

הרד"ק (שמות ל יג) ביאר ,כי המחצית הזו היא חובה קבועה שאין בה רשות לציבור אלא היא מוטלת כשטר חוב שחובה לפרוע אותו ,ומכאן למדנו שאין לערבב בין חובת המס המוטלת על האדם לבין נתינת מעשר כספים מרצון. הרלב"ג (שמות ל יג) חידש ,שחובת נתינת הממון באה לכפר ולשמור על הציבור ,ומתוך דבריו נראה כי תשלום המוטל על האדם מטעם הציבור או המלכות אינו בא על חשבון מעשר עניים. החזקוני (שמות ל יג) ביאר ,שכל אחד נתן בשווה ללמדך שאין עושים חשבונות של מעשרות מתוך חובות הציבור המוטלים על כולם בשווה בלא הבחנה. הספורנו (שמות ל יג) חידש ,לכפר על נפשותיכם ,ומתוך דבריו מתבאר כי תשלומי חובה אלו באים לפדות ולכפר ואינם בכלל צדקה המזכה את האדם במעשר כספים. הכלי יקר (שמות ל יג) ביאר ,שזהו חוב קבוע המוטל על האדם ואינו בא מרווחי הצדקה והחסד, ומתוך דבריו עולה כי אין לפרוע חובות מס ממעות מעשר המיועדים לעניים ולחסד פרטי. ומתוך אורם של חז"ל וסוגיות התלמוד המאירות את עינינו בשבילי ההלכה ,נבוא לשעות אל דברי הגמרות הקדושות המלמדות אותנו על גדרי נתינת ממון וחובות המס. גמרא במסכת בבא בתרא (דף ט' ע''א) ביארה ,שאפילו מה שאומות העולם נוטלים בזרוע נחשב לעניין מסוים כצדקה ,ומתוך דבריה הקדושים למדנו כי למרות שיש נגיעה של צדקה בתשלומי החובה והמס הנגבים בכוח ,אין הדבר פוטר את האדם מחובת הפרשת מעשר כספים מיוחדת לעניים מרודים. גמרא במסכת כתובות (דף נ' ע''א) חידשה ,כי זניין אדם את בניו הקטנים נחשב בכלל עושה צדקה בכל עת ,ועל אף זאת אין סלקה דעתך שיוציא אדם מעשר שלו לשם כך ,ומכאן למדנו שאין פורעים חובות אישיים או תשלומי מס חובה ממעות המעשר המיועדים לצדקה הניתנת מרצון הטוב אל העניים והאביונים. ומתוך נבכי ההלכה וראשוני קדמונינו המפלסים נתיב במשפט התורה ,נבוא לשעות אל דברי הראשונים המאירים את סוגיית מעות המעשר והמס. רבינו יעקב בעל התוספות בתוספות (בבא בתרא ט ע''א) פירש ,שאפילו מה שאומות העולם נוטלים בזרוע נחשב לצדקה ,וביאור הדבר הוא שאין גבייה זו פוטרת את האדם מחובת הפרשת מעשר כספים פרטית ,לפי שאין חובת המס מהווה תחליף לנדבת הלב של צדקה הניתנת מן הרווחים. בשו"ת הרא"ש (כלל ס סימן א) ביאר ,שאין אדם יכול לערבב בין חובות ממון המוטלות עליו מצד השלטון והציבור לבין כספי המעשר המיועדים לעניים ,ומתוך דבריו עולה בברור שאין לפרוע חובות מס ממעות המעשר. רבינו יצחק בר ששת בשו"ת הריב"ש (סימן רפ"ח) חידש ,שחובת נתינת המס היא חיוב גמור המוטל על האדם כחוב ממון רגיל ,ואינו נחשב כמעשר כספים המחולק לעניים ,ועל כן אין לנכות את המס מתוך מעות המעשר.

ומתוך עומק בית המדרש ופסיקתם של אחרוני האחרונים המאירים את עיני הדורות ,נבוא לשעות אל דבריהם המפעימים המפלסים נתיב ברור בסוגיית תשלומי המס ומעות המעשר. הרמ"א (יו"ד סימן רמ"ט) כתב שאין לעשות ממעשר כספים שאר דבר מצוה וכגון נרות לביהכ"נ אלא רק יתנו לצדקה ,ומתוך דבריו הקדושים למדנו כי כספי המעשר מיועדים אך ורק לצדקה ממש ולא לכל דבר מצווה בעלמא ,וממילא נפתח הפתח לברר האם תשלומי חובה ציבוריים נכללים בגדר זה. הט"ז (יו"ד סימן רמ"ט) ביאר דכל שכן דאסור לשלם מסים במעשר כספים ,אף על גב דאיתא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט' ע''א) שאפילו מה שאומות העולם נוטלים בזרוע נחשב לצדקה, מכל מקום זה נקרא פורע חובו מן הצדקה ,תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בגמרא במסכת כתובות (דף נ' ע''א) דהוי בכלל עושה צדקה בכל עת ,וכי סלקה דעתך שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים ,ומתוך דבריו המאירים עולה בברור שאין תשלום המס מהווה נתינת צדקה מן המעשר אלא פירעון חוב גמור. הגאון בעל חוות יאיר (סימן רכ''ד) חידש דהא דאמרינן שמיסים נחשב לצדקה ,אין הכוונה שהנותן מסים כבר קיים מצות צדקה ,ומתוך עומק משנתו נלמד כי הגם שיש צד מסוים של נתינה כלפי השלטון ,אין הדבר פוטר כלל וכלל מחובת ההפרשה האמיתית לעניים מרודים. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (יו''ד סימן רמ''ט) כתב נראה שעל כל פנים לא מחייב לתת מעשר ,אלא אחר שייטול שיעור המס ,לא שיתחייב לתת המעשר עליו, והוא צריך לתתו למס ,הגם שהוא ריווח לו ,הרי הוא נותנו במס ,דהויה כצדקה ,והביא ראיה מהא דקימ''ל דפאה פטורה מן המעשר ,כיון שצריך לתתו אינו נחשב מן המניין ,אם כן הוא הדין כאן אינו צריך לעשר כיון שצריך לתתו למס אינו מן המניין ,ומתוך דבריו המפעימים מתבארת גישה ייחודית הרואה במס פטור מסוים מן המעשר בשל חובת הנתינה לרשות. החיד"א בספרו ברכי יוסף (יורה דעה סימן רמ''ט ס"ק י''ט) ביאר וכתב יש לפקפק קצת בדמיונו ,דשאני פאה דילפינן מקרא ,כמבואר בירושלמי ריש מסכת מעשרות וכן פ"ק דחלה ועיין ברש"י בגמרא במסכת סוטה (דף מ"ג) ,ומתוך דבריו הנוקבים מתברר כי אין לדמות דין פאה לחובת המס ,ולכן אין להקל בו לעניין הפחתת מעשר כספים. הגר"י וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סימן ל''ד) פירש וכתב שלהלכה למעשה ,לא נראה כן מדברי הפוסקים ,ואי אפשר לנכות המעשר מן המס ,וצריך לתת מעשר גם על המס ,ומתוך פסק קדוש זה נחתמה הלכה למעשה שאין לקזז או לשלם את תשלומי המס ממעות המעשר הטהורים. ומתוך כל שבילי ההלכה הברורים ,שבהם נפסקה ההלכה דור אחרי דור בלב נקי ובדעת צלולה, אנו באים אל שער המסקנה להלכה ולמעשה בסוגיה זו .הפסק המוחלט העולה מן הפוסקים הוא שבשום פנים ואופן אין לשלם את חובות המס המוטלים על האדם מתוך מעות מעשר כספים, שכן תשלומי השלטון והמס הם חיוב גמור המוטל על האזרח כחוב ממון הכרחי ,ואין הם נחשבים כצדקה המותרת לבוא במקום מעשר עניים .האדם המפריש את מעשרותיו מחויב לתת את חלקו המיוחד לעניים וללומדי תורה מתוך רווחיו הנקיים ,ולאחר מכן לשאת בהוצאות המדינה והשלטון

במלואן ,מתוך אמונה שלמה כי השם יתברך יברך את מעשה ידיו וישפיע עליו שפע של ברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות. ומתוך מרחבי ההלכה למעשה ,צפות ועולות נפקא מינות נוקבות הנוגעות למסלול חייו של האדם המנהל את חשבונותיו מול רשויות המס והצדקה ,ובראשן השאלה האם אדם המחשב את רווחיו השנתיים רשאי לנכות את תשלומי המס בטרם חישוב מעשר הכספים ,כאשר למדנו שאין המס נחשב כצדקה ,מתברר כי ההכנסה החייבת במעשר היא הרווח המלא בטרם הפחתת תשלומי החובה לשלטון ,שכן המיסים הם חוב נפרד המוטל על נכסיו של אדם ואינם באים במקום מצוות המעשר המיוחדת לעניים. ומזווית נוספת הנוגעת למעשה ממש ,אדם שנקלע לדוחק והשתמש בטעות בכספי מעשר שהיו מונחים בקופתו כדי לשלם חוב מס לרשויות המדינה ,נמצא כי לא יצא ידי חובת מעשר כלל על סכום זה ,ועליו להשלים ולהפריש מחדש את מעות הצדקה מתוך ממונו הפרטי כדי לכסות את החוב האמיתי לעניים וללומדי התורה ,שכן פירעון חובות השלטון אינו מפקיע את חובת נתינת המעשר לעניים. ועוד מתברר בהתנהלות הכלכלית של בעלי עסקים המשלמים מס הכנסה ומסים שונים ,כי אין לראות בהוצאות המס הללו חלק מן ההוצאות הישירות המפחיתות את רווחי המעשר כהוצאות לייצור ההכנסה ,אלא מדובר בתשלום חובה חיצוני המוטל על תוצאות הרווח ,ועל כן אין לקזז את תשלומי המס מתוך מעות המעשר המופרשים לזכאים. ומתוך עומק ההסתכלות על מעמקיו של הלב ורוח הדברים ,נבוא לשוטט במרחבי הסוגיה ולהבין את השורש העמוק המחבר בין חובת המלכות וחובת הצדקה .כי הנה ,כאשר האדם נדרש לתת את חלקו לרשויות ולמלכות ,אין זה רק עניין של כפייה חיצונית או חוב אזרחי בעלמא ,אלא יש כאן בירור פנימי עמוק על מידת השליטה והבעלות של האדם בממונו .הקדוש ברוך הוא בורא את העולם ומזמן לאדם נכסים ועושר ,וכאשר המלכות גובה את חלקה ,היא מגלה שאין האדם אדון מוחלט על קניינו ,אלא הוא נתון למסגרת של הנהגת העולם המלכותית .מנגד ,כאשר האדם מפריש את מעשר הכספים שלו לעניים וללומדי תורה ,הוא מכיר בכך שראשית הברכה וקיומה באים מידו הפתוחה של הקדוש ברוך הוא ,ולכן אין לערבב בין מתן החובה הניתנת מכוח המלכות לבין אותה נדיבת לב טהורה שבה הוא פותח את אוצרו לפני אבינו שבשמים. ומתוך עומק משנתם של מאורי החסידות והמוסר ,המפלסים נתיב אל פנימיות הלב ומאירים את נבכי הנפש באור יקרות ,נבוא לשעות אל דבריהם המפעימים המלמדים את האדם כיצד לנהל את דרכו בין חובות ההשתדלות לבין האמונה הצרופה בבורא כל העולמים. אדמו"ר שפת אמת (שפת אמת פרשת וישלח) ביאר ,כי האדם הנגש אל עבודת הממון וההשתדלות פוגש את נקודת האמונה שבה הוא מבין שכל מה שנוטל ממנו העולם או השלטון אינו גורע מן הברכה האמיתית המזומנת לו מאת השם יתברך ,אלא הכל נמדד לפי מידת האמון והביטחון שבה הוא משליך את יהבו על בוראו ,ומתוך כך אין הוא מתרעם על חובות המס אלא מבין שזהו חלק מהנהגת העולם שנועדה לזכך את קנייניו של האדם.

ומתוך הדברים הללו מתבונן האדם כיצד ההשתדלות בענייני העולם ,בין אם זו עבודה קשה ובין אם אלו תשלומי חובה למלכות ,אינם פוגעים כלל בצינור השפע הרוחני ,אלא כאשר האדם זוכר שכל קניינו אינו אלא פיקדון מאת הבורא ,הוא נושא את משא החיים מתוך מנוחת נפש עמוקה ושמחה פנימית המאירה את כל מעשיו באור חדש ומופלא. ומתוך אותם מעמקים של בירור הלכתי ומחשבתי עולה ובוקע מצפן פנימי מאיר ומכוון את דרכו של האדם ,המלמד כי ההתמודדות עם חובות החומר ,תשלומי המס וההוצאות הכבדות המוטלות על האדם אינן מחיצות המפרידות בינו לבין קונו ,אלא אדרבה ,הם המבחן העדין ביותר המדייק את נפשו של האדם לדעת להבחין בין חובת ההשתדלות החיצונית המחייבת אותו לפרוע את חובותיו בשלמות וביושר ,לבין עולם האמונה הפנימי המזוכך שבו הוא מעניק את חלקו לעניים וללומדי תורה מתוך רוח נדיבה וטהורה .כאשר האדם מבין שאין לערבב בין חובות השלטון לבין צדקת הלב ,הוא זוכה לצעוד בעולם מתוך בהירות גמורה ,כשהוא מכיר בכך שכל פרוטה ופרוטה הנמצאת תחת ידו אינה אלא פיקדון שנועד לרומם אותו ,ולגלות כי הלב הנאמן למלכו של עולם יודע גם לקיים את חובות הארץ וגם לפתוח את האוצרות באהבה אינסופית לפני אבינו שבשמים. ומתוך הליכותיו של אדם בנתיבותיו יומיום ,נלמד כיצד כל פעולה כלכלית וכל חוב מול הרשויות אינם גורעים חלילה מן האמונה הפנימית ,אלא להפך ,הם מעדנים את כליו של האדם ומלמדים אותו להבדיל בין חובת ההשתדלות החיצונית לבין טהרת הלב בנתינת הצדקה לזכאים לה ,מתוך שמחה פנימית וענווה עמוקה.

עיקר העניין: עיקר העניין בפרשה זו ובסוגיה המקודשת מורה על עומק החיבור שבין חובת ההשתדלות האנושית המעשית לבין הביטחון המוחלט באלוקים ,בהבנה שאין האדם רשאי להשליך את יהבו על הנס אלא עליו לשמור על ממונו והונו באחריות מרובה ובהתאמה מלאה לערך הנכסים שבידו ,ומתוך כך לזכות להנהגה שלמה המאירה את כל נתיבותיו באור יקרות ובשמירה עליונה. וכאשר האדם פוסע בנתיבות אלו בלב שלם ובנקיות הדעת ,הוא זוכה להמשיך על עצמו שפע של ברכה והצלחה ,ולראות כיצד כל הליכותיו בממון ובמסחר נעשות כלי קבול לאורו הגדול של בורא עולם ,המנהיג את עולמו בחסד ובחמלה אין סופית לדורות עולם. טביעת עין אמיתית בממונו של אדם מגלה כי השמירה על נכסיו אינה אלא מראה פתוחה לשמירת נפשו וטהרת כליו לפני מלך מלכי המלכים ההכרה העמוקה כי הכל פקדון מאת השם מעניקה לנו כוח עצום לצעוד בבטחה וביושר בכל מעגלי החיים והעשייה.