אדם שנדר ולא שילם ומתה אשתו האם יש לו דין רוצח? האם הוא נקרא רוצח בידי שמיים?

אדם שנדר ולא שילם ומתה אשתו האם יש לו דין רוצח? האם הוא נקרא רוצח בידי שמיים? ומתוך סערת נפש וחרדת קודש הנובעת מן השאלות הנוקבות המרעידות את יסודות הבית וההלכה ,אנו ניגשים לפתוח סוגיה מורטת עצבים המציבה את האדם מול מראה מאירת עיניים וקודחת כפצע חי .הנה פוסע האדם בנתיבי חייו ,מוציא מרשות שפתיו נדר או הבטחה קדושה לפני ריבונו של עולם ,ומתוך חולשת האנוש או…

אדם שנדר ולא שילם ומתה אשתו האם יש לו דין רוצח? האם הוא נקרא רוצח בידי שמיים? ומתוך סערת נפש וחרדת קודש הנובעת מן השאלות הנוקבות המרעידות את יסודות הבית וההלכה ,אנו ניגשים לפתוח סוגיה מורטת עצבים המציבה את האדם מול מראה מאירת עיניים וקודחת כפצע חי .הנה פוסע האדם בנתיבי חייו ,מוציא מרשות שפתיו נדר או הבטחה קדושה לפני ריבונו של עולם ,ומתוך חולשת האנוש או הסחות הדעת מותיר את נדרו ריק ובלתי מקוים. והנה ,כרעם ביום בהיר ובאופן מצמרר עד למאוד ,פוקדת את ביתו צרה צרורה ואשתו נלקחת לבית עולמה .הזעזוע הפנימי מכה בעוצמה ודורש לדעת את האמת הצרופה :האם אותו אדם שהתרשל בנדריו נעשה שותף למעשה מיתה ,והאם יש לו חלילה דין של רוצח ,או שמא מדובר בהנהגה שמימית נסתרת שאין בינה לבין דין רציחה ולא כלום? מקור הדברים מעוגן כבר בפרשת השבוע ובתורת הראשונים ,ששם נעוץ השורש העמוק של חומרת הנדר ותוצאותיו .רש"י (בראשית לא לב) פירש וז"ל :עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, ותפס לשון נדר ,וממנו מתה רחל בדרך. ומתוך עומק הדברים מתבאר כי הדיבור היוצא מפיו של אדם אינו דבר קל ערך כלל וכלל. וכאשר יעקב אבינו אמר בחרדת קודש את דבריו כלפי מי שלקח את התרפים ,אף שלא ידע שרחל אשתו היא שעשתה כן ,נמשך מכוח הדיבור והנדר דין קשה שגרם למיתתה של רחל אמנו בדרך .מכאן אנו רואים בעין ברורה את משקלו האדיר של מוצא השפתים ואילו העובדה שכאשר אדם נודר נדרים ואינו מקיים אותם ,נפתח פתח למידת הדין לפעול את פעולתה בעולם .אולם בד בבד ברור לחלוטין כי הנהגה שמימית זו פועלת לפי חשבונות נסתרים של שמים ,ואין בכך שום דין של רציחה או אשמה פלילית חלילה המוטלת על האדם במעשה ידיו ,אלא עניין של הנהגת שמים נסתרת שאינה הופכת את האדם לרוצח. חז"ל במסכת שבת (דף לב ע"ב) ביארו וז"ל :בעון נדרים אשתו של אדם מתה ,שנאמר אם אין לך לשלם למה ייקח משכבך מתחתיך. ומעמיק הביאור לתוך סוגיה קדושה זו ,כי הדיבור האנושי אינו דבר קל ערך כלל וכלל .כאשר אדם מוציא מפיו נדר ואינו מקיימו ,הוא יוצר פגם רוחני עמוק במערכת הקשרים שבין האדם

לבוראו .חז"ל מלמדים אותנו כי הפגם הזה אינו נשאר רק במישור שבין אדם למקום ,אלא הוא נוגע בנקודת הקיום של הבית ,ומזמין אל תוך המרחב המשפחתי את מידת הדין הנוקבת .אולם ,כאשר אנו מתבוננים היטב בדברי הגמרא ,אנו רואים בבירור שאין כאן שום אמירה המגדירה את הבעל כרוצח .הגמרא אינה אומרת שהבעל המית את אשתו בידיים או שביצע פשע של שפיכות דמים, אלא היא מתארת מציאות של הנהגה שמימית שבה הנדר שאינו מקוים משמש כפרצה המאפשרת לדין למצות את הדין עם מי שראוי לכך לפי חשבונות שמים פרטיים ,בעוד הבעל שעשה את העוון נותר עם פגם נורא בנדריו אך ללא שום זיקה משפטית או הלכתית לתואר המזוויע של רוצח. רבינו מנחם המאירי (בית הבחירה שבת לב ע"ב) ביאר וז"ל :עון נדרים חמור הוא עד מאוד שבעטיו אשתו של אדם מתה ,ואין זה מפני שהוא ממית אותה בידיים אלא שהדין נותן שזכויותיו אינן מגינות עליה עוד. ומתוך מעמקי הדברים מתברר באור יקרות כי עומק דברי הראשונים מוכיח באותות ובמופתים כי אין שום שייכות ושום דמיון בין מי שפגם בנדריו לבין רוצח .הראשונים מבהירים כי ההסתלקות של האשה אינה תוצאה של מעשה הריגה מצד הבעל ,אלא היא עומדת למשפט בפני בורא עולם לפי פנקס חשבונותיה שלה ,וכל חטאו של הבעל מתבטא בכך שאיבד את כוח הזכויות שהיה אמור להוות לה למגן ולחומה .ההבדל בין פגם רוחני זה לבין דין רציחה הוא כה רחב ועצום ,שכן רוצח שופך דם נקי במעשה ידיו ממש ,ואילו כאן אין שום יד מכוונת לפגיעה ,כי אם הנהגה עליונה הבוחנת כליות ולב ודנה כל אדם לפי דרכו. רבינו ניסים (נדרים כב ע"א) ביאר וז"ל בעון נדרים אשתו של אדם מתה ,ואין מציאות זו נושאת שום דמיון או זיקה לדין רוצח ,שכן כל עניינו אינו אלא איבוד הזכויות המגינות עליה מצד הדין העליון. ומתוך מעמקי ההארה הזו של הר"ן ,מתנוצצת ועולה ההבחנה החדה והנוקבת המפרידה תהום רבה בין משפט אדם לבין חשבונות שמים .רוצח הוא מי שנטל נפש במעשה ידיו ,בפשיעה או במזיד ,והתורה ייעדה לו עונשים קשים בבית דין של מטה .אולם אדם שנדר ולא שילם ,אף על פי שחטאו עצום ונורא עד מאוד והוא פגם בברית קודש ובמוצא שפתיו ,לא הרג ולא שחט ולא שלח יד בגוף זולתו .ההנהגה העליונה מנהלת את עולמה במסילות נסתרות שבהן הפגם הרוחני פועל את פעולתו בהסתרת פנים ובאובדן חומת המגן הרוחנית ,אך אין בכך שום הגדרה משפטית או הלכתית של רוצח ,כי אם תביעה שמימית נוקבת המזמינה את האדם להתבונן במעשיו ,לשוב באמת אל קונו ,ולשמור מכל משמר על קדושת דיבורו וטהרת ביתו. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שבט הלוי חלק ח) ביאר וז"ל חומרת עון הנדרים היא מן הדברים המפחידים את הלב ומביאים את הדין על הבית ,אך פשטות הדברים מורים שאין כאן שום מעשה רציחה או דין של רוצח ,אלא הבעל פגם בכוח דיבורו וגרם להסתלקות ההגנה הרוחנית של אשתו הנדונה לפי חשבונות שמיים. מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן ביאר אין האדם נעשה רוצח על ידי שאינו מקים את נדריו שכן חשבונות שמים לחוד ודיני אדם לחוד וכל אחד נדון לפי מעשיו ופנקסו הפרטי. ומתוך עומק הדברים מתבאר באור יקרות כי גדולי האחרונים מעמידים את ההבחנה הזו על

אדני אמת ,שכן אין בכוחו של אדם להביא למיתת זולתו על ידי מעשה מחדל בנדרים כאילו עשה מעשה רציחה ממש ,אלא הכל הולך אחר חשבונות ההשגחה העליונה המנהלת את עולמה במשפט ובצדק ואינה מוסרת את דיני נפשות לידיו של האדם. הגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד על מסכת שבת (דף לב ע"ב) ביאר :אין הבעל נחשב לרוצח כלל וכלל שהרי אין מעשהו סיבת מיתה ישירה אלא הפסד הזכויות המגינות מן השמים .ומתוך מעמקי ההבנה הזו מתברר באור יקרות כי הנהגת השמים בוחנת את מעשיו של האדם במשקל מדויק עד למאוד .כאשר אדם נודר ואינו מקיים ,הוא מותיר את ביתו חשוף למידת הדין ,אך אין פירוש הדבר שהוא הפך את עצמו לכלי משחית או לשופך דמים .ההבדל בין פגם בהנהגת הבית ובין רציחה הוא הבדל תהומי ,שכן הדין האלוקי פועל במסילות נסתרות שבהן כל נשמה נשקלת בפני עצמה לפי מעשיה ,ואין האדם נתפס כרוצח על מחדלו הרוחני אלא כמי שגרם לאובדן ההגנה העליונה אשר הייתה אמורה לעמוד למגן על ביתו. ומתוך מעמקי ההארות הללו של גדולי הפוסקים מתברר באור יקרות כי האמת צרופה וברורה. הבעל הנודר ואינו משלם נושא באחריות כבדה ועצומה על עצם הפרת הברית ופגם הדיבור ,אולם התורה וגדולי הדור הרחיקו מדעתם כל אפשרות לראות בו רוצח .ההבחנה בין הנהגת שמים המדקדקת עם האדם לבין מעשה רציחה היא מוחלטת ,שכן כל איש ואישה עומדים למשפט לפני בורא עולם לפי מעשיהם וזכויותיהם ,ואין מחדלו של הבעל אלא אובדן השמירה שהייתה אמורה לעמוד למגן ,ולא מעשה שפיכות דמים חלילה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון שער התבונה) ביאר וז"ל כוחו של הדיבור הוא עניין עצום וכל מילה ונדר היוצאים מן הפה פועלים הרס או בנייה בעולמות העליונים ,ומי שמזלזל במוצא שפתיו מביא על ביתו צרות גדולות ופורץ גדר בפני מידת הדין. ומתוך מעמקי הדברים הללו מתברר באור יקרות כי השמירה על הדיבור והנדרים היא חומת המגן של האדם .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מלמדנו בכל כתביו על גודל האחריות המוטלת על האדם בלשונו ובמוצא שפתיו ,וכיצד כל דיבור מקבל משקל שמימי נורא .אולם מתוך דבריו ברור לחלוטין כי אין פגם זה הופך את האדם לרוצח ,אלא מציג את ההנהגה השמימית שבה הדיבור הריק מתוכן מסיר את ההגנה מעל בני הבית ,וכל אדם נדון לפי מעשיו ופנקסו הפרטי במסילות משפט אלוקיות טהורות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף דיני נדרים) ביאר וז"ל חומרת עוון הנדרים חמורה היא עד מאוד והיא מביאה קפידא ודין מן השמים על האדם ועל ביתו ,אך ברור ופשוט שאין לייחס לאדם זה שום שם ודין של רוצח חלילה ,אלא פגם הדיבור מסלק את השמירה והשגחת השמים פועלת את פעולתה בדין אמת. ומתוך עומק הדברים מתבאר באור יקרות כי הפסיקה ההלכתית הטהורה קובעת מסמרות של אמת שאין לערבב בין המושגים העדינים הללו .דין אדם של רוצח שייך אך ורק למי שעשה מעשה פיזי בידיים ושפך דמים במזיד או בשוגג ,בעוד שדיני שמים ,אף שהם חמורים ונוקבים עד תהום, מטפלים בפגמים הרוחניים של הדיבור ובהשלכותיהם הנסתרות .כאשר האדם מפר את נדריו

ומשהה את קיומם ,הוא אינו פוגע ישירות ברעייתו כדרך שופכי דמים ואין לו שום שייכות למעשה פשע ,אלא הוא פוגם בחומת הזכויות החופפת על הבית .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מחדד לנו בפסיקתו כי ההלכה מכוונת אותנו להבין את משא אחריותנו הרוחנית העצומה ,ועם זאת שומרת על גבולות ההלכה מבלי להשליך עלינו תארים קשים שאינם שייכים כלל למערכת המשפטית של מטה ,כי אם למערכת חשבונות הצדק של מעלה המנוהלת ברחמים ובמשפט. עיקר העניין המתברר מכלל הסוגיה הוא שבעוד שחומרת עון הנדרים מציבה את האדם במקום גבוה ונוקב של תביעה שמימית ואובדן הגנת הזכויות ,אין שום קשר או זיקה בינו לבין דין רוצח שכן הנהגת שמים מנהלת את חשבונותיה הנסתרים במשפט צדק ואינה פועלת כיד אדם שופכת דמים. ומתוך חיבור כל הנימים והיריעות הללו ,מתברר כי כל עמדתם של רבותינו הראשונים והאחרונים מתלכדת סביב ההבנה המאירה שקדושת הדיבור היא לב לבה של הנהגת הבית .כאשר אדם נדר ואינו משלם ,הוא פוגם בכלי החיים והזכויות שהופקדו בידו ,אך הריחוק מן התואר רוצח הוא תהומי ,משום שכל נשמה עומדת למשפט פרטי בפני בורא עולם על פי פנקס חשבונותיה המדויק. התביעה הנוקבת המופנית כלפי האדם אינה באה להטיל עליו אשמת שפיכות דמים חלילה ,כי אם לעוררו לשוב בלב שלם אל קונו ,לטהר את מוצא שפתיו ,ולשמור על קדושת בריתו באהבה וביראה טהורה.

עיקר העניין: עיקר העניין המתברר מכלל הסוגיה הוא שבעוד עון הנדרים חמור הוא עד מאוד ומביא את הדין על הבית ,אין שום זיקה ודין רוצח לבעל שכן הנהגת שמים פועלת בחשבונות נסתרים ולא במעשה שפיכות דמים .כוחו של הדיבור האנושי פועל בעולמות עליונים ומעצב את מציאות החיים והזכויות שבצלן חי האדם .מחדל הנדרים אינו יוצר מעשה הריגה ,כי אם פוגם בכלי הזכויות ומסיר את חומת המגן הרוחנית מעל בני הבית. ההשגחה העליונה דנה כל נשמה ונשמה לפי פנקס חשבונותיה הפרטי והמדויק מול בורא עולם .המרחק שבין פגם הנדר לבין תואר שופך דמים הוא כמרחק שבין שמים לארץ ומלמד על עומק הדין והמשפט .תביעה קדושה זו מזמינה את האדם להתבונן במעשיו ,לטהר את שפתיו ,ולשוב באהבה צרופה אל היכל השם יתברך.