האם מענישים אדם על חטאיו בבית דין של מעלה רק לאחר עשרים שנה מהחתונה? הוכח מפרשת השבוע!

האם מענישים אדם על חטאיו בבית דין של מעלה רק לאחר עשרים שנה מהחתונה? הוכח מפרשת השבוע! בשעה עילאה ונוראה זו ,עת עומד החתן תחת חופתו עטור באדרת טוהר ובשמן ששון חברים, נמחקים באחת כל עוונותיו כטל המאיר על האדמה ,ולוח הלב מתנקה מכל כתם ועוון .אך השאלה הנשגבה פועמת וזועקת מתוך סתרי המתיבתא של מעלה ומטלטלת את לב הלומדים :האם

האם מענישים אדם על חטאיו בבית דין של מעלה רק לאחר עשרים שנה מהחתונה? הוכח מפרשת השבוע! בשעה עילאה ונוראה זו ,עת עומד החתן תחת חופתו עטור באדרת טוהר ובשמן ששון חברים, נמחקים באחת כל עוונותיו כטל המאיר על האדמה ,ולוח הלב מתנקה מכל כתם ועוון .אך השאלה הנשגבה פועמת וזועקת מתוך סתרי המתיבתא של מעלה ומטלטלת את לב הלומדים :האם

מחיקת עוונות זו ,המושוות ללידה מחדש ממש ,גוררת בעקבותיה גם את ההטבה השמימית של עשרים שנות חסד שבהן אין פוקדין עונותיו של אדם בבית דין של מעלה ,כשם שקטן אינו נענש עד שיגיע לעשרים שנה ,או שמא יש לחלק בין טהרת החתונה הממרקת את העבר לבין דין השמים התובע דעת שלימה בכל רגע ורגע הבא אחר כך? שאלה זו מציבה אותנו לפתחו של עולם סבוך ומפעם ,שבו מתמודדים גדולי הפוסקים עם עומק רחמי השמים והדין המתוח שבין שמים וארץ ,ומבקשים להתחקות אחר עקבותיה של השגחה עליונה המודדת את מעשיו של אדם במסילות נסתרות של חסד ומשפט. ומתוך פרשת השבוע הקדושה המאירה את מעמקיה של תורת חיים ,ניגש אל הכתוב עצמו הנושא את בשורת הטהרה והחידוש" :ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות" (בראשית לו ג). רש"י (בראשית לו ג) כתב בשם המדרש להלן קורא לה מחלת ,מכאן לחתן שמוחלין לו כל עונוותיו. ומבאר רש"י הקדוש כי עומק שמו של הכתוב והחלפתו מגלה טפח ומכסה טפחיים על אותו מעמד עילאי שבו נפתחים שערי שמים ומחקים את כל פנקס עוונותיו של האדם ביום חופתו ,כאילו נולד הבוקר מחדש בלא שום כתם ופגם ,מתוך רחמים עצומים הממטרים טהרה על נשמתו. רבי בחיי בן אשר (בראשית כח ט) ביאר כי מפני זה נקרא שמה מחלת מלשון מחילה ,לפי שבאותו היום מוחלין לו לחתן כל עוונותיו ונעשה כקטן שנולד .ומעמיק רבי בחיי לבאר כי שמחה זו של החופה אינה רק שמחה גשמית ומשפחתית ,כי אם התעוררות שמימית עליונה המעבירה את האדם כדבר קטן הנולד מחדש ,בלא שום מששא של עבירות ופגמים מן העבר ,כדי לצעוד אל עתיד חדש נקי מכל רבב. ומתוך מעייני התלמוד והעמקה במסדרונות ההלכה והאגדה ,ניגש אל מקורות חז"ל והגמרות הקדושות המאירות את יסוד הדין והמחילה. תלמוד ירושלמי (מסכת ביכורים פרק ג הלכה ג) ביאר תני חכם חתן נשיא גדולה מכפרת חכם מפני שיבה תקום והדרת פני זקן מה כתיב בתריה וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו מה הגר מוחלין לו על כל עונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו חתן דכתיב וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו לו כל עונותיו נשיא דכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה אלא שנמחלו לו כל עונותיו כתינוק בן שנה ,ומבאר הירושלמי הקדוש באור נפלא כי כוחו של מעמד החופה משול לכוחו של גר הצד ולכוחו של נשיא הממלכה ,שכן מעמד זה אינו רק שמחה פרטית כי אם טהרה עליונה המוחקת את כל עוונותיו של האדם ומעמידה אותו לפני בוראו כתינוק הנתון בראשית דרכו בעולם. ומתוך עומק ההארות והשאיפה ללמוד את עומק הדין וההנהגה העליונה ,ניגש אל שורש הדברים כפי שהאיר אותם גאון הדורות. מהר"י באסאן בשו"ת לחמי תודה (סימן ה') חידש דכיון דכלהו מחדא מחתא מחי להו דכי היכי דגר כקטן שנולד דמי לגבי שמיא מסתברא דמן שמיא עבדי ליה רווחא עשרים שנה כקטן שנולד וה"ה להנך תלתא דעבדי להו רווחא כ' שנה ,יוצא מזה דחתן אין מענישין אותו בשמים רק מאחרי עשרים שנה אחרי החתונה .ומעמיק מהר"י באסאן לבאר כי עומק הדברים מורה שאין זו מחילה

בלבד המאפסת את פנקס העבר ,אלא היא יוצרת מציאות שמימית שבה הנהגת החסד פותחת פתח רחב ומעניקה לחתן את אותן עשרים שנות השקט שבהן אין בית דין של מעלה דורש את פקודת מעשיו בקפדנות ,ממש כשם שקטן אינו בא לכלל עונשין עד שיגיע לעשרים שנה. גליוני הש"ס (שבת דף פט ע"ב) ביאר על אודות דברי הגמרא דאין מענישין בבית דין של מעלה רק מגיל עשרים את חידושו הגדול של מהר"י באסאן .ומבאר גליוני הש"ס כי חידוש עצום זה מרחיב את גבולות ההשגחה ומלמדנו שמעמד החופה המטהר את האדם מעוונו עושה אותו כקטן שנולד לא פחות לעניין טהרת הכתמים כי אם גם לעניין פריסת סוכת שלום ומגן של עשרים שנות חסד שבהן הקב"ה נוהג עמו במידת הרחמים המוחלטת. ומתוך עומק בית המדרש ופלפולא דאורייתא ,שבו מחדדים הפוסקים את ההלכה לאמיתה ומבררים את גבולות הדין והרחמים ,ניגש אל דברי האחרונים הנוגעים בסוגיה זו. הגר"נ גשטטנר בשו"ת להורות נתן (חלק ד סימן יב) כתב דיש לומר דדוקא משבא לעולם ועד עשרים שנה אין מענישין ,משום דעד עשרים שנה אין דעתו שלימה וכדאיתא בש"ס בבא בתרא (דף קנה ע"ב) וכן בדברי מרן בשולחן ערוך (חו"מ סימן רלה ס"ט) אבל בהני שלשה שדעתם שלימה, אף דלענין מחילת עונות הויין כקטן שנולדו דמי ,מ"מ לעונשין אין הכרח .ומבאר הגר"נ גשטטנר את דבריו בעומק ,כי יש הבדל מהותי בין היעדר עונש הנובע מחוסר דעת ובגרות של קטן (שאינו יודע לשמור את מעשיו ודעתו אינה שלימה עד גיל עשרים) לבין מי שכבר זכה לדעת שלימה וגדלות ,שאף שנמחו עונותיו מחמת מעמד החופה ונעשה כקטן לעניין מחילה ,מכל מקום אין הכרח לפטור אותו מעונש על מעשיו שכן דעתו עליו שלימה והוא אחראי למעשיו במלוא ההכרה וההבנה. ומתוך פניני חכמתם של גדולי ופוסקי הדורות האחרונים אשר צללו במים אדירים לברר הלכה לאמיתה ,ניגש אל משנתם הקדושה בנוגע לדין זה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י) ביאר כי אף שמצינו כוח גדול למחלת החתונה הממרקת את עונותיו של אדם כקטן שנולד ,יש ללמוד מתוך דברי הפוסקים כי הנהגת שמים במשפט מודדת את מעשיו של האדם לפי דעתו השלימה ובצורה מדוקדקת שאינה תלויה אך ורק בדיני הקטינות הגשמיות .ומבאר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף כי אף על פי כן יש להסתכל על עומק הרחמים המלווים את החתן ביום כלולותיו כהתחלה חדשה לגמרי המאירה לו נתיב של סייעתא דשמיא מיוחדת. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב) ביאר דהנה הגם שחידושו של מהר"י באסאן מפעים הוא לומר שנעשה כקטן לעניין הרווחה משמים ,יש להבחין היטב בין מחיקת עונות העבר לבין ההנהגה שלאחר החופה שבה נדרש האדם לעבודת השם מתוך אחריות גמורה של בן דעת .ומבאר מו"ר הגר"א וייס כי עומק הדברים מורה שאין כוונת הדין לפטור את האדם מאחריות מעשיו לעתיד לבוא ,אלא להעניק לו כוח רוחני אדיר להתחיל את חייהם המשותפים מתוך דף חדש ונקי מכל חטא. ומתוך עומק הסוגיה והמשא ומתן ההלכתי של גדולי הדורות ,נבוא לברר את הנפקא מינות וההשלכות למעשה אל תוך מרקם חיינו אנו בהנהגת היומיום.

ההבנה המופלאה כי יום החופה מוחק את כל עוונותיו של האדם ומעמיקו בטהרה עליונה מעניקה לכל חתן וכלה כוח עצום להתחיל את בניין ביתם מתוך דף נקי לחלוטין ,בלא שום משא כבד מן העבר המעיק על צעדיהם הראשונים במסע המשותף. המחלוקת הנוקבת בין הפוסקים בשאלה האם אותה טהרה גוררת בעקבותיה גם רווחה של עשרים שנות חסד שבהן אין מענישין בבית דין של מעלה ,מלמדת אותנו שלא לסמוך על הנס ולא לבנות את החיים על ההנחה שאין פנקס פתוח ויד רשמת ,אלא אדרבה ,דווקא מתוך אותה מתנה שמימית של ניקיון הרוח ,מחויב האדם לאחוז בהגה האחריות ולעבוד את קונו ביראה ובאהבה שלמה מן הרגע הראשון. ההכרה כי האדם עומד לפני בוראו בדעת שלימה ובאחריות מלאה למעשיו גם לאחר שנישא, מדריכה את האדם לשמור על משמרת קודשו ,להוסיף חיל בעבודת השם ,ולדעת שכל רגע ורגע בבניין הבית היהודי טומן בחובו משמעות נצחית שאין להקל בה ראש כלל ועיקר. ומתוך רוחב הלב ועומק סתרי תורה ,ניגש כעת אל ההרחבה הרעיונית לברר את שורש הדברים ועומק הרעיון העולה מן הסוגיה המופלאה הזו. המושג של מחילת עוונות לחתן אינו מסתכם אך ורק במחיקת פנקס החובות של העבר ,אלא הוא מבטא את עצם פלא הבריאה מחדש .כאשר האדם יוצא מן הבדידות אל בניין הבית ,הוא אינו רק ממשיך את חייו הקודמים במסגרת חדשה ,אלא הוא זוכה להתחלה חדשה לגמרי ,ללידה רוחנית עמוקה המזכירה את בריאתו של אדם הראשון ביום פקודתו .העומק הרעיוני הטמון כאן מלמדנו כי הקדוש ברוך הוא אינו מסתכל על האדם רק דרך פריזמה של חשבונות נוקשים ופנקסנות ארצית ,אלא מעניק לו מערכת של רחמים המפרקת את כל כובד האתמול ומניחה לפניו דף חלק לחלוטין .מתוך כך מתברר גם עומק המשא ומתן בדברי הפוסקים בשאלה האם מציאות זו גוררת עמה חסינות של עשרים שנה כשם שקטן אינו נענש; שכן בעוד שמצד הבחינה העליונה של האהבה והמחילה הרי הוא כתינוק גמור שזה עתה נולד ,הרי שמצד המציאות האנושית והדעת השלימה שניתנה לו ,התביעה לשמור על קדושת הברית ולשאת באחריות המלאה להנהגת חייו אינה פוסקת לרגע .מתוך שילוב עדין זה בין רחמי האינסוף הבוחרים לחדש את ימיו כקדם לבין תביעת הדעת והאחריות ,נבנה עולמו של האדם המבקש לכונן בית נאמן בישראל מתוך יראת שמים טהורה ואמונת אומן. ומתוך מרחבי הנפש פנימה וחיבור האורות אל עומק האדם ,ניגש אל ההרחבה המחשבתית לראות כיצד הסוגיה נוגעת במיצריי הלב ובהנהגת הנשמה באמונה וביראה טהורה. השאלה האם עשרים שנות חסד ניתנות לחתן כקטן שנולד מעוררת התבוננות עמוקה על תנועת החיים של האדם בעולם .המפגש עם יום החופה ,שבו נמחקים כל העוונות ולוח הלב מתנקה מכל כתם ,אינו רק אירוע משמים המתרחש ברגע פרטי ,אלא הוא מהווה קריאת כיוון נצחית לכל אדם המבקש לחדש את פנימיותו .האדם חווה לעתים תחושות של כובד ,של משא עבר המכביד על צעדיו ומונע ממנו להתקדם בעבודת השם מתוך שמחה וטוב לבב .הידיעה שמן השמים פותחים לפניו שער של טהרה מוחלטת ומעניקים לו התחלה חדשה לגמרי ,מעניקה לנפש מרווח נשימה

עצום ומגרשת את הייאוש .ומצד שני ,התביעה לעמוד באחריות מלאה ובדעת שלימה לאחר החופה ,כפי שמבואר בדברי הפוסקים ,מלמדת אותנו שהמתנה העליונה אינה פוטרת את האדם מעבודת החיים ,אלא אדרבה ,היא מטילה על כתפיו את החובה להיות בן חורין אמיתי המנתב את כוחותיו לקודש מתוך בחירה מודעת ושלמה .ההתבוננות הזו מחזקת את האדם שלא להסתכל אחורה בחרדה אלא לאסוף את כל כוחותיו מחדש ,להאמין ברוב רחמי השמים ,ולצעוד קדימה בבניין ביתו מתוך אמונה פשוטה ויראת שמים טהורה. ומתוך עומק ההארות הללו וטהרת הלב ,ניגש אל ההרחבה המוסרית ,המצפן הפנימי הנבנה מתוך הדברים ,בלא שום שמץ של הטפה חיצונית או סיסמאות ריקות ,כי אם מבט פנימי המכוון את נתיבות האדם. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית מחילת עוונותיו של החתן ודוחק הדין הנוגע להנהגת השמים ,מציב מול עינינו תביעה אנושית עדינה ועמוקה כאחד :היכולת של האדם לראות את עצמו בכל יום ויום כמי שזוכה להתחלה חדשה ,וממילא להשליך מעליו את כל משקעי העבר המכבידים על נשמתו .כאשר האדם מפנים בלבו את האמת העליונה שמן השמים פותחים לפניו שער של מחילה וטהרה ואינם מבקשים לנעול את שערי התשובה בפני מי ששגה ,הוא לומד להסתכל גם על זולתו באותה מידה של רחמים וחסד ,שלא לדון את חברו לחומרה ולא להקפיד על מעשיו של מי שמבקש לשוב .המוסר העמוק הנובע מכאן אינו ציווי יבש או הוכחה חיצונית, אלא קריאה פנימית אל האדם לחיות באחריות גמורה כלפי מעשיו ,לדעת שעל אף כל הרחמים והמתנות השמימיות ,האדם נקרא לנהל את חייו בדעת שלימה ,ביושר ,ובאהבת אמת המאירה לכל הסובבים אותו מתוך ענווה פנימית ויראת שמים טהורה. ומתוך פניני האורות הללו ניקח עמנו תובנות קדושות לחיי היום יום ,להאיר בהן את נתיבות נפשנו באור תורה ואמונה פשוטה .ההתבוננות במעמד החופה והטהרה מלמדת אותנו שאין שום ייאוש בעולם כלל ,ושגם כאשר האדם פוסע בנתיבים מפותלים של חיי המעשה ונושא עמו את משקעי העבר ,עומדת לו תמיד אותה שעת רצון עליונה המנקה את לוח לבו באהבה אין קץ. התובנה הגדולה היא להשכיל ולדעת שכל משבר וכל נפילה אינם סוף פסוק כי אם הכנה פנימית מופלאה להתעוררות מחודשת אל שורש הנשמה ,המזכירה לאדם שמעולם לא אבד הכל ותמיד אפשר לשוב אל היכל המלך בדעת שלימה ובנפש חפצה.

עיקר העניין: סוד העניין הטמון בסוגיית מחילת עוונותיו של החתן ובעומק הדין השמימי הוא הגילוי המרטיט שכל הנהגת השם בעולם ,הגם שהיא דורשת מן האדם אחריות עליונה ודעת שלימה בכל צעד ושעל ,אינה אלא רשת של רחמים המכוונים את צעדי הבנים בדיוק אל מקום הישועה .החופה אינה רק רגע חולף כי אם מעיין נצחי של טהרה הממתין לכל נפש המבקשת להתחיל את חייה מחדש ,ומתוך אותו מפגש נסתר בין רחמי האינסוף לבין עבודת האדם באחריות ובאמת, נבנית ההבטחה הנצחית של בניין הבית היהודי מתוך אור גדול ותשובה שלמה.

עיקר העניין -המשך: כאשר האדם מרגיש שחייו נתונים בכובד ואחריות כבדה וכי דרכו דורשת ממנו התמודדות עצומה ,עליו לזכור שקול החסד והמחילה העליונה אינו דומם לעולם והוא מלווה אותו בכל צעד ושעל כדי להרים את ראשו מן העפר ולהשיבו באהבה גדולה אל חיק אביו שבשמים. הידיעה שמן השמים מעניקים לאדם התחלה חדשה מוחקת כל פחד מן העבר ומעניקה לו את הכוח לצעוד קדימה באמונה פשוטה .האחריות המלאה הנדרשת מן האדם אינה סותרת את הרחמים אלא מעצימה אותם ,להפוך את כל חייו לבניין של קודש וטהרה אמיתית.