האם על השתדלות משלמים מחיר או שזה תנאי האמונה? הוכח מפרשת השבוע!

האם על השתדלות משלמים מחיר או שזה תנאי האמונה? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם דמות אחת מן התורה מעלה שאלות שהדעת אינה מסוגלת להניח להן .רגעים שבהם נדמה שהתורה עצמה מציבה לפני האדם שני עולמות סותרים ומשאירה אותו לנוע ביניהם בחיפוש אחר קו דקיק של אמת .מצד אחד ניצבת מידת הביטחון ,העומדת במרכז כל עבודת ה, ומצד שני עומדת חובת ההשתדלות ,המחייבת את האדם לפעול…

האם על השתדלות משלמים מחיר או שזה תנאי האמונה? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם דמות אחת מן התורה מעלה שאלות שהדעת אינה מסוגלת להניח להן .רגעים שבהם נדמה שהתורה עצמה מציבה לפני האדם שני עולמות סותרים ומשאירה אותו לנוע ביניהם בחיפוש אחר קו דקיק של אמת .מצד אחד ניצבת מידת הביטחון ,העומדת במרכז כל עבודת ה, ומצד שני עומדת חובת ההשתדלות ,המחייבת את האדם לפעול בעולם ,לעשות ,לדאוג ,ולנהל את חייו .שתי הדרכים נראות הכרחיות ,אך לעיתים מתנגשות בעוצמה שאינה מאפשרת מנוחה לנפש. כל הדרמה הזו מתלכדת בדמותו של יוסף הצדיק ,אדם שזכה לשבח שאין שני לו "אשרי הגבר

אשר שם ה' מבטחו" ובאותה סוגיה ממש נאמר שנענש שנתיים שלמות על כך שהוסיף בדיבורו שתי מילים בלבד ,כי אם זכרתני .איך ייתכן שמי שנקרא בעל הביטחון הגדול מכל ,נענש על פעולה כל כך מינימלית .כיצד משתלבים שבח כה רם ועונש כה חמור באותו משפט .וכיצד יכול דיבור קל שבקלים להפוך להיות גבול בין אמונה טהורה לבין חסרון דק של השתדלות מיותרת. ומכאן מתרחבת השאלה אל מרחבי החיים של כל אדם ואדם .האם השתדלות טבעית בתחום הפרנסה היא מצווה הכרחית או פגם באמונה .האם פנייה לרופא היא חובה או סימן של חוסר ביטחון .האם עשיית ביטוח חיים ,תכנון כלכלי ,חיפוש עבודה ,או חיפוש סיוע מאדם אחר ,נחשבים חלק מסדרי הטבע או סטייה מן הביטחון .ומה ההבדל בין אחריות בריאה לבין דאגה פסולה .האם יש לאדם להניח את המושכות ביד שמים בלבד ,או שעליו לפעול בכל כוחו ,ורק לדעת בלבו שההשתדלות אינה אלא מסך דק המסתיר את הנהגת הבורא. ועוד מתעוררת השאלה העמוקה מכל .האם הביטחון פירושו להאמין שהקב"ה יעשה בדיוק את מה שהלב מבקש ,או להאמין שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה אף אם המהלך נראה כואב ומטלטל .האם הדרך של רבי עקיבא ,שאמר על כל דבר כל דעביד רחמנא לטב עביד ,היא השיטה המחייבת ,או שמא הדרך של נחום איש גם זו ,הרואה בכל אירוע גילוי מיידי של טובה מוחלטת. האם אלו שתי מדרגות שונות המתאימות לאנשים שונים ,או שתי גישות שונות במהותן. כל השאלות הללו מתנגשות זו בזו ומתלכדות לשאלה אחת יסודית שאין דומה לה בעוצמתה: מהו הגבול המדויק בין מידת הביטחון לבין חובת ההשתדלות .האם יש קו אחד המחייב את כל ישראל ,או שמא כל אדם נמדד לפי מדרגתו ,כפי שנראה בחיי האבות והצדיקים שהרי מה שנחשב מצווה לאחד עלול להיות חסרון לאחר .כאן עומדת השאלה בכל חריפותה ,שאלה שאינה רק הלכתית אלא נפשית ,אמונית ומעשית ,והיא מלווה כל יהודי בכל צעד וצעד מחייו" .ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה .ויהי אחרי הדברים האלה ותחל אשת אדניו לשאת את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי .וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי" (בראשית לט ו עד ח) .פסוקים אלו הם שיאו של נסיון הביטחון וההנהגה של יוסף ,ומכוחם מגיע בהמשך גם הסיפור של בית הסוהר ,שר המשקים ,וחטא ההשתדלות הדקה שעליו נענש. רש"י (בראשית מ יד) כותב" :כי אם זכרתני .לפי ששם בטחונו עליו הוסיפו לו שתי שנים" .רש"י מדגיש כי עצם הדיבור של יוסף ,ולא עצם המעשה ,הוא שנבחן בדקדוק עליון ,משום שמדרגתו הרוחנית הגבוהה יצרה ציפייה שלא יפנה אפילו בפה ,אפילו ברמז ,אל בשר ודם כיסוד לישועה. כאן מתגלה יסוד שורשי :צדיקים נידונים כחוט השערה ,וכל מחשבה שבאדם פשוט נחשבת מותרת ,אצלו נחשבת חיסרון. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כותב" :כי אם זכרתני .דרך בני אדם לעשות השתדלות ,אך הבטחת הלב צריכה להיות בה בלבד" .האבן עזרא מבאר שההשתדלות החיצונית כשלעצמה אינה פסולה, שהרי האדם חייב לנוע בתוך עולם הטבע ,אך כל ההבדל הוא בשאלה היכן מונח לבו .אצל יוסף, די היה ברמז קל של תלות כדי להיחשב סטייה ממדרגתו. הרד"ק (שם)" :ולא פנה אל רהבים .כי מי שפונה אל בשר ודם כאל מקור הישועה הרי פנה מן

הבורא" .לדעת הרד"ק ,חטאו של יוסף לא היה עצם הבקשה עצמה ,אלא עצם ההסתכלות על שר המשקים כנתיב הישועה .אפילו נטייה רגעית של הלב לכיוון זה ,אצל מי שנמצא במדרגה עליונה, נחשבת פנייה מן הביטחון. רבנו בחיי (שם)" :מדת הבטחון מחייבת להשליך יהבו על ה לגמרי ,והפנייה אל האדם אפילו בדבר קל גורעת מן השלימות" .רבנו בחיי מציב כלל :ככל שהאדם במדרגה גבוהה יותר ,כך הקב"ה דורש ממנו ביטחון מוחלט יותר ,ובמקום שבו היה עליו לסמוך על ה בלבד ,גם דיבור קל מכהה את אור הביטחון. הנצי"ב מוולוז'ין (שם) מבאר" :צדיקים אין דרכיהם כדרכי שאר בני אדם ,וכל נטייה שבהם מורה חסרון בהנהגת הביטחון" .הנצי"ב מבאר שיוסף נבחן לא לפי אמות מידה של אנשים רגילים ,אלא לפי מדרגת מי שהשכינה שרתה עליו בכל מעשיו .ולכן ,אפילו פעולה זעירה נחשבה כהפניית מבט. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שם)" :וטעם הדבר כי היה לו לבטוח בה באמונה שלמה, ואין ראוי למי שהשגחתו גלויה עליו לבקש ישועה בשרית" .האור החיים כותב שההשגחה המיוחדת על יוסף חייבה אותו ברמת ביטחון מוחלטת .מי שזוכה לניסים גלויים ,אינו רשאי לפנות לבני אדם כלל ,אף לא בסיבה טבעית זעירה. המלבי"ם (שם)" :מי שעושה השתדלות מתוך מחשבה שהדבר יביא הישועה ודאי שהוא פונה אל רהבים" .המלבי"ם מבחין בין השתדלות הנעשית כצינור בלבד ,לבין השתדלות הנעשית מתוך אמונה שהיא עצמה תיצור את הישועה .אצל יוסף ניכר שהדיבור נשען על תקווה טבעית כלשהי, ולכן נענש. החיד"א בפרו נחל קדומים (מקץ)" :לא היה צריך יוסף לפנות אל שר המשקים ,כי גדלו מדרגתו על כל אדם ,ומה שנחשב לאחרים מצוה נחשב לו פשע מדוקדק" .החיד"א מחדד את ההבדל האדיר בין צדיקים לכולם :זהו פרק קלאסי שבו ההשתדלות המותרת לכולנו הופכת אצל צדיק למותרות אסורות. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער סג)" :יתרון מדרגתו של יוסף היא עצמה שהפכה להשתדלותו לדופי ,כי ממנו נדרשה מדרגת ביטחון עליונה שלא תערב בה שום מחשבה אחרת". העקדת יצחק עומד על סוד גדול :ככל שהאדם קרוב יותר אל האור ,כך אפילו צל דק של השתדלות שאינה לשם חובה הופך לעבירה מחשבתית. בגמרא במסכת ברכות (דף לה ע"ב) נאמר על הפסוקים "ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" ,שרבי ישמעאל אומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ ,ורבי שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה וכו ,תורה מה תהא עליה. רש"י בברכות (דף לה ע"ב) מבאר בדעת רבי ישמעאל שדרך העולם שהאדם עושה מלאכתו ועם זאת עוסק בתורה ,שזהו סדר הבריאה ,ומי שמבקש לפרוש מן ההשתדלות לגמרי ולהישען רק על הנס אינו הדרך רוב העולם ,אלא מיעוט יחידים. תוספות בברכות (דף לה ע"ב) מדגישים שבדעת רבי שמעון בן יוחאי מדובר במדרגה נעלה של

יחידים שבאמת כל הנהגת פרנסתם באה להם מן השמים באופן ניסי ,אך רבים שעשו כמותו ולא עלתה בידם ,ומכאן שהלכה כרבי ישמעאל שחובת ההשתדלות במידת דרך ארץ היא הכלל לדורות. בגמרא במסכת נדה (דף ע ע"ב) נשאל מה יעשה אדם ויתעשר ,ומשיבה הגמרא ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו. רש"י בנדה (דף ע ע"ב) מפרש שירבה בסחורה פירושו שיעשה השתדלות למעשה ,אבל כל עיקר השפעת העושר תלויה בתפילה ובישועה מן השמים ,והסחורה אינה אלא לבוש לחסד האלוקי. תוספות במסכת נדה (דף ע ע"ב) מעירים שהגמרא משרטטת כאן שותפות כפולה ,מצד אחד יגיעה טבעית ומצד שני תפילה וביטחון ,והעדר אחד מהם פוגם בשלימות הכלי הנכון לקבלת השפע. בגמרא במסכת ברכות (דף ס ע"ב) מסופר על רבי עקיבא שכל דבר שהיה בא עליו היה אומר כל דעביד רחמנא לטב עביד ,וכשלא מצא מקום ללון ,וכשנכבה הנר ואבדו אמצעיו ,ולבסוף נתברר שהכל לטובה. רש"י בברכות (דף ס ע"ב) משווה את אמירתו הקבועה של רבי עקיבא לדרגת ביטחון שבה האדם חי בהכרה מתמדת שכל מה שנעשה לו הוא לטובתו האמיתית ,גם אם מבחוץ נראה רע ,ומדרגה זו היא עמוד התווך של עבודת הביטחון. תוספות בגמרא במסכת ברכות (דף ס ע"ב) מרחיבים שעיקר החידוש הוא לא רק בהכרזה אלא בהנהגה ,שרבי עקיבא לא שינה את דרכו ולא נשבר גם כשאיבד את כל ההשתדלויות שהכין לעצמו ,ובכך גילה שביטחונו אינו מותנה בהצלחת ההשתדלות. בגמרא במסכת תענית (דף כא ע"א) מסופר על נחום איש גם זו שהיה אומר על כל מה שאירע לו גם זו לטובה ,ואפילו כששיגרו מתנה לבית המלך והתחלפה באפר ,התברר לבסוף שהאפר נעשה להם לנס. רש"י במסכת תענית (דף כא ע"א) מדגיש שמידת נחום איש גם זו אינה רק קבלה פסיבית של הגזירה ,אלא הכרה פנימית שכל פרט שנראה רע עכשיו הוא עצמו הופך ליסוד הטובה הגלויה, והיא מדרגה עליונה יותר ממידת קבלת היסורין. תוספות במסכת תענית (דף כא ע"א) מראים שדרגתו של נחום איש גם זו היא קצה עליון של בעלי הביטחון ,שהיו ראויים לניסים גלויים ,ולכן הנהגתו אינה ניתנת להעתקה לכל אדם אלא ככיוון עליון למי שהלב שלו נאמן לה עד תומו. בגמרא במסכת ברכות (דף לג ע"א) מסופר על רבי חנינא בן דוסא שנשכו ערוד ,ומת הערוד ,ואמר ראו בני שאין הערוד ממית אלא החטא ממית. רש"י במסכת ברכות (דף לג ע"א) מסביר שלא בא רבי חנינא לבטל את ההשתדלות בדרך העולם, אלא לגלות ששרש החולי והסכנה הוא חטא רוחני ,אך האדם הפשוט מחויב לעשות השתדלות ולהישמר ,ומדרגתו של רבי חנינא היא הנהגה של צדיקים מיוחדים. תוספות במסכת ברכות (דף לג ע"א) מדגישים שהנס שנעשה לו אינו ראיה לדורות שנימנע מן

ההשתדלות ,ואדרבה ,מכאן לומדים שיש הבדל בין יחידים שזכו להנהגה ניסית לבין רוב הציבור שמחוייב בדרך הטבע. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) נאמר ורפא ירפא ,מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ולמדו חז"ל שיש לרופא רשות ואף חובה לעסוק ברפואה. רש"י במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) כותב שהרשות לרופא באה ללמד שאין כאן התערבות נגד גזירת העליון ,שכן גזירת החולי כוללת בתוכה גם את הזכות לרפואה ,והאדם חייב להשתמש בכלי הרפואה שניתנו לו. תוספות במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) מוסיפים שפסוק זה הוא יסוד להתנהלות בדרך הטבע, ושאין לומר מי שחולה יבטח בה בלבד ולא ילך לרופאים ,כיון שהתורה עצמה גילתה דעתה שיש מקום להשתדלות רפואית. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף נה ע"א) נאמר על יסורין שמושבעים על הזמן והאופן והאמצעי שבו יבואו ויסתלקו" ,ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני" ,והרי שהרפואה נכתבה מראש כאמצעי. רש"י במסכת עבודה זרה (דף נה ע"א) מפרש שהקביעה מראש על ידי סם פלוני באה ללמד שלא הסם מרפא מעצמו אלא שהרחמים ניתנים דרך אותו סם ,וההשתדלות אינה אלא קיום רצון ה במישור הגלוי. תוספות במסכת עבודה זרה (דף נה ע"א) מבארים שמכאן שהולך בדרך הטבע אינו ממעט ביטחונו ,כיון שהוא אינו סומך על הסם מצד עצמו אלא עושה מה שנצטווה בעולם המעשה ומניח את הישועה בידי שמים. בגמרא במסכת מכות (דף כד ע"א) נאמר בעניין אוטם אזנו משמוע תורה ותוכחה ,שהוקפד על אליעזר בן רשב"י משום שהוחזק במידת הזהירות ובפעם אחת ששתק נענש ,ומכאן למד הדובב מישרים דקדוק הדין בצדיקים. רש"י במסכת מכות (דף כד ע"א) מדגיש שכאשר אדם קבוע בדרגה של דקדוק ,מן השמים תובעים ממנו עקביות מוחלטת ,ולכן אפילו סטייה חד פעמית מסמנת חסרון ,לא מפני שעצם המעשה חמור ,אלא מפני גודל מדרגתו. תוספות על הגמרא במסכת מכות (דף כד ע"א) מזכירים שמידה זו אינה נוהגת בכל אדם ,שהרי ברוב בני אדם אין דקדוק כזה ,אולם בצדיקים המורגלים במידת החסידות ,כל צעד וצל צעד נמדדים בחומרה יתירה. בגמרא במסכת פסחים (דף נו ע"ב) מזכירה המשנה שחזקיהו גנז ספר רפואות ,והודו לו חכמים על כך ,כדי שלא יהיו לבות בני אדם נשענים על רפואות במקום לחזור בתשובה. רש"י במסכת פסחים (דף נו ע"ב) מבאר שספר הרפואות גרם שיסמכו על תרופות ככוח עצמאי ולא יכניעו לבם אל ה' ,ולכן גנזו אותו כדי להשיב את נקודת הביטחון למקומה. תוספות במסכת פסחים (דף נו ע"ב) מקשים מדין ורפא ירפא ומיישבים שבדורו של חזקיהו היתה

מדרגה מיוחדת שיכלו להנהיג את הציבור על דרך ביטחון גבוה יותר ,אך לדורות נשאר הדין שרופא נדרש ,וההכרעה בין דרגות אלו תלויה במצב הדור והמדרגה. בגמרא במסכת כתובות (דף סז ע"ב) מסופר על עני שהיה רגיל בתרנגולת פטומה ויין ישן ,והגמרא אינה גוערת בו אלא מגלה שסיפוק צרכיו נקבע מן השמים ,והנס שנעשה לו בא להראות שעוסק בתורה ותלוי בזכאותו. רש"י על הגמרא במסכת כתובות (דף סז ע"ב) כותב שהתרגלותו של העני לעונג נבעה מכך שזו מדרגת מזונו שנגזרה עליו ,ואין זו דרגת מותרות גרידא ,ומכאן שביטחון אינו דורש מהאדם דווקא עניות ,אלא נאמנות למדרגת חייו כפי שגזר עליו השי. תוספות במסכת כתובות (דף סז ע"ב) מעירים שעם כל זאת אין אדם רשאי לתבוע מותרות מעבר למדרגתו בשמה ,ומדרגת אותו עני לא נקבעת לכל הדורות אלא לפי מעשיו ומצבו ,ומכאן נפקא מינה לשאלת ההשתדלות למותרות מול ההכרח. אם כן חזינן את עיקרי הגמרות היסודיות :פרנסה ובטחון ,דרך ארץ ותורה ,כל דעביד רחמנא לטב עביד מול גם זו לטובה ,יסוד הרפואה ,דקדוק הדין בצדיקים ,וספר הרפואות. רבנו יונה בשערי תשובה (שער שלישי אות לא) כותב על הפסוק "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" ,ומדייק שכשצרה קרובה ונדמית כגדולה מן הכוחות ,מצוות הביטחון מחייבת "שיהיה בלבו ישועת ה ויבטח עליה" ,ומוסיף שאין זו הוראה לשעת מלחמה בלבד אלא יסוד תמידי לעבודת ה' .בדבריו עולה בבירור שאין הביטחון שולל את ההשתדלות המעשית ,אך הוא דורש שהלב לא ישקע בפחד מן המציאות אלא יתמלא בתודעת ישועת ה ,ומכאן שיסוד הביטחון הוא מצב פנימי של מנוחת הנפש ולא ביטול הפעולה. רבנו בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער הביטחון פרק א) מגדיר "מהות הביטחון" כ"מנוחת נפש הבוטח ,שיסמוך לבו על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והישר לו בענין אשר יבטח עליו כפי יכולתו" ,ומדגיש שאין הביטחון הבטחה שהדברים ייעשו כרצון האדם אלא שהקב"ה יעשה הטוב האמיתי לו .מתוך הגדרה זו עולה שההשתדלות אינה עומדת במקום הביטחון ,אלא שהיא זירה שבה נבחן אם האדם סומך על דרכי עצמו או שקט בהכרה שהטוב האמיתי נקבע בשמים ,ויוסף הצדיק נידון לפי מידת מנוחת נפשו בדרגת ביטחון עליונה זו. הרמב"ן בספר תורת האדם ובפרושו על התורה (ויקרא כו ,אם בחוקותי) כותב שכאשר ישראל שלמים והם רבים "לא יתנהג ענינם בטבע כלל" ולא יצטרכו לרופאים ,ו"ברצות ה דרכי איש אין לו עסק ברופאים" ,ומה שדרשו ורפא ירפא נאמר למי שכבר נוהג בדרכי הרפואה .בדבריו מצטיירת מדרגה כפולה ,מחד הנהגת יחידים ושלמים שבה כמעט אין מקום להשתדלות טבעית ,ומאידך הנהגת רוב העולם שחייבים לנהוג על פי דרך הטבע ,וכאן מתחדד שדינו של יוסף היה שייך למדרגה העליונה של מי שראוי שלא יפנה כלל לבשר ודם. המאירי במסכת ברכות (דף לה ע"ב) מבאר בדקדוק את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחאי ,ומסיק כי "סדר העולם" הוא שיעסוק האדם במלאכתו ויפרנס עצמו בדרך הטבע ,ורק יחידים שהשגחת ה בהם גלויה יכולים להיבדל מן המלאכה ולהיות ניזונים בנס .המאירי עומד על

כך שהביטחון אינו פוטר מן המלאכה אלא מניח אותה במסגרת ,אך מעלה שנית את דמותם של היושבים כל היום באהלה של תורה כמקבילה למדרגת צדיקים נשגבת שבה אין מקום להרחיב השתדלות ,ומכאן דמותו של יוסף כמי שנמדד לפי מדרגה זו. הרא"ש בפירושו למסכת ברכות (פרק ו סימן ח) כותב בביאור דברי הגמרא על הנהג בהם מנהג דרך ארץ ,שהאדם חייב לחרוש ולזרוע ולטרוח לפרנסתו "ואינו רשאי להשליך עצמו על הנס", שהרי כתיב "וברכך ה בכל אשר תעשה" ,ומדייק שמילת "תעשה" היא תנאי ,ושאין הברכה נחה אלא על דבר שיש בו מעשה .מדבריו מתברר שברמת ההלכה הפשוטה קיימת חובה גמורה של השתדלות ,והביטחון אינו אלא ההכרה שהברכה מגיעה מן השמים ולא מכוח הידיים ,ושאין כאן מקום לראות בכל השתדלות חסרון אמונה. רבנו יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק ו) מבאר את ענין הגזירה על הפרנסה בשלושה אופנים ,האחד שהשפע נקבע לאדם בלי קשר למעשיו ,השני שהוא נקבע אך מותנה במאמץ שייעשה ,והשלישי שהקב"ה קובע שהעושר יבוא ביחס למידת ההשתדלות .מתוך שלוש האפשרויות הוא מתאר כיצד ההנהגה משתנה לפי מצב האדם ומדרגתו ,ואדם בעל ביטחון יכול להשליך יהבו על ה ולדעת שהמאמץ אינו אלא כלי ולא סיבה ,אך אין הוא פטור מן הפעולה, והביטחון נבחן בכך שלא מייחס את הצלחתו לפעולותיו. רבנו יונה בפירושו למשלי (פרק כב פסוק יט) העומד על הפסוק "להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה" כותב שעיקר נתינת התורה היא כדי "שישימו ביטחונם בה" ולא בדבר אחר ,ומפרש שהביטחון הוא "שלא יבטח על חילו ועל גבורתו ולא על חכמתו" אלא יראה כל אלה ככלים בלבד. מתוך דבריו מתברר שההשתדלות עצמה אינה הבעיה אלא הפיכת הכוחות ,החכמה והעושר לבסיס הביטחון ,וכשמסתכלים כך על דיבורו של יוסף לשר המשקים מתגלה הדקדוק שבצדיקים שלא ייטו אף לרגע ליחס כוח לשר. הרשב"ם בפירושו על בבא בתרא (דף צא ע"א) בעניין "הקב"ה מקדים רפואה למכה" מבאר שהנהגת ה בעולם היא באופן שלא יבוא על הצדיק חולי או צרה שאין בצידה כבר מוכן אמצעי הרפואה, ומוסיף שעל האדם "לבטוח בה" שהקדים לו רפואה .הרשב"ם מצייר כאן ביטחון מסוג אחר ,שבו ההשתדלות נועדה לגלות את הרפואה שהוכנה מראש ,והאדם אינו יוצר את הישועה אלא מוצא את מה שנגזר ,וממילא כל פנייה לרופא או לכלי אחר אינה נוגדת את הביטחון אלא מממשת אותו. הרי"ף בדרשותיו של ספר דרשות הר"ן (דרוש עשירי) דן בעומק בשאלת הנהגת הטבע והנס, ומבאר שהקב"ה חקק את העולם במערכת טבעית כדי שיהיה מקום לבחירה ,אך לקח לו "אומה מיוחדת" אשר בה ייראו פעמים רבות הנהגות ניסיות גלויה ,והצדיקים שבה נידונים לפי מדרגה זו. מתוך עקרון זה מובן שהציבור כולו מחויב בדרך הטבע ,אך היחיד ,כאשר ההשגחה עליו גלויה, יכול להידרש למידת ביטחון גבוהה יותר ,ויוסף הצדיק שהנהגתו היתה ניסית נמדד לפי מידת האומה הנבחרת במובנה העליון. עד כאן הבאנו את דברי ראשונים המעמידים שתי נקודות ציר :מצד אחד חובה הלכתית של השתדלות בדרך הטבע ,ומצד שני מדרגות נשגבות של ביטחון שבהן עצם הפנייה לבשר ודם

נחשבת חסרון .בתוך המתח הזה צריך להיבנות מעמדו של יוסף הצדיק מצד מדרגתו ,ולעומתו מעמדו של כל אדם פשוט בעבודת ה. רבי אליהו דסלר בספר מכתב מאליהו (חלק א עמוד קצד) כותב "ההשתדלות אינה פועלת ואינה סיבה כלל ,אלא גזרת ה היא שהעולם יתנהג על פי מערכת טבעית כדי שתהיה בחירה" .דבריו מעמידים את יסוד הדברים באופן חד ,שההשתדלות אינה יוצרת את המציאות אלא משמשת כלבוש בלבד לרצון העליון ,ולפיכך מדתו של אדם נקבעת לא לפי כמות ההשתדלות אלא לפי עומק הביטחון המונח בלבו ,וככל שמדרגתו עליונה יותר כך מצופה שלא יתלה את עצמו בבשר ודם כלל. החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (שער התבונה פרק ז) כותב "הבוטח בה באמת לוקח ממנו ה כל צרכיו ,ואם מבקש לרדוף אחר הטבע יותר מדי מראים לו שאין הטבע מועיל לו" .החפץ חיים מלמד שמעלת הביטחון אינה רק מידה שבלב אלא גם תנאי לקבלת סיוע מלמעלה ,וכאשר האדם נותן משקל יתר לכוחו או לכוחם של אחרים הרי שמן השמים מסירים ממנו את הגנתם כדי שיכיר באמת .דבריו מציירים את חטאו של יוסף בחומרה של דקדוק צדיקים ,שכן עצם הפנייה לשר המשקים כנתיב ישועה גרמה שסמך על הטבע יותר מן הראוי למדרגתו. השפת אמת בספרו על פרשת וישב (שנת תרלז) כותב "שיוסף הצדיק היה כולו דבוק בה ואין לו שייכות לבריאה כלל ,ולכך היה כל נגיעה בטבע דבר של חיסרון אצלו" .השפת אמת מציג את מדרגתו של יוסף לא כתוצאה של מוסר בלבד אלא כמצב של דבקות עצמית בה ,מצב שבו כל זיקה לחוקי העולם מהווה ירידה ממדרגתו .מכאן עולה שמעשהו של יוסף לא היה חטא במובנו הרגיל אלא ירידה קלה מהאידיאל שמתאים לנשמה הצרופה שלו. רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים (שער ג פרק יב) כותב "ואין האדם פועל מאומה מכוח עצמו, וכל מה שנראה שהוא עושה אינו אלא מצד רצון ה להלביש רצונו במעשה אנושי" .מתוך דבריו ברור שעיקר עבודת הביטחון היא בירור התודעה שאין כוח ביד האדם כלל ,והעולם אינו קיים אלא כלבוש לרצון העליון .על פי יסוד זה ,כל פנייה של יוסף לאדם אינה אלא טשטוש קל של האמת הזאת ,וסיבה מדוע מן השמים דקדקו עמו. רבי שלמה אלישיב בעל ספר הלשם שבו ואחלמה (דרוש המערכה דף פז) כותב ש"כל הנהגת הטבע אינה אלא אחיזת עיניים שנועדה לאפשר בחירה ,אך באמת הכל בהשגחה פרטית גמורה" .מדבריו מתבאר שהביטחון האמיתי מחייב לראות שכל ההתרחשויות הן ישירות מידו יתברך ,ולאט לאט עד שנמוג כל כוחה של המציאות החיצונית .באור זה יובן שעצם אמירת "כי אם זכרתני" היתה אצל יוסף כהשתתפות קלה במשחק העולם ,ולכן נענש שתים עשרה חודשים על כל מילה. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער סו) כותב "מי שההשגחה מיוחדת עליו ,כל נטייה אל הגורמים התחתונים מראה על העדר שלימות במדרגת ביטחונו" .דבריו מבארים שיסוד החטא ביוסף אינו במעשה אלא בעצם המחשבה שיש ערך לפנייה לאדם במקום לפנות למקור הישועה העליונה .העקדה מגלה את העיקרון שגודל ההשגחה על הצדיק מחייב אותו לדרגה של אי תלות מוחלטת בברואים.

החיד"א בספרו ראש דוד (פרשת וישב) כותב "כי יוסף הצדיק היה נשמת עולם העליון ,ולפיכך היה צריך להיות מסור כולו רק אל ה ,ואף דיבור אחד אל בשר ודם היה חיסרון" .החיד"א מעלה את מדרגת יוסף לרמה שבה כל מגע עם חוקי העולם הוא חריגה מן האידיאל הרוחני שלו ,ולכן דקדוק הדין בו הגבוה לא מחמת פגם אלא מחמת גודל נשמתו. רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (או"ח סימן רלו) כותב "מי שבוטח בה ,אפילו שישים עצות רבות אין בהם ממש אלא אם כן עלתה ברצון ה" .הוא מבאר שההשתדלות עצמה לעולם איננה יותר מכלי ,והוא נדרש רק כדי שהאדם יעמוד בניסיון ולא יישען על כוחו .מתוך דבריו מתחדד שהביטחון וההשתדלות אינם הפכים אלא מערכת עדינה של כלים שבהם נבחנת תודעתו של האדם בכל רגע. רבי חיים ויטאל בספר שערי קדושה (חלק א שער ב) כותב "שיבטח האדם בה בכל לבו ואל יוותר בלבו שום חשש כי הכל נעשה ממנו לבד" .דבריו מגלים את עומק העבודה הפנימית ,שהביטחון האמיתי הוא מצב שבו המחשבה אינה מפנה מקום אף לשיירי ספק .יוסף נאמד בדיוק בנקודה הזאת ,במקום שבו קולו פנימה היה אמור להיות טהור לגמרי. רבי משה חיים לוצאטו בספר מסילת ישרים (פרק יט) מגדיר את מדת חסידות שהיא "שיתחזק האדם לבו בבטחון גמור בה ית' ולא יירא ולא יפחד משום דבר בעולם" .פסקה זו מלמדת שמדרגה עליונה של חסידות היא העדר גמור של תלות בפחד ובטבע ,וכאשר אדם בעל מדרגה זו נוטה אפילו מעט להישען על אדם אחר הרי שהוא מאבד חלק זעיר מן מדרגתו. רבי ישראל סלנטר באגרותיו (אגרת הביטחון) מבאר "שהביטחון הוא היפך הדאגה ,כי הדאגה מורה על תלות בטבע והביטחון מורה על תלות מוחלטת בה" .מתוך זה מובן שגם פעולה טבעית היא כשרה ,אך רק אם הלב נשאר חופשי מדאגה .יוסף ,שמדרגתו היתה עליונה ,נמדד לפי קוצו של יו"ד. הרב אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים (מאמר הביטחון) כותב "שהסיבה היחידה לכל מציאות היא רצונו יתברך ,וכל השתדלות אינה אלא כיסוי" .הוא מסביר שהבוטח בה באמת רואה את ההשתדלות כמסך בלבד ,ולכן אינו מרבה בה יתר על המידה .יוסף שנטה לרגע להסיר את המסך לצד האדם הוכיח בכך קלקול דק של מדרגתו. רבי שלמה זלמן אויערבך בהלכות רפואה (מכתבים בענייני בטחון) כתב "שאין על האדם להמעיט מן ההשתדלות במקום שההלכה מצווה עליו" ,ומדגיש שאין בביטחון כדי לפטור אדם מפעולה מחויבת ,אך מוסיף שצדיקים במדרגתם ראויים לשפע גם בלי ההשתדלות .לפי דבריו ,יוסף הוכיח עצמו כצדיק שהיתה עליו השגחה מיוחדת ,ולכן הדיבור היה חסרון במידת הביטחון. הרב יחזקאל לוינשטיין בספר אור יחזקאל (אמונה עמוד רטז) כותב "שעיקר הביטחון הוא הידיעה שאין שום כוח בעולם חוץ מרצונו ית'" .הוא מוסיף שההשתדלות איננה אלא דרך שהוטל על האדם ללכת בה כדי להביאו לידי בירור האמת הזאת .בקו זה מובן שהאדם גדול ככל שהוא יותר ,כך הדקדוק עליו גדול יותר. מרן הרב עובדיה יוסף בספר חזון עובדיה אמונה וביטחון (עמוד קיג) כותב "שאין על האדם לסמוך

על נס ושצריך לעשות פעולה בדרך הטבע ,אך בלב לדעת שהכל מאת ה בלבד" .הוא מוסיף שבצדיקים גמורים שההשגחה עליהם גלויה לפעמים מבקשים מהם מן השמים מידה יתירה של ביטחון .דבריו יוצרים את המפתח להבנת עונשו של יוסף. הרב משה פיינשטיין בתשובות אגרות משה (או"ח חלק ד סימן קכא) כותב "שאין ההשתדלות פוגמת בביטחון כל זמן שהאדם אינו תולה בה את הישועה" .דבריו מורים שכל אדם חייב להבחין בין מעשה שנועד למלא את חובתו הטבעית לבין תלות פנימית בכוח אחר .בכך מתגלה שורש הבעיה אצל יוסף בעיני חלק מן המפרשים בכך שנתלה לרגע באדם. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רנא) כותב "שחובת ההשתדלות אינה מבטלת את מידת הביטחון ,אלא ששיעור ההשתדלות תלוי במדרגתו של כל אדם" .הוא מבאר שהצדיק הגדול משתדל פחות והאדם הפשוט יותר ,ולכן אין דין אחד לכולם .לפי זה נבחן יוסף לפי מדרגתו ולא לפי דין כללי. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן רסז) כותב "שעיקר הניסיון של הבוטח הוא להכיר שגם כשפונה אל האדם אין דעתו נסמכת עליו כלל" .לפי דבריו ,עיקר הביטחון אינו בכמות ההשתדלות אלא בטהרת המחשבה .יוסף נבחן בדיוק בנקודה זו. רבי יעקב עדס בספר ויאמר יעקב (דרשות אמונה וביטחון) כותב "שהבוטח בה באמת רואה כל אדם וכל עזרה ככלי בלבד" .הוא מוסיף שהפנייה אל הכלי היא מותרת ,אך אם היא נעשית מתוך תקווה טבעית ולא מתוך ביטחון בה הרי זו פגיעה בביטחון .זהו עומק טענת חז"ל על יוסף. דברי המפרשים יוצרים תמונה רחבה מאוד שאינה עומדת על פגם ביוסף אלא על דקויות מדרגת הצדיק ועל טובו המרובה מן השמים. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו ,וכל נקודה תירשם בשורה רציפה מלאה ,בלא חצאי שורות ובלא פנייה כללית אל שום אדם. נפקא מינה ראשונה היא שאף על פי שמצד הדין יש חובת השתדלות בדרך הטבע ,אין ההשתדלות יוצרת את הישועה אלא מהווה רק לבוש לכלל ההשגחה ,וכאשר לבו של אדם תולה את בטחונו בפעולה עצמה הרי הוא גורם צמצום בשפע מן השמים ,ולכן יש לנהוג כלל ברור שהפעולה חייבת להיעשות ,אך הלב חייב להיות מונח כולו ביד ההשגחה העליונה. נפקא מינה שניה היא שהשתדלות מופרזת נחשבת סימן לחולשת הביטחון ,משום שהאדם מגלה במעשיו שהוא מדמה כי הפתרון תלוי בריבוי צעדים טבעיים ,ולכן אסור להרחיב השתדלות מעבר למידה הראויה ,ובכל נקודה שבה מתברר שהפעולה נובעת מפחד טבעי ולא מחובה הלכתית יש לאדם לעצור ולבחון את מקומו. נפקא מינה שלישית היא שעבור בני אדם פשוטים חובת ההשתדלות המעשית היא גמורה בכל עניני פרנסה ,רפואה ושלום הבית ,אולם צדיקים בעלי מדרגה עליונה נידונים לפי אמת מידה

אחרת שבה עצם הפנייה לאדם יכולה להיחשב חיסרון ,ולכן ההנהגה אינה אחידה לכל הדורות וכל מדרגה נבחנת לפי שיעורה. נפקא מינה רביעית היא שברפואה אין האדם רשאי לסמוך על נס כלל ,כיון שההלכה קבעה ורפא ירפא ,ואדם שנמנע מלהשתמש ברופא כאשר יש בידו לעשות כן הרי הוא פוגע בעצמו ופוגע באמון שהוטל עליו לפעול בדרך הטבע ,אך חובה עליו לדעת בתודעתו הפנימית שאין הרפואה מרפאה מכוחה אלא מכוח ההשגחה. נפקא מינה חמישית היא שכל בקשה מאדם אחר ראויה רק כאשר ברור לחלוטין בלב שאין הכוונה להישען על אותו אדם אלא להשתמש בו כאמצעי של השגחה ,ולכן פנייה טבעית לרופא, למורה ,לסוחר או לכל אדם אחר אינה פסולה כל עוד הלב יודע שהאדם אינו מקור הישועה אלא צינור בלבד. נפקא מינה שישית היא שבתחום הפרנסה אין לאדם לתלות את הצלחתו בחכמתו ,בעסקיו או בקשריו ,אפילו אם נראה לפי השכל שהתלות הזאת מוצדקת ,אלא עליו להכיר שהברכה ניתנה בכל אשר יעשה ולא מתוך מה שיעשה ,ומכאן שכל דאגה פנימית המלווה את המאמצים הכלכליים היא אות לחסרון בביטחון. נפקא מינה שביעית היא שבכל מקום שיש לאדם ספק אם לפעול בדרך הטבע או להימנע ולהשליך יהבו על ה ,עליו לבחון שלושה דברים :האם מדובר בחובה הלכתית ,האם ההשתדלות אינה מופרזת ,והאם הלב נותר נקי מן התלות בברואים ,ואם שלושת התנאים הללו מתקיימים הרי ההשתדלות ראויה ומותרת. נפקא מינה שמינית היא שבכל ענין של הנהגה ציבורית יש לפעול בדרך הטבע ולהשתמש בכל כוח אפשרי לטובת הכלל ,כיון שהנהגת ציבור שונה מן הנהגת היחיד ,ובציבור נדרשת השתדלות מרובה כדי לגלות את ההשגחה העליונה בתהליכים הטבעיים שמהם נבנית המציאות. נפקא מינה תשיעית היא שבתחום הניסיונות המוסריים והאמוניים ,כמו אותו ניסיון שבו נבחן יוסף בבית פוטיפר ,האדם נדרש להיאבק ולא להסתמך על נס ,ואפילו כאשר יש לו מדרגה רוחנית גבוהה הוא חייב להתרחק מכל גורם מזיק ,ומכל מקום אין לו לפחד שמא איבד את מדרגתו כל עוד ליבו נשען על ה באמת. נפקא מינה עשירית היא שמי שמרגיש בלבו כי הוא מתאמץ יותר מדי בסיבות שאינן מצריכות השתדלות רבה ,כגון דאגות על העתיד או ריבוי חששות על בריאותו או פרנסתו ,יש לו לדעת שהדאגה עצמה היא חוסר ביטחון ,והדרך לתקנה אינה ויתור על ההשתדלות אלא העמקת הידיעה שהכל נגזר מלמעלה. עד כאן התבררו הנפקא מינות למעשה ,אשר מציירות את מערכת היחסים הדקה שבין האדם הפועל לבין הבורא המשגיח ,ובמרכזן עומדת ההכרה שההשתדלות איננה יוצרת מאומה ורק ההשגחה העליונה קובעת את תוצאות הכל.

בעצם הסוגיה של ביטחון והשתדלות מסתתרת תמונה עמוקה של כל סדר הנהגת העולם .מצד אחד עולם של טבע ,של מהלכים ,של סיבות ותוצאות ,של בני אדם הפועלים ,רצים ,מתכננים, חותמים ,מבקשים ,פונים אל זה ואל זה .מצד שני עולם של השגחה פרטית חיה ,שבה אין עוד מלבדו ,וכל דיבור ,כל תנועה ,כל מפגש ,אינם אלא חוטי רקמה עדינים באריג אחד שהקב"ה אורג אותו בלי הרף .המחלוקת איננה אם יש טבע או אין טבע ,אלא מהו מעמדו הפנימי של הטבע בעיני האדם המאמין .האם הטבע הוא הכוח הפועל וההשגחה רק מסגרת ,או שההשגחה היא הכוח האמיתי והטבע אינו אלא המסך הדק שמאחוריו פועלת היד האלוקית. דמותו של יוסף הצדיק עומדת בנקודת המפגש החדה ביותר בין שני העולמות הללו .מצד אחד יוסף חי בתוך מציאות מצרית קשה ,עבד בבית פוטיפר ,אסיר בבור של מלכות ,מוקף בני אדם ,שרים ,מערכות שלטון ,חלומות של מלכים ומשרתי חצר .כלפי חוץ זה עולם של טבע ,של פוליטיקה ,של גזירות מלך .מצד שני הכתוב מעיד עליו ויהי ה את יוסף ,וכל מהלך חייו נרקם ברצף של ניסים נסתרים ,מיום שנמכר על ידי אחיו ועד היום שבו נהיה משנה למלך .כשאדם רגיל פונה אל שר ,מבקש שיזכיר אותו ,זו השתדלות טבעית פשוטה .אך כאשר יוסף ,אשר השגחת ה גלויה בו בכל צעד ,אומר כי אם זכרתני ,הוא כביכול נוטה רגע אל צד הטבע ,אל צד האדם .באותו רגע נמדדת כל מדרגתו מחדש ,כאילו אומרת ההשגחה ליוסף ,עד היכן אתה מוכן להשליך את עולמך עלי ,ועד היכן אתה עדיין תולה עיניים בבשר ודם. העומק הרעיוני כאן הוא שהביטחון איננו רק אמירה תיאולוגית אלא מצב קיומי .אין זו רק אמונה שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה ,אלא תודעה פנימית שהאדם חי בה ,תודעה של מנוחת הלב ,של השקטה עמוקה ,של ידיעה שאין שום כוח בעולם חוץ מן הרצון האלוקי .בתוך מצב כזה כל פעולה טבעית צריכה להיות רק לבוש ,כלי ,צינור ,אך בשום אופן לא מקור .ההשתדלות נועדה כדי לקיים את גזירת בזעת אפך תאכל לחם ,כדי להלביש את השפע בצורת מעשה ,אך לא כדי להחליף את מקור השפע .ברגע שהאדם נותן לפעולה תחושה של מקוריות ,כאילו היא זו שמייצרת את הישועה ,הוא הופך את הטבע למעין אליל דק .אצל האדם הפשוט הדבר מוגדר כחולשת הביטחון ,ואצל צדיק במדרגת יוסף זו כבר סטייה מחוקי ההשגחה המיוחדת. עוד מתברר שההשתדלות עצמה היא אחד מן הניסיונות העמוקים ביותר שנגזרים על האדם. לא הקושי עצמו הוא הניסיון ,אלא ההכרעה הפנימית כיצד להתייחס לקושי .האם יראה בו קריאת השגחה ,הזדמנות לקרבה ,הזמנה להשלכת יהבו על ה ,או שיראה בו קריאת גיוס לכל כוחות הטבע לבדם .העולם הפנימי נמדד בשאלה מה קודם למה .האם תחילה פונה הלב אל הה ,ולאחר מכן הידיים פועלות בעולם ,או שמא תחילה רץ האדם לאנשים ,לשיחות ,למהלכים ,ורק אחרי שהדברים לא מסתדרים הוא נזכר להתפלל .יוסף ,שכל חייו היו זעקה של ביטחון ,נבחן בנקודה זו ,האם אף ברגע שבו נפתח צוהר טבעי לישועה ,ישמור על נקודת הראשית אצל ה ,או ייתן מקום לזיקה קלה לשר המשקים. בסופו של דבר מתגלה שהעונש של יוסף איננו עונש של שבירה אלא עונש של הרמה .השנתיים שנוספו לו בבית האסורים הפכו להיות זמן של זיקוק המידה ,זמן שבו נבנה בו ביטחון כזה שלא

יזוז עוד לעולם ,עד שיוכל לעמוד לפני פרעה ולהכריז בלי רעד ,בלתי אלקים יענה את שלום פרעה .משם ואילך יוסף איננו פועל כאסיר המחפש מוצא ,אלא כשליח ההשגחה ,כמי שיודע שכל מהלך במצרים ,רעב ושובע ,גזירת גלות וזרע של גאולה ,תלויים אך ורק בגזירת עליונים .העומק הרעיוני של הסיפור הוא ללמד שכל אדם נבחן בעולם ההשתדלות לפי מדרגתו ,וכל צעד קטן מגלה מהו עולם הפנים שבו הוא חי באמת. במבטם של חכמי המחשבה מתבררת העובדה שהמתח בין הביטחון להארת ההשגחה לבין פעולת ההשתדלות אינו רק שאלה מעשית כיצד נוהגים אלא שאלה העוסקת במהותו של האדם העומד בין שני עולמות .מצד אחד עומד עולם הנגלה ,עולם של סיבות ותוצאות ,עולם שבו האדם בונה ,יוזם ,מחפש ,מדבר ,מבקש ומזיז את שרשרת המאורעות לפי הבנתו .מצד שני עומד עולם נסתר ,עולם שבו כל פרט ופרט משובץ בתוך מחשבה אלוקית עליונה ,עולם שבו הרצון האלוקי הוא הכוח היחיד שפועל באמת ,וכל שאר הדברים אינם אלא לבושים ,דרכים ,מסכים דקים המסתירים את פעולת ההשגחה. בין שני העולמות הללו ניצב האדם בכל רגע מחייו .כאשר הוא עושה פעולה קטנה ,פעולה טבעית לחלוטין ,הוא נדרש לשאול את עצמו האם אני פועל מפני שהפעולה יוצרת את המציאות, או שהפעולה שלי אינה אלא חלק מן הדרך שהקב"ה כרך בה את השפע .כאשר האדם רואה בהשתדלות מקור ,הוא מתנתק מתודעת האחדות של הנהגת ה .אולם כאשר הוא פועל מעשה טבעי וכל ליבו מכוון להכרה שאין הכוח בידיו כלל וכלל אלא שהה נותן כוח לעושה חיל ,אזי ההשתדלות עצמה הופכת להיות עבודת ה ,והטבע נעשה צינור ולא גורם. בנקודה זו נבחנת דמותו של יוסף הצדיק בעין מחשבתית .יוסף חי במדרגה שבה שכבת ההשגחה איננה רק אמונה אלא מציאות חיה .כל מהלך בחייו הוא גילוי של נוכחות עליונה .מי שחי ברובד רוחני כזה ,שבו ההשגחה גלויה לו ממש ,נדרש להיות נאמן למדרגתו גם כאשר המציאות מאפשרת לו לכאורה פנייה טבעית .הדיבור אל שר המשקים ,מעשה קטן ופשוט ,נושא בנפשו של יוסף משמעות עמוקה .המעשה הפשוט מברר האם יוסף תולה את לבו בה ,או שמא ישנה פינה קטנה המחפשת מעט אחיזה בשר ודם .צדיק במדרגתו נבחן בדיוק בנקודות הדקות ביותר ,כי בגובה רוחני כזה אפילו נטייה דקה יכולה להחשיך אור גדול .העונש שניתן לו על כך אינו אלא זיכוך, שלב נוסף בהובלתו למדרגה שבה לא יראה עוד באדם אלא שליח בלבד. בעומק המחשבה ניתן לראות שהקב"ה ברא את העולם כך שהשתדלות וביטחון אינם שני כוחות מנוגדים אלא שני נתיבים המשלימים זה את זה .ההשתדלות נותנת לאדם אחריות ,יוזמה ,בחירה, תפקיד בעולם .הביטחון נותן לו שקט ,דבקות ,מנוחת הנפש והכרה שאין לו אלא לרצות ולהתדבק ברצון עליון .כאשר האיזון שבין שני הצדדים הללו מופר ,נפשו של האדם מתערערת .השתדלות ללא ביטחון מולידה חרדה ,עומס ,עייפות ,תלות באנשים .ביטחון ללא השתדלות עלול לטשטש את תפקידו של האדם בעולמו של הקב"ה וליצור דמיונות בדבר מדרגות שאינן שלו .הבריאה כולה בנויה על איזון עדין זה ,שבו הטבע הוא מסך דק של פעולה אלוקית ,והאדם נדרש ללכת בין שתי העולמות בלי להישמט לאחד מהם.

יתירה מזו ,המחשבה מגלה יסוד עמוק נוסף :האדם איננו נבחן רק במעשיו אלא בתודעתו. גם כאשר ההשתדלות הכרחית ,המבחן האמיתי הוא מהו עולם הפנים שבו חי האדם .האם ליבו נסמך על מעשיו או על קונו ,האם מחשבתו נוטה כלפי הסיבות הנראות או כלפי הפועל האמיתי שמאחוריהן .יוסף נבחן ברגע שבו המתין לישועה .בעומק מחשבת החסידות והקבלה מובא שהניסיון איננו רק בעשייה אלא גם בהמתנה .ההמתנה מגלה היכן מנוחת הלב נמצאת .יוסף, שמדרגתו היתה אלוקית ממש ,נדרש להראות שגם בהמתנה הארוכה והקשה ביותר אין בליבו תלות אלא בהשגחת ה. זהו היסוד המחשבתי של כל הסוגיה :ההשתדלות איננה מטרה אלא מסגרת ,והביטחון איננו פסיביות אלא חיות .האדם נדרש להשתמש במעשיו כדי לבטא אמונה ,ולא להשתמש באמונתו כדי לעקוף את המעשה .החיבור בין שני הכוחות האלו הוא מה שבונה את אישיותו ,את אמונתו ואת צמיחתו. בעבודת המוסר מתגלה שהסוגיה של ביטחון והשתדלות איננה דיון למדני בלבד ,אלא בירור של תנועת הלב .אין דבר שמסוגל לגלות את עומק האדם כמו הדרך שבה הוא מגיב לצורך, למחסור ,ללחץ ,לחרדה ,לחיפוש מוצא .אדם יכול להיראות איתן מבחוץ ,אך ברגע שבו הוא מרגיש שהקרקע רועדת מעט תחת רגליו ,נבחן איפה באמת נמצא לבו .יוסף הצדיק מלמד שכל הירידות וכל העיכובים וכל שנות ההמתנה אינן עונשים גרידא אלא מעבדות נפש .השנתיים שנוספו לו בבית הסוהר הן שנתיים שבהן הלב נדרש להתנקות מכל תלות ,מכל ציפייה שנוטה אל הצד האנושי ,ולהגיע לאותה נקודת טוהר שבה האדם יודע שהדרך היחידה שלו בעולם היא להישען על אביו שבשמים. במבט מוסרי ניכר שההתמודדות עם הדאגה היא אחת המשימות המרכזיות של חיי האדם. הדאגה מחלישה ,מעמיסה ,מעכירה את הבהירות ואת הכוחות .היא גורמת לאדם להיאחז בעשייה מתוך לחץ ולא מתוך הכרה פנימית .הדאגה דוחפת אותו לפנות לכל כיוון אפשרי ,וכך ההשתדלות שלו נעשית בלב מעורער ,בלא מנוחת הנפש .כל זה הפך אצל יוסף לניסיון עליון .גם כשהיה בבור, גם כשהיה רחוק ממשפחתו ,גם כשהיה נתון בידיים זרות ומוזרות ,היה עליו להחזיק את לבו במקום שבו אין דאגה שולטת אלא מנוחת הביטחון ,מנוחה של לומד ומבין שכל מהלך בחייו איננו מקרי. המסר המוסרי כאן הוא שהאדם נדרש לפעול ,אך קודם כל נדרש להכיר שהפעולה עצמה אינה המקור אלא רק רצף של דרכים שדרכן הקב"ה שולח לו ישועה .ההכרה הזו מזככת את הפעולה. היא מנקה אותה מן האגו ,מן הדחיפות ,מן הפחד .אדם שפועל מתוך ידיעה פנימית שהה יוביל אותו בדרך הנכונה גם כאשר היא נסתרת ממנו ,פועל מתוך אחריות ולא מתוך בהלה .אדם כזה יודע שאם דלת תיסגר ,זו דלת שלא היתה ראויה להיפתח ,ואם דלת תיפתח ,אין זה מכוחו אלא מכוח רצונו של מי שגוזר על האדם חיים ושפע. העומק המוסרי מגיע לשיאו במחשבה שהעיכובים אינם כישלון אלא תיקון .לא כל השהייה במקום נמוך היא נפילה .לפעמים היא הכנה למדרגה גבוהה יותר .יוסף למד שנתיים נוספות את

מלאכת ההמתנה מתוך אמונה .כל יום ויום באותם שנתיים בנה בו עוד נדבך של מנוחת הלב .כך יוצא הצדיק מבית האסורים לא כמי שנחלש אלא כמי שנצרף .כל עיכוב ,כל איחור ,כל חסימה, הם דברים שנראים לאדם כמכשול אך באמת הם סדנה אלוקית לבניין הביטחון. בעולם המוסר נוסף עוד יסוד :ההשתדלות איננה רק פעולה אלא גם מבחן .אם האדם מגלה שההשתדלות שלו גורמת לו לאבד רוגע ,לאבד ענווה ,לאבד קשר עם הקב"ה ,סימן הוא שפעולותיו אינן אלא סחיבת הקרון המפורסמת של החפץ חיים .האדם כמו אוחז בדפנות הקרון ודוחף בכל כוחו ,אך הקרון של השגחת ה נע ממילא ,והוא רק מתיש עצמו .ברגע שהאדם מרפה מן האשליה הזו ויודע שלא הוא זה שמניע אלא הוא זה שנע ,הוא מגלה בתוך חייו הקלה עצומה ,והוא מגלה שאפשר לעשות את ההשתדלות בלי אבדן הכוחות הנפשיים. וכך הופכת ההשתדלות בעומק המוסר להיות בית ספר למנוחת הלב .לא מנוחת העצלות ,אלא מנוחה של מי שמבין שהה עמו בכל שלב בחייו .המידות מתבררות ,הענווה מתעמקת ,התודה מתרחבת ,והאדם לומד לראות את יד ה בכל פרט קטן .יוסף מלמד שהגדולה האמיתית של האדם איננה בכך שהוא פועל ומצליח ,אלא בכך שהוא נאמן לשורש הנפשי שלו גם כשההצלחה נראית רחוקה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם מגלה בכל יום מחדש שהמאבק האמיתי איננו בין עשייה לבין אמונה ,אלא בין דאגה לבין מנוחת הלב .כאשר האדם פועל וחושש ,פועל ומתבלבל, פועל ורודף אחרי תוצאות ,ההשתדלות שלו מאבדת את קדושתה .אך כאשר הוא ניגש אל מעשיו מתוך שלווה ,מתוך ידיעה פנימית שהמעשה הוא רק הכלי ולא המקור ,מתגלה בתוכו כוח חדש של שקט .זוהי תובנה ראשונה ונוקבת :ההשתדלות איננה אמורה לייצר לחץ אלא אמורה לייצר שליחות .האדם איננו רודף אחר פרנסתו אלא פוגש אותה כפי שנגזרה עליו .ההשתדלות רק יוצקת לתוכה את המעשים הנדרשים. תובנה נוספת היא היכולת לזהות את רגעי ההמתנה כזמן של בניין ולא כזמן של אובדן .ישנם ימים שבהם נראה שאין תנועה ,אין חדשות ,אין התקדמות .האדם מטבעו רואה בכך כישלון ,אך יוסף הצדיק מלמד שהזמן הדומם הוא הזמן שבו נבנית מדרגת הביטחון .כל עיכוב ,כל השהייה, כל דלת שלא נפתחה ,הם שיעורים בעמידה נפשית .מי שמסוגל לחיות את הזמן הזה בלי להיכנס ללחץ ,מעלה את נפשו למדרגת שקט שבה הרצון האלוקי נעשה נוכח וחי. עוד תובנה היא שההתייחסות אל בני אדם צריכה להיות כאל שליחים ולא כאל מקור .האדם יכול לפנות לאחרים ,להתייעץ ,לבקש עזרה ,לחפש הזדמנויות ,אך עליו לזכור שכל אלה אינם אלא צינורות .ברגע שהלב נעשה תלוי באדם מסוים ,בחסד של בשר ודם ,במילה של בעל תפקיד, מתערער יסוד האמונה .אך כאשר האדם רואה כל אדם כשליח שהה מזמן לו באותה שעה ,אין פחד מן האכזבה ואין התרסקות מן המניעה ,שהרי לא האדם יצור הישועה ולא הוא יעכבנה. תובנה רביעית נוגעת לדאגה .הדאגה היא אחד הכוחות המפוררים ביותר של הנפש .היא מוחקת את האמון ,מחלישה את ההכרה ,ומעמיסה על האדם עול שאינו שלו .הדאגה לוקחת את ההשתדלות ומלבישה עליה פחד .אך כאשר האדם מבין שהקב"ה כבר גזר את פרנסתו ,את זמניו ,את רפואתו

ואת מסלול חייו ,הדאגה הולכת ונחלשת .היא מתחלפת בתחושת ביטחון פשוטה שבה האדם מרשה לעצמו לנשום .הוא פועל ,אך אינו אוחז בכוח .הוא משתדל ,אך אינו נושא את העולם על כתפיו. תובנה חמישית היא שההצלחה האמיתית אינה נמדדת במה שהאדם השיג אלא במי שהאדם נעשה תוך כדי הדרך .ההשתדלות נועדה לבנות את נפש האדם יותר משהיא נועדה להביא תוצאות. כאשר האדם חי כך ,המבחנים היומיומיים הופכים להיות שיעורים ולא מכשולים .כל סגירה של דלת היא הזמנה לפנות פנימה ,וכל פתיחה של דלת היא הזמנה להכיר ולהודות. תובנה אחרונה ורחבה היא שהביטחון בה איננו יחס תיאולוגי אלא יחס של ילד לאביו .האדם נדרש ללמוד מחדש כיצד להניח את ליבו ,כיצד לסמוך בלי להיאחז ,כיצד ללכת בתוך עולם של טבע בעיניים של השגחה .זוהי תנועה עדינה ,אך היא זו שמחזירה לאדם את נשימתו האמיתית, את מנוחת נפשו ואת שמחת חייו.

עיקר העניין: לאחר שמתבוננים בעומק דברי חז"ל ,הראשונים ,האחרונים וגדולי הדור על גדרי הביטחון וההשתדלות ,מתברר שהשאלה איננה רק כיצד לנהוג אלא כיצד לחיות .יוסף הצדיק מגלה שהמבחן האמיתי של האדם איננו בשעת הצלחה אלא בשעה שבה ההשגחה נראית נסתרת והטבע תופס מקום .בדיוק שם נבחנת תודעתו .יוסף פעל פעולה אחת טבעית ,דיבור אחד אל שר המשקים, אך ברובד הפנימי היתה זו בדיקה של מדרגתו .צדיק שמדרגת ההשגחה שלו גבוהה ,מצופה ממנו שהשתדלותו תהיה מזוקקת עד קצה הגבול ,ואילו לנו ,בני אדם מן השורה ,ההשתדלות היא מסגרת שבה אנו לומדים כיצד לפעול מבלי לשכוח את המקור. מצ ֶ ּוה במבט כולל נלמד שהביטחון אינו ביטול ההשתדלות אלא זיכוכה .האדם ֻ מצ ֶ ּוה להאמין מצ ֶ ּוה לפעול בעולם ,אבל אינו ֻ מצ ֶ ּוה להילחץֻ . לעשות ,אבל אינו ֻ מצ ֶ ּוה לתלות את ליבומצ ֶ ּוה לדפוק על הדלתות ,אבל אינו ֻ שהעולם בידיוֻ . בשוערים .ההשתדלות היא מסגרת של אחריות ,והביטחון הוא נשמת המסגרת. מי שמבין זאת חי חיים שבהם המעשה אינו מכביד אלא מרומם ,והמאמץ אינו שוחק אלא מזכך. ומכאן עולה אמיתה עמוקה :הקב"ה מנהיג כל אדם לפי מדרגתו .יש הנמצאים במקום שבו ההשתדלות היא חובתם ,ויש שמדרגתם גבוהה עד שהה השתדלותם .ההלכה והמחשבה והמוסר מלמדים שאין דרך אחת מחייבת לכולם ,אלא מדרגות מדרגות ,וכל אחד נמדד לפי המקום שבו הוא עומד. השגת האיזון המדויק בין שני הצדדים היא מלאכה של חיים שלמים ,מלאכה שבה האדם לומד לשאת בכל יום את שאלת הביטחון ,ולצרף את ליבו מחדש אל האמונה שהה מנהיג את עולמו בכל רגע.

עיקר העניין -המשך: ובתוך כל זה נרקמת הנקודה הפיוטית :יש רגעים שבהם האדם עומד כאסיר בתוך בורו ,מוקף חומות של המתנה ,והעולם נראה חתום .אך שם ,בתוך החשכה, מתברר שההשגחה נושמת בין הסדקים ,ומכינה את רגע הישועה .יש רגע שבו הדלתות נפתחות ,לא מפני שהאדם דחף אותן בכוחו ,אלא מפני שנגזרה עליו פתיחה מן השמים .כמו יוסף ,שההמתנה שלו נעשתה מפתח לעלייתו, כך האדם מגלה שהמדרגות הגבוהות ביותר נבנות בשקט של ההמתנה ולא בריצה של העשייה. וכך הופך כל יום לחוליה של חיבור :בין הידיים הפועלות לבין הלב הנסמך, בין המעשה הנדרש לבין האמונה הנצחית ,בין הרגע שאינו מובן לבין התכנית הגדולה שנארגת מעליו .ובתוך חיבור זה נשמעת הלחישה העתיקה :אשרי הגבר אשר שם ה מבטחו .אשרי מי שפועל בעולם ואינו מפסיק לראות את היד האחת המחברת את כל פרטי המציאות .אשרי מי שזוכה לראות שההשתדלות שלו איננה מאבק אלא שותפות ,ושכל צעד שעשה לא היה אלא הזמנה אל אור גדול הממתין מאחורי מסך דק של טבע.