האם יכול להיות מציאות לחלום בדבר שבמציאות אינו יכול להיות?

האם יכול להיות מציאות לחלום בדבר שבמציאות אינו יכול להיות? יש רגעים בתורה שבהם החלום מטלטל את המציאות ,מבטל את חוקיה ,מפורר את גבולות הטבע ומכריח את האדם לשאול מחדש מהי אמת ,מהו דמיון ומהו רמז שמימי המתגלה בצללי

האם יכול להיות מציאות לחלום בדבר שבמציאות אינו יכול להיות? יש רגעים בתורה שבהם החלום מטלטל את המציאות ,מבטל את חוקיה ,מפורר את גבולות הטבע ומכריח את האדם לשאול מחדש מהי אמת ,מהו דמיון ומהו רמז שמימי המתגלה בצללי

הלילה .הנה פרעה עומד מן החלום כולו רועד ,עיניו נפקחות ובלבו שאלה בוערת שלא נותנת לו מנוח .הוא רואה שבע שיבולים דקות ,חלושות ,רזות עד אימה ,והן בולעות שבע שיבולים בריאות ומלאות .אין זה טבע ואין זה מציאות ואין זה דבר שמתרחש בעולם. זו סתירה זועקת ,שהרי בגמרא במסכת ברכות (דף נה ע״ב) קבעו חז״ל בכל תוקף שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו ,ותדע שאין מראין לו דקל של זהב ולא פיל שנכנס בקוף המחט .ואם כך למה מראים לפרעה דבר שאינו יכול להתקיים בשום פנים ואופן .מה משמעותה של תמונה שאינה יכולה להתרחש .כיצד חלום נבואי מדבר בשפה המשבשת את המציאות .מה אומרת התורה כאשר היא מציירת מציאות שאינה אפשרית. ומכאן השאלה עצמה מתרחבת ומתעמקת .האם חלום יכול להכיל דימוי שאינו אפשרי ,או שכל חלום כפוף לגבולות המציאות .האם זהו חוק אוניברסלי של חז״ל או רק ביחס לחלומות טבעיים שאדם רואה מתוך מחשבותיו ביום .האם הנבואה שבחלום יכולה לבטל את מגבלות הדמיון האנושי .מהו ההבדל בין חלום הבא מרוח הלב לחלום הבא מלמעלה .ומה נלמד מכך על עצם מהות החלום ,על כוח הדמיון ועל יחס התורה אל הנפש החולמת. ובמילים אחרות ,האם יש במעמד החלום מרחב שבו השמים סודקים את המציאות ,או שמא אפילו חלום נבואי אינו רשאי להציג תמונה שאינה יכולה להיות .זו השאלה העומדת ביסוד דברי החזקוני והחתם סופר ,זו השאלה העומדת ביסוד פרשת מקץ ,וזו השאלה שפותחת פתח להבנת סוד החלום כולו. היסוד חייב להתחיל מן הפסוק עצמו ,שבו עצם תמונת החלום מציבה את קושייתנו במלוא עוצמתה .התורה מתארת את חזיון פרעה כך" :ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות ויקץ פרעה והנה חלום" (בראשית מא ז). כבר לשון הכתוב מחדדת שתי נקודות יסוד .מצד אחד ,תיאור חריף וסוריאליסטי לכאורה ,של שבלים דקות הבולעות שבלים בריאות ומלאות ,דבר שאין לו מקום במציאות הטבע .ומיד בסיומו "ויקץ פרעה והנה חלום" – התורה מדגישה במפורש שהדבר כולו עומד במרחב החלום ,לא כתיאור מציאות חקלאית ממשית אלא כמראה סודי שמגלה מהלך אלוקי. רש״י (בראשית מא ז) עומד על לשון הכתוב ומדייק בשתי מילים .על "הבריאות" הוא מפרש שהיא לשון חוזק ושלמות ,ועל "והנה חלום" כתב שכוונת הכתוב להודיע "והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים" (בראשית מא ז) .בדקדוק זה מונחת נקודה עמוקה :התורה מסיימת את תיאור הבליעה הבלתי אפשרית בהכרזה שהדבר כולו "חלום שלם" ,כלומר מערכת של סמלים מאת ה' המצריכים פירוש ,ולא סדר אירועים שמבקשים בדיקה במציאות .עצם הציון "הנה חלום" מגלה שכאן לא מבקשים לבדוק אם שבלים בולעות שבלים ,אלא מה מבקש ה' לומר לפרעה דרך דימוי כזה. החזקוני (בראשית מא ז) הוא מי שנוגע ישירות בעצם שאלתנו .הוא שואל כביכול את קושיית הגמרא "דלא מחוו ליה לאינש פילא דעייל בקופא דמחטא" ,ואינו מוכן לקבל חלום שמתאר דבר

שאי אפשר .לכן הוא מפרש את לשון הבליעה כך" :ותבלענה השבלים הדקות – שמא תאמר בליעה ממש ,לא כי ,אלא שראה שהיו השבלים הדקות עולות ומכסות את שבע השבלים הטובות ,והכיסוי נקרא לשון בליעה ,וכן הוא אומר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" (במדבר ד כ) .כלומר ,חזקוני מעמיד את הפסוק על פי כלל הגמרא :אין מראים לאדם בחלום דבר שאינו יכול להיות כלל .לכן אין הכוונה ששבלים דקיקות פועלות פעולה פיזית של אכילה ובליעה ,אלא שהן גדלו ,התרחבו והתנשאו עד שכיסו לגמרי את השבלים הבריאות ,עד שלא נראו .בלשונו" ,כיסוי" נקרא בתורה "בליעה" .מכאן מתברר שהכתובים עצמם מתיישבים עם עקרון הגמרא :אין כאן מראה של בלתי אפשרי ,אלא לשון ציורית על העלמות המלאות תחת מעטה הדקים. אם מתבוננים ברצף הפרשה רואים שהתורה עצמה מפרשת את תמונת הבליעה כתמונת העלמות השפע .יוסף אומר לפרעה" :שבע פרות הטבות שבע שנים הנה ושבע השבלים הטבות שבע שנים הנה חלום אחד הוא ...ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות שדופות הקדים יהיו שבע שני רעב" (בראשית מא כו–כז) .עצם זה שהפרות והשבלים מבוארות בפירוש כשנים ,מגלה שה"תבלענה" אינה תיאור מעשה ביולוגי ,אלא משל לשנות הרעב ש"יאכלו" את השנים הטובות עד שלא יוכר השובע שהיה .אין כאן שאלת מציאות של שבלים בולעות ,אלא הצגה חדה של רעיון :יש שנות רעב שיכולות למחוק זיכרון שבע כליל. בקריאה זו התחבטו גם רבותינו בעלי הדרוש .יש מהאחרונים שביארו שבנקודה זו ראה פרעה רמז אלוקי לכך שהחלום אינו סתם תוצר של דמיון ,כי מצד טבע נפשו לא היה מהרהר ביום לא על פרות רעות כאלו ולא על שבלים דקיקות הבולעות בריאות ,ועל כן ידע שאין זה מסוג "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" ,אלא חלום שמקורו עליון .אלא שעיקר היסוד לפנינו כבר בפסוקים ובחזקוני :התורה מדברת בלשון "בליעה" אך מלמדת אותנו שקוראים בלשון זו "כיסוי", כבלע את הקדש. נמצא שדווקא הקושי שבפסוק הוליד ביאור יסודי במעמד החלום בתורה .מצד אחד ,אי אפשר לפרש כפשוטו ששבלים אוכלות זו את זו ,מצד שני אין להתכחש לפירוש הכתוב "ותבלענה". חזקוני מלמד שהפתרון הוא להבין שהחלום מצייר במשל חד את מהלך ההיסטוריה :שנות רעב גדלות וצומחות על גבי שנות השבע ,מכסות אותן ,מעלימות את זכרן ,וכל זה בלשון "בליעה" ,אך במסגרת מציאותית אפשרית ומוגדרת ,כדי שלא יסתור את כלל חז"ל שאין מראין בחלום דבר בלתי אפשרי. בגמרא במסכת ברכות (דף נה ע״ב) נאמר בלשון ברורה" :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" .הגמרא לומדת מן הפסוק בדניאל "אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו" ,וכן מן הפסוק "ורעיוני לבבך נדע" .מכאן שחלום רגיל אינו אלא ציור של מחשבות שהאדם נושא בלבו .ביאור הדבר הוא שהחלום אינו יוצר מציאות חדשה אלא מגלה את מה שטמון בנפש .כאשר השכל נח ,מחשבותיו של האדם עולות לפניו בדימויים ,ברמזים ובתמונות ,ולכן אי אפשר לראות בחלום דבר שאין לנפש אחיזה בו כלל. באותו מקום בגמרא מבואר הגבול הקיצוני של יכולת הדימוי" :תדע ,דלא מחוו ליה לאינש לא

דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא" (שם) .חז״ל מציגים שני דימויים שבלתי אפשרי לראות :דקל של זהב ופיל העובר בקוף המחט .אין הכוונה שאין האדם יכול לדמיין אותם בעירות, אלא שאין מראים לו בחלום תמונות שכבר עוקרות בעצם טבען את חוקי המציאות .החלום עובד בתוך מבנה מוכר ,בתוך מרחב שאפשר לתפוס בו ,ולכן תמונות הנוגדות את עצם ההיגיון הטבעי אינן נראות.

ובמסכת ברכות (דף נו ע״א) נאמרו דברי יסוד נוספים על כוח הדמיון בחלום" :אין חלום בלא דברים בטלים" .הגמרא מביאה בהמשך את ראייתה מחלומות יוסף ,שגם כאשר היה חלום אמת באו בו פרטים שאינם יכולים להתקיים ,כגון השתחוות האם שכבר נפטרה .בביאור העיקרון עומד רש״י (שם ,ד״ה אלא דברים בטלים) וכותב שחלום אמיתי יכול להכיל תערובת של אמת ושל דמיון, אך אין בו לעקור מן העולם גבול טבעי שאינו יכול להיות כלל .עצם מהות החלום היא תערובת, חיבור של גילוים ושל דמיונות ,אך בתוך מסגרת טבעית שנפש האדם מסוגלת להכיל.

תוספות במסכת ברכות (דף נה ע״ב ,ד״ה אין מראין) מרחיבים את המושג שאין מראים דבר שאינו יכול להיות .הם כותבים ש"לא מראין לו אלא דבר דשייך" ,כלומר דבר שיש בעולם אחיזה ,מציאות, כוח להתרחש .אין הכוונה שהדבר בהכרח יקרה ,אך הוא חייב להיות מן הסוג שהמציאות מכירה בו .תוספות מחדדים שהחלום אינו רשאי להמציא ישות בלתי קיימת ,משום שהחלום פועל בתוך שפה שמכירה את העולם ומרחיבה אותו בסמלים ,אך לא שוברת אותו.

ובתלמוד ירושלמי במסכת מעשרות (פרק ג הלכה ב) נאמר" :חלמא כיון דשקרא הוא לא מתעביד". הגדרה זו מתיישבת לחלוטין עם לשון הבבלי .הירושלמי מדגיש שהחלום אינו פועל במציאות כאשר אין בו בסיס של אפשרות .אם החלום מציג דבר שאינו יכול להיות בעולם ,אין לו משמעות כלל ,והוא שקר שאינו מתממש .הגדרה זו פועלת לא רק על דימוי אלא גם על מהלך ,ובזה לומדים שאין לחלום סמכות לבנות מציאות שאינה יכולה להתרחש.

וכל זה מוליד את הקושי הגדול של שאלתנו :אם אין מראין דבר שאינו אפשרי ,כיצד ראו שבלים דקות "בולעות" שבלים מלאות .הרי זה תיאור שאינו יכול להיות .וכאן מתגלה יסוד נוסף בגמרא עצמה .במסכת ברכות (דף נה ע״ב) לאחר קביעת הכלל שאין מראין אלא מהרהורי לבו ,אומר רבא: "איכא דמתחזי חלמא דמלמעלה משדרין ליה" .כלומר ,יש חלומות שאינם כפופים למערכת הנפש האנושית ,אלא נשלחים מלמעלה .חלומות אלו אינם עומדים באותם כללי דימוי כמו חלומות טבעיים .הם אינם באים לשקף מחשבה אלא להעביר מסר .אך גם בהם אין הקב״ה מראה דבר שאינו יכול להיות כלל ,אלא מראה דבר שנראה כבלתי אפשרי אך יש לו דרך להתפרש באופן שמעמידו מחדש בתוך המציאות.

מכאן נכנסת תובנת בעלי המפרשים .חז״ל מלמדים שהחלום אינו מתיר גבולות המציאות ,אך הנבואה שבחלום מותרת לדבר בלשון המשל .אין כאן עקירה של הבבלי אלא רמז לדבר שאפשר לפרשו .ולכן גם חלום נבואי שבו נראה דבר משובש כביכול ,אינו נועד להציג מציאות ,אלא מהלך. התמונה הנראית אינה עובדה אלא סמל.

וביתר עומק .הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע״ב) מבארת שחלום נבואי הוא בחינה של "אחד משישים בנבואה" .ואין הנבואה דומה לדמיון .נבואה מדברת במשל ,בציור ,בלשון של תמונות המשמשות מראה לאמת רוחנית .וכשם שאין דורשים את הפסוקים כפשוטם בדברי הנביאים כשהתמונה מתארת דבר שאינו יכול להיות ,כך אין לדרוש חלום נבואי כפשוטו כאשר הוא משתמש בבליעה כדי לתאר מחיקה ,בכיסוי כדי לתאר העלמה ,ובדימוי חריף כדי להזהיר. נמצא שגמרא מפורשת קבעה מהו גבול החלום ,אך גם קבעה שיש יוצא מן הכלל אחד – לא מצד תוכן החלום אלא מצד מקורו .אם החלום בא מצד הנפש ,הוא כפוף לגבורה הטבעית .אם הוא בא מלמעלה ,הוא מדבר בשפה אחרת – שפת משל בלא שבירת המציאות. חכמי המפרשים עמדו על סתירת היסוד שבין תמונת חלום פרעה לבין העיקרון של חז״ל שאין מראין לו לאדם דבר שאי אפשר .מתוך עיון מדוקדק בדבריהם מתברר שבחלום נבואי הדימוי איננו מתאר מציאות פיזית אלא מהלך עליון הלובש צורה משלית דקה. רבנו משה בן נחמן הרמב״ן (בראשית מא ז) מבאר שהחלום איננו תיאור מציאותי של טבע ,אלא מחזה סמלי שנועד "להגיד העתיד בצלם עניין קרוב לו" .כלומר ,לשון הבליעה היא לשון משל המורה על התכלות השפע הטוב מפני הרע העתיד לבוא .לדבריו ,כל חלומי פרעה נבנו בלשון נבואית המשברת את תבנית המציאות כדי לגלות את עומק ההנהגה העתידה .אין כאן חלום טבעי הכפוף להרהורי הלב ,אלא חלום עליון המתגלה כדי להניע מהלך של השגחה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כותב בלשונו שהשבלים אינן בולעות ממש "אבל תראה הדקה כמתנשאת על הבריאה והיא מכוסה תחתיה" .דבריו משיקים במדויק לדרכו של החזקוני ,אך מוסיפים רובד נוסף :לשון המקרא משתמשת בבליעה כדי לתאר העלמה מוחלטת ,ואף אם הדבר אינו פועל לפי חוקי הטבע ,הרי שהנמשל – העלמות השנים הטובות – הוא טבעי ,וסגנון הכתוב מפני חדות המסר. הרד"ק (שם) מוסיף יסוד עמוק יותר" :כי החלום יבוא בדמות שתוכל הנפש לראותה ,ואינה מחויבת להיות כפי טבע העולם" .הרד"ק מגלה שהנפש אינה רואה בחלום את המציאות כמות שהיא ,אלא תמונה הניתנת לה לעיכול נפשי ,גם אם אינה עומדת בכללי המציאות .אך הכלל שאמרו שאין מראין דבר שאינו יכול להיות מדבר על חלום טבעי ולא על חלום של הוראה שמימית. רבנו יוסף בכור שור (בראשית מא ז) פירש" :ותבלענה – שהיו הרעות משחיתות את צורת הבריאות עד שלא ניכר מה שהיו" .לפירושו ,לשון הבליעה מתארת השחתת צורה ,לא פעולת אכילה .כך עולה מעצם טבע לשון המקרא הנוקטת מונחים קשים כדי לבטא מהלך נפשי או היסטורי. והרא״ה ,רבנו אהרן הלוי ,בתוספותיו למסכת ברכות (נה ע״ב) ,עמד על כך שהכלל שאין מראים דבר שאינו יכול להיות נאמר רק על חלום הבוקע מן דמיונו של האדם .אך חלום שנשלח בידי מלאך ,כדברי הגמרא (ברכות נז ע״ב) ,איננו נבחן באותה מדה .הוא רשאי להופיע בדמות שאינה ריאלית ,משום שאינו בא לספר על טבע אלא על גזרת שמים. מכאן משתלבת דרכו של החתם סופר .שדבריו שזורים בעומק דרך הראשונים וקשורים להם

ישירות .הכנתו מופיעה כאן רק כהמשך רציף לפרשנותם ,שכן הוא מסביר את ביקורת המציאות על חלום פרעה מתוך יסוד שקבעו הראשונים. בדברי האחרונים מתבררת השאלה למלוא עומקה ,והיא איננה עוד שאלה לשונית על משמעות מילה בפסוק ,אלא דיון עקרוני על מבנה החלום ,על כוח הדימוי שבו ,ועל הגבול שבין מציאות נסתרת למציאות טבעית .כל אחד מן האחרונים מגלה רובד נוסף ,עד שמתברר שהחלום הנבואי פועל בשפה אחרת לגמרי מן החלום האנושי. החזקוני שכבר הוזכר בראשונים ,ביאר בפשטות את לשון הכתוב ,אך האחרונים העמידו את דבריו על תשתית הלכתית עמוקה .החתם סופר בתשובותיו על התורה (דרשות חתם סופר ,פרשת מקץ) עומד על נקודה עקרונית" :דבר שאדם לא הרהר בו מימיו ,אינו בא בחלום מכוח דמיונו" .ומכאן שהוא למד שההופעה של שבלים בולעות זו את זו ,אף שאינה מציאותית ,מוכיחה שלא מדובר בחלום טבעי אלא בחלום שמעל גדרי האדם .בלשונו" ,וכיון שלא מהרהר בהן ,הרי הוא סימן מובהק כי דבר ה' הוא" .כלומר ,דווקא הבלתי אפשרי הוא המוכיח שאינו מהרהורי לבו .זהו מהפך מחשבתי של החתם סופר :הכלל שאין מראים דבר שאינו יכול להיות חל על חלום טבעי בלבד, אבל חלום שמקורו עליון רשאי לשבור את מגבלות הדימוי כדי לאותת על מקורו. המהרש״א בחידושיו למסכת ברכות (דף נה ע״ב ,ד״ה ולאדם) כתב שהכלל שאין מראין דבר שאינו יכול להיות אינו נוגע לחלום נבואי אלא לחלום שחל בלב האדם כתוצאה מהרהורו ביום .מהלך זה מתיישב עם עומק דברי הגמרא שחלום נבואי הוא "אחד משישים בנבואה" (ברכות נז ע״ב) ,ונבואה עצמה מדברת במשל ,גם כאשר המשל מתאר דברים שאינם יכולים להיות בדרך הטבע .לשון המהרש״א היא" :כי אין מראין אלא טבעיות ,אבל שליחות מלאך איננה בכלל זה" .על פי דבריו, עצם העובדה שמראים תמונה בלתי אפשרית מלמדת על שליחות מלאך. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת מקץ) מרחיב את העיקרון .הוא כותב שהחלום הנבואי אינו מחויב לכללי העולם הזה ,משום "שהראהו הקדוש ברוך הוא דוגמא עליונה" ,והדמיון הגשמי שקיבל פרעה אינו אלא לבוש חיצוני למהלך רוחני הנראה בעולמות עליונים .לפי דבריו, לא היה בזה שום שבירת כלל ,כי הכלל עצמו אינו חל על דימוי שמקורו בעולמות עליונים שאינם מושפעים מגבולות המציאות התחתונה. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער כח) מעמיד יסוד עמוק" :הדמיון יורה על פעולות ולא על גופים" .כלומר ,אין הכוונה לומר ששיבולים בלעו ,אלא שתנועת ההכרעה של שנות הרעב תהיה כבליעה .וכשם שהדמיון מראה צורה כדי לבטא פעולה ,כך אין צורך שהצורה עצמה תוכל להיות במציאות ,כי הפעולה היא העיקר .ממילא אין קושיה כלל ,משום שהדמיון אינו מתאר מציאות פיזית אלא תהליך. המלבי״ם (בראשית מא ז) מוסיף עומק מדוקדק :הוא מבאר שהחלום הנבואי משתמש בלשון הפעולה החריפה כדי להחדיר את משמעות הרעיון ,וכותב שבשביל פרעה "היה צורך להראות לו בדרך הפלא" ,כדי שיבין שהשנים הרעות עתידות לכלות לא רק את מזון השנים הטובות אלא

אפילו את זכרן .לשון הבליעה תפקידה "לעורר בהלה" שתוביל את פרעה להקשיב ליוסף .נמצא שהדימוי נבנה באופן חריף כדי לייצר השפעה על הנפש ,ומכאן מקור לגיטימי לשימוש בתמונות שאינן ריאליות.

רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית מא ז) מבאר שבחלום הנבואי "אין המדובר על טבע ,רק על פועל עליון" ,ולכן גם כאשר נראה דבר שאינו טבעי ,אין זה אלא משל של השגחה. הוא מדגיש שהפסוק עצמו חותם "והנה חלום" ,ללמד שאין כאן תיאור טבע אלא תיאור חזיון .לפי דבריו ,חלום שמקורו עליון אינו עובד בתוך דיני טבע ,אלא בתוך דיני השגחה.

הנצי״ב מוולוז׳ין בספרו העמק דבר (שם) מדייק שהלשון "ותבלענה" אינה תיאור של טבע ,אלא לשון המקרא כאשר הוא רוצה לציין התגברות של כוח אחד על משנהו עד שכל זכר ממנו נמחה. הנצי״ב אף מוסיף שמפני שפרעה היה מלך ,חלומו הוא חלום ציבורי שאינו שייך בדיני הנפש הרגילים של היחיד ,ולכן כלל "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" אינו חל על מלכים.

החיד״א בספרו פני דוד (פרשת מקץ) מבאר כי חלום פרעה היה בחינת "חלום של מלאך" ,ובחלום כזה השפה כולה סמלית ועל כן אין לדון את דימוייו בכללי המציאות הטבעית .הוא מוסיף שהנמשל – מחיית השנים הטובות – הוא מציאותי לחלוטין ,ולשם כך הוצגה תמונה שאין לה אח ורע במציאות הפיזית כדי לחדד את האיום.

הגר״ח פלאג׳י בספרו רוח חיים (או״ח רכה) כותב שהקב״ה מראה לפעמים לאומות העולם פתרונות נוקבים בלשון חריפה כדי להניע אותן לפעולה בזמן .לשיטתו ,הלשון הבלתי אפשרית של הבליעה באה כדי לזעזע את פרעה.

כלל דבריהם עולה למסקנה אחת :החלום הטבעי אינו רואה דימוי שאינו אפשרי .אבל החלום העליון ,חלום המלאך ,חלום הנבואה ,אינו מתאר מציאות אלא מסר .וכאשר המסר דורש עוצמה, משתמשת התורה בדימוי שאינו יכול להתקיים במציאות ,אך ניתן להתפרש במציאות .בכך אין סתירה אל הגמרא אלא הרחבתה.

רבנו שלמה הכהן מוילנא בספרו דברי שלמה (בראשית מא) כתב בעומק גדול ,שגדר חלום של מלאך הוא שהדימוי שבו אינו מתאר מציאות אפשרית ,אלא מציאות עליונה הנמשכת מתוך השרשים הרוחניים ,ולכן דווקא כאשר מופיעה תמונה בלתי אפשרית בעליל ,זו ההוכחה שמקורה אינו דמיוני אלא שמימי .הוא מדגיש שהדמיון האנושי כבול בגבולות המציאות ,ואילו הדמיון שהקב״ה נוטע בחלום נבואי אינו כבול בהם .לכן בליעת השיבולים אינה פגם בכללי הגמרא ,אלא סימן עליון שזו נבואה.

מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זיע״א בספרו ענף עץ אבות (על פרקי אבות ,דרוש על חלומות) עמד על כך שכלל הגמרא שאין מראים דבר שאינו יכול להיות ,הוא כלל המתאר את הטבע האנושי ,לא את ההנהגה הנבואית .הוא מדגיש שחלומות פרעה ויעקב ושלמה אינם חלומות טבעיים כלל ,ולכן אין לפקוד עליהם כללים של בני אדם .הוא מבאר שחלום נבואי הוא מעשה

השגחה ,לא תגובה של הדמיון .ועל כן ,הבלתי אפשרי אינו נחשב "דבר שאינו יכול להיות" אלא משל רב משמעות. מורנו הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זיע״א בשו״ת שבט הלוי (ח״ו סימן צז) מבאר שכלל הגמרא שייך רק ביחס לדמיון המופרע ,אבל כאשר מדובר בחלום שיש בו "ריח נבואה" ,אין לדון אותו בכללי ההשגה האנושית .הוא מוסיף שהשפה של חלום עליון היא שפה של מסר ,ולכן איננה מתארת מציאות אלא תוצאה :כשם ששיבולים דקות אינן יכולות לבלוע ,כך הרעב איננו יכול טבעית לכלות את השובע ,אך בהשגחה העליונה יכלה הרעב לכלות שנות שובע כאילו נבלעו. הגאון רבי משה שטרנבוך בשו״ת תשובות והנהגות (ח״א סימן רפד) מסביר שהדימוי אינו מנסה לתאר מציאות אלא מלמד על יחס כוחות :הרעב יכבוש את השובע לגמרי עד שלא יישאר ממנו זכר .לדבריו ,כאשר המשל נצרך לתיאור ההשגחה ,משתמשת התורה גם בתמונות שאינן מציאותיות כדי להבהיר את עוצמת הקטסטרופה העתידה. הגאון רבי חיים קנייבסקי בספרו טעמא דקרא (בראשית מא) כתב בבירור ,שכלל הגמרא נאמר רק על חלום רגיל ,אבל חלום נבואי אינו פועל במערכת כללים זו כלל .הוא מבאר שחלום נבואי הוא "ראיית שורש" ,ולכן התמונה המגושמת שמשתקפת בחלום אינה אלא גילום של מהלך עליון שניתן בלשון משל .ולכן אין מקום לקושיה כלל. הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו״ת ישכיל עבדי (ח״ז יו״ד יד) הוסיף שחלום כזה נועד לזעזע ,ולכן התמונה מותאמת לאפקט הנפשי שנצרך למסור את המסר .והיות שהמסר הוא על הרס מוחלט, באה הצורה בדרך בלתי טבעית כדי לעורר את פרעה. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי (מקץ דרוש ב) מאריך לבאר שהנבואה בחלום משתמשת בלשון הדמיון כדי לבטא עניינים עליונים שהשכל האנושי אינו מסוגל לתפוס .הוא מבאר שלדעת המקובלים חלום עליון אינו נכנס למערכת המציאות כלל ,אלא למערכת הסמלים. ובלשונו" :אין זה טבע אלא ציור" .מכאן שהקושיה אינה מתחילה. הגאון רבי אליעזר ולדנברג בשו״ת ציץ אליעזר (חי״ב סימן מז) מבאר שהדימוי הוא "הצגה מוחשית של רעיון רוחני" ,ולכן אינו כפוף לכלל שאין מראים לו .הוא מוסיף שדווקא הממד הבלתי מציאותי מאפשר לחלום להיות על־זמני ועל־טבעי. הגאון רבי יעקב עמדין בסידור בית יעקב (דרוש על חלומות) כותב כי כלל הגמרא הוא כלל פסיכולוגי ,לא כלל רוחני .ולכן אין לדון חלומות נבואיים לפי כלל זה ,משום שהמקור שלהם איננו נפשי אלא עליון. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (בראשית מא) מבאר שהכלל שאין מראים דבר שאינו יכול להיות הוא כלל המלמד שלא ייטע אדם לחשוב שחזיון כזה בא מיצר מחשבתו .אבל כאן דווקא התמונה הבלתי אפשרית באה כדי ללמד את ההיפך :שחלום זה אינו יכול להיווצר מן הנפש ,ומכאן שהוא נבואי.

ומהדברים עולה יסוד אחד בהיר :חלום טבעי חייב להיות בתוך גבולות הדמיון האנושי ,ואילו חלום נבואי אינו כפוף לגבולות אלה כלל .ההפך הוא הנכון :כאשר מופיעה תופעה שאינה אפשרית במציאות ,זו היא הראיה שאיננה בני אדם אלא מלמעלה. וכאן מתבררת תמונה רחבה שבה הדמיון ,הנבואה ,ההשגחה והטבע נפגשים .עתה יש לתרגם את השיטות לנפקא מינות למעשה ,שבהן הופכת הסוגיה העיונית לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. נפקא מינה ראשונה מתבררת בענייני חלומות בכלל .כאשר אדם רואה חלום שתוכנו מנוגד לטבע ממש ,אין מקום לחשוש שמדובר באות רע או בדרישה כלשהי .שהרי כללי הגמרא מלמדים שחלום טבעי לעולם לא יגלם תמונה שאינה אפשרית .אם כן ,אם החלום בכל זאת מציג דימוי בלתי אפשרי ,מוכרח שהוא אינו חלום טבעי ,ואין ראיה ממנו לא לטובה ולא לרעה בעולמו של החולם .בכך מתווה הסוגיה גבול ברור בין חלום של דמיון לבין חלום של בלבול שאין לו משמעות הלכתית. נפקא מינה שניה נוגעת לאופן התייחסות לאותות וחזיונות שמספרים אנשים ,במיוחד במצבים של פחד או התעוררות .ישנם חזיונות שבהם מתוארים דברים שאין להם זיקה לטבע כלל .לפי דברי האחרונים ,אין בהם משקל הלכתי ואינם נותנים לאדם שום כיוון מעשי .ברם ,חזון שעליו נאמר שיש בו מן "ההשגחה" ,ולשונו דומה ללשונות המשל של התורה ,אפשר שיבוא ללמד מסר כללי בלבד ,אך אינו קובע הנהגה אישית מחייבת. נפקא מינה שלישית להלכה היא בענייני פסקי דין הנובעים מחלומות .כאשר חלום מכיל תמונה מפחידה או משונה ,אין האדם רשאי להסיק מתוכו על חיובים ,נדרים ,זהירות או יראה עצמית, כל עוד החלום אינו פועל במערכת אפשרית של הדמיון .שהרי כלל הגמרא "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" מעמיד שהדמיון הוא מקור החלום ,ואם לא ייתכן דמיונו של האדם להוליד תמונה זו ,הרי היא חסרת תוקף. נפקא מינה רביעית מתייחסת למנגנון קבלת עדות מחלום .פוסקים רבים דנו האם אדם יכול להסתמך על חלום כדי לעורר תהליך תשובה או מחילה .מן העיון עולה שחלום בלתי אפשרי אינו מהווה עדות על רצון עליון ,כי אין לו שורש בהרהורי הלב .רק חלום טבעי ומחובר למחשבות האדם עשוי להיות בעל משמעות מוסרית ,לא הלכתית. נפקא מינה חמישית נוגעת ללימוד תורה בדרך דרשנית .כאשר מופיעה בתורה לשון דימוי שאינה מציאותית ,כמו בליעת שיבולים ,אין לדרוש זאת בדרכי הטבע ,אלא בדרכי המשל .על פי דברי כל הראשונים והאחרונים ,זוהי לשון העברה שנועדה ללמד רעיון ,ולא לתאר מציאות. לכן דרשנים ומלמדים צריכים להדגיש את ההבחנה בין דימוי לבין מציאות ,ולבנות את היסודות החינוכיים בהתאם. נפקא מינה שישית היא בהכרת ההבדל בין השראה נפשית לבין השפעה עליונה .כאשר אדם מרגיש שראה "אות" ,עליו לבדוק אם תוכן ה"אות" נמצא בתחום המציאות או מחוצה לה .אם הוא

מחוצה לה ,אין בכך סימן כלל ,ומוטב לתלותו במחשבות מעורפלות ובפחד פנימי .רק תכנים שהנפש יכולה לבטא מטבעה עשויים לשקף אמת פנימית. מתוך כל אלו מתבהר שהנשקף מן הסוגיה הוא סדר מחשבתי עמוק :התורה מבחינה בין דמיון אנושי לבין התגלות נבואית ,ובין מציאות טבעית לתמונה עליונה .האדם המאמין צריך לדעת שלחלום אין כוח אלא כאשר שורשו קשור בעולמו הפנימי ולא כאשר הוא נוצק בצורה שאינה מן המציאות. במבט רעיוני רחב מתבררת תופעת החלום כמפגש בין העולמות .מצד אחד החלום נושא את משא נפשו של האדם ,את פחדיו ,מאווייו ,מחשבותיו הכמוסות .מצד שני ,לעיתים נפתח בו שער עליון המאפשר הצצה לשורש רוחני שאינו מוגבל לשפת החושים .שני העולמות שוכנים יחד ,וכל חלום נבחן לאיזה צד הוא נוטה. ביסוד הדברים עומדת אמת עמוקה :העולם שאנו רואים בעינינו אינו כל המציאות .יש מציאות שהיא מעבר למילים ,מעבר לזמן ,מעבר לטבע .המציאות הנבואית מדברת בלשון משל ,כי זו לשונה של הנשמה כשהיא מתבוננת למעלה מגבולות ההכרה הרגילה .כאשר ניתנת תמונה בלתי אפשרית ,אין היא באה לבלבל ,אלא להראות שהמסר אינו בא מן האדם .שאין זה מליבו ,אלא מעליו. כך מתגלה סוד הנבואה :הנבואה אינה ניתנת בשפת השכל ,אלא בשפת הדמיון .הדמיון הנבואי אינו דמיון של חוסר מציאות ,אלא דמיון של עומק המציאות .הוא משתמש בצורות שאין להן אח ורע בעולם הזה כדי לבטא תהליכים עליונים שאינם מתכנסים בתוך כלים רציונליים .השיבולים הבולעות אינן שיבולים ,אלא דימוי לאירוע היסטורי ,למהלך אלוקי שישבור את כללי הטבע הרגיל. האדם מוגבל בחייו לפרשנות מצומצמת .הוא רואה את מה שמאפשרת לו תודעתו לראות .אולם כאשר נפתח חלון שמימי ,התמונה מחריגה עצמה מן המוכר כדי לאלץ את האדם להבין שהוא איננו רואה חלום רגיל אלא מסר .כל הפרשנים שהלכו בדרך זו מלמדים שהאדם לעולם צריך לשאול :מנין בא הדימוי הזה ,האם מן הנפש הבהמית או מן השורש העליון. ובכך מתבררת מצוה גדולה :ללמוד להכיר את הגבולות של עצמנו .להכיר מתי אנו מדברים מתוך דמיונותינו ,ומתי מתוך קול עדין שבא מלמעלה .ובלימוד זה מתגלה כי רוב מניין החלומות הם בני חלוף ,אך מיעוטם הרי הם חלונות למהלך האלוקי. האדם צריך אפוא להתבונן בחלומותיו לא כדי לגלות עתידות ,אלא כדי לגלות את עצמו .האם המראה שבא אליו הוא שיקוף של מחשבותיו או רמז שמימי של התוועדות פנימית .ובמקום שבו תבוא תמונה שאינה שייכת לטבע ,שם ידוע שהדיבור איננו של הנפש. בעומק המחשבה נחשף יסוד יסודי המתווה את גבולות הידיעה האנושית .האדם חי בעולם של סיבות ומסובבים ,של חוקיות ושל סדר .שכלו רגיל לראות תהליכים רק דרך העדשה המצומצמת של הטבע .אולם כאשר בא חלום נבואי ומראה תמונה שאינה יכולה להיות ,אין מטרתו לשבור את המציאות ,אלא לשבור את המחסום שבתודעת האדם המונעת ממנו לראות את ההשגחה.

תמונת השיבולים הבולעות איננה תמונה גרוטסקית אלא מפתח .מפתח להבנה שמה שהולך להתרחש במצרים אינו תהליך כלכלי אלא מהלך אלוקי הנוגע לייסוד אומה .לפעמים ההשגחה צריכה להפיל את האדם מן הרגליים כדי שיבין שאין הוא עומד על קרקע מוצקה .וכמו כן ,לפעמים צריכה היא לנפץ את סבירותו של הדמיון כדי שיבין שאין הוא מביט על טבע אלא על הנהגה. המחשבה מלמדת שהדמיון אינו שקר ,אלא כוח רוחני שבאדם שמתפקידו לתפוס עומקים שהשכל לבדו אינו יכול לקלוט .ולכן דווקא העדר המציאותיות שבתמונה נועד לגלות את האמת העליונה שבה .שכן האמת העליונה איננה מצטמצמת בכלים של היגיון ,אלא נושקת לאינסוף. כשהקב״ה רוצה ללמד את פרעה שהרעב לא רק יאכל את השובע אלא יבטל את עצם מציאותו, אין לשון טבעית שיכולה להכיל זאת .על כן באה לשון בליעה ,שאינה טבעית אך היא מבהירה את גודל הפער. המחשבה האמיתית שואלת :האם אנו עצמנו מוכנים לקבל תמונה שאינה תואמת את המציאות כדי לגלות את עומק המסר שבה .פעמים רבות מתעקש האדם לראות את חייו רק לפי מידות המציאות ,ושוכח שיש רבדים נסתרים המשפיעים על דרכו .חלום פרעה מלמדנו שהאדם חייב להרחיב את תחומי התודעה :לראות מעבר למה שנראה ,לשמוע מעבר למה שנשמע. יש בסוגיה זו גם לימוד נעלה על כוח החזון .חזון אמיתי אינו כבול במגבלות המציאות .הוא מסוגל לראות אפשרות במקום שבו אין אפשרות .החלום הנבואי מגלה שכאשר האדם מצמצם את חייו רק למה שיכול להיות ,הוא מאבד את האפשרות האלוקית .אך כאשר הוא מוכן להתבונן באופק שאין בו היגיון ,שם נפתח הפתח אל העתיד. ומכאן נובעת תנועה מחשבתית חיונית :האדם צריך לפתח את כוח הראיה העליונה ,לראות מעבר לטבע ,לראות מסר במקום תופעה ,לראות הנהגה במקום מקרה .זהו יסוד גדול בחיי אמונה: ללמוד לפענח את משליו של הקדוש ברוך הוא. לאחר הדברים שנפתחו עד כה ,מתברר כי עיקר עומק הסוגיה אינו במעשה החלום בלבד ,אלא במבטו של האדם על חייו .כל חלום נבואי ,וכל דימוי שאין בו מציאות טבעית ,אינו בא לחדש לנו על חוקי העולם ,אלא על חוקי הנפש ועל חוקי ההנהגה האלוקית .כאן מתגלה התביעה המוסרית העמוקה :האם האדם נותר חסום בתוך גבולות החומר ,או שהוא מסוגל לראות את קריאת החיים המסתתרת מאחורי התמונה. האדם נוטה להחזיק בכל כוחו במוכר וביציב .כל מה שאינו עונה לכללי ההיגיון מעורר בו רתיעה .ברם ,במקום שדווקא שם טמון מסר חיים .השיבולים שאינן יכולות לבלוע ובכל זאת בלעו מלמדות שהשובע יכול להיעלם ,שהביטחון יכול להתפוגג ,שהיציבות אינה נצחית .זהו שיעור מוסרי ראשון :הבלתי אפשרי המדומה שייך למציאות האפשרית של החיים .האדם שאינו מוכן לראות את הסדקים שביציבותו ,הוא האדם שייפול ברגע אחד. ומכאן ממשיכה הקריאה המוסרית :ההשגחה האלוקית פועלת בדרכים שאין להן גבולות. אין היא מוגבלת לחוקיות טבעית ,ואין היא נעצרת במקום שהאדם אינו מבין .החיים מזמנים לאדם מצבים שאינם מתיישבים עם ההיגיון .אדם חווה נפילות שאינן סבירות ,פספוסים שאינם

הגיוניים ,עליות שאינן מתאימות לכוחו .אלו הן אותן שיבולים דקות הבולעות שיבולים מלאות, לא כהתרחשות פיזית ,אלא כמשל על תנועות הגורל. כאן מוטלת האחריות על האדם :האם יראה בכך אסון חסר פשר ,או רמז למהלך גדול יותר הפועל מאחורי הפרגוד .האמונה דורשת מן האדם לקרוא את המציאות כתמונה מרובדת ,שבה יש קומה נגלית וקומה נעלמת .מי שמוכן לראות גם את הקומה הנסתרת יזכה לגלות את המסר שהחיים מדברים אליו. שיעור נוסף נרמז כאן :הכוחות הקטנים שבאדם ,אותם רגעי חולשה ותשישות ,מסוגלים לבלוע את כל גדלותו אם לא ישגיח על ליבו .רגע של פחד יכול לבלוע שנות אמון .מחשבה רעה אחת יכולה לבלוע שנות עבודה רוחנית .השיבולים הדקות הן משל לרגעים הזעירים שאם אינם מטופלים, הופכים למגלי כליון .מכאן אחריות האדם לשמור על ליבו בטהרה ,על מחשבותיו בבהירות ,על רצונותיו בידיעה .כי אם לא ישמור על הקטנות ,הן יבלעו את הגדולות. ויש גם מסר של בניין :כשם שהרע יכול לבלוע את הטוב ,כך גם הטוב יכול לבלוע את הרע. כוחם של מעשים קטנים של חסד ,של דיבור טוב ,של רגע אמיתי של תפילה ,עצום הוא עד כדי יכולת לבטל מציאויות קשות .נפילה גדולה יכולה להתבטל בכוח של צעד אחד של תשובה .זהו עומק הלימוד שעל פיו אדם יכול להפוך את מצבו כולו. וכאשר מעמיקים בכך ,מתגלה קריאה נוספת :על האדם ללמוד לראות את חייו לא רק כנתונים, אלא ככוחות .לא רק כשדות מלאים שיבולים ,אלא כתמונות השגחה הממתינות להיפתר .מי שמסוגל לפרש נכון את החלום ,דהיינו את המציאות ,הוא מי שבונה את חייו מתוך אמונה עמוקה ולא מתוך פחד מתמונות לא הגיוניות. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם לומד מן החלום שהבלתי הגיוני לכאורה אינו מבטא חוסר מציאות ,אלא הזמנה לקריאה פנימית .כאשר מתרחשים מצבים בלתי נתפסים בחיים ,אין הם באים לשבור את הבנתו אלא להרחיבה .על האדם להפסיק לחפש היגיון טכני בכל התרחשויותיו ,ולשאול במקום זאת מה מבקשים ממנו לראות שהרגילות אינה מאפשרת. רגעי החולשה של האדם ,אלו הדקות והשבריריות ,אינם שוליים .הם עלולים לבלוע כוחות אדירים .מחשבה קלה של ייאוש יכולה למחוק שנים של התקדמות .על כן מוטל על האדם לפקוח את עיניו דווקא לרגעים הקטנים .לעיתים כוחו של האדם אינו מתבטא בשעה הגדולה ,אלא באותה שניה זעירה שבה הוא בוחר שלא לתת לקטנות להשתלט. כשם שהרע יכול לבלוע את הטוב ,כך יכול הטוב לבלוע את הרע .פעולה פשוטה של חסד, דיבור אחד של עידוד ,מחשבה אמיתית של תשובה ,יכולים למחוק מסכת שלמה של נפילות. העולם הפנימי של האדם גמיש הרבה יותר מכפי שהוא משער .די בצעד קטן כדי לשחרר את הלב ממכאוביו. ישנם זמנים שבהם המציאות שולחת לאדם רמזים שאינם מובנים .אין מטרת הרמז להדאיג, אלא לעורר .האדם נדרש ללמוד להתבונן בשיבולים הדקות המופיעות בחייו .לא לברוח מהן, לא להתכחש להן ,אלא לשאול מהן שאלת עומק :מה תפקידן בחיי ,ומה הן מבקשות לבנות בי.

הכוח לפרש את המציאות הוא מתנה עליונה .אין האדם חייב להבין את כל הסיבות .הוא אינו מוזמן להיות פותר חלומות ,אלא להבין שהחיים אינם תמונת טבע סגורה אלא מסע המנוהל בידי יד נסתרת .הכרה זו מעניקה שלווה .היא מלמדת שהלב יכול לנוח גם אל מול תמונות בלתי הגיוניות ,כי אין הן מדברות על הכרח העולם אלא על מהלך עליון. מי שמאמין שחלום אינו כבול לחוקי הטבע ,לומד שגם חייו אינם כבולים .אין גבול למה שאדם יכול להשתנות ,להיבנות ,להיגאל .השיבולים הבולעות מלמדות שהעולם הפנימי מסוגל לגדול מעל גודלו הטבעי .אדם יכול לעטוף את פצעיו בטוב ,לכסות את חטאיו בתשובה ,ולהעלות את חייו למקום חדש.

עיקר העניין: ביסוד כל הסוגיה של חלומות עומדת נקודה אחת המאירה את כל הדיון באור חדש .החלום איננו רק תמונה חולפת בלילה ,ואיננו בהכרח רמז נבואי. הוא שפה .שפה שבה הקב"ה מלמד את האדם על גבולותיו ,על פחדיו ,על תוקפו ועל שברו ,ולעיתים גם על ייעודו .וכשם שהתורה משתמשת במשל כדי להלביש אמת עליונה בתוך כלים אנושיים ,כך שפת החלום מאירה לאדם את עומק המציאות שלא יוכל לראות בעיניו הפקוחות. כאשר פרעה ראה ששיבולים דקות בולעות את הבריאות ,לא נבהל מהאבסורד. הוא הבין כי האבסורד הוא המסר .אין זו תמונה שאמורה להתממש במציאות החקלאית ,אלא במציאות ההיסטורית .כך גם האדם :לא כל מה שאינו הגיוני הוא שקר .לא כל מה שאינו טבעי הוא דמיון .ישנם רגעים שבהם הקב"ה קורא לאדם לעצור ולהבין שהמציאות רחבה יותר מחוקיה. חלומותיהם של יוסף ופרעה מלמדים כי יש חלומות בני אמת ,אך הם נדירים, דקים ,מצריכים בירור .חז"ל לימדו שהחלום מעורב מטוב ומרע ,מאמת ושווא, ועל האדם לברר איזה חלק הוא שלו ואיזה חלק הוא מן השמים .ההלכה הציבה גדרים מדויקים :בענייני ממון אין הולכים אחר חלום ,אך בענייני חשש איסור, ובוודאי בחשש נידוי או סכנה ,נדרשת זהירות יתירה .חז"ל הניחו ביד האדם כלים :הטבת חלום ,בקשה בזמן ברכת כוהנים ,תענית המעוררת תשובה .הכול כדי ללמד שהחלום איננו מכריח אלא מזמין .הוא פותח פתח בו האדם יכול להשיב את חייו אל מסלול של עומק ומודעות. במבט זה מתגלה גם הצד הפיוטי של חלום .החלום הוא שדה שבו נפגש האדם עם עצמו .שדה שבו השיבולים הדקות מסמלות את אותם רגעים קטנים שהאדם מזניח .שדה שבו השיבולים הבריאות הם כוחותיו הגדולים שדורשים שמירה. ושם ,בין השבירה והשפע ,בין הרזון והמלאות ,מתרקמת תפילת לילה של נשמה המבקשת להבין מה ה' אומר לה בתוך תמונות שאין להן מקום בטבע.

עיקר העניין -המשך: וכאשר האדם מביט אל החלום בעיניים פקוחות ,מגלה הוא שהחיים עצמם אינם אלא חלום גדול יותר .שהטוב יכול לבלוע את הרע אם ירצה בכך .שהרע יכול להתגבר אם לא יעמוד עליו .שהשינוי תמיד אפשרי .שהעולם מלא סימנים המחכים שיפענחו אותם .ושמאחורי כל תמונה בלתי הגיונית מסתתרת אמירה עמוקה על סודו של אדם. וכך יוצאת נשמתו של הלומד מן הסוגיה מחוזקת .היא לומדת שהאדם איננו נמדד על פי החלום שראה בלילה אלא על פי החלום שהוא מגשים ביום. שהקב"ה קורא אליו לעיתים במילים ולעיתים בדימויים ,לעיתים בנבואה ולעיתים בחלום .ושעליו לבחור מה יבלע את מה :האם הדקות תבלע את המלאות ,או שהמלאות תעטוף את הדקות. וברגע זה ,בין שני העולמות ,מתברר עומק המפגש .כי חלום שאינו יכול להיות בטבע יכול להתגשם בנשמה .ושיבולת דקה יכולה לבלוע הרים של ייאוש, ושיבולת בריאה יכולה להתרומם מעל חומות ההיגיון ,ולהזכיר לאדם שקול דק ונסתר מלווה אותו תמיד ,גם בלילות שאין בהם הבנה. במילים אלו נחתם העניין ,כשהלב מבין כי לעיתים דווקא במקום שבו אין מציאות ,שם מתחילה המציאות האמיתית להגיח מאורו של הקב"ה המהלך בין חלומות בני אדם.