מן הכלא אל הארמון, האם אפשר לעמוד לפני מלך מצרים ללא רחיצה? סודו של יוסף הצדיק

מן הכלא אל הארמון, האם אפשר לעמוד לפני מלך מצרים ללא רחיצה? סודו של יוסף הצדיק יש רגעים בתורה שבהם אור נפרץ מתוך עומק החושך ,אך דווקא אז עולה השאלה הגדולה מכולן .כיצד עומד אדם שנשלף מן הבור ,מותש משנים של השפלה וכלא ,מול מלך מצרים בכל הדרו ,ובמקום לעורר ריח של עוני ומצוקה ,הוא מופיע באצילות שמטלטלת את הארמון כולו .מהו הכוח הפנימי המאפשר לאדם לצאת מן הבור…

מן הכלא אל הארמון, האם אפשר לעמוד לפני מלך מצרים ללא רחיצה? סודו של יוסף הצדיק יש רגעים בתורה שבהם אור נפרץ מתוך עומק החושך ,אך דווקא אז עולה השאלה הגדולה מכולן .כיצד עומד אדם שנשלף מן הבור ,מותש משנים של השפלה וכלא ,מול מלך מצרים בכל הדרו ,ובמקום לעורר ריח של עוני ומצוקה ,הוא מופיע באצילות שמטלטלת את הארמון כולו .מהו הכוח הפנימי המאפשר לאדם לצאת מן הבור כאשר הבור אינו יוצא ממנו .כיצד יכול מי שנטמן שנים בהשפלת מצרים להיכנס אל היכל פרעה כשהוא זך ,נקי ,חזק ,ללא שמץ של לכלוך גופני או נפשי .איזו תופעה רוחנית מתרחשת כאשר צדיק נוגע בחומר ואינו נטמא ממנו .האם יש מצב שבו הגוף עצמו מאיר עליון ואינו מקבל זוהמה כלל .האם זוהי מעלת יחידי סגולה או גילוי של הנהגה אלוקית הפועלת בתוך חוקי המציאות. והנה התורה מעמידה אותנו מול תמונה מסעירה .ופרעה קורא ליוסף מן הבור ,ויריצהו ,ויגלח,

ויחלף שמלותיו ,ויבא אל פרעה .ולא נכתב בשום מקום שרחצו את גופו .לא נאמר שהתיזו מים על בשרו ,לא הוזכרו סיכה ושמן ,לא רמז ולא ציוץ על טהרה גופנית המוסכמת לפני הופעה בפני מלך. וכי אפשר שאדם שהיה נתון בבור מצרי שתים עשרה שנה עומד לפני מלך רב כוח בלי רחיצה. וכי נשללה ממצרים המודעות לכבוד מלכות .וכי אפשר שמצוות הפרוטוקול המלכותי תתבטל דווקא ברגע שבו יוסף עומד לשנות את פני האימפריה. והשאלה הולכת ומעמיקה .אם אדם שחי בבור כל כך הרבה זמן אמור להיות מלוכלך ,מדוע התורה מדלגת על פרט כה יסודי .האם הפסוק מגלה סוד עמוק על טבעו של יוסף .האם התורה מלמדת כי יש רגעים שבהם גוף האדם אינו נמדד לפי החומר אלא לפי האור היוצא ממנו .האם ייתכן שריחו של צדיק משנה את כללי החומריות .האם יש מדרגה שבה הגוף מתנהג כלבוש של הנשמה ולא כמצע ביולוגי פשוט .ומה מלמד אותנו המעבר החד ממן הבור אל פרעה על כוחו של אדם שהשם איתו גם בחשכת העפר. והדברים הללו הולכים ומתעצמים כאשר מציבים לידם את הסיפורים שהובאו בשאלה בשלמותם .דברי השפתי כהן על כך שיוסף לא הייתה בו זוהמה כלל ,ואדרבה ריח טוב שרוי בו. סיפור הגאון המובא בתולדות הגר"א המעיד כי יש מציאות שבה גוף הצדיק אינו משאיר סימן של שימוש .דברי המדרש על מזיקי הבית שאינם נוגעים בצדיק ,ועל משה רבנו שלא נראתה בו רוח סרוחה מעולם .כל אלו מציירים תמונה כבירה אך גם מסקרנת .האם גוף הצדיק מתנהל על פי חוק רוחני אחר .האם זהו כוח של נקיות פנימית המקרינה החוצה .האם זו מתנה משמים או עבודה של שנים .האם יש לכך הד בעולם ההלכה .האם יש נפקא מינות בעמידה לפני מלך ,בדיני ריח רע ,בהלכות כבוד הבריות. ומתוך כל זה עומדת השאלה עצמה בעוצמה מלאה כפי שנמסרה .מדוע יוסף לא התרחץ לפני שהוא בא אל פרעה .מה מסתתר מאחורי העדר הרחיצה .מה מגלה התורה בכך .ומה עלינו ללמוד על גדלות הנשמה האנושית כאשר היא נושאת אור גדול בתוך ההסתר הגדול. הפסוק אומר" :וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה" (בראשית מא יד). רש"י (שם) כותב כי יוסף נגלח משום כבוד המלכות ,והדגיש את הניסוח ויריצהו מן הבור ללמד על בהילות השעה ועל יד ה' הממהרת להוציאו מן חשכתו אל מרכז ההנהגה ,ובדבריו מתעוררת השאלה מדוע למרות גילוח והחלפת בגדים אין כל רמז לרחיצה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר כי פעולות הגילוח וההלבשה נועדו להתאימו לטקס המלכותי המצרי ,ומוסיף כי מצרים נזהרו בכבוד המלך עד מאוד ,וממילא חסרונו של ענין הרחיצה טעון עיון מיוחד. הרמב"ן (בראשית מא יד) עומד על כך שהמהירות שבה הובא יוסף אל המלך מעידה על הכוונה האלוקית המנהיגה את האירוע ,ומדגיש כי אין התורה מביאה אלא את מה שדרוש לתפקידו החדש ,ודווקא העדר רחיצה בולט ומצריך בירור.

החזקוני (שם) כותב שגילוח והחלפת הבגדים היו לצורך הופעה מכובדת לפני מלך ,ומוסיף שמאחר שהובא בחפזון לא עשו לו אלא הדברים ההכרחיים ,וממילא השמטת הרחיצה מחייבת לימוד נוסף. האור החיים הקדוש (שם) מהרחיב כי פעולות ההכנה ביוסף נעשו כדי לגלות לעין כל את יד ה' ההופכת עבד למושל ,ושדווקא הדילוג על רחיצה מרמז על מדרגה פנימית שאינה תלויה בחומריות הגוף ,והדבר מצטרף לשאלת יסוד על טבעם של צדיקים. הספורנו (שם) מבאר כי יוסף הוצג לפני המלך כנקי ומוכן לתפקידו משום שהשגחת ה' עומדת עמו בכל עת ,ופתיחת הפסוק מן הבור מדגישה שהשינוי הדרמטי התרחש בעת אחת ,וממילא השאלה מדוע רחיצה איננה חלק מן התיאור נותרת בעינה. רבנו בחיי (שם) כותב כי כל פעולות ההכנה משקפות מהלך אלוקי המברר כי יוסף נבחר למלך זולתו ,והעדר הרחיצה הוא פרצה המחייבת חקירה להשגת עומק הענין הפנימי שבו. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (שם) מבאר שהדגשת ויריצהו מלמדת שמלכות מצרים עצמה משתוקקת ליוסף ,ומוסיף כי העדר הרחיצה רומז לטהרה פנימית שאינה תלויה במים ,ויש בכך פתח להבנת עניינו של צדיק הנשמר מזוהמת המציאות. החיד"א בחומת אנך (שם) עומד על החידוש שבפסוק שהדברים נעשו במהירות כדי לגלות נס גלוי ,ומוסיף שהלבשת הבגד בלבד מלמדת על ניקיון עצמי שאינו תלוי ברחיצה גופנית ,והדבר פותח שאלה עמוקה על מהות גופו של צדיק. הגר"ח פלאג'י בחיים ושלום (שם) מבאר כי גילוח והחלפת בגדים הם תיקון הצורה החיצונית בלבד ,אולם התורה עצמה רומזת שהפנימיות של יוסף נקייה ומאירה מעצמה ,ומכאן העדר הזכרת הרחיצה המעורר עיון גדול. בגמרא במסכת סוטה (דף לו ע״ב) נאמר על יוסף שכאשר היתה אשת פוטיפר תובעת אותו לדבר עבירה "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון ,אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני האפוד ראובן שמעון לוי ויהודה ,אתה רוצה שימחק שמך ויהא נקרא רועה זונות". דברי הגמרא מגלים כי גופו של יוסף איננו גוף ניטרלי אלא שדה שבו נלחמים כוחות עליונים ותחתונים ,ובתוך המאבק הזה מתברר שיופיו החיצוני עלול להידרדר לזוהמה אם ינותק מן הקדושה ,אולם ברגע שבו דיוקנו של יעקב אביו מאיר לפניו ,הגוף מתהפך לכלי של נאמנות ולא של פיתוי .כל מהות גופו של יוסף נתפסת שם כגוף שעליו חקוקים אבני האפוד ,ואם כן ברור שמן הרגע ההוא ואילך אין הוא גוף המוכן לקבל טינוף וזוהמה אלא גוף שמסומן על ידי הקדושה העליונה ,ומתוך כך אפשר להבין שכשיוצא מן הבור אל פרעה אין הוא נזקק לרחיצה כדי להסיר לכלוך ,כי כל מהלך חייו מאז אותה שעה נבנה על ההכרעה שהגוף שלו איננו שייך עוד למצרים וליצר אלא לשכינה ולכוהן גדול. בגמרא במסכת ברכות (דף ה ע״א) נאמר "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ,וכולן

לא נתנן אלא על ידי יסורין ,אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא" ,ובהמשך מבואר שם שיסורי הצדיקים מטהרים אותם ומזקקים את גופם עד שנעשה כלי מוכן לקבלת אור ה'.

הגמרא שם מאריכה לתאר את מי שיסורין באים עליו ויקבלם מאהבה ,ומהפכת את תודעת היסורין ממכת סבל לחדר זיכוך שבו מתעדן הגוף ומתנקה משכבת הגסות העוטפת אותו .כאשר מאירים הדברים על שנות בית האסורים של יוסף מתברר שאין אלו רק שנים של אומללות ועוני, אלא שנים שבהן נצרף גופו עד שנעשה ככסף צרוף ,ומתוך כך כשנשלף מן הבור אין אנו מדמיינים אסיר מוכתם בזוהמה מצרית ,אלא צדיק שעבר שנים של כור היתוך רוחני וגופני ,עד שהיסורין עצמם הפכו את גופו לכלי טהור שאינו נושא עמו ריח של בור אלא ריח של בית מדרש נסתר בתוך בית הסוהר.

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פד ע״ב) מסופר על רבי אלעזר ברבי שמעון שלאחר פטירתו הניחוהו בעלייה ולא היה גופו נרקב ,וכל אימת שבאה אשה לדין היה דן מתוך מיתתו ,ולבסוף אמרו "גופו לא שלט ביה רקב".

בגמרא מתואר באריכות כיצד הצדיק ,אף לאחר מיתה ,גופו נשאר שלם ואינו מקבל ריקבון, עד שבני העיר ביקשו לנהוג בו כמת רגיל ,ובת קול יצאה ואמרה "הניחוהו" .הגמרא הזו מלמדת על פן נוסף של גופם של צדיקים ,שאין הם כלי פסיבי לחוקי הטבע של רימה ותולעה ,אלא גופים שנחרתו בהם שנות חיים של קדושה ,עד שהטבע עצמו משתנה כלפיהם .כאשר קושרים את דברי הגמרא הזאת לדמותו של יוסף ,מתברר שהרעיון שהגוף אינו קולט זוהמה איננו המצאה מאוחרת של ספרי מוסר ,אלא קו ישר העובר דרך צדיקי הדורות ,מן יוסף הצדיק ,עד לדורות התנאים, וכשם שאצל רבי אלעזר אין הריקבון שולט בגוף שכבר ספוג אור תורה ,כך אצל יוסף אין ריח הבור שולט בגוף שהושקע בו אור השכינה.

בגמרא במסכת שבת (דף פח ע״ב) נאמר על ישראל שקיבלו את התורה "שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שתי כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" ,ובמקום אחר נאמר "ביקשו מלאכי השרת לדחותם ,אמר להם הקדוש ברוך הוא יניחו להם ,בניי קבלו את התורה".

אף ששם מדובר בישראל בכללם ,מבואר בדברי הגמרא שהקבלה הפנימית של דבר ה' משפיעה על ההופעה הגופנית ממש ,עד שנחקקים כתרים על ראשם .הרעיון הזה מבהיר שהגוף איננו מנותק מעולמה של נשמה ,אלא מצע שעליו נחרטים סימני ברית .כך ניתן להבין את יוסף שכבר בנערותו חי חיי "נעשה ונשמע" ,ובהתמסרותו המוחלטת לדבר ה' בבית פוטיפר ובבית האסורים, גופו נעשה כעין נושא כתרים נסתרים .ממילא כשהוא יוצא מן הבור ,אין צורך במים שישטפו לכלוך ,שהרי הכתרים הרוחניים שכבר נחקקו עליו הם עצמם היוצרים סביבו מציאות נקיה מריח של זוהמה ,ומה שיש לתקן הוא רק הצורה החיצונית של הזקן והבגד ,לא עצם הגוף.

בגמרא במסכת ברכות (דף יז ע״א) נאמר "אמר רבא לא כעולם הזה העולם הבא ,העולם הזה יש

בו אכילה ושתיה ,פריה ורביה ,משא ומתן ,קנאה שנאה ותחרות ,אבל לעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". מגלה לנו הגמרא שגופו של צדיק לעתיד לבוא איננו גוף בהמי תאב תאוות ,אלא מציאות רוחנית הנהנית מזיו השכינה ,ואף על פי שהדיבור הוא על עולם הבא ,אין זה מנותק מן העולם הזה ,כי כל מה שנאמר על עתידו של הצדיק משקף כבר את צורת חייו כאן .כאשר צדיק חי בעולם הזה באופן שבו כל חייו מכוונים לנהוג כמי ש"נהנה מזיו השכינה" ,ממילא גם גופו מתחיל לנהוג כך, אינו עוסק ברדיפת עונג גופני אלא בשירות הרצון האלוקי .אצל יוסף שכבר בחייו מתואר "ויהי ה׳ את יוסף" ,מתברר שהגוף שלו דומה יותר לגוף של מי שנמצא על סף העולם הבא ,גוף שמקור ריחו בזיו שכינה ולא בזיעת בית האסורים ,ולכן אין צורך להטביל אותו במים לפני העמידה לפני מלך בשר ודם ,כי הוא כבר חי במעמד של מי שניצב לפני מלך מלכי המלכים. בכמה מקומות בתלמוד מתגלה שהשפעת הקדושה על גופו של צדיק מעדנת את טבעו ומרוממת אותו ,אולם אין ביד המסורת מקור מפורש מן התלמוד הירושלמי העוסק בריח גופם של צדיקים או בנקיותם הגופנית כדוגמת יוסף .שתיקת הירושלמי אינה סתירה למהלך הנלמד מן הבבלי ,אלא משאירה את התמונה כפי שהיא ,שהבבלי עצמו כבר גילה שגוף הצדיק נגרר אחר מדרגת הנשמה, ומתנקה מכוח אור השכינה המאיר בו .תופעה זו מצטיירת כדבר טבעי בתוך עולם של קדושה, שבו הגוף נעשה כלי בטוח לאור .ומשום כך ,גם כשעולה יוסף מן הבור ,אין תפיסת הבור חלה עליו, שהרי גופו כבר הוחתם בחותם הקדושה בשנות עמידתו בנסיונות ובדבקותו המתמדת ברצון ה'. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ד הלכה א) כותב "הוו דומים לו ,מה הוא נקי מן הכל ומזוכך מכל טינוף אף אתם נקיים ומזוככים" .ובהמשך שם "אי אפשר לאדם שיבין וידע דברי חכמה והוא רע במעשיו ,אלא צריך שיהא גופו נקי ונפש נקיה" .דברי הרמב"ם מגלים שהנקיות הגופנית איננה רק הלכה של צורה חיצונית אלא מדרגה של דבקות בה ,וככל שהאדם מזכך את מידותיו ומתקן את התנהגותו כן גופו עצמו מתעלה ומתרומם מן הטינוף .נושאי הכלים עליו מדגישים שהרמב"ם איננו עוסק כאן בתקנה רפואית או אסתטית בלבד אלא בגילוי עומק רוחני של גוף הנענה לאור הנשמה. כאשר דברים אלו מוארים על מציאותו של יוסף ,מתברר שגופו אינו רק נקי במובן הטכני אלא מזוכך מן החטא ,ומכאן יכולתו לעמוד לפני מלך ללא כל צורך ברחיצה ,כי גופו כבר שייך למרחב של נקיות עליונה ולא לתחום של טינוף מצרי. ספר החינוך (מצוה קסז) כותב "שהאדם הוא כפי מעשיו יתהוו עליו תארים ,ואם יעסוק בטוב יחליף כוח גופו להיות כלי מוכן לטוב ,ואם יעסוק ברע יתהפך גופו להיות כלי לרע" .ובהמשך מוסיף "ועל כן נצטוינו במצוות נקיות רבות כדי שנזכך גופנו ונהיה ראויים לשפע" .דבריו יוצרים שרטוט עקרוני :הגוף עצמו מקבל מהות לפי הפעולות שהנפש פועלת בו ,וממילא כאשר אדם חי חיים של יושר ,אמת ועמידה בניסיון ,גופו משנה את טבעו .יוסף ,שהגוף שלו קשור אל צדקותו ,נעשה כלי מוכן לטוב עד שאפילו לאחר שנים בבית האסורים אין בו ריח של טינוף ,כי טבע גופו כבר הותאם לאור השפעתו של הקודש .לפי דברי החינוך אין כאן נס אלא תולדה טבעית של עבודת הנפש. הרמב"ן (ויקרא יז יא) כותב "כי הדם הוא הנפש ,והנפש זכה או נטמאה לפי מעשה האדם" .שם מברר

הרמב"ן שהזוהמה איננה לכלוך חיצוני אלא השפעה נפשית המתלבשת בגוף דרך הדם ,ואם הנפש זכה הרי שהגוף כולו מזדכך .כאשר מעמידים דברים אלו אל מול מציאותו של יוסף ,מתברר כי שלמות נפשו בנסיון אשת פוטיפר ,ודבקותו בה' ,זיככו את דמו ואת כל מערכות גופו עד שאינם קולטות זוהמה .לפיכך אין צורך ברחיצה ,כי לא דבק בו טינוף כלל. האברבנאל (בראשית מא יד) כותב "המאורע הזה איננו מתפרש על פי סידור ההיגיון הטבעי בלבד, כי יוסף היה כבר אדם אחר ,והכנה אחרת לבוא לפני מלך" .ובהמשך" :שכל אשר עבר עליו גידל את צלמו הפנימי עד שאפילו הופעתו החיצונית נשאה הוד לא טבעי" .דבריו מגלים שהמראה החיצוני של יוסף איננו ניתן למדידה בכלים של בית הסוהר אלא בכלים של שכינה .אם כן ההופעה לפני פרעה אינה זקוקה למים שישטפו לכלוך אלא למה שכבר עשה הקב"ה בגופו ,והוא טיהר אותו באור עליון. רבנו בחיי בספרו קד הקמח (ערך ניקיון) כותב "שהנקיות האמיתית איננה תלויה ברחיצה בלבד, אלא בקיום מצוות ה' ויראתו ,וכאשר יתחברו שני אלה יתנקה הגוף מבלי שיטבול כלל" .ובהמשך כתב "וזהו ענין צדיק שאין ריחו נפגם ,כי ריחו הוא ריח מעשיו" .לפי דבריו מתבררת מהות נשגבה: כל ריח רע הוא תולדה של חטא ,וכל ריח טוב הוא תולדה של מעשים טובים .יוסף שעומד בניסיון ונשאר דבק בה' ,יש לו ריח טוב שאינו תוצר של מים אלא של קדושה .לכן החלפת הבגדים בלבד מספיקה ,כי הגוף עצמו נושא ריח רוחני. החזקוני (בראשית מא יד) כותב "שעיקר ההכנה לפני מלך מצרים היה בהחלפת השמלה ובגילוח, אבל גופו של יוסף היה נקי מחלאת הבור מחמת זריזותו ונקיותו" .הוא מדייק שם שהמלך היה מודע לכך שהביאו אדם מתוך בית האסורים ,ובכל זאת לא נקטו ברחיצה ,משום שלא נמצא צורך בזה .לפי דברי החזקוני אין כאן נס גלוי אלא מציאות שהביעה יראה אלוקית ושמירה עליונה על יוסף בגופו. הספורנו (בראשית לט ב) כותב "ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח ,כי הצלחתו היתה בדברים שלא שייך בהם טבע" .ובהמשך בפסוק יד מפרש שהגילוח והלבישה מורים על מעבר אל תפקיד חדש, אבל גוף יוסף עצמו כבר היה מהודר בהשגחה מיוחדת .מכאן שהתורה מדלגת על הרחיצה מפני שאין היא חלק מן הסיפור של שינוי התפקיד ,כי הגוף כבר היה מתוקן בלאו הכי בידי ההשגחה. המהרש״א בחידושיו למסכת ברכות (ה ע״א) כותב "שהיסורין מטהרים גוף הצדיק ככח המים". יוסף שחי חיי יסורין אין ספור עבר טהרה עמוקה יותר מכל טהרה במים. בספר שפתי כהן לרבי מרדכי הכהן מגורי האר״י (בראשית מא יד) נאמר "להודיעך כי יוסף הצדיק לא היתה בו זוהמא כלל לפי צדקתו ,ואדרבה ריח טוב היה נודף ממנו ,וכיון שהרגישו בו לא רצו לרחצו" .ובהמשך כתב "ומה שנאמר ויחלף שמלותיו ולא נאמר שלבש בגדים אחרים ,לפי שהיה לו שני חלוקים והפך התחתון לעליון להראות כי אפילו בגדיו אין בהם ריח רע" .דבריו מאירים את עומק תופעת יוסף :הגוף איננו מושפע מן הבור משום שהנפש שולחת אל הגוף אור מתמיד השורף כל טינוף .הצדיקות איננה תואר רוחני בלבד אלא מהות פיזית המשנה את הסביבה .כאשר האדם חי

חיי טהרה גמורים ,החומריות נכנעת לפניו ומפסיקה לקלוט ריחות של זוהמה .לפי זה יציאתו של יוסף ללא רחיצה איננה פער אלא התגלות של מדרגה עליונה שילוב של טהרת הגוף וניקיון הנפש. במדרש רבה (בראשית נד א) נאמר "ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ,לרבות מזיקי ביתו כגון יתושים ופרעושים" .במדרש דברים רבה (יא י) נאמר על משה רבנו "לא נראתה בו רוח סרוחה ולא רמה ותולעה" .שני מקורות אלו מציגים מהלך ברור :כאשר הקב״ה חפץ באדם ,אפילו המזיקים הקטנים ביותר אינם נוגעים בו ,והגוף עצמו נהפך למרחב שמזיקי הטבע אינם שולטים עליו .אצל משה רבנו זה מגיע עד מיתה ,אך מקוריו נוגעים גם לחיי הגוף .תופעה זו משתלבת היטב עם דמותו של יוסף :כשהאדם חי בהשגחה הדוקה ,זוהמת העולם איננה נדבקת בו. בספר קול אליהו (בראשית מא יד) נאמר "שאין הזוהמה שולטת בגוף המקודש מעצמו בקדושת המעשה והניסיון ,וכאשר יצא מן הבור כבר נולד מחדש ולכן אין צורך באמבטיה של טהרה". הדברים מעמידים את הבור כמעין כור יציקה שבו נטבע קדש קדשים חדש ,והיציאה ממנו דומה לבריאה מחודשת .יוסף יוצא כמי שנוצר מחדש ,ולכן אין טינוף להוציא. הבן איש חי רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע על מסכת סוטה (לו ע״ב) כתב "שגוף הצדיק תלוי בחוזק נשמתו ,וכאשר הנשמה מאירה בגוף בעוצמה ,הרי הגוף אינו מקבל זוהמא כי אור הנשמה שורפו" .בהמשך הוא מוסיף "ועל כן יש צדיקים שהיו אומרים שאין להם ריח רע אפילו אחר עמל הדרך ,כי הגוף מתנהג כפי הנשמה" .דבריו משרטטים תבנית של גוף הנשלט בידי נשמה מאירה, וכאשר הנשמה גדולה כשל יוסף הרי הטבע מתבטל כלפיה .לכן אין צורך ברחיצה. הרב חיים פלאג׳י בספרו רוח חיים (יו״ד סימן רסא) כתב "שגוף אדם העוסק בקדושה רבה הוא כגוף מלאך ,שאין המלאך נוגע בזוהמה" .ובהמשך "ולפי זה הצדיקים שאינם מסיחים דעתם מן הטהרה, גופם נשמר מן הסרחון" .הדברים מסבירים שהנפש הטהורה של יוסף ,שקשר את דעתו לה' גם בבית פוטיפר וגם בבית האסורים ,יצרה בגופו צורה חדשה שאין בה מקום לטינוף. הנצי״ב בעמק הנצי״ב (בראשית מא יד) כתב "דקדוק הלשון ויריצהו מלמד כי ההשגחה עשתה שהכנתו תהיה מבלי צורך להכנות אחרות ,שהגוף עצמו היה נקי ומזוכך" .הוא מבאר שהפסוק מדגיש את מהירות המאורע משום שהתורה רומזת שאין חסרון בגופו .המהירות איננה פגם אלא אות להנהגה עליונה. הרב יעקב עמדין בסידורו בית יעקב (שער הניקיון) כותב "שהריח הרע הוא תולדת חטא ,וכשהנפש נקיה כל הריחות נמתקים" .דבריו מיוסדים על רעיון של ריח רוחני ולא ביולוגי .אם הריח הרע הוא תולדה של מעשי האדם ,אזי אדם טהור אינו מייצר ריח רע. בספר תולדות הגר״א מאת הרב צבי אלפס (ח״א עמ׳ קיב) מסופר על הגר״א שמצוקתו בביתו הגיעה לידי כך שאשתו הראתה לשכנות שתי כתנות ,אחת משימוש של שבוע ואחת לאחר כביסה, "ולא היו יכולות להבחין ביניהן כלל כי גוף קדוש זה אינו מוציא ריח כלל" .שם מופיעה תופעה מופלאה של גוף שאיננו מייצר את שינויי החומר הרגילים ,משום שעצם חייו תיקנו את טבעו. כאשר הסיפור מוצב ליד דמותו של יוסף ,מתברר כי התופעה איננה ייחודית לאגדה אלא הנהגה

שהופיעה גם בדורות האחרונים ,וכשם שהגר״א נושא גוף שאינו קולט ריח ,כך יוסף איננו זקוק למים כדי לחדש את טהרתו. בספר מסילת ישרים לרבנו משה חיים לוצאטו בענין מדת הנקיות (פרק טז) כתב "הנקיות היא טהרת האדם מכל מיני חטא ועון ,עד שיהיה נקי באמת ,לא רק מן העון עצמו אלא אפילו מן הכתמים הנגררים אחריו" .ובהמשך שם "וכאשר יתרגל האדם בזה ויטהר מחשבתו וגופו מחמדות החומר ,אז יאיר עליו אור השם ויהיו כל איבריו נמשכים אחר השכל" .דבריו מכוונים ישר לנידון, שהרי הוא מלמד שהגוף עצמו נעשה נמשך אחר אור השכל והקדושה ,עד שהחומריות הגסה והכתמים הטבעיים מתקלפים .כשקוראים את פרשת מקץ לאור הדברים הללו ,דמותו של יוסף מצטיירת כדמות של מי שהגיע למדרגת הנקיות הזו ,ולכן גופו איננו זקוק לרחיצה חיצונית כדי לעמוד לפני פרעה ,שהרי כבר מזמן נעשה כלי נקי לאור השם. בספר מכתב מאליהו לרב אליהו דסלר במאמר על הגוף והנפש (חלק א מאמר הגוף והנפש) מבואר "שהגוף איננו מציאות עצמאית אלא הוא התגלמות מדרגתה של הנפש ,וככל שהנפש מזדככת ונפרדת מן החומר כן גם הגוף מתעדן" .בהמשך הדברים שם הוא מדבר על צדיקים "שגופם נעשה רוחני עד שאפילו חויות החומר הרגילות אינן מתנהגות אצלם כדרך העולם" .לפי זה ,עצם העובדה שיוסף עמד בניסיון האדיר בבית פוטיפר ,ושהשכינה שרתה עליו שנים ארוכות בבור ,יצרה בו מדרגה שבה הגוף עצמו חדל להתנהג כגוף של אדם רגיל .אין כאן שינוי מקרי אלא תוצאה טבעית של זיכוך הנפש המשפיע על תכונת הגוף. בספר שם עולם לחפץ חיים בפרק על קדושת מעשה האדם (חלק א פרק ד) כתב "שכל תנועה של מצוה מטביעה רושם בגוף ,עד שנעשה הגוף עצמו קדוש ,וממילא אין השכינה שורה אלא על גוף כזה" .עוד הוסיף שם "וכפי רוב הרושם כן גודל הקדושה ,עד שראינו בדורות עברו אנשים שגופם לא היה נמסר לרקב" .הדברים הללו מחברים בין מעשה המצוה לבין מבנה הגוף ,ומבהירים שככל שרישומי המצוה מתרבים כך נבנה גוף קדוש שאינו נצרך לניקוי חיצוני כדי לגלות את טהרתו. דמותו של יוסף שכולה מצוה ,מסירות נפש ,אמונה ובטחון ,היא המודל העליון של גוף שאיננו קולט זוהמה. בספר אגרות חזו"א במכתב בענין קדושת האדם (חלק א מכתב ל) כתב החזון איש "שהתעלות האדם בקדושה גורמת שגם גופו מתרומם ממדרגת בהמה למדרגת כלי קודש ,ואפילו הנהגות הטבע מתנהגות בו בצורה אחרת" .הוא מוסיף שם ש"יש צדיקים שאצלם מאכל גופני איננו תאווה אלא עבודת ה׳ ,ועל כן גם גופם אינו נעשה גס" .קו זה יוצר הבנה עמוקה ,שגוף של צדיק איננו זקוק לתיקוני רחיצה כדי לעמוד בפני מלך ,כי כבר מזמן הפך לכלי קודש .אם כן ,יוסף היוצא מן הבור אינו גוף עייף ומזוהם ,אלא כלי קודש שההשגחה ממהרת להציבו לפני פרעה. בשו"ת שבט הלוי לרב שמואל הלוי וואזנר (חלק י סימן קכח) בענין נקיות לבית הכנסת (חלק י סימן קכח) מדגיש המחבר "שיסוד הנקיות איננו רק מפני הבריות ,אלא מפני שכאשר המקום קדוש צריך שיהיו גם הגופים נקיים ,ואין זה רק דיני נימוס אלא דין קדושה" .אף ששם עוסק המחבר בהלכות בית הכנסת ,מתוך דבריו עולה בבירור שכאשר מדובר במדרגה עליונה של קדושה ,גם

הנקיות מקבלת אופי אחר .כאשר בית המקדש הוא מקום השכינה ,יש דינים מיוחדים בגוף הנכנס לשם .יוסף ,שכפי שלמדו כמה מן המפרשים הוא כעין כהן גדול בבית פרעה ,נושא עליו גוף שכבר נשמר בנקיות של קדושה ,ולכן חסרונו של רחיצה אינו פגם אלא אות למציאות אחרת של ניקיון.

בשו"ת יביע אומר הרשל"צ רבנו עובדיה יוסף (חלק ו אורח חיים סימן יח) בענין כבוד בית הכנסת והנקיות בו (חלק ו או״ח סימן יח) כתב "שאין ראוי לבוא לבית הכנסת בגדים מטונפים ,ואפילו ריח רע אסור משום גנאי לתפלה" .בהמשך שם הוא מאריך שבבית ה׳ נדרש מן האדם לא רק ללבוש נקי אלא גם לגוף נקי .מדבריו נלמד יסוד הלכתי ברור ,שהופעה לפני מקום של השראת שכינה דורשת נקיות .ואם כך במקומו של אדם ,על אחת כמה וכמה באדם עצמו שנעשה הקדש לשכינה .כאשר המדרגה הרוחנית של יוסף הופכת אותו למרכבה להנהגה האלוקית ,הרי הוא עצמו בית שכינה, וממילא הנקיות של גופו אינה תלויה במקלחת אלא בדרגתו הרוחנית.

בספר עלי שור לרבי שלמה וולבה בשער עבודת האדם (חלק א שער ג) כתב "שהאדם העובד על עצמו במידת הטהרה מתחיל להרגיש שגופו אינו עיקר ,אלא כלי שקוף לאור הנשמה ,וככל שהכלי שקוף יותר כן האור רב יותר" .הוא מוסיף שם שהתחושה הזו משנה את היחס לגוף ,והאדם אינו מתייחס אליו כאל מצע של תאווה אלא כאל כלי של שליחות .כאשר מסתכלים על יוסף ,שמתואר כמי שראה את עצמו שליח בכל מקום ,מבינים שגופו כבר מזמן הפך לכלי שקוף .אם כן ,אין העולם רואה בו לכלוך ,אלא צל של אור נשמתי.

בספר איש האמונה לרב יוסף דב סולובייצ׳יק בפרק על קדושת הגוף (פרק ד) מבואר "שהתורה איננה מתעלמת מן הגוף אלא מקדשת אותו ,והצדיק הוא דוגמה לאדם שחי בגופו חיים של קודש, עד שהחולין שלו נראים כקדש" .הדברים מדגישים שבמדרגות עליונות אין ניגוד בין גוף לנשמה, אלא חיבור .יוסף הצדיק חי חיי קדושה בתוך מצרים ,ובכך גופו עצמו נעשה עדות שאפשר להסתובב בבור בלי להיות בור .זהו גוף שלא קלט את ריחות מצרים ,ולכן אינו זקוק לרחיצה כדי להופיע לפני מלך.

בספר שיחות מוסר לרב חיים שמואלביץ (מאמר על יוסף) מבואר ש"הכוח לעמוד בניסיון אשת פוטיפר לא היה רגע בודד אלא תוצאה של חיים שלמים של דבקות ,וכל חייו בבור היו המשך של אותה מדרגה" .בהמשך הוא מוסיף "שכאשר אדם חי כך ,כל מציאותו ,גם הגופנית ,נעשית קודש, ואין הזוהמה שולטת בו" .זהו פירוש חי לתופעה של יוסף היוצא מן הבור ללא צורך ברחיצה ,כי כל השנים בבור היו למעשה שנים של בניית קדושת הגוף.

בספר שמועות ראיה (חלק א דרוש על קדושת הגוף) נאמר שקדושת האדם פועלת על גופו עד שהוא עצמו נעשה "גוף קדוש הראוי להיות מרכבה לשכינה" ,וש"יש מדרגות שבהן אין החומר נחשב לחוצץ כלל ,כי אם לבוש דק דק" .אף על פי שהדברים נאמרו בכלל על קדושת ישראל ,ברור שהם מאירים באור מיוחד את דמותו של יוסף הצדיק ,שעליו נאמר "ויהי ה׳ את יוסף" .לפי הקו הזה ,הגוף של יוסף איננו גוף של אסיר מצרי אלא גוף של מרכבה ,וכאשר גוף הוא כלי לשכינה אין הזוהמה נאחזת בו .הרחיצה ההלכתית נהפכת לטפלה מול המציאות שבה החומר עצמו הוכנע ונזדכך.

לאחר שפרש את השיטות כולם ,מתברר שהשאלה איננה עוסקת רק בהיסטוריה של יוסף ,אלא ביסוד הלכתי־מוסרי הנוגע לאופן שבו גוף האדם מגיב לקדושה .והתוצאה המתבקשת היא שניתן להסיק מכאן נפקא מינות למעשה רבות ,שיש להן משמעות בחיי היום יום של אדם המבקש לחיות חיי טהרה ונקיות ,לא רק בגוף אלא גם בנפש. נפקא מינה ראשונה היא שהנקיות הגופנית אינה מתמצה בפעולה טכנית של רחיצה בלבד .אף שההלכה דורשת מראית עין נקיה ,לבוש נקי והסרת ריח רע במקומות רבים ,הרי שממהלך כל המקורות למדנו שיש עיקרון יסודי :אם מעשיו של אדם מחוללים בו זיכוך ,הגוף עצמו משתנה. לא די במקלחת כדי להשלים חסרונות המעשה ,ולא די בלבוש נקי כאשר הנפש נותרת מגושמת. ההלכה מחייבת פעולה גופנית ,אך המוסר מחייב בניה פנימית שתעשה את פעולת הרחיצה כמיותרת כמעט .אדם אינו יכול לפטור עצמו במים קרים כאשר נפשו עכורה ,שכן המים אינם מטהרים אלא כאשר הלב מוכן לטהרה. נפקא מינה שניה היא בענין הופעה לפני מלך או לפני ציבור .ההלכה למדה שכבוד הבריות מחייב לבוש הולם ונקיות יתירה ,וכפי שנפסק לגבי הנכנס לבית הכנסת או לדין .אך מתוך עומק עניננו מתברר שכאשר אדם חי חיי זיכוך ,גופו עצמו משדר נקיות המקדימה את רחיצתו .אין זו פטור מן הדרישות ההלכתיות אלא קריאה להעמקה :הופעתו של אדם אינה מתחילה במלבוש אלא בלבוש הפנימי שהוא לובש בנפשו .הלכה למעשה ,אדם הנכנס לתפילה ,ללימוד או לדין ,צריך להכין עצמו לא רק במים וסבון אלא בהסרת טינות הלב ,כי מה שבלב מורגש גם בגוף. נפקא מינה שלישית היא בדיני ריח רע בתפילה .הגמרא קבעה שאסור להתפלל במקום ריח רע ,ואמרו שיש בכך בזיון לתפילה .אך מתוך דברי יוסף הצדיק עולה יסוד נוסף :ריח רע איננו רק פגם טכני אלא סימן .כאשר אדם חי חיי טהרה אמיתיים ,מעשיו מריחים טוב .ואם מריחים רע, לא די לפתוח חלון .יש כאן ריח של החטא עצמו .ומכאן שההלכה עצמה נעשית מראה לנפש :מי שמקפיד על טהרת מעשיו ,תפילתו מתרוממת לא רק משום שאין ריח רע מסביבו ,אלא משום שהוא עצמו נושא עמו ריח טוב של מעשה. נפקא מינה רביעית היא בענין דיני שמירת הגוף .מתוך דברי כל הפוסקים למדנו שהגוף של יוסף ,ושל צדיקים כמוהו ,היה מוגן מפני מזיקים ,פשיטת עור ,רימה ותולעה וכיוצא בהם .אף שאין ההלכה סומכת על הנס ואין לאדם להניח את עצמו למזיק תוך אמירה שסגולה תגן עליו, למדנו עיקרון גדול :כאשר האדם חי חיים של מהות נקיה ,גופו מושפע מכך ומתחזק .ההלכה מחייבת שמירה על הבריאות ,אבל המוסר מלמד שאין הבריאות תולדה של מאכלים בלבד אלא של טוהר המידות .וזהו מוסר מחייב :אדם אינו בונה את בריאותו בנטילת ויטמינים בלבד ,אלא בבנין אישיותו. נפקא מינה חמישית היא לענין חובת נקיות לפני לימוד תורה .מהמקורות כולם עולה שעיקר השפעת הקדושה על הגוף מתרחשת כאשר האדם עוסק בקדושה עצמה .על כן כשנכנס אדם ללמוד תורה ,עליו להכין את גופו בנקיות ,אך גם להכין את נפשו בנקיות יתר ,שהרי התורה נקנית רק בכלי נקי .מתוך דמותו של יוסף מתברר שהאדם הלומד תורה מתוך טהרה בונה בעצמו גוף

של תורה ,עד שמעשיו נעשים צינור נקי למחשבת ה' .אין זו דרישה של טהרה חיצונית בלבד אלא בנין עצמי. נפקא מינה שישית היא במישור ההתנהגות החברתית .יוסף ,גם כשנמצאו סביבו אנשים שקועים בטינוף מצרי ,לא קיבל מהם את זוהמתם .מכאן הלקח :אדם יכול לשמור על קדושתו גם כאשר סביבה מלאה זוהמה .הלכה למעשה ,אין ההלכה אוסרת על אדם להימצא במקומות שבהם יש אנשים בעלי השקפות או הנהגות פגומות ,כל עוד נשמר עצמו מלהתערבב במעשיהם .הנקיות האישית של יוסף מלמדת שאפשר להישאר טהור גם בבור עמוק ,כל עוד הנפש דבקה בה' .ההלכה מחייבת להתרחק מן הרשע ,אך המוסר מלמד שמי ששומר על נשמתו אינו מתלכלך גם במקומות שקשה להינצל בהם. נפקא מינה שביעית היא בענין כבוד הבריות .מתוך כל דברי הפוסקים עולה קו אחד :אדם צריך לשמור על גופו כמראה לאמת שבתוכו .מי שחי בתודעת מלכות ,כמי שעומד תמיד לפני ה' ,אינו מרשה לגופו להתדרדר .כשאדם מגיע לבית הכנסת ,או לבית המדרש ,או לאירוע משפחתי ,ומופיע בבגדים מרושלים ובריח שאינו ראוי ,הוא מעיד על ערעור פנימי .לעומת זאת ,כאשר אדם מופיע בעדינות ובנקיות ,הוא מגלה ענווה וכבוד לעצמיותו .ומציאותו של יוסף מלמדת שהכבוד האמיתי אינו מתחיל בארון הבגדים אלא בארון הנשמה. נפקא מינה שמינית היא בענין קרבת שכינה .כל צדיקי הדורות לימדו שהשכינה שורה במקום של נקיות .וכאשר יוסף עומד לפני פרעה כמייצג רצון ה' ,הרי שהופעתו החיצונית היא רק השתקפות של פנימיותו .מכאן נלמד שכל אדם המבקש השראת שכינה בחייו חייב לבנות סביבו אווירה של טהרת מחשבה ,נקיות מעשה והסרת זוהמת הדיבור .זהו יסוד הלכתי ומוסרי כאחד: התורה מלמדת שלא די בעשיית מצוות אם הנפש מלוכלכת .צריך ליצור מרחב של זיכוך כדי ששכינה תשרה. כאשר מופיעה דמותו של יוסף הצדיק במקרא ,מתגלה לפנינו לא אדם בודד ולא חכם פוליטי, אלא מהות פלאית שבה גוף ונפש חדורים זה בזה עד שאין תחימה ביניהם .תופעת אי הרחיצה לפני עמידה מול פרעה איננה אנקדוטה היסטורית שנועדה ללמד על מהירות האירוע ,אלא חלון אל סוד עמוק בטבע האדם .יש מדרגה שבה קדושת הנפש משיכת אור השכינה ומסירות לאמת אינם משפיעים רק על עולמה של הכוונה אלא על החומר עצמו .אין זה הרחקת עדות לומר שאור נשמה יכול לעדן עור ,להמתיק ריח ,לזקק דם ,ללטש תנועות ,וליצור מציאות שבה החומר חדל להיות עפר כבד והופך להיות לבוש דק המאיר מכוח הנשמה. יש כוח בנפש שאם האדם חי בו לאורכו ולרוחבו ,משנה את מבנה המציאות .יוסף היה מי שראה את כל חייו כשליחות אלוקית .אין אצלו רגע נטול משמעות ,אין תנועה בגופו שאינה המשך דבקותו .אדם שחי כך ,חי באחדות פנימית שלמה :אין לו גוף לחוד ונשמה לחוד ,אלא גוף שהוא נשמה המתגשמת .כל שנות העבדות ,הכלא ,העלבון ,הפחדים והבדידות לא פגעו בו ,משום שגופו לא היה נתון לחוקי המציאות הרגילים .כל ניסיון שראה בו היה הזמנה לפגישה עם ה' .מתוך כך נבנית תודעה שבה הגוף איננו נושא את רישום הלכלוך של העולם ,אלא את רישום השליחות .זו

תודעה שמגלה שהטומאה אינה בעיקרה מצב פיזי ,אלא מצב נפשי .וכאשר הנפש טהורה ,הגוף נעשה לבוש של טהרה. העולם המודרני אוהב להעמיד את הגוף כאויב הנפש ,ואת החומר כמכשול לרוח .אבל דמותו של יוסף הופכת את השיח הזה .הוא מלמד שאפשר לחיות בתוך מצרים ועדיין לעלות על כל מדרגה טהורה .אפשר לחיות בתוך מערכות חשוכות ועדיין לא להיות חשוך .לא מפני שהעולם משתנה אלא מפני שהאדם משתנה .הגוף של יוסף לא דבק בזוהמת הבור מפני שהוא כבר חינך את עצמו לראות בכל פינה הזמנה לעבודת ה' .כאשר אדם יוצא מן הבור והוא נשאר בור ,הוא זקוק למים .כשהאדם יוצא מן הבור והוא נשאר אדם ,הוא זקוק לתיקון פנימי .אבל יוסף יוצא מן הבור כשהבור לא נכנס אליו .זהו סודו. יש בעולם תודעה שאומרת :האדם הוא מה שנכנס בו .אבל יוסף מלמד :האדם הוא מה שהוא מחליט שהנשמה תאמר לגופו להיות .במי שהשכינה שורה עליו ,הגוף אינו אוסף של חומרים ,אלא כלי שקוף .וכשכלי הוא שקוף ,האור עובר דרכו בלי התנגדות .וכשאור עובר בגוף בלי התנגדות, אין בו מקום להתעבות של טינוף .זוהי מדרגה שאינה מופיעה בבית מרחץ אלא בבית האדם עצמו. כאן מתגלה רעיון נוסף :חרפת העוני ,השנים הארוכות של שכחה וחוסר שייכות ,לא עטפו את יוסף בגלימת יאוש .להפך ,הן ליטשו אותו .המצבים החשוכים ביותר אינם חייבים לייצר זוהמה. הם יכולים לייצר זוהר .כאשר אדם חי בתוך חושך והוא מאיר בו ,הגוף לומד להתנהג כמו הנשמה: הוא מפסיק לקלוט מה שסביבו ומתחיל להקרין את מה שבתוכו. על כן אין פלא שפרעה ,שהיה מיומן בהבנת הופעות ובחוש מלכותי חד ,ראה לפניו אדם נקי. לא כי רק הזקן היה מגולח או הבגד מוחלף ,אלא כי מה שראה לפניו היה אדם שהגיע מן החושך בלי שמץ חושך בתוכו .אדם שיצא מן הבור ולא נשא עליו את ריחו. המחשבה היהודית רואה את האדם כציר שבו נפגשים שני עולמות :חומר ורוח ,גוף ונשמה, זוהמה ואור .במפגש הזה אין גזרה מוכתבת מראש .הגוף אינו מוכרח לקלוט את חושך העולם, והנשמה אינה מוכרחה להתכווץ מפני מצבו של הגוף .האדם הוא מי שמייצר את יחסי הכוחות ביניהם .יוסף הצדיק מלמד תובנה מחשבתית עזה :איננו יצורים שנוצרים על פי התנאים ,אלא יצורים שיוצרים את פירושם של התנאים. העולם נוטה לחשוב שהשפעת הסביבה על האדם מוחלטת .הבור מייצר עבדות ,בית האסורים מייצר זוהמה ,הריח מייצר תחושת קטנות .אך המחשבה העמוקה ,כפי שנחשפת בדמות יוסף, מציעה היפוך מושגים :אין זו הסביבה שמייצרת את האדם ,אלא האדם שמפרש את הסביבה .הבור לא עשה את יוסף אסיר ,אלא יוסף עשה מן הבור בית מדרש .ובית מדרש איננו מייצר ריח רע, אלא מטהר את מי שנמצא בתוכו .האדם איננו אסיר של העפר אלא מפקד עליו .כאשר אדם חי כך ,כל חוויות הגוף הופכות להיות שיקופים של בחירת הנשמה. בשדה זה מתברר דבר עמוק :זוהמה איננה לכלוך ,אלא התפוררות המהות .ריח רע איננו תוצאה של כלא ,אלא תוצאה של אי־זיכוך הפנימיות .והפוך :ניקיון אמיתי איננו תוצאה של מים ,אלא תוצאה של בהירות פנימית .והנה יוסף ,שעבר שנים של אי־צדק ,בגידה ,שקר ,השפלה ואכזבה,

לא נכנע לשום פירוש שמקטין את חייו .הוא בחר לראות עצמו כבעל ייעוד .וכאשר אדם חי כמי שנושא ייעוד ,גופו מתנהג בהתאם .הגוף חדל להיות מגיב לסביבה ומתחיל להגיב לנשמה. יש במחשבה היהודית רעיון נוסף :ככל שהנשמה מאירה יותר בגוף ,כך הגוף חוזר למצבו הראשוני ,למדרגת "ויצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" .הנשמה איננה אור זר הבוקע מבחוץ ,אלא יסוד מקורי שהגוף עצמו נברא כדי לגלות אותו .הטומאה איננה אלא צל על האור .כשהאור גובר ,הצל נעלם .התודעה הזאת מלמדת שהלכלוך איננו מהות אלא כיסוי .וכאשר הכיסוי נופל ,מתגלה מה שתמיד היה שם .אצל יוסף ,הניצוץ הראשוני הזה נשאר חי גם בבור וגם בבית האסורים .הדבר לא התכהה ,אלא להיפך ,ההתנסות בחושך רק הפכה אותו למאיר יותר. ובהמשך הדברים מתגלה מחשבה נוספת :טהרת הגוף איננה רק ראי לטהרת הנפש ,אלא גם כוח יוצר בתוכה .כאשר אדם מתרגל לחיות בגוף שיכול להאיר ,הנשמה עצמה מקבלת מרחב לנשום. זהו מעגל דו־סיטרי .הנפש מזככת את הגוף ,והגוף המזוכך מנקה את הנתיב לנפש .וכאשר מעגל זה מושלם ,האדם הופך להיות כלי שאינו נפגם מן העולם .כך היה יוסף .גופו היה מקום שנשמתו יכלה להתבטא בו בלי עיכוב .ובמקום שיש אור פנימי כזה ,אין מקום לעקבות של זוהמה. וזוהי המחשבה האחרונה המתבהרת כאן :האדם איננו תוצר של נפילה או של עלייה ,אלא של פירושו את החיים .יש אנשים שהבור הופך אותם למרירים .יש אנשים שהבור הופך אותם לחכמים .ויש אנשים ,כמו יוסף ,שהבור הופך אותם לבעלי אור .כל העולם שאל "כיצד יצא מן הבור בלא ריח" .אך השאלה האמיתית היא "כיצד חי בתוך הבור בלא שהפנימיות שלו תתערער". והתשובה היא אחת :כי ידע שהבור איננו חייו .חייו הם האור שהופקד בו מלכתחילה .מי שחי כך, גופו נעשה מראה של הנשמה .ומראה של נשמה אינו מקבל כתמים. יש מצבים בחיים שבהם האדם מרגיש שקירות הבור סוגרים עליו .מקומות שבהם הלכלוך כבר אינו רק על הידיים אלא בתוך הלב .מצבים שבהם העולם לוחש לו שהוא איבד את זהותו ,שאיננו אלא תוצר של זמן ,סביבה ופגיעה .אבל יוסף הצדיק מלמד שהאדם לעולם איננו נמדד על פי מה שעשו לו ,אלא על פי מה שהוא עושה מעצמו .ההסתכלות הזו היא אבן היסוד של עבודת המוסר: האדם אינו נשבר מן החוץ אלא מן הפנים .ואם פנימיותו זכה ,כל החיצוניות מתוקנת מאליה. נקודת המוסר הראשונה היא האחריות .יוסף לא תלה את טהרתו בנסיבות .הוא חי שנים במציאות שלא היה לו עליה שליטה ,אך היה לו שליטה על מה שהוא יהיה בתוכה .וכך מלמד שהאדם אינו נמדד לפי תנאיו ,אלא לפי בחירתו .כאשר אדם מחנך את עצמו להיות בעל ייעוד בתוך הכאב ,בעל אמונה בתוך העלבון ,בעל טוהר בתוך החשיכה ,הרי שמחשבתו נהפכת לתנור זיכוך שבו נשרפים כל כתמי החיים. נקודת מוסר שנייה היא דקדוק במעשים קטנים .טהרת יוסף לא היתה תוצאה של מעשה יחיד אלא של חיים מלאים בהכרת האחריות המוסרית .אדם החפץ בחיים של בהירות אינו שואל מה יהיה מחר ואינו מתעסק באשמה .הוא מתבונן :האם היום עברתי ללא טינוף הלב .האם שמרתי

על נקיות המחשבה .האם נמנעתי מלשון הרע .האם כיבדתי את הזולת .האם דאגתי לשמור על צלם אלוקים שבי .הנקיות אינה פעולה נקודתית אלא דרך חיים. נקודת מוסר שלישית היא ההתמודדות עם זוהמת הסביבה .העולם לפעמים מנסה להדביק את האדם במה שאינו שלו .רכילות ,פגיעות ,כפיות טובה ,ביקורת רעה ,שיח מתלהם ,ציניות .כל אלה הם בורות של רוח .יוסף מלמד שהאדם אינו חייב לקלוט דבר מהם .יש זוהמות שאינן נדבקות באדם שבוחר לאפשר לנשמה לדבר .מי ששומר על טהרת עיניו ,על עדינות דיבורו ועל עומק לבו ,יגלה שגם כשהוא נע בתוך מצרים – מצרים איננה נעה בתוכו. נקודת מוסר רביעית היא כוחו של הניסיון .פעמים רבות האדם מרגיש שנפשו נשחקת תחת קושי .אך יוסף מלמד שהניסיון איננו גזירה אלא הזדמנות .שנים בבור הפכו להיות יסוד צמיחתו. מי שמתבונן כך על קשייו יגלה שהניסיון מטהר אותו .יוצר בו כוח .מגלה בו עומק שלא הכיר. מבחין בו בין עיקר לטפל .כאשר אדם אוחז בניסיון כהזמנה ,הרי שהניסיון עושה אותו נקי יותר, מאיר יותר ,שלם יותר. נקודת מוסר חמישית היא היחס לגוף .התורה מלמדת שהגוף איננו אויב .הוא שותף .כאשר האדם מזכך את מחשבתו ,הגוף מתרצה ונעשה כלי קודש .לא הגוף הוא שמחלל את הנפש אלא הנפש שמטילה לכלוך על הגוף .וכאשר הנפש נושאת אור – הגוף נעשה כלי לביטויה .זהו שיעור גדול :שמירה על הגוף ,ניקיון ,אצילות תנועה ,כבוד הבריות ,אינה חיצוניות אלא אמירה מוסרית עמוקה .זהו גופך ,אבל זוהי נשמתך המתגלה דרכו. נקודת מוסר שישית היא ההבנה שאור רוחני חזק אינו נמדד ברגע אחד אלא בהליכה מתמשכת. יוסף לא הפך להיות צדיק ביום אחד .הוא עסק בבניית עצמו לאורך הדרך .ההדרכה המוסרית היא להיות עסוק בעקביות :טיפה ועוד טיפה עד שהכלי מתמלא .מעט ועוד מעט עד שהנשמה מאירה .כל מעשה טוב קטן מנקה את הגוף וכל מחשבה טהורה מוסיפה לו זוהר .אין קפיצות .יש יצירה עקבית. בסופו של דבר ,תמצית כל המהלך המוסרי היא אחת :האדם יכול לחיות בתוך בור – ולשמור על היכולת לצאת ממנו נקי .זו אינה תורת אבסטרקט ,אלא תורת חיים .מי שמאמין שאור נשמתו חזק מן העולם יגלה שהעולם איננו מלכלך אותו .מי שמאמין שיש בו ייעוד יגלה שהגוף שלו נעשה דק ושקוף לאורו .ומי שמחזיק באמת הפנימית שלו יגלה שגם אם יסגרו עליו כל הדלתות ,כשהקב"ה קורא לו – הוא יוצא מן הבור כמו יוסף :נקי ,זך ,מוכן לעמוד לפני מלך. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם יכול לחיות בתוך מציאות עמוסת קשיים, רעשים וחושך ,ועדיין לבחור שלא לאפשר למציאות זו להיכנס אל תוכו .כאשר הנשמה שומרת על כיוונה ,הגוף נעשה כלי שקוף שאינו קולט את הזוהמה שסביבו .זוהי הזמנה יומיומית לבחור לא במה שקורה לנו ,אלא במה שאנו עושים עם מה שקורה לנו. האדם מגלה שכאשר הוא שומר על נקיות הלב ,המחשבה והדיבור ,החיים עצמם מתחילים להשתנות סביבו .האנשים מגיבים אליו אחרת ,המצבים נפתחים אחרת ,והאור שהוא נושא משפיע

על כל המרחב שבו הוא נע .הנקיות הפנימית איננה רעיון מוסרי בלבד אלא כוח מעשי המאיר את המציאות. האדם לומד שהניקיון החיצוני איננו התחלה אלא תוצאה .כאשר הנפש מתבררת ,הגוף מתברר. כאשר האדם זוכה לנשום אמת ,גם ההליכות ,התנועות ,השפה והנוכחות נעשים זכים יותר .זו עבודה מתמדת ,אך כל צעד קטן בונה מהות חדשה שהעולם כולו חש בה. האדם מגלה שהניסיון איננו כתם אלא קריאה .ככל שהחיים מציבים לפניו מבחנים ,כך יש לו הזדמנות לזקק את עצמו עוד ,להעמיק את אמונתו ,ולבנות בתוכו מקום שהעולם איננו יכול לקעקע .מה שנדמה כהחשכה הופך להיות בית יוצר של אור. האדם מגלה שכבוד הבריות איננו רק גינון חברתי אלא דרך חיים .מי שמכבד את גופו ,את בגדיו, את הופעתו ואת סביבתו ,מכבד את נשמתו .ומי שמכבד את נשמתו ,מכבד כל אדם שסביבו .כך הופך הניקיון לא רק למדד אישי אלא לחלון שמאיר אליו כל מי שפוגש אותו. האדם מגלה שהשפעתו על הסביבה גדולה משנדמה לו .כשאדם נכנס אל מקום בעדינות ,בשקט פנימי ,בטוהר מחשבה ,הוא יוצר אווירה שאחרים יכולים לנשום בתוכה .יוסף הצדיק למד לפרוח בתוך מצרים ,וממנו נלמד שגם אנו יכולים להאיר בתוך מקומות אפלים. האדם מגלה שהדרך לשמור על עצמו היא לא להימנע מן העולם אלא להתייצב מולו כשהוא נקי מבפנים .כל יום חדש מזמין אותו לבחור האם יהיה כלי קולט לכלוך או כלי מפיץ אור .הבחירה הזו חוזרת שוב ושוב ,והיא זו שבונה אדם גדול באמת.

עיקר העניין: לאורך כל המהלך הרחב שנפרש לפנינו מתברר כי שאלת הרחיצה שלא הוזכרה בכתוב אינה פרט טכני שנעדר מפני חיפזון המאורע אלא חלון אל סוד מהותי של דמותו של יוסף .כל המקורות ,מן הפסוק ועד גדולי הדור ,מן הגמרא ועד המדרשים ,מן הראשונים ועד המחשבה העמוקה ,מציירים תמונה אחת :יש אדם שהנשמה שבו בוראת את הגוף מחדש .יש מדרגה שבה הקדושה איננה רעיון הנשמר בלב בלבד אלא כוח הפועל על החומר ומתקן אותו .יוסף חי חיים שבהם אור הנשמה שוטף את הגוף ,וממילא כשנקרא לפתע לעמוד לפני פרעה לא היה צריך מים להסיר זוהמה ,כי לא היתה זוהמה שתידבק בו מלכתחילה. הנקיות שבדמותו אינה פרי נס ,אלא פרי בחירה .הוא בחר לשמור על עצמו גם במקום שבו נדמה שאין שום דבר לשמור .הוא בחר להאמין שגם בבור קיים אור .הוא בחר להישאר אדם של שליחות גם כשהשליחות נראתה אבודה. ומתוך כך הגוף עצמו נענה לנשמה וזכה להיות לבוש של טהרה .זהו היסוד העמוק :העולם יכול ללכלך את הבגדים ,אך אינו יכול ללכלך את מי שאורו הפנימי בוער בעוצמה.

עיקר העניין -המשך: ומכאן נפתחת הדרשה הפיוטית בלב הדברים .יוסף העולה מן הבור בלי ריח חושך מלמד שכל אדם יכול לעלות מן הבור הפרטי שלו בלי לשאת עמו את ריחו .יש בנו יכולת שלא להיות תוצרים של מה שעברנו .יש בנו כוח שלא להגדיר את עצמנו לפי כאבנו .מי שהנשמה שלו מאירה ,אפילו עפר הבור הופך להיות אבק של זהב .מי שהלב שלו דבק באמת ,אפילו החשכה העמוקה ביותר אינה מסוגלת לכבות את נרו .כך הופך הבור מבית כליאה לבית יצירה ,ומצרים איננה הופכת את האדם לעבד אלא מגלה בו מלכות שלא ידע. עיקר העניין מלמד שהאדם נקרא לבנות את עצמו כך שהעולם לא ישבור אותו, אלא שהוא יאיר בתוך העולם .לא כל אדם יחיה בחצרות מלכים ,אך כל אדם נקרא לעמוד בפני מלך מלכי המלכים .וכאשר הוא עומד ,אין השאלה כמה רחץ את גופו אלא כמה זיכך את נשמתו .זו המקלחת של הנשמה ,המרחצת את החיים באור פנימי ,שהופך כל צעד וכל נשימה להוד קדושה. וכך מהדהדת דמותו של יוסף בתוכנו :יכול אדם לצאת מן הבור כשהוא נשאר בור ,ויכול אדם לצאת מן הבור כשהוא יוצא כאור .יכול אדם לשאת עמו ריח של כלא ,ויכול אדם לשאת עמו ריח גן עדן .הכול תלוי במהות שהאדם בוחר להיות .וכל מי שבוחר להיות כלי לאור ,נעשה כמי שכל מעשיו ריחם טוב ,וכל הופעתו – הופעת קודש שראויה לעמוד לפני מלך.