למה יוסף מל את מצרים אם לא ביקש לגייר אפילו אחד מהם? סוד ההשגחה המתחולל בתוך הרעב
למה יוסף מל את מצרים אם לא ביקש לגייר אפילו אחד מהם? סוד ההשגחה המתחולל בתוך הרעב היה רגע אחד במצרים שבו נחשפה הנהגה עליונה שלא נראתה כמוה באומות העולם .הרעב הכבד כיסה את הארץ ,האוצרות התרוקנו אחד אחר אחד ,והתבואה שהמצרים אספו במו ידיהם הרקיבה ונמסה .והם ,עומדים מול הקריסה ,רצים אל פרעה בתחנונים .ופרעה ,במקום להשיב כריבון ,מפנה אותם אל יוסף ,ואומר משפט פלא"…
למה יוסף מל את מצרים אם לא ביקש לגייר אפילו אחד מהם? סוד ההשגחה המתחולל בתוך הרעב היה רגע אחד במצרים שבו נחשפה הנהגה עליונה שלא נראתה כמוה באומות העולם .הרעב הכבד כיסה את הארץ ,האוצרות התרוקנו אחד אחר אחד ,והתבואה שהמצרים אספו במו ידיהם הרקיבה ונמסה .והם ,עומדים מול הקריסה ,רצים אל פרעה בתחנונים .ופרעה ,במקום להשיב כריבון ,מפנה אותם אל יוסף ,ואומר משפט פלא" :לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו" .לא מה שיאמר לכם תבינו ,אלא תעשו .כאילו יש כאן מעשה שאינו טבעי ,שאינו כלכלי ,שאינו מנהלי, אלא מהלך המונח בצינור אחר לגמרי. ופתאום מתברר כי יוסף ,המשביר ,הצדיק יסוד עולם ,דורש מכל גבר מצרי להסיר את הערלה לפני שהוא מקבל גרגר חיטה .זו תופעה שאין לה אח ורע :אדם שאינו מבקש לגייר אחד מהם, שאינו מטיף להם אמונה ,שאינו מבקש מהם קבלת עול מצוות – ובכל זאת מחייב את כולם במעשה הנראה כמצווה יהודית מובהקת .השאלה זועקת :למה? מה ראה יוסף? מה הוא ביקש להשיג? מה הקשר בין מילה לבין כלכלה ,בין ברית לבין קיום התבואה ,בין תיקון הגוף לבין קיומה של אומה שלמה ברעב הקשה ביותר בתולדותיה? ואם נאמר שעשה זאת כדי שיכבדו את ישראל ולא יבזו אותם על היותם מהולים הרי אין זה מסביר את העומק המיסטי שראו בו חז"ל והמפרשים ,שאמרו כי כל שפע שנתן יוסף עבר דרך כוח הברית ,וכי ללא מילה אין קיום לתבואה .ואם נאמר שהוא ביקש לתקן את המצרים בזימה שלהם הרי עדיין נותרת השאלה :מה הקשר המהותי בין גופן של אומה לבין יכולתה לשמור מזון ולא להיכחד ברעב. ויתרה מזו :כל המהלך נראה כסתירה עמוקה יוסף מל את המצרים אך אינו מגייר אותם ,מצווה אותם על מעשה ברית אך לא מביאם לברית .אם כן ,לשם מה כל התיקון הזה? מה עומד מאחורי הדרישה שפרעה עצמו קיבל וקידם ,עד שאמר להם לכו אל יוסף? נשוב ונחדד :האם יש כאן סוד עליון של קיום ,של השפע ,של הצינור שבין שמים לארץ? האם
יש כוח במילה שאינו קשור כלל לישראל כעם אלא למציאות עצמה? ומהו היחס שבין תיקון הערלה לתיקון העולם כולו? מכאן מתחיל בירור עומק שאין דומה לו ,הבוקע מתוך דברי חז"ל ,המדרש ,הראשונים והאחרונים ,ומגלה שהשאלה אינה רק מדוע יוסף מל את המצרים ,אלא מהי הערלה ומהי המילה בעומק מהותם ,ואיך שני אלה מחזיקים את קיומו של עולם שלם. "ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו" (בראשית מא נה) .פסוק זה טומן בחובו סוד עצום .הוא איננו רק תיאור מנהלי של מצב כלכלי ,אלא הכרזה על הנהגה רוחנית חדשה :מצרים של פרעה תלויה ביוסף ,ומצרים של יוסף תלויה בציווי שהוא ייתן ציווי שאיננו כלכלי ,לא חקלאי ,ואף לא פוליטי ,אלא קשור ליסוד אחר לחלוטין. רש"י (שם) מביא" :לכו אל יוסף – אפילו אומר לכם לעשות דבר משונה" .רש"י מדגיש שהציווי של פרעה איננו צו של מלכות אלא צו של ביטול ,אמרה של שליט המוסר את כל הנהגת המדינה לידיו של אדם אחד ,משום שיש בו כוח אחר ,כוח של הנהגה שמימית .כשפרעה אומר לכו אל יוסף ,הוא מכריז שאין עוד משמעות למנגנוני השלטון הרגילים ,כי יוסף הוא המשביר ,והוא פועל בציר שאיננו מוכר למצריים .מתוך כך מתברר שהמשונה שעומד לבוא דרישת המילה אינו גחמה אלא מהלך מודע. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מוסיף" :אשר יאמר לכם תעשו – כי היה חכם יותר מכולם וידע סוד הרעב" .אבן עזרא מגלה שהמפתח לא היה רק ניהול משק אלא הבנת סוד הרעב .יש לרעב חכמה, יש לו שורש ,והוא מתנהל בשפה שאינה מוכרת לבני אדם אלא למי שמכיר את סדרי השגחת ה' .מכאן נלמד שהמילה לא הייתה פעולה רפואית ולא פוליטית ,אלא חלק מסוד הרעב ,תגובה למנגנון רוחני שגרם לריקבון התבואה. הרמב"ן (שם) רומז שהדבר "משונה מאד" ,אך מוסיף כי "יוסף היה גדול בעיני פרעה בעבור מה שנגלה לו מן השם" ,ולכן פרעה האמין שאף דבר שנראה תמוה הוא חלק מתיקון .הרמב"ן מכוון אותנו להבנה יסודית :יוסף לא פעל מתוך שיקול דעת אנושי אלא מתוך ידיעה של רצון ה' .ולכן גם אם מצווה זו אינה מתיישבת עם השכל המצרי ,היא מתיישבת עם מבנה המציאות כפי שהקב"ה ברא אותה. רבנו בחיי (שם) כותב" :אשר יאמר לכם תעשו כי דעתו של יוסף תלויה למעלה ,וכל אשר יגזור הוא גוזר על פי ה'" .דברי רבנו בחיי מבהירים שלא יוסף בחר במילה אלא השפע האלוקי עבר דרכו, והמהלך כולו נובע מצינור הברית של צדיק יסוד עולם .לפי זה ,יוסף איננו דורש מן המצרים מצווה שאינה שייכת להם אלא פותח להם שער קיום ,כי הברית היא השער שבו יורד השפע לעולם. הכלי יקר (שם) עומד על המילים "אשר יאמר לכם תעשו" ומפרש" :לא יאכלו מן התבואה עד שיעשו אותה פעולה שתסיר חרפתם" .הוא מבאר שהערלה נקראת חרפה ,והריקבון נקרא חרפה, וכאשר שתי החרפות נפגשות זו מבטלת את זו .הכלי יקר מגלה מבנה עמוק :יש התאמה בין
הפסולת שבתבואה לבין הערלה שבגוף ,וכאשר הגוף נשאר ערל הוא נעשה כלי המושך רקבון. המילה אם כן איננה פעולה גופנית אלא תיקון מהותי של הכלי המקבל שפע.
החזקוני (שם) כותב בפשטות מפתיעה" :אשר יאמר לכם תעשו כדבריו נהגו" .מהו עומק דבריו? החזקוני מלמד שכל מצרים הסכימה לדרישת יוסף משום שראו במוחש שהתבואה שלו אינה נרקבת ,ותבואתם נרקבת .העובדה החושית הזו עשתה את פעולתה ,ובכך נפתח שער להבנת הסוד :הברית יוצרת קיום .מציאות התבואה הייתה ההוכחה.
הספורנו (שם) מוסיף" :ויעש להם יוסף כפי חכמתו הנשגבה" .חכמתו הנשגבה של יוסף אינה חכמה אנושית אלא חכמה הקשורה לשורש הברית .הספורנו מלמד שהדרישה למילה הייתה פעולה הנובעת משורש הסגולה ,שכן רק כאשר מסירים את הערלה הכלי הפנימי מסוגל לאחוז בשפע ולא לאבדו בעיפוש.
רבי יצחק עראמה בעקדת יצחק (שער ל) מעמיד את הפסוק על יסוד העומק" :כי יוסף לא עשה דבר אלא על פי קיום הברית" .והוא מוסיף שברית זו היא יסוד כל שפע" :כי הברית מקיים וכל שאינו בברית ,קיומו מתמסמס" .דבריו מכוונים לשורש הרעיונות שהביאו המפרשים :הברית היא כוח הקיום ,הערלה היא כוח הכליון.
הנצי"ב בהעמק דבר (בראשית מא נה) מבאר כי "אשר יאמר לכם תעשו" הוא ציווי של קבלת הנהגה רוחנית .המצרים קיבלו עליהם את יוסף לא כמשביר אלא כמנהיג עליון ,ולכן מעשיו לא נתפרשו ככפייה דתית אלא כתנאי לקבלת שפע .הנצי"ב מגלה שהמציאות עצמה דחפה אותם לכך :הם ראו שהתבואה של כל הארץ נרקבת ושלהם לא ,ועל כן הבינו שהמעשה תלוי ביוסף.
מכל דברי המפרשים עולה תמונה אחת :יוסף לא מל את המצרים כדי לגיירם ,אלא כדי לאפשר להם קיום טבעי על פי חוקי הבריאה שהוטבעו מששת ימי בראשית .הערלה היא מותרות ,המילה היא צמצום .הערלה היא פירוד ,המילה היא חיבור .הערלה היא עיפוש ,המילה היא קיום .וכאשר הרעב חשף את מבנה הקיום של העולם ,יוסף השתמש בכוח הברית שלו ,שהוא הכוח המחזיק את העולם ,כדי להציל את מצרים.
בגמרא במסכת ביצה (דף טז ע"א) נאמר" :כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" .ומבארת הגמרא שחק פירושו מזון ,וכמו שכתוב" :ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה" .וכן אמר מר זוטרא" :הטריפני לחם חקי" .הגמרא מלמדת שמזון נקרא חק ,וחק הוא גם לשון קביעות וקיום. וכיון שברית המילה נקראת חק ,כפי שנאמר בברכת המילה "וחק בשארו שם" ,מתברר שיש זיקה עמוקה בין קיום הגוף לקיום המזון .הגמרא חושפת תנועת יסוד :קיום האדם וקיום התבואה נובעים מאותם חוקים עליונים של צמצום ,גבול והסרת מותרות .הצבת הגמרא את החק בשני הקשרים אלו פותחת את לב ההבנה למה תבע יוסף מתוך הרעב דווקא את הסרת הערלה.
רש"י על הגמרא (שם) כותב" :חק קצוב ומוכן לפרנסתו" .רש"י מלמד שהמילה חק אינה רק מזון אלא כוח של הכנה וקיום .קיום נבנה מתוך התקדשות ומתוך גבול ,ומתוך כך נעשה הכלי ראוי
להחזיק את השפע .הדיבור על שפע אינו דיבור על כמות אלא על כלי ,וכלי שאינו מתוקן מאבד את מה שניתן לו .כלפי יוסף הסוד ברור :הוא הכלי המתוקן בשלמות יסודו ,ולכן השפע עמד לו. תוספות שם (ד"ה כי חק) מבארים" :חק דבר המעמיד" ,כלומר דבר שהוא יסוד הקיום .תוספות מלמדים שהחק אינו רק מזון אלא יסוד המציאות ,מה שמעמיד ומחזיק את הנבראים .אם כן, כאשר יוסף מל את המצרים הוא נתן להם לא מצווה ,אלא תיקון לכלי ,כדי שיוכלו להחזיק את מה שהם מקבלים ממנו .הערלה היא היפך העמידה ,וממילא החזקת מזון על ידי ערל גורמת לרקבון, כשם שהיפך הקיום פוגם גם בקיום של מה שבידו. בגמרא במסכת סוטה (דף ד ע"ב) נאמר" :כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא" .ומפרש רש"י" :שחטאו מביא לידי עוני ,שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" .כלומר חטא העריות פוגע בצינור המזון .הגמרא קושרת קשר ישיר בין ערלה הבאה מחטא לבין אובדן הפרנסה .מתוך כך מתבהרת הקביעה שבלי תיקון הברית אין תיקון לפרנסה .זו מערכת סיבתית רוחנית שחיה בתוך העולם :מקום מקולקל מביא קלקול .וכאשר מצרים היו שטופי זימה ,הצינור דרכו אמור להגיע השפע היה סתום ומעופש .יוסף הבין זאת. תוספות בסוטה (שם ד"ה עד ככר לחם) מוסיפים" :טומאת הערלה גורמת דלדולא" ,כלומר שפע שיורד אך אינו מתקיים .זהו יסוד עמוק :לא שהשפע אינו נמשך ,אלא שאינו מתעכב בכלי הבלתי מתוקן .תוספות מביאים את המנגנון של קלקול הברית הממית את השפע ,וזהו בדיוק מה שראה יוסף בתבואה :השפע ירד אבל הכלי רקוב. בגמרא במסכת שבת (דף קל ע"א) נאמר" :גדולה מילה שדוחה שבת" .ומבואר שם שמילה היא יסוד קיום העולם ,שהרי בלעדיה העולם מתעוות .הגמרא דורשת את הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" .הברית מקיימת את חוקי השמים והארץ .הגמרא אינה עוסקת במצווה בלבד אלא בכוח הברית כציר קיומי של המציאות כולה .מכאן עולה הבנה מבהילה :המילה אינה רק ציווי ,אלא מנגנון שמחזיק את חוקי הטבע .אם העולם עומד על הברית, הרי שעם חסר ברית תבואתו אינה עומדת. רש"י על הפסוק "אם לא בריתי" (ירמיה לג כה) מפרש" :בריתי מילה" .כלומר הברית עצמה היא סיבת קיום חוקי העולם .כאשר יוסף מל את המצרים הוא לא גייר אותם אלא הכניסם אל מערכת הקיום העליונה כדי שיוכלו לשרוד תחת חוקי הרעב. בגמרא במסכת יבמות (דף עו ע"ב) נאמר" :ערל לא יאכל בקדשים" .ומבואר שם שמחיצה רוחנית מכלה את הצינור הרוחני .אם כך ,ערלה חוסמת .והחסימה משפיעה לא רק על קודש אלא על שפע טבעי .יוסף ,שהוא יסוד הקודש ,אינו יכול להמשיך שפע דרך כלי חסום .זה אינו עונש – זה חוק. במסכת תענית (דף ז ע"א) נאמר" :כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו מן העולם" .הגמרא עוסקת בעקביות פנימית ,בהסרת מותרות ,בהסרת פסולת .זהו יסוד המילה :גילוי הפנימיות .מי שאינו מגלה את תוכו ,כלייו נפגמים .המצרים נדרשו לתיקון גופני המשליך על תיקון השפע. ירושלמי במסכת ברכות (פ"ט ה"ג) מביא" :המילה אות קיום היא" .מכאן ראיה שמילה היא לא
רק סימן לישראל אלא אות של קיום לכל מי שנושא אותה .על ישראל נאמר בריתי בבשרכם .על המצרים יוסף הפעיל את סוד הקיום כדי שיוכלו לעמוד בפני הרעב. וכל זה מלמד מהות אחת :מצרים לא נימולו כדי להיכנס לקדושת ישראל ,אלא כדי להיכנס לאפשרות של קיום. רבנו בחיי (בראשית מא נה) כותב" :כי יוסף לא עשה דבר זה אלא כדי שיהיו ראויים לשפע הנס אשר היה יורד בזכותו ,כי הברית היא אות הקיום ,וכיון שברית נקראת חק ,והפרנסה נקראת גם כן חק ,כל שאין בו אות הברית אין השפע מתקיים בידו" .דבריו מאירים שהמילה איננה פעולה דתית אלא פעולה המכשירה את המקבל .השפע של יוסף איננו טבעי ,הוא שפע ניסי ,ומי שמקבל שפע ניסי זקוק לכלי שיש בו חותם קיום .ערלה מחיצה .מילה פתיחת צינור .רבנו בחיי מגלה שהמנגנון הרוחני הפועל על יוסף אינו עובד על כלים ערלים. הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה כותב יסוד מבהיל" :כי הברית קיים לעולמי עד ,והוא כח עליון המחזיק את הנמצאים ,ועל כן הסירו הערלה להיותם תחת קיום העולם" .הרמב"ן מלמד שברית המילה איננה רק רשות מצווה לישראל ,אלא כוח קיום לכל המציאות .מי שאינו מסיר ערלה – פתוח לפירוק ,לרקבון ,לעיפוש .לפי הרמב"ן ,יוסף לא ביקש לגיירם אלא להכניסם תחת כוח קיום כדי שיוכלו לקבל את השפע של הרעב. הריטב"א בחידושיו לסוטה (שם) משלים" :שהערלה היא מותרות הגוף ,והיא סיבת הריקבון, וכל ריקבון שבטבע נסמך אל המותרות" .מתוך דבריו מתברר שתפיסת המילה היא תיקון של המותרות ,וכל תהליך תיקון המותרות פועל על כל תחומי החיים .אם הערלה מביאה ריקבון הרי שתבואה ביד ערל נרקבת .אם כן ,יוסף לא הפעיל כפייה אלא תיקון לתבואה ולגוף כאחד. הרלב"ג (בראשית מא) כותב" :כי יוסף ראה שהתבואה תעמוד בידו ולא בידם ,ולא הטבע גרם זה אלא ההשגחה ,ועל כן הבין שהערלה מונעת קיום הדבר המופקד בידם" .הרלב"ג מדייק :כשיש תופעה שאיננה טבעית (תבואה נרקבת אצל כולם ולא אצל יוסף) ,הסיבה איננה טבעית אלא הנהגתית. ולכן יוסף מבחין שהערלה עצמה היא המונעת עמידת התבואה .הרלב"ג חושף שהמילה איננה עונש למצרים אלא מפתח להחזיק את השפע. רבי אפרים מבונא (בראשית מא נה) כתב" :לכם תעשו למול ,שהוא יסוד העולם" .הוא מביא רמזי גימטריה אך עיקר דבריו הם :המילה היא יסוד העולם .דבריו משתלבים בדברי חז"ל" :אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" .מי שאינו בברית אינו בחוקי קיום העולם .לכן נדרשו המצרים לקבל חלק מן הברית כדי להיות תחת חוקי הקיום בזמן הרעב. הרוקח בספרו (סי' רמזי בראשית מא) מבאר" :לכו אל למול" .ומוסיף" :כי הערלה מונעת אחיזת השפע ,ויוסף אינו משפיע אלא דרך מידת היסוד" .הרוקח מכוון למהלך קבלי עמוק :יוסף הוא יסוד ,וברית יסוד ,והשפע אינו יכול לעבור דרך מי שאינו יכול להחזיקו .זהו חוק רוחני שאינו תלוי ברצון יוסף ולא בכוונה לגייר ,אלא בכך שהשפע נמשך דרך צינור מסוים ,והוא דורש כלי מסוים. האור החיים הקדוש (בראשית מא נה) דורש" :כל אשר יאמר לכם תעשו אפילו דבר הנראה לכם
שאין לו שורש בטבע" .ומוסיף" :כי לא הטבע פועל בימי הרעב אלא השגחת ה' לבדה ,והברית היא כלי ההשגחה" .בדבריו מתגלה יסוד גדול :הרעב הוא הנהגה לא־טבעית .כשהנהגה אינה טבעית, גם תיקונה אינו טבעי .הברית היא הכלי שדרכו ההשגחה נגלית ,ולכן יוסף נזקק לה כדי להמשיך קיום למצרים.
בעל העקדה ,רבי יצחק עראמה (שער ל) ,מרחיב" :כי ברית המילה אינה מצווה בלבד ,אלא היא מדרגה בנפש ,המכשירה את האדם לקבל תבונה ,קיום וברכה" .ועל פי זה ,כדי שיוכלו המצרים לקבל את התורה של יוסף ,את הנהגתו ואת שפעו היו צריכים להיות ברי־קבלה .הערלה היא מחיצה בפני קבלת אור; המילה היא פתיחת שער.
רבי מאיר שמחה מדווינסק (בראשית מא) מוסיף" :יוסף מל את המצרים לא לצורך קדושה אלא לצורך קיום ,כי הערל עשוי להילכד בזימה ועינוי ,ובלא תיקון הברית ימשוך עליו חרפת רעב". לשיטתו ,החסרון של המצרים לא היה חסרון דתי אלא חסרון מהותי של מבנה החיים .המילה מתקנת את היצר ,וכשהיצר מתוקן ,האדם אינו מחבל בקיומו ובקיום תבואתו.
רבי יהודה החסיד (בראשית מא) מוסיף קו אחר" :המילה שומרת את האדם מן המזיקין הבאים בשעת הרעב" .דבריו מגלים תנועה נסתרת :ברית המילה משמשת מגן רוחני בשעות של דין. ומכיון שהרעב הוא זמן דין חמור הוצרכו המצרים למילה כדי להינצל ממזיקי הדין.
החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן צ) כותב" :ברית המילה פותחת שערי הברכה ,ושערים אלו אינם שייכים לישראל בלבד אלא לכל מי שנושא חותם זה" .החיד"א מרחיב את תחולת המילה: לא רק מצווה לישראל אלא כוח קוסמי של שפע .על כן נוכל להבין שיוסף הפעיל כוח זה להצלת מצרים ,לא כגיור אלא כהזנת העולם כולו.
התמונה שהולכת ונבנית היא אחת :הברית איננה מצווה פרטית אלא חוק אונטולוגי של המציאות .ערלה מקור עיפוש .מילה מקור קיום .מי שאינו מתוקן בסוד המילה שפעו נרקב .מי שתוקן שפעו מתקיים .יוסף ,בתור צדיק יסוד עולם ,המשביר לכל הארץ ,אינו יכול להעביר את אורו דרך כלי שאינו מסוגל להחזיקו.
רבי שמשון רפאל הירש (בראשית מא נה) כתב" :המילה היא אות של אחריות האדם על גופו, ועל כן אין האדם בן חורין כל זמן שערלתו עליו ,כי הערלה מציינת את כניעת האדם אל חמרו, והמילה את שליטתו" .מדבריו עולה מפתח חדש :הרעב חושף את חולשת האדם ,ואם האדם אינו בעל שליטה על עצמו ,גם המזון שבידו נהפך לו לתוהו .יוסף מבקש להפוך את מצרים מממלכת עבדים לחומר לעומק אחריות בסיסית ,כדי שיוכלו לשאת את השפע בידיהם .המילה אינה עניין של קדושה בלבד אלא של חירות אנושית .רק מי שאחז בחירות – יכול לעמוד ברעב.
המלבי"ם (בראשית מא נה) כתב" :כל אשר יאמר לכם תעשו כי המילה תסיר מכם טומאה ,והטומאה מונעת ברכה והחלה" .ציטוטו מבהיר שהמלבי"ם תופס את הרעה של הרעב כמצב שיש בו דין וטומאה ,וכדי להציל מן הדין יש להסיר את החיץ הרוחני .לפי עומק זה ,לא היה כאן גיור ולא כפייה,
אלא תיקון של מצב אנושי טבעי .יוסף הצדיק ,שהשפעתו איננה טבעית אלא אלוקית ,מחבר את מצרים אל הקו שבו הברכה נמשכת. הכתב סופר (בראשית מא) כתב" :יוסף ראה כי המצרים שטופים בזימה ,וכל שטופי זימה אין קיום במעשה ידיהם ,והאדם שאין קיום במעשיו אין לו זכות לעמוד בשעת דין" .דבריו חושפים יסוד עמוק :ברית המילה היא תיקון יסודי של היצר ,וכאשר היצר פרוץ אין קיום לשום מעשה .אילו יוסף לא היה מכניסם תחת תיקון הברית ,היה הרעב מכלה את המציאות ,משום שמעשה אדם פרוץ מחליש את הקיום עצמו .בכך מתבהר שיוסף לא ביקש לגייר ,אלא לבנות כלי שההשגחה תוכל לחול בו. המשך חכמה (בראשית מא נה) כתב" :כי יוסף רצה שלא יהא חילול השם גדול ,שאם כל ישראל נשמרו והמצרים נרקבו תבואתם ,יאמרו כי השפע ניכר רק בבני ישראל" .וכתב עוד" :ועשה הדבר למען כבוד שמים שלא יאמרו כי ה' פועל רק לבניו ,כי אם יצטרך העולם אליו ,גם הם יראו כי כוחו מחזיקם" .מתוך דברי ההמשך חכמה יסוד נוסף :הסרת הערלה אצל המצרים איננה עניין פרטי אלא עניין של גילוי שם ה' .העולם כולו נצרך לשפע שמוחזק על ידי יוסף .אם יראה שהתבואה של אומה אחת עומדת ושל האחרים מתקלקלת חילול ה' .לכן צריך שכל העולם יכנס ,במידה מסוימת ,לתוך תיקון הברית כדי שהנס יתפשט על כולם. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות ב) כתב" :המילה היא פתיחת השער אל הרצון האלוקי ,והערלה חוסמת את הרצון ,ועל כן כל השפעה שבאה ללא פתיחת רצון זה אינה עומדת". רבי צדוק מצביע על עומק נוסף :ברית המילה היא מפגש בין רצון האדם לרצון ה' .הרעב הוא סילוק רצון .יוסף ,שהוא איש הרצון הטהור ,צריך לפתוח את הרצון אצל מצרים כדי שיקבלו את השפע .ללא מילה אין מה שיקבל .לפי דרך זו ,לא היתה כאן כפייה דתית כלל ,אלא יצירת יכולת פנימית לקבל רצון אלוקי. רבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (כתובות סי' עא) כתב" :דבר שיש לו קיום רק בהשגחה צריך לכלי שיש לו קיום ,והערלה היא העדר קיום" .אף שאינו דן בפרשתנו ,יסודו מיישב בהסבר עמוק: שפע הנס אינו יכול להישפך לתוך כלי שאינו מחזיק .ברית כלי קיום .ערלה כלי מקולקל .לכן, בהכרח יוסף דרש מילה למצרים. הנצי"ב בפירושו העמק דבר (בראשית מא נה) כתב" :כל אשר יאמר לכם תעשו אפילו דבר הנראה זר ,כי לא לפי דרך הטבע מתנהג הרעב הזה ,אלא על פי דרכי ההשגחה" .ומוסיף" :יוסף נתכוון לקיים את הארץ שלא תחרב בימי הרעב" .הנצי"ב מבאר שהפעולה של יוסף איננה דתית אלא קיומית .יוסף מציל את מצרים .הוא אינו מבקש מהם אמונה ולא ברית רוחנית אלא תיקון טבעי־ רוחני כדי שהארץ תעמוד. הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (יו"ד סי' רסד) כתב" :המילה מונעת פורענות ,ובמקום דין קשה כל נימול ניצל" .דבריו יוצרים חיבור לדרגת הדין שהיה בעולם בזמן הרעב .כדי להציל את העם, יוסף מייצר הגנה רוחנית רחבה .אין כאן שינוי בזהות הלאומית של מצרים אלא יצירת שכבת מגן.
החידוש הגדול עולה בדברי המהר"ל מפראג בספר דרך חיים (פ"א)" :שברית המילה היא הכנסת האדם בסוד הצורה ,והערלה היא חיבור אל החומר" .ומתוך עומקו של המהר"ל יופרש ביאור מחודש :בשנת רעב ,כל המציאות חוזרת להיות חומרית ,מפורקת ,קרובה לתוהו .המצרים ,שהיו אנשי חומר ,נבלעים על ידי הרעב שהוא חומר מתפורר .יוסף ,שהוא איש הצורה ,מבין שאם המצרים לא יתקנו את החומר שבהם ,ייבלעו בתוך תוהו הרעב .לכן הוא מכניסם לתיקון הצורה המילה כדי להצילם מן התפרקותם. כאשר מחברים את כל דברי האחרונים עולה תבנית עמוקה מאוד :יוסף לא ביקש לגייר ,לא ביקש לכפות אמונה ,אלא ביקש להציל את מצרים מכוח העלול למוטט את כל העולם .המילה היא יסוד קיום האדם ,תיקון היצר ,פתיחת הרצון ,מניעת טומאה ,כלי לשפע ,משמרת הברכה, מגן מפורענות ,תיקון החומר ,גילוי שם ה' בעולם ,והפיכת הרעב מהרס לקיום .ועל כן הצעד שנראה תמוה מבחוץ מתברר כמפעל גאולי אדיר ,שבו יוסף מחזיק את העולם כולו שלא יתמוטט בשנות השבר. לאחר שהובהר מהו עומק המהלך שעשה יוסף במצרים ,מתבררות כמה נפקא מינות הלכתיות ורעיוניות שיש להן משקל ממשי בדרכו של אדם ובבירור ענייני שפע ,קיום ועמידת האומה בתוך סוגיות של השגחה. ראשית ,מתחדדת ההבנה שבכל מקום שבו ניכר חסר בקיום ,או כאשר שפע עומד להישמט ואין הכלים מחזיקים בו ,נדרש תיקון יסודי של היסוד הפנימי .מן הדברים יוצא כי קהילה או יחיד המבקשים החזקת שפע רוחני או גשמי צריכים להתבונן אם הכלים שלהם ראויים לקבלת ההשפעה ,ואם אין שם ערלה במשמעותה העמוקה ,כלומר היצמדות אל מותרות חמריות המחלישות קיום ומונעות החזקת טובה .כך מתברר שהאדם המחפש ברכה אך אינו מוכן להסיר את הפסולת המיותרת המדביקה את חייו – מחליש בעצמו את האפשרות שהשפע יעמוד. שנית ,מיושב מכאן יסוד גדול בענייני הנהגה ציבורית :מנהיג הראוי להנהיג ברכה צריך להיות מחזיק הברית ומתקן היסוד ,שכן במקום שהמנהיג אינו שלם בענייני קדושת היסוד ,גם השפע הניתן לו מלמעלה אינו מתקיים ,וכפי שנלמד ממידת יוסף שהשפעתו אל העולם היתה תלויה דווקא בשמירת הברית .מכאן נגזרת נפקא מינה עמוקה לבחינת מנהיגות ,שעניינה אינו רק כישרון והכשרה אלא טהרת יסוד פנימית המשמשת ככלי הכלים של ההנהגה. שלישית ,מתוך הביאור שהמילה מסירה חרפה ומונעת ריקבון ,מתברר עיקרון כללי לפיו כאשר מציאות ציבורית או פרטית מתמלאת חרפה או התפוררות ,יש לבדוק אם השורש נמצא בהעדר תיקון הברית במשמעותה הרחבה :תיקון המידות ,תיקון היצר ,התאפקות ,יושר פנימי והסרת ענפים מיותרים .כל פעם שמתגלה התפוררות יש שם ערלה רוחנית שיש להסירה. רביעית ,מתבררת השלכה גדולה על דרך קבלת השפע במקומות שונים :יש מצבים שבהם ההשגחה אינה הולכת דרך השרים הכלליים של אומות העולם אלא בעקיפין דרך צדיק יחיד המשמש צינור .במצבים אלה נדרשת מהאומות התקרבות מסוימת אל אותו צינור ,לא דרך גיור
אלא דרך תיקון טבעי שמאפשר לשפע לעבור .זהו יסוד להבנת מהלכים של השפעה הדורשים מהמקבלים שינוי פנימי כלשהו כדי שהשפע יהיה ראוי לעמידה. חמישית ,מיוצרת נפקא מינה חינוכית עמוקה :כאשר מבקשים להציל מצב רוחני או חברתי מסכנת התפוררות ,אין די לתת אוצרות של חכמה או מעשים טובים אם הכלי המקבל אינו נקי. יש להתחיל בתיקון היסודי ,להסיר את הערלה הפנימית ,ואז לחלק את השפע .זהו סדר עולם שנלמד ממעשה יוסף שקדם את תיקון הערלה אל חלוקת התבואה. שישית ,עולה יסוד משמעותי בהבנת תהליכי גאולה :לפני שנפתחים אוצרות לעולם ,יש צורך בתיקון היסוד ,שכן בלא תיקון זה גם אוצרות גאולה עלולים להתקלקל .ומכאן תובנה עמוקה :לא כל המתזמן שפע אלוקי מסוגל להחזיקו ,אלא אם כן נברא בו כלי ראוי לכך. שביעית ,יש ללמוד מכאן שאין הסרת הערלה ,במשמעותה המטאפיזית ,עניין לישראל בלבד, אלא תיקון אוניברסלי שיש לו ערך במצבי קיום אנושיים כלליים ,ובהקשר זה הופך המעשה שעשה יוסף למעין אבטיפוס של תיקון עולמי המאפשר עמידה בשנות רעב ושנות משבר. ומתוך כל אלה עולה תובנה רחבה :בכל מקום שבו העולם כולו או היחיד הפרטי נמצא במצב של רעב ,של חוסר קיום ,של פירוק ,יש לחפש מהי הערלה המעכבת ומהו היסוד הנדרש לתקנו כדי שהשפע יחול ולא יירקב בידיו .כי דרכו של יוסף אינה רק סיפור במצרים אלא מפת דרך עליונה להבנת מעגלי קיום ,תנאי השפעה ,גדרי ברכה ומבנה תיקון. יש שעה בעולם שבה ההשגחה קוראת לאדם לבחון לא את מעשיו הגלויים אלא את היסוד שממנו הם יוצאים .לרוב בני האדם נדמה כי הקיום תלוי בכשרון ,במאמץ ,במזון ,בממון ,בחכמה ובחריצות .אך יוסף הצדיק גילה סוד עליון :לא המאגר מחזיק את החיים אלא הכלי .לא המחסן מחיה את הרעב אלא הצינור .לא התבואה מוציאה את האדם מן המשבר אלא מידת הברית שבונה את היכולת לקבל. ברית המילה ,במשמעותה הרוחנית ,היא הסרת המיותר כדי לגלות את העיקר .זהו יסוד שאיננו רק יהודי ,אלא אנושי .אדם שאינו יודע להסיר את העודף ,את הפסולת ,את הערלה החוסמת אותו, גם אם יעמוד ליד אוצרו יאבד אותם .לא מפני שהוא רשע ,אלא מפני שהכלי שלו אינו מחזיק .זו אמת עמוקה שעליה עומדות שנות רעב ,מלחמות ,תהפוכות עולם וחיי אדם פרטיים. יוסף ,שצמח מתוך חסרון ומתוך בור ,הבין שמי שאינו מתקן את יסודו הפנימי לא יעמוד גם אם יהפוך למושל מצרים .לכן הוא דרש מן המצרים להסיר את הערלה ,כי הוא ראה שהרקב בא מבפנים .התבואה הרקיבה מפני שהלבבות רקובים ,לא מפני שהשמש יוקדת .המציאות תמיד מרקיבה במקום שבו הפנים אינם מתוקנים .העולם עומד או מתמוטט לפי עומק הקדושה שביסודו ולא לפי עובי הקירות המקיפים אותו. כל תיקון בעולם מתחיל בנקודה אחת של אמת פנימית .מי שאינו מוכן לגעת בנקודה הזו יכול לבנות ערים ומדינות ,אך בבוא יום הדין הרוח תישא הכל .יוסף מבקש מן העולם להכיר בכלל עליון :לפני שאתה מתחיל לאגור ,תקן את היסוד .לפני שאתה בונה ,הסר את הערלה .לפני שאתה
מבקש שפע ,בדוק אם אתה יכול להחזיק שפע .כי השפע אינו מתנה חיצונית אלא אור שנכנס רק דרך כלי ראוי. הערלה איננה רק איבר .היא מצב של סתימה .היא היכולת של האדם לאחוז בחומר ולהאמין שהוא קובע .היא הרצון להישאר כפי שהוא מבלי להסיר שום דבר מיותר .היא דבקות במותרות, בזימה ,בגאווה ,בדימוי עצמי מדומה ,בהכחשה של קריאת הנשמה .מי שדבוק בערלה רוחנית נמצא תמיד על סף ריקבון .לא כי הוא רע אלא כי הוא לא יכול להחזיק אור. ומנגד ,מי שמסיר את הערלה ,מי שמוכן לפנות מרחב ,מי שמבין שהחיים צריכים טהרה כדי לעמוד ,מגלה שבתוך ההסרה הזו נכנסת ברכה שאין לה סוף .אדם כזה מגלה שהקדושה איננה מאמץ אלא תוצאה טבעית של פינוי המקום הפנימי שבו האור יכול לשכון. וכך מתברר כי יוסף לא מל את המצרים כדי להפכם ליהודים ,אלא כדי ללמד את העולם שיעור שאינו תלוי בלאום :שכל עולם בנוי על יסוד אחד ,יסוד שבלעדיו אין קיום .ומי שתיקן יסוד זה נעשה ראוי לעמידה גם בימי רעב. יש מושג עמוק בספרי המחשבה הקרוי תיקון היסוד ,והוא איננו רק תיקון של כח מסוים בנפשו של אדם אלא ציר מרכזי המכריע אם המציאות כולה תעמוד או תתפורר .היסוד הוא המקום שבו החומר והצורה נפגשים ,שבו הרצון הפנימי מתלבש בגוף ,שבו החיים מתגלמים ולא רק מתעוררים .וכאשר היסוד נפגם ,כל היחס שבין האדם לבין השפע האלוקי מתערפל .לא מפני שהשפע חסר ,אלא מפני שאין דרך להוליכו. במבט זה ,מעשה יוסף איננו תולדה של סגולה בלבד ,אלא ביטוי להבנתו את מערכת העולם. יוסף מבין שהרעב איננו אירוע כלכלי או אקלימי בלבד ,אלא מצב שבו העולם אינו מצליח להחזיק את השפע הראוי לברואיו .תבואה מרקיבה אינה רק השחתה חומרית ,אלא סימן שהאדם והעולם אינם בקו אחד עם ערוץ ההשפעה .וכאשר ערלות מושלת ,כאשר יש שכבת פסולת המכסה את נקודת החיים ,השפע נופל לתוך חלל שאין בו כלים לקבלו ,ומתפורר. המחשבה העברית הקדומה מלמדת כי העולם כולו תלוי ברית ,לא במובן הלאומי של הברית אלא במובן האוניברסלי שלה :בברית שבין האדם לאמת הפנימית שלו ,בברית שבין הרצון לבין המעשה ,בברית שבין הנשמה לבין הגוף .כל מקום שבו הברית נקרעת – מזדחלת הערלה .וכל מקום שבו יש ערלה מתחיל ריקבון .לא במקרה ערלה היא כינוי גם לחומר עודף וגם לקהות נפש. כי שניהם ביטוי לאותו עניין :היצמדות אל המיותר על חשבון העיקר. יוסף הצדיק ,ששורשו במידת היסוד ,חי תודעה שבה אין דבר חיצוני עומד בפני תיקון היסוד. לכן הוא אינו מפחד מן הרעב ומן הריקבון .הוא מכיר את סוד החיבור ,את סוד התיקון ,את סוד הכנסת האור אל הכלי .הוא יודע שאם יסירו מן המציאות את העודף ,את הפסולת ,את החסימה האור האלוקי ימשיך לזרום .כי העולם איננו סגור אלא חסום ,וכאשר מסירים את החסימה הברכה נכנסת מאליה. וזו נקודת מחשבה יסודית :אין הברכה חסרה בבריאה .החסר הוא בנו .לא מיעוט השפע הוא
שמביא רעב אלא העדר יכולת להחזיק את השפע .כל מציאות שבה האדם מבקש שפע בלי לתקן את היסוד דומה למי שמנסה לאגור מים בכלי מנוקב .יוסף אינו יוצא נגד הטבע ולא כופה דת חדשה ,אלא מלמד את האנושות תיקון קדום :לפני שאתה מבקש ברכה היה כלי. ומכאן מבט עמוק על היחסים בין ישראל לאומות :יש שלב בהיסטוריה שבו יוסף ,נציג הקדושה, נדרש להכשיר את העולם לקבל את השפע האלוקי .לא על ידי גיור ,לא על ידי כפייה ,אלא על ידי העלאת המציאות מדרגת ערלה לדרגת כלי .זהו סוג של תיקון אוניברסלי שבו הברית הופכת להיות לא רק סימן לישראל אלא שער לעולם כולו. המסר המחשבתי הוא שהבריאה כולה עומדת על נקודה אחת :על היכולת להוציא מן הכוח אל הפועל את רצון האלוקות .וכל עוד האדם שקוע בחומריות שאינה משרתת את הרצון אלא מסתירה אותו כל השפעתו מתפוררת בידיו .וכאשר הוא מסיר אותה ,אפילו מעט ,אפילו ברובד גשמי לכאורה מציאות שלמה יכולה להינצל מרעב. יש רגעים בחיי אדם שבהם הוא מרגיש שהתבואה הפנימית שלו מרקיבה .הוא קם בבוקר ומגלה שאוצרות שנבנו באהבה וביגיעה אינם מחזיקים יותר ,שהבטחות ישנות התפוררו ,שהכוחות שאסף נמסו בידיו .יש רגעים שהאדם שואל את עצמו איך ייתכן שכל מה שחשב שמחזיק אותו אינו עומד אפילו יום אחד מול רוח מציאות קשה .ואז מתגלה האמת העתיקה של יוסף :לפעמים אין בעיה בתבואה ,אלא בכלי. הערלה המוסרית היא מצב שבו האדם חי עם עודף שאינו משרת אותו :עודף של דיבורים, של הקפדות מיותרות ,של פגיעות שאינן מתוקנות ,של תאוות שאינן מרוסנות ,של גאווה דקה המסתירה אור גדול שהיה יכול להיות בו .כל אלו מצטברים כשכבה על הלב ,וכשמגיעה שעת מבחן ,הכול מתפורר .לא מפני שהלב אינו טוב ,אלא מפני שהוא סתום. יוסף מלמד שההסרה המוסרית היא מעשה של גבורה .להכיר במה מיותר ביומיום ,להודות בכך שיש פסולת שמכבידה ,להסיר הרגלים שפוגעים ,לפנות מקום מבפנים זהו מעשה של ברית .לא האקט הגופני בלבד אלא הברית שבין אדם לעצמו ,בין אדם לנשמתו .אדם שאינו מוכן להסיר דבר, שאינו מוכן להשתנות ,שיש בו עקשנות של ערלה יראה כי גם השפע המוסרי שבחייו אינו מחזיק. ומכאן עיקר גדול :לפעמים הייסורים ,הרעב ,הקשיים ,באים כדי לגלות לנו מהו הדבר שצריך להסיר .לא תמיד הפתרון הוא להוסיף ,למלא ,לחפש עוד ועוד אמצעים .לפעמים הפתרון הוא להוריד ,להפשיט ,להקטין ,לתקן את היסוד הפשוט .כי ברגע שאדם מסיר את הערלה המוסרית, מיד מתגלה אור שלא ידע שהיה בו .הוא מגלה שהקיום שלו אינו שביר כמו שחשב ,ושיש לו אפשרות לעמוד מול רעב ,מול כאב ,מול ריקבון ,מפני שהיסוד שלו אמיתי. המוסר הגדול של מעשה יוסף הוא שהעולם מתרפא לא על ידי מילוי יתר אלא על ידי ניקוי פנימי .זהו שיעור קשה מפני שהוא דורש אומץ .אין דבר קשה יותר מאשר להודות בדבר שחוסם אותנו מבפנים .אבל מי שעושה זאת מגלה שהקדושה אינה בריחה אלא ניקיון ,שהשפע אינו חיצוני אלא פנימי ,ושאור ה' נכנס דווקא למקום שפונה ,לא למקום שמתמלא באופן מלאכותי.
וכך למדנו כי גם אדם שאינו מהול בגופו יכול להיות ערל בלבו ,ואף אדם מהול יכול להישאר ערל אם אינו מסיר את הפסולת המוסרית שמכבידה עליו .הברית המוסרית היא הברית המתקיימת בכל יום מחדש ,בהחלטות קטנות ,בשבירת תאווה ,במילה טובה במקום תוקפנות ,במחילה במקום עקשנות .שם נעשית הברית. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :תובנה ראשונה :יש שעה שבה האדם מגלה שהמאמץ שלו אינו עומד מפני שהכלי הפנימי שלו סתום ,וברגע שהוא מסיר שכבה אחת של פסולת רוחנית מתגלה בו כוח שהיה טמון בו שנים רבות ,והוא נעשה פתוח לקבל שפע שלא ידע שהוא מסוגל להחזיק. תובנה שניה :האדם מרגיש לעיתים שהעולם סוגר עליו ,אך האמת היא שלרוב אין זה העולם אלא חסימה בתוכו ,וכאשר הוא מתקן את היסוד ומשיב את הברית הפנימית אל מקום של טהרה, המציאות עצמה מתחילה להתיישר ולשאת אותו. תובנה שלישית :אחד מן הסודות הגדולים של חיים שלמים הוא לדעת מה להסיר ולא רק מה להוסיף ,משום שהסרת המיותר פותחת את המקום שבו הנשמה נושמת ומתבררת ,וכשהנשמה מתבררת כל מעשה נעשה בהיר ומכוון יותר. תובנה רביעית :יש מצבים שבהם האדם מבקש ברכה ,פרנסה ,שלווה או אהבה ,אך אינו מבין שהשפע אינו מסוגל להיכנס דרך כלי שאינו נקי ,וכשהוא עושה מעשה קטן של תיקון פנימי מיד נפתחים לפניו שערים שהיו נעולים לאורך שנים. תובנה חמישית :האדם נוטה לפחד מן ההסרה הפנימית מפני שהיא חושפת אותו באמת ,אך דווקא ההסרה יוצרת בו ביטחון חדש ומעניקה לו עמידה שאינה תלויה בדבר ,מפני שהאמת הפנימית נהפכת להיות יסוד חייו. תובנה שישית :בכל פעם שהאדם נלחם בתאווה או ביצר או בדבר שמחליש אותו הוא למעשה כורת ברית חדשה עם נשמתו ,וברית חדשה זו מושכת עליו אור וחסד ומשיבה לו תחושת קיום שאינה נמדדת בכמות אלא בעומק. תובנה שביעית :מי שנושא בתוכו ערלה מוסרית מרגיש שכל מה שנוגע בו מאבד את טעמו, וכאשר הוא מסיר אותה הוא מגלה שהעולם לא היה קודר כפי שחשב ,אלא שהוא עצמו לא נתן לעולם להאיר מבעד לחסימות שלו. תובנה שמינית :בכל מקום שבו יש ריקבון או התפוררות פנימית יש גם קריאה אל האדם לשוב אל תיקון היסוד ,וברגע שהוא נענה לקריאה זו המציאות משתנה לא מפני שהנס מגיע מבחוץ אלא מפני שהאדם מפנה מקום לנס שבתוכו. תובנה תשיעית :אדם הרוצה לעבור משנות רעב לשנות שובע חייב קודם כל לנקות את הכלים שמחזיקים את חייו ,ומשעה שהכלים נקיים אף מעט שפע יכול להפוך לברכה שאין לה שיעור, כי הברכה נקבעת תמיד לפי הכלי ולא לפי הכמות.
תובנה עשירית :המאמץ הקדוש ביותר הוא זה המופנה פנימה ,להסיר דבר שאינו ראוי ,לשבור הרגל מזיק ,לשתוק במקום פגיעה ,לפרוק טינה ישנה ,ובזכות מאמץ זה נחקק באדם קו של בהירות שמלווה אותו בעמידה מול כל אתגר. תובנה אחת עשרה :האדם המבקש להציל אחרים או להיטיב להם צריך קודם לתקן את יסודו, כי רק מי שמקורו נקי מסוגל להיות צינור של שפע ,ואם היסוד פגום אפילו נתינה גדולה עלולה להתפורר בידי המקבל. תובנה שתים עשרה :לפעמים אדם תולה את הכישלון בחוץ אך השורש נמצא במקום אחר לגמרי ,וכאשר הוא מגלה שהבעיה היא בחסימה דקה בנפשו הוא מתחיל לפרק אותה בזהירות ולבנות את חייו מחדש ממקום של צלילות פנימית. תובנה שלוש עשרה :אדם המוכן להסיר מעליו שכבה אחת של גאווה מגלה שנפתח בו חלל חדש לקבלת אמת ,וכשהאמת נכנסת הלב מתרחב וההרגלים הישנים מאבדים את כוחם עד שנעלמים כלא היו. תובנה ארבע עשרה :העולם מראה לאדם את פנימיותו ,וכאשר האדם רואה שהתבואה מרקיבה הוא מבין שהגיע הזמן לתקן את הערלה ,משום שתמיד הריקבון בחוץ הוא ביטוי לריקבון דק בפנים. תובנה חמש עשרה :התיקון המוסרי אינו מהלך חד פעמי אלא תנועה יומיומית שבה האדם מסיר בכל יום מעט מן המיותר ,ומוסיף מעט מן האמת ,עד שנבראת בו זהות חדשה ושורש בריא שמחזיק את כל חייו. תובנה שש עשרה :כאשר האדם לומד להסיר פסולת פנימית הוא מגלה שגם קשריו עם הזולת משתנים לטובה ,משום שהערלה שהסתירה את טובו מפנה מקום ללב נקי שמסוגל לאהוב בלי פחד ולחמול בלי מגננה. תובנה שבע עשרה :האדם המבקש לעמוד מול מצבי רעב רגשי או רוחני צריך לדעת שהרעב אינו אויב אלא סימן שהגיע הזמן לפתוח שערים שחסומים ,וברגע שהוא פותח אותם נכנס אור חדש המביא עמו חיים. תובנה שמונה עשרה :ככל שהאדם שומר על טוהר יסודו כך הוא נעשה כלי חי לקדושה ,וכל מקום שבו יש קדושה יש גם קיום ,ולכן כל מאמץ קטן בטהרת המידות הוא מאמץ שמביא קיום אמיתי אל חייו. תובנה תשע עשרה :האדם הזוכה ליום שבו הוא מסיר מעליו ערלה מוסרית זוכה לרגע של תחייה ,והוא מרגיש כיצד אור פשוט ועמוק נכנס בו ,אור שלא ידע שקיים ,מפני שהחסימה היתה כה ישנה עד שלא הכיר בה. תובנה עשרים :הדרך לחירות אמיתית אינה דרך הרחבת הגבולות אלא דרך ניקוי הפנימיות,
וכאשר האדם מנקה את יסודו הוא מגלה שהגבולות אינם מגבלה אלא הגנה ,ושבתוכם מתפתחים חיים מלאים ונקיים.
עיקר הענין: כאן מתלכד כל המהלך הגדול ונעשה לגוש אחד של אמת .יוסף הצדיק ,העומד בלב הרעב ,גילה לעולם שאין הברכה עומדת בכוח הזרוע ,ולא בכוח התבואה, ולא בכוח החשבונות ,אלא בכוח היסוד שהאדם מתקן בתוך עצמו .וכאשר היסוד מתוקן מתגלה שכל מעשה ,קטן או גדול ,מקבל צורה חדשה ומתחיל להחזיק אור שאינו מתכלה .מצרים ,שהיתה ערלת לב וערלת גוף ,לא יכלה להחזיק שפע אפילו אם היה מונח לפניה בהרים ,כי כלי שאין בו טהרה אינו יכול להכיל ברכה .ורק לאחר שנעשו ראויים בדרך של הסרת ערלה ,נעשו כלים לקבל את אוצרותיו של יוסף בלא שיתפוררו בידיהם. והדבר מלמד שהעולם כולו מתוקן כשאדם יחיד מתקן את יסודו .לא מפני שהוא גדול כוח ,אלא מפני שהיסוד הוא השורש שדרכו זורמים כל החיים. וכאשר השורש טהור ,גם הענפים מתחילים להתלבלב ,וגם התבואה עומדת, וגם הדורות נושמים חיים שלמים .לא לחינם יוסף נקרא המשביר ,כי שברו לא היה רק לחם אלא תיקון ,והלחם שיצא מתחת ידיו נושא בתוכו טהרה עליונה ששמרה אותו מכל ריקבון. ובשולי הדברים מתעורר דמיון עדין של דרשה פיוטית :כאילו יוסף עומד בשערי מצרים ואומר לאומות העולם ולכל אדם באשר הוא שם ,אם אתם מבקשים לחיות ,אל תחפשו את האוצרות אלא את הכלים ,אל תבקשו את השפע אלא את היכולת להחזיקו ,אל תבקשו להימלט מן הרעב אלא להסיר את הערלה החוסמת את נפשכם .כי הברית היא השער דרכו נכנסת הברכה, והיא אינה חתיכה בגוף בלבד אלא חותם בלב ,חתימה בחיים ,זכות של ניקיון שהאדם מניח על מצחו בפני שמים. ומכאן יוצא הקול הדק המלווה כל אדם בדרכו :אם תרצה ששמחתך תחזיק, נקה את היסוד .אם תרצה שתפילתך תעמוד ,הסר את הערלה .אם תרצה שפרנסתך תתברך ,פנה מקום בליבך .אם תרצה שהאור יכנס לביתך ,הסר את החסימה .ואם תבקש לראות את יד ה' מלווה אותך למד מיוסף שלא המילוי הוא סוד הברכה אלא ההסרה. ובסיום הדברים מתרקם פסוק חי בלב :האור אינו נוצר מן המילוי אלא מן החלל שנעשה טהור .וכשאדם מסיר את הערלה המוסתרת בליבו המקום הפנוי נעשה למשכן של אור ,והברכה שירדה לעולם מאז ימי יוסף חוזרת להאיר בנפשו של כל מבקש אמת.