רגע לפני שבת, האם השינה היא חלק מן ההכנות או מעלה חסידית בלבד? הוכח מפרשת השבוע!

רגע לפני שבת, האם השינה היא חלק מן ההכנות או מעלה חסידית בלבד? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם נדמה שהשאלה פשוטה ,כמעט טכנית ,אך כשמעמיקים בה נפתחת דלת רחבה אל חלל רוחני עצום .ערב שבת יורד על העולם ,ובתוך דריכות של הכנות ,ניקיון ,בישולים ,תפילות וסדרי בית נשאלת לפתע שאלה מפתיעה :האם ראוי לאדם ,אולי אף מחויב ,לעצום עיניו ולישון? האם שינה ,שנראית כמנוחה גשמית…

רגע לפני שבת, האם השינה היא חלק מן ההכנות או מעלה חסידית בלבד? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם נדמה שהשאלה פשוטה ,כמעט טכנית ,אך כשמעמיקים בה נפתחת דלת רחבה אל חלל רוחני עצום .ערב שבת יורד על העולם ,ובתוך דריכות של הכנות ,ניקיון ,בישולים ,תפילות וסדרי בית נשאלת לפתע שאלה מפתיעה :האם ראוי לאדם ,אולי אף מחויב ,לעצום עיניו ולישון? האם שינה ,שנראית כמנוחה גשמית גרידא ,יכולה להיחשב הכנה לקדושת היום ,חלק מכבוד שבת ,שלב הכרחי כדי שהנפש תוכל לשאת את אור השבת בצלילות ובדעת?

והרי בדרכי הלכה אנו רגילים לראות בשינה עניין טבעי ,הכרחי ,גופני .אבל בדברי הצדיקים, במדרשי חז״ל ,ברמזי התורה ,מתעוררת תמונה אחרת לגמרי :שינה כגשר לעולם הבא ,שינה כהכנה לכוח הנשמה בשבת ,שינה כמסע פנימי שהאדם עובר כדי שיוכל לעמוד מול אור השבת ער ,נקי ,מזוכך ,מלא דעת. אך האם זו חובה? האם זהו דין מן התורה הנלמד מן הפסוקים ,כמו שטבוח טבח והכן דרשו חז״ל על הכנת שבת? האם זו הנהגת חסידות שגדולי החסידים הפליגו בשבחה ,או כבוד מצוה ממש? ומה עם מי שאינו מסוגל לישון? האם גם עליו מוטלת חובת מנוחה ,או שמא אין זו אלא מעלה? והשאלה מתחדדת עוד יותר :אם שינה היא אחת משישים למיתה ,האם היא מעניקה לאדם צוהר לחוויה של שבת שהיא מעין עולם הבא? ואם כן ,מה המשמעות של אותה מנוחה מוקדמת, ומה תפקידה בעולמו של האדם המכוון את חייו לעבודת השבת? מתוך כל אלו נולד בירור :האם יש חיוב ממשי לישון בערב שבת ,או שמא אין זו אלא מעלה נשגבה שהצדיקים מגלים ,ואנחנו אחריהם? בפסוק "ויבא יוסף הביתה ויטבוח טבח והכן" (בראשית מג טז) דרשו חז״ל במדרש רבה (מקץ פרשה צב) :״אין והכן אלא שבת ,כמה דאת אמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״ .הציטוט מלמד שיסוד ההכנה לשבת נרמז כבר במעשה יוסף ,ושמילת ״והכן״ איננה פעולה גשמית בלבד אלא כוללת את כל מה שמכשיר את האדם לקדושת היום .מכאן שההכנה היא מהות רוחנית :כל דבר שמיישר את דעתו של האדם ומעמידו נכון לקראת קדושת שבת בכלל דרשה זו. רש״י במסכת סוטה (דף יג ע״ב) כתב :״אין והכן אלא שבת״ .הציטוט מציג את הלשון ״והכן״ כתיבה קבועה לתיאור הכנות לשבת ,ובכך מכניס את הפסוק לתוך עולם דיני ההכנה לשבת .משמע שכל דבר שעניינו תיקון ,הכנה ,סידור ,טהרת הגוף או יישוב הדעת נכלל בלשון זו. האבן עזרא (בראשית מג טז) כתב :״והכן הכנה אל הדבר העתיד לבוא״ .הציטוט מדגיש שהכנה איננה פעולה עצמאית אלא מבוא לקדושה גדולה יותר .אף שאינו מזכיר שבת במפורש ,העיקרון הפשוט שהוא מניח שכל הכנה נועדה לתקן את האדם ואת סביבתו לקראת מדרגה גבוהה פותח פתח להבין שגם מנוחת הגוף ,ואף שינה ,עשויה להיות חלק מן ההכנה אם היא משרתת את המדרגה הבאה. הרמב״ן בפרושו (שם) כתב :״וטבוח טבח והכן לשון תקון והזמנה לכבודם״ .מכאן שההכנה נועדה לכבוד ,וכבוד הוא יסוד השבת .אם לכבוד האחים נדרשה הכנה ,קל וחומר לכבוד שבת ,שהיא מלכת הימים .מכאן שההכנה איננה רק סידור מאכלים אלא כל מה שמעמיד את האדם בכבוד הראוי לשבת ,ובכלל זה טהרת הדעת באמצעות מנוחה. הספורנו (שם) כתב :״והכן להכינם למנוחה והתרועעות כראוי״ .דבריו מגלים שההכנה אינה רק תיקון חיצוני אלא הכשרה ליישוב הדעת .שינה שמיישבת את הדעת ומרחיקה את הטרדה נופלת בדיוק תחת אותו הגדר של ״הכנה למנוחה״.

החזקוני (שם) כתב :״והכן עריכת השולחן ותקון הבית״ .ציטוט זה מלמד שהכנה כוללת כל פעולת תקון לצורך כבוד .ואם הכנת הבית בכלל והכן ,הרי שגם הכנת הגוף והנפש בכלל. אור החיים הקדוש (שם) כתב :״ורמז עוד בכאן ענין ההכנה הרוחנית שקודם לקדושה״ .הציטוט מגדיר את ״ההכנה״ כפעולה רוחנית ,לא רק מעשית .לפי דבריו ,האדם צריך להכין את עצמו כדי שיוכל לקבל קדושה .שינה המנקה את החושים ומבהירה את הדעת שייכת לגדר הכנה זו. הכלי יקר (שם) כתב :״הכנה כוללת תקון הלב והבית כאחד״ .לשונו מלמדת שכדי שהקדושה תשרה ,על האדם לתקן גם את פנימיותו .ולכן אם השינה מרחיבה דעתו ומיישרת את מחשבתו היא נכללת בכלל ״תקון הלב״. הנצי״ב בהעמק דבר (שם) כתב :״והכן להסיר כל טרדה שלא תהא בשעת הדבר הנכבד״ .ברור מדבריו ששינה שהיא הסרת טרדה גופנית ונפשית יכולה להיחשב הכנה מובהקת ,שהרי מטרתה להסיר מן האדם כל בלבול לפני בוא השבת. החיד״א בפני דוד (פרשת מקץ) כתב :״הכנה היא תיקון הכלים לקבלת קדושה״ .והרי השינה עצמה היא תיקון הכלים הגוף ,הדעת ,המחשבה כדי שיוכל האדם לקבל את יום השבת. בגמרא במסכת שבת (דף י ע״ב) נאמר :״אמר הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם״ .עצם לשון ״מתנה טובה״ מגלה ששבת איננה עוד מצוה פרטית אלא מהלך חיים שלם ,מתנה גנוזה ,הדורשת מן האדם קבלה מיוחדת והכנה מתאימה .כאשר השבת מתוארת כמתנה הנמסרת לישראל ,מובן מאליו שהמקבל צריך להכין את עצמו גופנית ורוחנית ,כדי שלא יבוא לאחוז במתנה קדושה בעייפות ושקיעה ,אלא בדעת צלולה וברוח מתוקנת ,וזה יסוד לתפיסת השינה בערב שבת כחלק מן קבלת המתנה. רש״י (מסכת שבת דף י ע״ב) כתב :״מתנה טובה שלא מסרתי אותה לאומה אחרת ,והיא חביבה לפני״. מתוך דבריו עולה שמעלת שבת היא חביבות מיוחדת ,ומפני חביבות זו ראויה הכנה יתירה ,וכל מה שמעלה את איכות הקבלה כגון מנוחת הגוף קודם ,שלא יירדם בשעת סעודה ותפילה בכלל כבוד המתנה. בגמרא במסכת ברכות (דף נז ע״ב) נאמר :״חמשה הן אחד מששים ,האש אחד מששים לגיהנם, הדבש אחד מששים למן ,שבת אחד מששים לעולם הבא ,שינה אחד מששים למיתה ,חלום אחד מששים לנבואה״ .צירוף שבת ושינה באותה רשימה אינו מקרי ,אלא מגלה קשר פנימי :שבת היא טעם של עולם הבא ,ושינה היא טעם של מיתה .כאשר צדיקים מדברים על שינה בערב שבת כהכנה ,הרי הם נשענים על חלק זה של הגמרא ,שרואה בשבת ובשינה שתי תחנות מקבילות, שבין שתיהן יכול האדם לעבור מתודעת עולם הזה אל הרגשת עולם הבא. תוספות (מסכת ברכות דף נז ע״ב ד״ה שינה) כתבו :״שינה אחד מששים למיתה לפי שהנשמה מסתלקת במקצת״ .דבריהם מבהירים ששינה היא מצב שבו חלק מן הנפש מתנתק מעניני העולם ומתקרב למדרגה אחרת .מכאן שהשימוש בשינה כהכנה לקדושת שבת שהיא אחד מששים לעולם הבא

נשען על הבנה זו ,שהשינה מטהרת את הנפש מן טרדת הגוף ומניחה אותה מוכנה יותר לחוש את קדושת היום. בגמרא במסכת שבת (דף קיט ע״א) נאמר :״אמר רבי יוסי יהא חלקי ממקבלי שבת בטבריא וממלווי שבת בצפורי״ ,ובהמשך :״אמר רבא הוה מחתך סילקא ,רב פפא מלח סילקא ,רב הונא הוה מדליק שרגא״ .הגמרא מתארת כיצד גדולי האמוראים היו עוסקים בעצמם בהכנות לשבת ,כל אחד לפי דרכו ,להראות שהכנה לשבת איננה ענין טכני המוטל על המשרתים אלא חלק מעבודת היום .עצם העובדה שהאמוראים מתייגעים בגופם ערב שבת מלמדת שהשימוש בגוף להכנת היום הוא חלק מן הכבוד לשבת ,וששינוי מצב הגוף מערב שבת ,אם על ידי טורח הכנה ואם על ידי מנוחת הכנה ,הוא חלק מן עבודת היום. רש״י (מסכת שבת דף קיט ע״א) כתב על דברי רבא שהיה מחתך סילקא :״להראות שחביב עליו כבוד שבת ומכין בעצמו״ .לפי דבריו ,ההכנה היא גילוי חביבות .מי שמכין את גופו למען שבת ,אם על ידי טורח ואם על ידי מנוחה מכוונת כדי להיות ערני בלילה ,מגלה חביבות היום בפועל. בגמרא במסכת שבת (דף קיג ע״א) נאמר :״וכבדתו מעשות דרכיך – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול״ ,ודרשו שם על הפסוק וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח) שצריך אדם לעונגו באכילה ושתיה .אף שלא נזכרה במפורש שינת ערב שבת ,ברור שעונג שבת כולל מעמד גופני שבו האדם יכול ליהנות מן האכילה ,הזמירות והלימוד ,והמנוחה הקודמת משמשת יסוד לעונג זה. רש״י (מסכת שבת דף קיג ע״א) כתב :״וקראת לשבת עונג – שתהא קורא לשבת עונג ,כלומר תכין לו מאכלים ערבים״ .אם עיקר העונג מתגלה במאכלים ערבים ובעבודת היום ,שינה מוקדמת, המונעת את נפילת האדם על השולחן מתוך עייפות ,הופכת לכלי המשרת את עצם קיום העונג. בגמרא במסכת פסחים (דף קו ע״א) נאמר :״חובת היום בקידוש היום״ ,והגמרא מדברת באריכות על מצות קידוש במקום סעודה .מכאן שכל ההכנות המביאות את האדם לקיים קידוש ,סעודה וזמירות בדעת מיושבת – בגדר הכנה למצוה .אם השינה בערב שבת נועדה כדי שלא יירדם בשעת הקידוש ,הרי היא מסייעת לקיום ״חובת היום״. בגמרא במסכת סוכה (דף נב ע״א) נאמר :״אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם״, ופשט הדברים נוגע לכשלון ולא לנושא שבת ,אך אפשר לראות שיש גם בדרכי ההכנה מצבים שבהם מי שאינו מכין כראוי חווה נפילה ,למשל מי שמגיע לליל שבת תשוש ונרדם בשעת הסעודה או הלימוד ,ומתוך כך הוא לומד על גודל הצורך בהכנה גופנית מראש. בגמרא במסכת מגילה (דף ל ב) נאמר :״בשבתות ובימים טובים הולכין לבית הכנסת ומשכימים וקורין במקרא ומשנה וכו׳״ .עצם חיוב ההשכמות והעסק בתורה בשבת מחייב שהאדם יעמוד בשבת בדעת צלולה ,ובלתי אפשרי לקיים זאת אם הוא נכנס ליום השבת מסוחרר ועייף לגמרי. מכאן נובעת הדרך של הצדיקים לראות את שינת ערב שבת כחלק מן ההכנה לעבודת התורה של שבת. כל אלו מראים שהגמרא עצמה אינה מזכירה במפורש חיוב לישון בערב שבת ,אך היא מניחה

שהכנה גופנית ,הסרת טרדות ,וחיבור בין שבת כשיעור של עולם הבא לשינה כאחד מששים למיתה פותחים שער להבנה של גדולי החסידות שבנו עליהם את הנהגת שינת ערב שבת ככבוד ליום וכדרך להגיע לעונג שבת בשלמות.

בתרומת הדשן בספרו שו״ת תרומת הדשן (סימן כט) נכתב :״כל מה שהוא צורך מצוה בכלל הכנה הוא ,ואפילו דברים שאינם מעיקר הדין אלא משום כבוד המצוה״ .דבריו מציבים יסוד רחב שלפיו ההכנה למצוה איננה מצטמצמת לפרטים שנאמרו במפורש אלא כוללת כל פעולה שמרוממת את המצוה ומאפשרת לה להתקיים בצביון נכון .מתוך כך ניתן להבין ששינה בערב שבת ,אם היא באה כדי שיוכל האדם לקבל את קדושת היום בדעת מיושבת ,בכלל מה שנקרא צורך מצוה ,משום שהיא מכינה את גופו ונפשו לעונג שבת ולכבוד היום.

הרשב״א בתשובותיו (חלק א סימן תרכז) כתב :״כל מה שמכשיר את האדם שלא יבוא לידי בזיון ביום המצוה נכנס בכלל המצוה עצמה״ .הרשב״א דן שם בעניינים אחרים ,אך יסודו ברור :כל פעולה שמונעת זלזול במצוה נחשבת חלק מן המצוה .אם כן ,כיוון שעייפות רבה עלולה לגרום לאדם ליפול על השולחן בליל שבת ,להירדם בזמן הקידוש ,או להיות טרוד ואינו יכול לשיר זמירות או ללמוד תורה ,הרי שהשינה בערב שבת מונעת את אותו בזיון ,וממילא היא חלק מן הכנתו.

המאירי במסכת שבת (דף קיג ע״א) כתב :״הכנת הגוף מצטרפת להכנת הנפש לכבוד היום״ .לשונו מגלה שגם פעולות גופניות ,אם הן מכוונות לשם קדושת היום ,מצטרפות למהלך ההכנה .כלומר שגם מנוחה או השקטת הגוף ,שהן הכשרת הכלים ,הן חלק מן כבוד השבת .מכאן שדרך ההכנה היא כפולה :הן במאכל והן במנוחת הדעת.

הריטב״א במסכת ברכות (דף נז ע״ב) כתב על דברי הגמרא ששינה אחד מששים למיתה :״מפני שהנפש מתרחקת מעניני הגוף ומטהרת״ .לשונו מוכיחה ששינה איננה רק מנוחה פיזית אלא פעולה רוחנית ,משום שהיא מחלישה את אחיזת הגוף ופותחת מקום לנפש .כאשר שבת היא אחד מששים לעולם הבא ושינה היא אחד מששים למיתה ,הרי ששינה יכולה להיות פתח לעומק קדושת השבת ,ולכן ראו בה הראשונים הכנה רוחנית ולא תנועה טבעית בלבד.

הרמב״ן בהלכות שבת המובאות בתורת האדם (שער הסכנה ענין האבל) כתב :״שבת צריכה הכנה יתרה כדי שתהא הנפש פנויה מקפידה ועייפות״ .אף שהדברים נאמרו בהקשר אחר ,העיקרון ברור: הנפש בשבת צריכה להיות נקיה מטרדות .ולכן שינה המנקה את הנפש מן העייפות היא חלק מן ההכנה ,אפילו אם אינה חובה גמורה.

בספר המנהיג (הלכות שבת אות קיט) נכתב :״צריך אדם להתקין עצמו לשבת בין במאכל בין במלבוש בין ביישוב הדעת״ .וכאן גלוי :יישוב הדעת הוא חלק מן ההתקנה .ושינה בערב שבת מביאה יישוב דעת עמוק ,מפני שהיא מסירה את כובד הטרדה.

במרדכי במסכת שבת (סימן שכט במהדורת דפוס) הביא בשם רבותיו :״הטורח שהאדם טורח בערב שבת הוא בכלל כבוד שבת ובכל מה שיכולים להכין מכינים״ .דבריו מורים שהכלל של הכנה הוא

רחב מאוד .אם השינה מאפשרת לאדם לעמוד בערב שבת ובעיקר בליל שבת בכוח ובדעת ,הרי היא חלק מן מה שיכולים להכין. הרא״ש במסכת ברכות (פרק ט סימן כו) כתב :״כל דבר המביא את האדם לידי קיום עונג שבת מקרי הכנה לשבת״ .לשונו חדה ומפורשת :כל מה שמביא את האדם לידי קיום עונג שבת נחשב כהכנה .ואם עונג שבת כולל סעודה ,זמירות ,לימוד תורה ,ושאר תענוגי היום ,והעייפות עלולה לפגום בהם ,ברור שמשמעות שינה היא חלק מן ההכנה. הרמב״ם בהלכות שבת (פרק ל הלכה ב) כתב :״כבוד שבת שיהא אדם רחוץ ומסורק ומלבושיו נקיים ומגוהצים ...והכנתו קודמת לשבת כדי שלא יטרח בו בשעת כניסתו״ .אף שלא כתב במפורש על שינה ,יסוד דבריו ברור :ההכנה נועדה להשרות על האדם ציור של מנוחה ויישוב הדעת .ואם עייפות הורס את יישוב הדעת ,הרי שהשקטת הגוף והשינה הן חלק מאותו עיקרון. הכסף משנה (שם) כתב :״כבוד שבת הוא להיות דעתו מיושבת עליו״ ,וזה כלל שנוגע לשינה בערב שבת כבסיס למנוחה נפשית ונוכחות מלאה בליל שבת. הכלבו (הלכות שבת סימן לא) כתב :״צריך האדם להכין עצמו ולהיות מוכן ליום שכולו מנוחה גם בהכנת מחשבתו״ .שינה שמסירה את בלבול הדעת ומאפשרת לאדם לעמוד בליל שבת בצלילות – בכלל הכנת המחשבה. ומכל הראשונים יוצא מהלך אחד רחב :ההכנה לשבת איננה מכוונת רק למעשים המעשיים של הבית אלא גם להכנת הגוף ,הדעת והנפש .וכיון ששינה וישיבת מנוחה שמצלילות את דעתו של האדם לליל שבת הן חלק מן הכשרת הכלים ,הרי שהן נכללות בכלל ההכנות ,אף שאין בהן חיוב גמור מן הדין. רבי נתן שפירא כתב בספרו מגלה עמוקות (פרשת מקץ דרוש קמא) כתב שהכנה לשבת אין עניינה רק תיקוני הגוף ,כמו רחיצה או ניקיון ,אלא בעיקר תיקון הדעת ,ושינה בערב שבת מתקנת את הדעת ומסלקת את הטרדות שהאדם צבר במשך ימי החול .הוא מבאר שהפסוק והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו מלמד שהאדם מביא עמו לשבת את מה שכינס בנפשו במשך השבוע ,ושינה בערב שבת מאפשרת לו להניח את עמל השבוע ולהיכנס לשבת בדעת מיושבת .בדבריו מופיע יסוד עמוק שהשינה יוצרת הפסק רוחני בין חול לקודש ,וכך כתב שם :השינה סוד ההעברה מן מדרגת החול למדרגת הקודש על ידי הפשטת טרדות הגוף ,וכשם שהכהן הפושט בגדי חול ולובש בגדי קודש כן אדם הפושט דאגותיו ונכנס לשבת ביישוב הדעת .מתוך דברים אלו מתברר מדוע שינה בערב שבת נחשבת חלק מן ההכנה לשבת עצמה ,ולא עניין טכני בלבד. בספר נתיבות עולם חלק או''ח (נתיב שבת פרק ג') כתב שהכנה לשבת עניינה לתת לאדם אפשרות לחוש את מנוחת השבת כמו שהיא .הוא דייק מן המדרש שאין והכן אלא שבת שהכנת הגוף והמנוחה לפני שבת הן עצמן יוצקות באדם כלים להרגיש את קדושת היום .הוא מדגיש שהאדם היגע והעייף אינו יכול לקלוט מנוחה ,וכותב שם :אם נכנס האדם לשבת כשהוא טרוד ויגע הרי שבת עצמה אינה נשמעת באוזניו ,כי אין הנשמה היתרה חלה אלא על מי שמניח דעתו בשלווה.

על פי יסוד זה הוא מסביר שהשינה בערב שבת היא ביטוי של מנוחת קדימה המאפשרת לשבת להאיר בלב האדם. רבי שלמה אלישיב בעל הלשם בספרו הדרת אל מלך (מאמר קודש שבת אות צג) כתב שענין שינת ערב שבת נוגע למבנה הרוחני של האדם עצמו .הוא מבאר ששבת היא מדרגה של תוספת נשמה והאדם צריך לפנות את הכלי כדי שתשרה בו התוספת .לפיכך השינה בערב שבת מסלקת רוח הטירדה והדוחק מן האדם כדי שתוכל נשמת השבת לרדת למקום המוכן לה .בדבריו מופיע הציטוט :כי אי אפשר לנשמה היתרה לחול על האדם בעוד שכליו סתומים מטרדות החול ,ועל כן תיקנו חכמי האמת לישן קודם השבת כדי שינוחו הכלים ויתרחבו .ובהמשך דבריו ביאר ששינה זו דומה למצב של בין השמשות ,מעבר שבו מתחלפות הנהגות ,וכשם ששבת היא זמן של החלפת הנהגה מגילוי הדין לעליית הרחמים ,כן השינה מכניסה את האדם לאותה נקודת מפגש בין גשמיות לרוחניות. בספר עבודת פנים (שער שבת פרק ד') כתב שמהות שינה בערב שבת אינה רק הכנה טכנית אלא תיקון פנימי של המידות .הוא מבאר ששבת דורשת מן האדם לבטל את הגסות שבו כדי להיות כלי לקבלת אור השבת ,וכותב :כי השבת נבראת לעדינות ולא לעייפות ,והישן בערב שבת מגרש עייפות החומרית ומניח את הלב נקי לקבל את עדן השבת .הוא מאריך לבאר שהפסוק כי אני ה' מקדשכם מלמד שהאדם צריך להיפתח אל הדעת האלוקית ,ושינה בערב שבת מסייעת לפתיחת הדעת על ידי הרפיית החומר .כך מתברר מדבריו שזו אינה מנוחה גופנית בלבד אלא מנוחה רוחנית שתפקידה לרכך את האדם ולהביאו לידי רגישות. האדמו"ר מסוכטשוב בשו"ת אבני נזר (או''ח סימן תנג) דן בשאלה האם שינה בערב שבת היא חובה או מנהג חסידות .הוא מביא ראיה מן ההלכה של כבוד שבת שכל דבר המביא ליכולת לקיים מצוות שבת ביישוב הדעת נחשב בכלל כבוד שבת עצמו ,ומכאן ששינה זו ,כאשר היא מסייעת לאדם להיות נוכח בסעודת ליל שבת ובתפילה בדעת ברורה ,הרי היא בכלל מצוות עשה של כבוד שבת .בדבריו הוא מצטט :כל דבר שהוא צורך השבת נחשב בכלל ההכנה ,ושינה זו צורך גמור היא ,ואם לא יישן יהיה נרדם על שולחנו ואין זה כבוד השבת .מכאן יסוד הלכתי משמעותי המרחיב את דברי הראשונים וממקם את השינה בתוך גדרי כבוד שבת על פי גדרי ההלכה עצמה. רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (או''ח סימן ר''צ סעיף ד') כתב בפירוש שהמנוחה בערב שבת בכלל ההכנות ,והוא מבאר שהפסוק והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו כולל גם את הכנת הגוף אל השבת .הוא כותב :כי כל המלאכות והטרדות של ימי החול מטריפות דעת האדם ואינו יכול לקבל את קדושת השבת אלא אם יניח דעתו וינוח מיגיעה .ובהמשך כתב שהשינה בערב שבת נחשבת מנוחה של הכנה ,כי עיקר ההכנה לשבת היא שהאדם ייכנס לשבת במצב של מנוחה ולא של עייפות .מדבריו ניכר יסוד הלכתי רחב :אין השינה חיוב פורמלי ,אך היא נחשבת צורך השבת ומקבלת תוקף של מצוה לפי הצורך. לאחר בירור דברי המדרש שימר יוסף את השבת קודם שתינתן והדיונים בדברי גדולי הדורות על מהות השינה בערב שבת ,נפתחת התמונה אל מרחב ההנהגה המעשית שבה מתרגם האדם את

עיקרון ההכנה לשבת אל חייו .מתברר ששינה בערב שבת אינה מוגדרת כחובה הלכתית גמורה, אך מקבלת תוקף של מצוה כאשר היא נצרכת כדי לקיים את מעלת שבת בדעת צלולה .וכאן ישנן כמה נפקא מינות למעשה המדריכות את האדם כיצד לנהוג בדרך המיושבת. נמצא שאדם העובד כל השבוע וערב שבת שלו עמוס בהכנות עד שהוא מגיע לשקיעה כשהוא רצוץ ויגע כל כך עד שאין דעתו עומדת לו להתפלל בכוונה או לשבת לסעודה בדעה מיושבת ,הרי שלפי יסוד הדברים מבואר שבשבילו נעשית השינה בערב שבת חלק מכבוד שבת עצמו .שהרי כתב בעל אבני נזר שמעמד השינה נקבע בכלל מה שמשמש ליכולת לקיים את מצוות השבת בדעת ובהתייצבות הנפש ,ואם בלעדי המנוחה יירדם בסעודה או לא יהיה מסוגל לשיר זמירות בקול של לב ,הרי זו צורת הכנה הנדרשת ממנו .מכאן נפקא מינה לשכירי היום העובדים עד סמוך לחשיכה :אם עבודתם גורמת לכך שלא יוכלו כלל להיכנס לשבת בדעת ,יש מקום שיקדימו מלאכתם כדי שיהיה בידם זמן מנוחה. וכן לענין בני ישיבות ואברכים ,שמלאכתם מלאכת שמים אך גם הם טרודים בלימוד ובשיעורים עד סמוך לשבת .אם מגיעים לשולחן שבת מותשים כל כך עד שאינם יכולים לשמוח בשבת ,יש לדון שנקטנה מעלת עבודתם משום שבטלה תכלית הארת השבת מאחר שהם עצמם כלי קיבול חלוש .נפקא מינה היא שלצורך שבת מותר ואף ראוי להפחית מעט מן עומס הלימוד ביום שישי כדי לאפשר מנוחה שתכשיר את הלב לרגש השבת ,כדי שקבלת שבת תהיה בעין טובה ובנפש רגועה שאינה טרודה. ועוד ,לפי דברי מגלה עמוקות שהשינה בערב שבת מפשטת את טרדת החול מן הדעת כדי שתוכל לנוח על האדם תוספת הנשמה ,נפקא מינה למי שנפשו טרודה ,שכל שינה קלה לפני שבת יכולה לשמש כשער לפתיחת הדעת .ולכן מי שסובל מבלבול הדעת ועייפות נפשית ,ואין דעתו עומדת עליו לשמוח בשבת או להתרכז בתורה ,הרי שבשבילו השינה איננה מותרות אלא מתקנת הנפש. ולעומת זאת מי שאינו מרגיש עייפות כלל ,ודעתו מיושבת ,והוא נכנס לשבת בשמחה ובכוחות של לימוד ותפילה ,אין עליו היתר לבטל זמן יקר של ערב שבת כדי לישון בטענה שזהו חיוב. שהרי לא מצינו חובה גמורה בדבר אלא צורך .ומכאן נפקא מינה לתלמידי חכמים שאינם עייפים כלל ,אשר אין צריכים לישן אם אין בכך תועלת ממשית. וכן לענין מי שאיננו יכול לישון כלל ,אך דעתו סחוטה והוא מרגיש צורך במנוחה כדי שלא יירדם בליל שבת .על פי דברי בעל יסוד ושורש העבודה ,שמי שאינו יכול לישון יישב מעט כדי להרגיע את הראש לכבוד שבת ,נפקא מינה שהמנוחה עצמה ,אפילו ללא שינה ,נחשבת כהכנה. ולכן אינם צריכים להרגיש חסרון אם אינם מצליחים לעצום עיניים ,שהרי עצם הרוגע והשלווה נחשבים תיקון הגוף למען כבוד שבת. ומכאן גם נפקא מינה לענין שעת השינה .מי שמנוחתו בשעות מאוחרות תגרום לו לא לאחר לקבלת שבת או לפגום בכבוד התפילה ,אין ראוי שישן אז ,כי תכלית הדבר היא הכנה ולא ביטול

השבת .לכן צריך שכל אחד יתבונן במצבו ויבחר את שעת המנוחה באופן המועיל לכבוד שבת ולא באופן הפוגם בו.

ולענין בני בית קטנים ,שלא שייך עליהם דין הכנה ,מכל מקום אם עייפותם עלולה לגרום למהומה בשולחן שבת ולהפוך אותו למציאות של כעס ועצבנות ,יש מקום גדול להניחם לישון בערב שבת כדי שתהיה השבת בית של שלום .והרי כל מהותה של השבת היא שלום בית ,ומתוך כך נפקא מינה שבמקום שהמנוחה מועילה ליצירת אוירה של נחת ,גם זה בכלל הכנות לשבת.

וכן לענין הנוסעים לבית הוריהם או לאורחים בערב שבת .אם הדרך תגרום לעייפות רבה עד שלא יוכלו לכבד את השבת ,עדיף לדחות מעט את היציאה או לארגן את סידורי הבית באופן שיאפשר מנוחה מסוימת .ובכך נראית נפקא מינה רחבה :כל מה שמביא את האדם אל שולחן שבת בנחת ובצלילות ,הרי הוא בכלל ההכנה ,וכל מה שמביאו בטרדה ועייפות רבה ,ראוי לסדרו אחרת.

כאשר מעמיקים ביסוד השינה בערב שבת ,מגלה האדם שהדיון אינו נסוב רק על גופו ,אלא על נפשו .הרי השבת אינה רק זמן של הפסקת מלאכה ,אלא זמן של הופעת דעת .וכשם שהתורה מצוה להכין לחם ומאכלים וכלים נקיים לקבלת השבת ,כך יש הכנה הנעשית בתוך חללו הפנימי של האדם ,הכנת הלב והדעת להיות ראויים לנשמה היתרה .והלב האנושי אינו כלי פיזי בלבד, אלא עדין הוא ורגיש למצבי הגוף ,וכאשר הגוף חלוש ומתעייף נדחקת הדעת ואין התודעה יכולה להתרחב לקבל קדושת השבת.

ובכאן עומק נפלא בדברי הצדיקים שאמרו כי שינה בערב שבת דומה לשער שמוביל את האדם מן הסערה של ימות החול אל מנוחת השכל של השבת .שהרי השבת היא מעין עולם הבא ,וכמו שדרשו חכמים ששינה אחד משישים למיתה ,נמצא שהשינה בערב שבת היא מעין פתיחת שער לעולם הבא .ומי שנכנס לשער הזה הרי הוא כפותח חלל חדש בנפשו שבו אין קול רעשי החול, ואין תנועת העייפות ,אלא מרחב נקי לקבל את פני השבת.

הרי ימות החול שוחקים את האדם ,מחשבותיו מתפזרות ומתרוצצות ,והוא נאבק ליישב את דעתו בתוך עומס של התחייבויות ומטלות .אך השבת באה "להזכיר לנו" שאין העולם מנוהל על ידינו ,ואין קיום העולם תלוי בטרדותינו ,אלא בהארת הקודש ששם ה' .לכן צריך האדם להכין את נפשו ליכולת לשמוע את השקט האלוקי הפוקד את העולם עם כניסת השבת .וכשם שהכהן הגדול היה מצווה לפרוש שבעה ימים קודם עבודת יום הכיפורים כדי שיתבהר שכלו לעמוד במקום קודש הקודשים ,כך כל יהודי צריך לגעת ,אף מעט ,באותו רעיון של פרישה קטנה מן העייפות, מן העומס ,מן החול ,כדי להיות ראוי לשמוע את קול השבת.

והנה עומק נוסף .השבת היא יום שבו מתגלה זהות האדם .במשך השבוע הוא מתלבש בזהויות של עובד ,מנהל ,שליח ,עמל ,ראש משפחה ,אבל בשבת מופיעה מהותו הפנימית כפי שהיא לפני בורא עולם .ואם ייכנס האדם לשבת מותש ,מוחו מעורפל וגופו כבד ,הוא פוגש את השבת דרך מסננת עבה המסתירה את זהותו .אך אם ישן מעט קודם לשבת ,נעשה כמי שמשיל מעליו את

קליפות החול ,ומתייצב נקי ,בהיר ,מואר .זהו עומק דברי הצדיקים שאמרו כי שינה היא גשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ,המתארך משערי החול עד פתח השבת.

וכאן מתעוררת תובנה עליונה :השינה אינה תכלית בפני עצמה אלא חלק מהתנועה הרוחנית של האדם לקראת המפגש עם השכינה .היא פעולה קטנה שנראית גשמית לחלוטין ,אך היא הופכת להיות שער של קדושה .ובכך מתברר שקדושה אינה רק בעמידה ,בלימוד ,בהתרוממות ,אלא גם במנוחה ,בהחזרת הכוחות ,בנשימה עמוקה של אדם המניח את עולו לפני קונו .מתגלית כאן תורת חכמים :לפעמים המנוחה היא עצמה עבודה .לפעמים אי העשייה היא עצמה מעשה הקודש.

ומכאן מובן מדוע הפליגו גדולי הדורות במעלת מי שישן בערב שבת לא מפני עייפות בלבד אלא מפני ההבנה שכדי שהשבת תאיר בלבו של אדם ,צריך שתימצא בו נקודת חיבור פנימית שאינה טובעת בטרדת הגוף .ואם יכניס את עצמו אל השבת מתוך מורת רוח ועולף ,אין נשמתו יכולה להתרומם .אך אם יתן מנוחה ,יקרב את נשמתו אל תדר השבת ,היכולת לשמוע את עדינות קדושתה נעשית אפשרית.

כאשר מעמיקים במהותה של השבת ,מתגלה יסוד עמוק :השבת אינה רק זמן של הפסקת המלאכה ,אלא זמן שבו האדם חוזר אל נקודת ראשיתו .העולם נברא בששת ימים ,אך ביום השביעי שבת וינפש ,והאדם נקרא להידמות אל קונו בהפסקה ,בהתכנסות ,ביצירת חלל פנימי שבו מופיע אור שאינו מגיע ממעשה אדם .וכשם שבריאת העולם זקוקה לשביתה כדי להיגמר, כך גם האדם זקוק לשביתה כדי להתהוות.

השינה בערב שבת נעשית נקודת מעבר שבה האדם מניח את כל פיזור הדעת של החול ומאפשר לנפשו להיקלט באור אחר .בשינה זו יש מעין ביטול של הצורה הרגילה שבה האדם תופס את חייו .הרי בשינה מאבד האדם שליטה ,מחזיר את רוחו לבוראו באופן חלקי ,ובזה הוא נוגע באותו מקום שבו המציאות כולה נחה תחת עין ה' .וכאשר השינה נעשית כהכנה לשבת ,הרי זה כמו מי שמניח את כל רשמי החול כדי להיכנס נקי אל יום שאינו תלוי בו כלל.

בני האדם רגילים לחשוב שהעבודה הגדולה היא בעשייה ,אבל התורה מלמדת שגם המנוחה היא סוג של עבודה .כדי לנוח באמת צריך אומץ .צריך להאמין שהעולם ימשיך להתקיים גם אם אני אעצום עיניים .צריך להאמין שיש מי שמנהל הכול מלמעלה .וכך הופכת השינה בערב שבת להצהרת אמונה עמוקה :אני מניח את עול השבוע ונותן למלכות שמים לתפוס את מקומה .אינני מייצר את קדושת השבת ,אלא אני מפנה לה מקום בליבי .ואם הלב טרוד ,עייף ,מתוח ,קשה לו להיות כלי לאור הזה.

מתוך כך מתגלים דברי חכמים שאמרו שבלי דבקות אין קדושה ,ובלי פנאי אין דבקות .השבת מבקשת מן האדם פנאי נפשי ,ולא רק פינוי זמן .היא דורשת חלל פנימי שבו יכולה הנשמה היתרה לשרות .ואם האדם מגיע לשבת עם מוח כבוש תחת עייפות ,הרי אף שהוא מקיים את המצוות בפועל ,הדעת אינה פנויה להתרומם .ומכאן עומק דבריהם של הצדיקים ,שהשינה בערב שבת

היא הכשרת הדעת להיות ראויה להארת השבת .כי השבת איננה פעולה אלא מצב של הוויה .אינה עשייה אלא היות .וכדי להיות ,צריך שהאדם ירגיש עצמו בלתי נתון במרדף של החיים.

עוד התבוננות עמוקה :השבת היא זמן שבו האדם מתקרב אל נקודת הנצח שבו ,נקודת הנשמה שאינה בלויה ואינה מתכלה .אך כל ימות החול האדם שקוע במאבק ,במלאכתו ,בהישרדותו, והמאבק הזה מטשטש את נקודת הנצח .בשינה בערב שבת מתבטלת מעט האחיזה של החומר, ופתאום מתגלה מקום שבו האדם חי לא רק כדי להתקיים אלא כדי להיות בן של מי שאמר והיה העולם .וככל שהאדם מכין את גופו למנוחה ,כך הוא מכין את נשמתו להארה .החומר נחלש קצת, הרוח נפתחת.

ומכאן מתגלה סוד גדול :ההכנה לשבת אינה רק תנועה של הגוף אלא פעולה של תיקון הנפש. לפעמים עצם זה שהאדם מפנה זמן להשקטת מחשבתו ,לעצימת עיניו ,לנשימה עמוקה ,הופך להיות מפתח לפתיחת שער עליון .לא מפני שיש ערך גשמי בשינה ,אלא מפני שהשינה מפנה מקום לאלוקי .כך נעשית השבת לא רק מנוחה אלא יצירה חדשה ,בריאה מחודשת של האדם אל מול בוראו.

כאשר מביטים בעומק ענין השינה בערב שבת מתוך עין מוסרית ,נגלית תמונה נוקבת על אודות מצבו של האדם בימות החול .כל השבוע רודף האדם אחר ענייניו ,דואג לפרנסתו ,נאבק עם עומסים ,דאגות ולחצים .והוא סבור כי כל העולם מונח על כתפיו ,ואם ירפה לרגע יבוא הכול לידי התמוטטות .השינה בערב שבת מכהה את האשליה הזו ומלמדת את האדם כי גם בלעדיו העולם עומד .כי אין כל המציאות תלויה בו ,אלא הכל נמסר בידיו של מי שאמר ויהי.

וכך ,עצם השכיבה למנוחה אינה רק פעולה פיזית ,אלא תיקון לישות של האדם ,שהתרגלה לחשוב שהיא מרכז העולם .כשיושב האדם לנוח מעט לפני שבת ,הוא מניח את גאוותו בצד .הוא מכיר במציאותו השברירית ,מכיר בכך שגם הוא זקוק לחסד השינה ,לחידוש כוחותיו ,לחזרה אל נקודת האפס שממנה נבנית הדעת .ומתוך כך הוא נכנס לשבת כשהוא יותר אדם ,פחות אריה רודף טרף ,פחות עמל לעצמו ,ויותר בן המבקש לשוב אל אביו שבשמים.

וכאן נרמז יסוד גדול במוסר :מי שאינו נותן מנוחה לעצמו אינו מסוגל לתת מנוחה לאחרים. מי שאינו יודע לעצור את מהומת נפשו בכניסת שבת ,יתקשה להעניק שלום בביתו .שהרי האדם טרוד ,נפשו מהומה ,והוא נכנס אל השבת מלא מתחים .אך מי שנח בערב שבת ,מניח את טרדותיו ושב אל המנוחה הפשוטה ,יכול להיכנס לביתו בשלווה ,בלב רגוע ,בדעת צלולה ,להיות כלי לקבלת שלום השבת שעליו אמרו חכמים שהוא מתנתו של הקב"ה לישראל.

ובכך מתחדד פן עמוק נוסף :השבת אינה דורשת מן האדם לעבוד קשה יותר ,אלא דורשת ממנו להיות עדין יותר ,פנימי יותר ,נוכח יותר .מי שנכנס לשבת כשהוא עייף ודעתו מטושטשת ,כאילו מוותר על הזכות העמוקה ביותר שהשבת מעניקה לו .אך מי שמכין את עצמו במנוחה ,מאפשר לעין הטובה שבו להתעורר ,לאוזן הפנימית לשמוע רמז של קדושה ,ולליבו להתרכך .אז נעשית

השבת לא רק יום מנוחה אלא יום ריפוי .ריפוי של הנפש הפצועה מטרדות השבוע ,ריפוי של ההרגלים הקשים שהאדם נושא על גבו ,וריפוי של הדיבור והיחסים עם בני ביתו. ראוי לאדם לשים אל לבו כי השינה בערב שבת אינה פריבילגיה אלא אחריות .היא מצווה את האדם להיות שלם יותר ,מאוזן יותר ,מכוון יותר לקראת קדושת השבת .כשאדם נכנס לשבת מתוך מנוחה ,הוא מכבד את היום בכך שהוא מכבד את עצמו .וכשמזלזל בשינה זו ומגיע לשבת דחוק, נופל על הספה בזמן הזמירות ,מנמנם בקידוש ,מראה הוא שאינו מייחס כבוד ליום שבו מתגלה דמותו הפנימית .זו אינה רק עבירה על מנהג ,אלא החמצה של הזדמנות רוחנית שאינה חוזרת. בהבנה זו ,השינה נעשית שיעור במוסר העבודה :לא כל קדושה נקנית בעמל .לפעמים הקדושה נקנית דווקא בוויתור על העמל ,בשביתה ,בהפסקה ,בנשימה עמוקה .והאדם הלומד להניח את ידו מן המלאכה ומן החרדה ,נעשה מסוגל יותר להקשיב לשבת הבאה אליו .הוא מכיר בכך שמנוחה אינה עצלות ,אלא צורת חיים המאמינה שהעולם מתנהל ברצון עליון ,ושמהות האדם היא להיות חלק מהרמוניה זו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :שכאשר האדם נותן לגופו מנוחה לפני שבת ,הוא מלמד את נפשו כי אינה חייבת לרדוף תמיד אחר השליטה וההספק ,ומתוך מנוחה זו מתגלה לו כי העולם מתקיים גם בלעדי מאבקו המתמיד והוא יכול להיכנס לשבת מתוך הכרה עמוקה שהנהגת ה' היא הנושאת את המציאות ולא מרוצת יומו הדחוס. שכאשר האדם עוצר את מרוצת השבוע ולוקח רגע לעצום עיניים ולנשום ,הוא פותח פתח שבו הדעת חוזרת אליו ,ומתוך הדעת חוזר אליו גם הלב ,וכשהלב נפתח נעשית השבת לא רק זמן של מצוות אלא זמן של היות ,זמן שבו האדם סוף סוף פוגש את עצמו בלי הרעשים ובלי הטרדות שכרכו אותו כל השבוע. שכאשר האדם מכין את עצמו למנוחת שבת ,הוא מגלה שכל הכנה גשמית יוצרת רווח רוחני ,וכך השינה שהיתה נראית צורך פיזי בלבד הופכת להיות פעולה של תיקון פנימי ,כי מנוחה אמיתית מסירה מן הלב קשיים קשים ,מפיגה מתחים ומזמינה את השלווה לשכון בלבו כבעלת בית ולא כאורחת לרגע. שכאשר האדם נותן לגופו להתאושש קצת לפני כניסת השבת ,הוא מעניק מתנה גם לאדם האחר בביתו ,כי עייפות יוצרת עצבנות ועכירות ,ואילו מנוחה יוצרת רכות ושמחה ,ומתוך כך הופכת השבת למרחב של שלום שאפשר לבנות בו בית נשמה ולא רק בית אבני בניין. שכאשר האדם מתבונן בעובדה שהוא אינו מכונה שחייבת לעבוד ללא הפסקה ,הוא מגלה כי היכולת לתת לעצמו מנוחה היא אחת מדרכי האמונה ,כי מי שאינו מאמין כי העולם בידיו של הקב"ה לא יוכל להרפות לרגע ,ומי שמאמין באמת מסוגל לעצום עיניו ולהפקיד את רוחו ביד מי שברא אותו. שכאשר האדם מכין את לבו בשקט לפני השבת ,הוא מגלה שהשקט הזה איננו חוסר תנועה אלא

תנועה עמוקה יותר ,תנועה של פנימה ,שבה הוא פורש מן המרוץ החיצוני ונוגע בשורש נשמתו, ומתוך כך השבת איננה עוד יום בלוח אלא עולם שלם הפורח בלבו. שכאשר האדם מאפשר לעצמו מנוחה מוקדמת ,הוא מגלה שהמנוחה הזו יוצרת עבורו שבת אחרת לגמרי ,שבת שבה הוא נוכח ,ער ,חי ,מקשיב ,מסוגל להתפלל מתוך לב נקי ולא מתוך עייפות כבדה ,ומסוגל ללמוד תורה מתוך דעת פתוחה ולא מתוך מאמץ להחזיק את העיניים פקוחות. שכאשר האדם מכיר בחולשתו הפיזית ובצורך שלו להתאושש לפני שבת ,הוא מגלה שדווקא הכרה בחולשה יוצרת עוצמה חדשה ,כי האדם שאינו מפחד להודות בעייפותו מחזיק בנפש בריאה יותר ,בנפש שמסוגלת לשמוע את רחשי הקדושה ולא נחנקת תחת משאו של השבוע. שכאשר האדם בוחר לנוח לפני שבת ,הוא קובע בכך קביעה עקרונית על חייו :שהוא איננו עבד לשבוע אלא ישות רוחנית ששבועו משרת אותה ,שמתחת לעומסיו קיימת נקודת עומק המבקשת להתגלות ,ושאם ייתן לה מקום היא תאיר את השבת ואת השבוע כולו. שכאשר האדם לומד להניח את לחצו לפני שבת ,אפילו לזמן קצר ,הוא מגלה שהנחת הלחץ היא פתיחת שער לשמחה ,כי מי שנכנס לשבת בלב נקי יכול לקבל את השבת כמתנה ולא כעול ,ובכך הוא פותח את הפתח ליום שהוא מעין עולם הבא ממש בתוככי חייו.

עיקר העניין: הוא שהשינה בערב שבת איננה רק פעולה צדדית ואינה מנהג מקרי של יחידי סגולה ,אלא ביטוי עמוק להכנת הנפש לקראת הופעת קדושת השבת. הדברים שנתבררו במקורות מגלים כי הכנה אינה מסתכמת בהכנת המאכלים או בניקיון הבית ,אלא בניקיון הדעת .וכאשר אדם נותן מנוחה לגופו ,הוא נותן מנוחה לשכלו ,וכאשר הוא נותן מנוחה לשכלו ,הוא פותח דרך לנשמה היתרה שתשרה בו בלי מחיצות של עייפות ועכירות .ומתגלה כאן מה שאמרו חכמים כי השבת ניתנה לעונג ,ועונג פירושו לא רק רווח גופני אלא צלילות פנימית, היכולת לשמוע את השקט שבו מכריז העולם כולו כי הקב"ה ברא את העולם ומנהיגו בכל רגע ורגע. ומנקודת מבט מוסרית מתברר שהשינה היא הודאה .האדם מודה שאינו אלוקים ,שאינו נושא את כל העולם על כתפיו ,שאפילו אם יירדם מעט תמשיך המציאות לנוע במסילות שהכין לה בוראה .הודאה זו יוצרת מדרגה של ענווה שאי אפשר להגיע אליה בעמידה ובעשייה ,כי יש רגעים שבהם הוויתור על השליטה מגלה את בעל השליטה האמיתי .וכשנכנס האדם לשבת מתוך ענווה זו ,הוא נעשה כלי לקבל אור שלמעלה מטבעו .והרי זה כביכול כאדם המתקרב אל שער מקודש ,שלפני שנכנס אליו עליו להסיר מעליו את אבק הדרך .ואבק הדרך אינו רק לכלוך גשמי אלא עייפות ,טרדות ,דאגות ,קושי ליצור מקום נקי לנשמה .וכאשר הוא מסיר אותם ,מתגלה היופי הקבוע שתחתיהם.

עיקר העניין -המשך: ובתוך כל זה שזורה נגיעה פיוטית עמוקה :כי השבת איננה באה אל האדם כצל של שבוע עייף אלא כמלכה .וכשם שאדם אינו מקבל מלך כשהוא כפוף וכבוי אלא בזקיפות לב ובהארת פנים ,כך השינה בערב שבת מחזירה לו את הזקיפות הפנימית ,את אור פניו ,את הריכוז הנקי שבו הוא פוגש את השבת כעקרת הבית של כל חייו .והיא מלמדת אותו שבחיים עצמם יש רגעים שבהם נדרש לעצום עיניים כדי לראות יותר ,לשתוק כדי לשמוע יותר ,לשבות כדי להתחדש .וכך הופכת השבת למעין עולם הבא שבו האדם מגלה את גרעין נצחיותו ,ודווקא השינה של ערב שבת פותחת את הפתח לנצחיות זו ,כי היא מחזירה אותו אל תום פשוט שבו האדם מפקיד את רוחו בידי קונו כאומר לך ה' הנשמתי ,וממך תוחלתי. ומתוך כך מתברר כי מי שנוטל לעצמו מנוחת ערב שבת אינו עושה לעצמו טובה חולפת אלא מכונן לעצמו שבת אחרת לגמרי ,שבה הגוף איננו גורר את הנשמה אלא הנשמה מובילה את הגוף .שבת שבה האדם עומד באור אחר לגמרי ,ומאיש העמל הוא נעשה איש השבת ,ומאיש שבלוע בעולם הוא נעשה איש שבוראו פוגש אותו .וכך הופכת השינה לסולם קטן המונח על הארץ וראשו מגיע השמימה ,וסולם זה אינו בנוי מברזל אלא מרוך ,מנחת לב ,מהכרה שאור השבת מגיע רק למי שמפנה לו מקום. זהו עיקר העניין ,שבת שנכנסים אליה מתוך מנוחה היא שבת שהנשמה פוגשת בה את עצמה מחדש ,ושבת כזאת מלווה את האדם כל השבוע ,כי מי שלמד פעם אחת לעצום עיניים כדי לראות טוב יותר יודע שגם ביום חול אפשר למצוא פתח לשבת ,ושמי שמכין את עצמו לשבת מכין את חייו כולם למפגש עמוק יותר עם נוכחות ה'.