מדוע כשציווה יוסף להכין בשר לשבטים הקפיד שיוציאו את גיד הנשה לפניהם ומדוע על השחיטה לא הקפיד שגם היא תהיה לפניהם?
מדוע כשציווה יוסף להכין בשר לשבטים הקפיד שיוציאו את גיד הנשה לפניהם ומדוע על השחיטה לא הקפיד שגם היא תהיה לפניהם? רגע של סעודה פשוטה לכאורה נפתח בפרשת השבוע ,אך מתוכו מבקעת שאלה הלכתית עמוקה עד מאוד ,שאלה שנוגעת בגבולות האמון ,בבירור איסור והיתר ,ובהבדל הדק שבין הנהגה קדומה למצוה מחייבת .יוסף הצדיק ,המשביר לכל ארץ מצרים ,מזמן את אחיו לסעוד עמו בצהרים,
מדוע כשציווה יוסף להכין בשר לשבטים הקפיד שיוציאו את גיד הנשה לפניהם ומדוע על השחיטה לא הקפיד שגם היא תהיה לפניהם? רגע של סעודה פשוטה לכאורה נפתח בפרשת השבוע ,אך מתוכו מבקעת שאלה הלכתית עמוקה עד מאוד ,שאלה שנוגעת בגבולות האמון ,בבירור איסור והיתר ,ובהבדל הדק שבין הנהגה קדומה למצוה מחייבת .יוסף הצדיק ,המשביר לכל ארץ מצרים ,מזמן את אחיו לסעוד עמו בצהרים,
ובדבריו הקצרים לאשר על ביתו הוא מדייק דיוק מפתיע המעורר פליאה גדולה .הוא מצוה להכין בשר ,הוא מזכיר את השחיטה ,אך אינו דורש שתיעשה בפניהם ,ואילו לגבי גיד הנשה הוא מקפיד הקפדה יתירה ,שייטל דוקא בפניהם ,לעיני אחיו ממש ,בלי להשאיר מקום לספק או להנחה.
וכאן מתעוררת השאלה במלוא חריפותה .אם אחי יוסף היו שומרי מצוות עוד קודם מתן תורה, ואם בשחיטה החמירו על עצמם וקיימו אותה אף שלא נצטוו עליה בפירוש ,מדוע לא דרש יוסף לראות את השחיטה עצמה .ומאידך ,אם גיד הנשה לא נאסר אלא לישראל לאחר מתן תורה ,מה ראה יוסף להקפיד שנטילתו תהיה דוקא בפניהם ,עד שדרשו חזל בדבריו רמז לשיטה הסוברת שגיד הנשה נאסר כבר לבני נח .מה ההבדל המהותי בין שחיטה לגיד ,מדוע כאן די בסימן ובידיעה כללית ,וכאן נדרשת ראיה גמורה ומוחשית .האם ההבדל תלוי במעמד ההלכתי של האיסור ,האם הוא תלוי בזהות העושה ,או שמא הוא מגלה עקרון רחב יותר בהלכה ,מתי סומכים על חזקה וסימן, ומתי אין מקום אלא לבירור גמור שאין אחריו כלום.
השאלה הזו אינה רק דיוק בפסוק או עיון בדברי אגדה ,אלא פתח להבנת יחס ההלכה לאיסור תורה מול הנהגה קדומה ,להבנת גבולות הנאמנות וההכרה ,ולבירור יסודי כיצד נבחן היתר במקום שיש בו חשש איסור .והיא מונחת לפנינו מתוך דברי יוסף עצמו ,מתוך לשון הפסוק ומתוך דרשת חזל ,כקריאה לעיון עמוק שאינו מסתפק בפשט ,אלא חותר לשורש ההבדל שבין שחיטה לגיד הנשה.
"וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מ״ג ט״ז) .בפסוק זה טמון דיוק לשוני עמוק ,שכבר עמדו עליו חז״ל ומפרשי התורה לדורותיהם ,והוא נעוץ בעצם כפילות הלשון ובחלוקה הפנימית שבין שני חלקי הציווי .הלשון "וטבח טבח" נאמרה בלשון כללית ,כמעשה הכנה טבעי לסעודה ,ואילו "והכן" נאמרה כתוספת מדויקת ,כפעולה משלימה הנדרשת לצורך ההיתר.
חז״ל בגמרא במסכת חולין (דף צא ע״א) דרשו לשון זו באופן מדוקדק ,ש"וטבח טבח" עניינו פרע להן בית השחיטה ,כלומר הראה והעמיד לפניהם את מקום השחיטה ואת סימני ההכשר ,ואילו "והכן" עניינו טול גיד הנשה בפניהם ,ללמד שנטילת הגיד היא פעולה שאינה מסתפקת בהכנה כללית אלא דורשת בירור מוחשי לעין.
רש״י (שם) ביאר שמה שנאמר "פרע להן בית השחיטה" אינו כדי ללמד על עצם מצות השחיטה, אלא כדי שלא יאמרו האחים בשר נחירה אנו אוכלים ,שהרי בני יעקב שומרי מצוות היו ,ואף קודם מתן תורה קיבלו מאבותיהם הנהגות של קדושה ,ומתוך כך די היה להם בסימן ובהעמדת מקום השחיטה כדי להסיר חשש זה .לשון זו של רש״י מבליטה שהשחיטה אצלם לא נבעה מחיוב מצוה גמורה ,אלא מקבלה קדומה ומידת חסידות שנמסרה להם מאבותיהם.
הרשב״ם (שם) מדייק אף הוא בפשט הפסוק ,ש"והכן" אינו חזרה על עצם הטביחה ,אלא הכנה נוספת ,מיוחדת ,שאינה כלולה בשחיטה עצמה .לפי דרכו של הרשב״ם ,לשון הכנה בתורה מורה
תמיד על פעולה המכשירה את הדבר לשימושו המלא ,וכאן נרמזת פעולה נוספת הנצרכת כדי שהאכילה תהיה ראויה גם מצד דקדוקי האיסור. האור החיים הקדוש מרחיב בכיוון זה ומבאר ,שהכנה זו לא נאמרה אלא בדבר שיש בו שורש איסור עצמי ,ולא בדבר שהאיסור בו נובע רק ממסגרת של קבלה ומנהג .השחיטה ,לשיטתו ,היתה אצל האבות והשבטים בגדר קיום רצון ה׳ קודם הציווי ,אך לא בגדר איסור מוחלט ,ולכן די היה להם בידיעה ובהכרת המקום .לעומת זאת גיד הנשה ,שנאסר כבר מימי יעקב אבינו מצד פגיעת המלאך ,יש בו גדר של איסור עצמי הקשור בגוף הבהמה ,ולכן לא די בו בסימן ובהכרה כללית, אלא נדרשת נטילה מפורשת ובירור שאין בו ספק כלל. כך מתלכדים לשון הפסוק ,דרשת חז״ל ופירושי הראשונים למסגרת אחת ברורה .יוסף אינו מחמיר לחינם ואינו מקל מחמת זלזול ,אלא מדייק בין שני תחומים הלכתיים שונים .במקום שהאיסור אינו אלא הנהגה שקיבלו על עצמם ,די בהעמדת סימן ובהכרה כללית .ובמקום שיש איסור עצמי השייך לגוף הדבר ,אין מקום אלא לבירור מוחשי גמור ,כזה שנעשה בפניהם ממש, עד שלא יוותר בו שמץ של ספק. בגמרא במסכת חולין (דף צא ע״א) נאמר בלשון מדויקת ויסודית :אמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח .עצם החלוקה שחז״ל עשו בין פריעת בית השחיטה לבין נטילת גיד הנשה בפניהם ,היא היסוד שעליו נבנו דברי האחרונים כולם ,וכל אחד מהם העמיק לבאר מדוע דוקא כך הורה יוסף. המהרש״א בפרושו על הגמרא (חולין דף צא ע״א) כתב לבאר בזה וז״ל :דקדק לומר גבי גיד הנשה בפניהם ולא קאמר כן גבי בית השחיטה ,משום דאם היה השוחט עובד כוכבים אפילו בעומד על גביו לא מהני ,דשחיטת עובד כוכבים פסולה ,ומשום הכי פרע להן בית השחיטה היינו שיניח להם מקום השחיטה שיפרעו הם בעצמם ,אבל בגיד הנשה אפילו עובד כוכבים יכול ליטול בפניהם וסגי בהכי .מתוך דבריו עולה חילוק יסודי בין מעשה השחיטה לבין מעשה נטילת הגיד .השחיטה אינה רק פעולה טכנית ,אלא מעשה הכשר התלוי בכשרות העושה ,ולכן אין משמעות לראיה גרידא אם העושה אינו בר שחיטה .לעומת זאת נטילת הגיד אינה תלויה בקדושת השוחט אלא בעצם סילוק האיסור מן הבשר ,ולכן די בכך שייעשה בפניהם ,אפילו על ידי מי שאינו מישראל, כדי לברר שאין כאן חשש איסור. הפליתי על יורה דעה (סימן סג) העמיק בזה על פי דברי היפה תואר ועל פי מה שנתבאר באריכות בפרשת דרכים להרב בעל משנה למלך בדרך האתרים ,וכתב שמה שאבות קיימו את התורה קודם מתן תורה לא היה אצלם אלא בגדר מצות דרבנן ,שקיימו מה שקיבלו מאברהם אבינו כמו שנאמר בגמרא במסכת יומא (דף כח ע״ב) ובמסכת קידושין (דף פב ע״א) שקיים אברהם כל התורה כולה .ולפי זה ביאר ,שבשחיטה שלא נצטוו עליה כלל אלא שקיימוה מצד קבלה ,סמכינן אסימן, ולכן לא נצרכה השחיטה להיות בפניהם ממש אלא די היה בפריעת בית השחיטה כסימן ברור. אבל בגיד הנשה ,שכבר היה עליהם בגדר מצות תורה למאן דאמר שנאסר לבני נח ,אין סומכין על
סימנים כלל ,ובאיסור תורה אין די בהיכר חיצוני ,אלא נדרשת ודאות גמורה ,ולכן צוה יוסף שיטול את גיד הנשה דוקא בפניהם ,בלי להשאיר מקום לשום ספק .ומתוך זה עצמו מוכח היסוד שגיד הנשה נאסר לבני נח ,שאם לא כן לא היה צורך בהקפדה זו.
ביציב פתגם הוסיף לבאר מצד דרך אחרת וכתב ,דבשחיטה מצינו הכלל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ,ולפי זה היה מקום לומר שאין צורך בשחיטה בפניהם ,כי אפשר לסמוך על הרוב .ואף שדנו הפוסקים אם הולכין אחר הרוב בבני נח ,מכל מקום כאן היה מקום לומר שנשארו במצרים מן הגרים שגייר אברהם אבינו ,והם היו עוסקים בשחיטה בבית יוסף ,ובזה שייך דין רוב מצויין אצל שחיטה .אבל בנטילת גיד הנשה ,כיון שלשיטה זו אף בני נח מצווים עליו ,שוב אין מקום לסמוך על רוב ,דבבן נח לא אזלינן בתר רוב ,ולכן נצרכה נטילה מפורשת בפניהם דוקא. לפי דרך זו מתברר ,שאין כאן רק הבדל טכני בין שתי פעולות ,אלא הבדל עקרוני בין מקום שבו אפשר לבנות היתר על חזקה ורוב ,לבין מקום שבו ההיתר חייב להיות בנוי על בירור מוחלט לעין.
מתוך כל דברי האחרונים מתלכד יסוד אחד ברור .יוסף הצדיק לא חילק בין שחיטה לגיד הנשה במקרה ,אלא מתוך הבנה עמוקה של מדרגות האיסור .במקום שבו ההנהגה נובעת מקבלה קדומה או מחזקה ורוב ,די בהכשר כללי ובסימן ברור .אך במקום שבו עומד איסור עצמי של תורה ,בין אם מצד היותו איסור בני נח ובין אם מצד חומרתו העצמית ,אין התורה סומכת על סימנים ,אין היא נשענת על נאמנות כללית ,אלא דורשת בירור מוחשי גמור ,כזה שנעשה בפניהם ממש .ומתוך דיוק זה נחשפת עומקה של סעודת יוסף ,כסעודה שמלמדת גבולות ההלכה ודקדוקי הוודאות שבה.
לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו.
במקום שיש איסור תורה עצמי התלוי בגוף הדבר עצמו ,אין די בסימנים חיצוניים או בהנחות כלליות ,אלא נדרשת ודאות גמורה ומעשה בירור ברור שאין אחריו ספק ,כשם שגיד הנשה לא הותר אלא בנטילה בפניהם ממש.
בדבר שאיסורו אינו אלא מכח הנהגה קדומה ,קבלה מאבות ,או חומרה שקיבלו על עצמם, ניתן לסמוך על היכר ,סימן ,או חזקה ,ואינו טעון ראיה מוחשית של כל פרט ופרט לעיני האוכל.
אין להשוות בין פעולה שהכשרות שלה תלויה בזהות העושה לבין פעולה שתכליתה הסרת האיסור מן החפץ עצמו ,שבראשונה אין תועלת בראיה אם העושה אינו בר כשרות ,ובשניה עצם המעשה הוא הקובע גם אם נעשה על ידי מי שאינו מצווה.
במקום שניתן לבנות היתר על רוב וחזקה המקובלים בהלכה ,רשאים לסמוך על כך אף בלא ראיה ישירה ,אך במקום שאין הרוב מועיל או שאין חזקה ברורה ,אין ההיתר נבנה אלא על בירור מוחלט.
אין לסמוך על הרגשה פנימית ,תחושת טהרה או רוחב דעת במקום שיש חשש איסור תורה ,אף אם מדובר באדם גדול במעלה ,אלא במקום שההלכה עצמה נתנה מקום להכרה ולהיכר.
איסור שמעמדו דאורייתא אינו נידון כאיסור דרבנן לענין בירורו ,ואין משווים ביניהם לא בדרישות הוודאות ולא בגדרי הנאמנות. כאשר מתעורר ספק באכילה ,יש להבחין אם הספק הוא בעצם החפץ או בדרך הכנתו ,שבספק בעצם החפץ נדרשת הקפדה יתירה יותר מספק בדרך ההכנה. אין ללמוד ממעשה צדיקים הנהגה למעשה אלא לאחר בירור אם אותה הנהגה נבעה מחיוב הלכתי גמור או ממדרגת חסידות שאינה מחייבת את הכלל. מעשה היתר הנעשה בסתר במקום שהיה אפשר לעשותו בגלוי ,מעורר מקום לחשש ,ובאיסורים חמורים ראוי לדרוש הנהגה שקופה וברורה לעיני כל. ההבחנה שבין שחיטה לגיד הנשה מלמדת יסוד רחב בהלכה ,שכל מקום שהתורה חששה לטעות ,חייבה בירור מוחשי ,וכל מקום שלא חששה לכך ,מסרה הדבר לחזקה ולסימן המקובל. מכאן נלמד שבדיני מאכלות אסורות ,לא כל הכשר שווה לחברו ,ולא כל נאמנות שווה בכל מצב, אלא הכל נמדד לפי שורש האיסור ומעמדו ההלכתי. הדיוק בהנהגת יוסף מגלה שאין ההחמרה מעלה מצד עצמה ,אלא הדיוק במקום הראוי ,להחמיר היכן שנדרש ,ולהסתפק בסימן היכן שהתורה עצמה לא דרשה מעבר לכך. מתוך הדיוק הדק שבהנהגת יוסף מתגלה עומק מחשבתי שאינו מוגבל לעולם ההלכה בלבד, אלא חודר אל עצם היחס שבין אדם לאמת .יוסף אינו מחפש הקלות ואינו מחפש חומרות ,אלא מחפש בהירות .במקום שבו האמת עלולה להתערפל ,הוא דורש אור גלוי .במקום שבו הספק יכול לכרסם באמון ,הוא מבקש ראיה .ומתוך כך מתברר שעיקר מגמתו אינה רק למנוע מכשול הלכתי, אלא לבנות עולם שבו ההיתר עצמו נקי ,ישר וברור. יש רגעים בחיי האדם שבהם אפשר להישען על הרגל ,על מנהג ,על סימן שכבר התקבע .אך יש רגעים אחרים ,דקים ומכריעים ,שבהם אין מקום להנחות יסוד ואין מקום לזרימה טבעית, אלא נדרשת עמידה מודעת מול המעשה ,בירור צלול ,והכרעה שאינה נשענת על נוחות אלא על אמת .יוסף מלמד שהחכמה אינה לדעת תמיד להחמיר או תמיד להקל ,אלא לדעת להבחין היכן כל אחת מהן נדרשת. ההבדל בין השחיטה לגיד הנשה אינו רק הבדל הלכתי ,אלא משל לחיים שלמים .יש תחומים שבהם האדם פועל מתוך מסורת ,מתוך חינוך ,מתוך דרך אבות .שם די בסימן ,בהיכר ,בהמשכיות. אך יש תחומים שבהם עצם הדבר נוגע בשורש הזהות ,בקדושת המעשה ,בגבול שבין מותר לאסור .שם אין מקום לערפול ,שם נדרשת נוכחות מלאה ,אחריות גלויה ,ומעשה שנעשה לעיני כל. ההלכה מלמדת שלא כל דבר נכון לעשות בסתר ,ולא כל אמת רשאית להישען על תחושה פנימית .יש מצבים שבהם דווקא הגילוי הוא חלק מן התיקון ,והעשיה לעיני אחרים היא זו שמבררת את טהרתה .יוסף מבין שכאשר ההיתר עצמו עומד למבחן ,אין די בכך שיהיה נכון, אלא עליו גם להיראות נכון.
ומכאן עולה תובנה עמוקה על יראת שמים אמיתית .יראת שמים אינה רק פחד מן האיסור, אלא אחריות כלפי ההיתר .מי שירא באמת ,אינו מחפש רק להימנע מן הרע ,אלא להעמיד את הטוב על יסודות מוצקים .הוא אינו סומך על עצמו במקום שבו התורה לא סמכה עליו ,ואינו בורח מבירור במקום שבו נדרש בירור. הנהגתו של יוסף ,דווקא בשעה של שלטון וכוח ,מלמדת שהאדם נמדד לא במה שהוא מתיר לעצמו ,אלא במה שהוא מוכן לברר עד הסוף .זהו יסוד של הנהגה פנימית עמוקה ,שבה האמת חשובה יותר מהנוחות ,והבהירות חשובה יותר מהשקט המדומה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :יש רגעים בחיים שבהם אפשר להישען על ההרגל, על מה שתמיד היה ,על סימנים כלליים שמלווים את האדם בדרכו ,אך יש רגעים אחרים שבהם האחריות מחייבת לעצור ,להתבונן ,ולברר את הדברים עד תום בלי להסתפק בתחושת בטן ובלי להישען על נוחות פנימית ,כי לא כל תחום בחיים נמדד באותה מידת בירור. האדם נבחן לא רק ביכולתו להתרחק מן האיסור ,אלא גם בדרך שבה הוא מתיר לעצמו את המותר ,שכן יש מצבים שבהם ההיתר דורש יראת שמים עמוקה יותר מן האיסור עצמו ,בירור נקי ,ומעשה שנעשה מתוך אחריות גלויה ולא מתוך הנחה שקטה. בחינוך ילדים ,בעבודה ,בזוגיות ובניהול חיים ,יש תחומים שבהם מסורת הדרך מספיקה ,אך יש תחומים שבהם כל ערפול עלול לפגוע ביסוד עצמו ,ושם אין די בסימן ובהנחה אלא נדרשת בהירות ,שיחה פתוחה ,ובירור שאינו משתמט. לא כל מה שנראה נכון מבפנים הוא בהכרח נכון במציאות ,ויש מצבים שבהם דווקא העשיה הגלויה ,המוסברת והברורה ,היא זו שבונה אמון פנימי וחיצוני ומונעת מכשול עתידי. האדם עלול לפעמים להסתתר מאחורי טענת כוונה טובה ,אך יוסף מלמד שכאשר מדובר בדברים יסודיים ,הכוונה הטובה אינה פוטרת מן הצורך במעשה ברור ומבוקר שאין עליו סימני שאלה. יש הבדל עמוק בין הנהגה אישית של חסידות לבין נורמה מחייבת ,והאדם נדרש לדעת מתי הוא רשאי לנהוג לפי דרגתו ,ומתי חובתו להעמיד את מעשיו על כללים ברורים שאינם תלויים בתחושותיו האישיות. במקומות שבהם האחריות מוטלת על האדם כלפי אחרים ,אין מקום להישען על נאמנות פנימית בלבד ,אלא נדרשת שקיפות ,הסבר ,והצבת גבולות ברורים ,כדי שהטוב לא ייהפך חלילה למקור של תקלה. הבחנה זו מלמדת דרך חיים של איזון ,לא חיים של חשדנות מיותרת ,אך גם לא חיים של פזיזות, אלא תנועה מדויקת בין ביטחון לבין בירור ,בין מסורת לבין אחריות מחודשת. מי שמתרגל לבירור במקום הראוי ,בונה לעצמו נפש ישרה שאינה נבהלת משאלות ואינה חוששת מבדיקה ,אלא רואה בה חלק מעבודת ה׳. כך הופכת סוגיה אחת בפרשת השבוע ליסוד מחנך ,המלמד שהחיים עצמם הם שולחן שיש להכינו כראוי ,לדעת מתי די בהכנה כללית ומתי חובה להוציא את הגיד בפניהם.
עיקר העניין: מן הסעודה שערך יוסף לאחיו נפרשת לפנינו תמונה של הנהגה מדויקת ,הנהגה שאינה נסחפת אחר חומרה סתמית ואינה נכנעת לקלות דעת ,אלא מהלכת בקו דק של אמת .יוסף מלמד שאין כל האיסורים שווים ואין כל ההיתרים שווים, ויש מקום שבו די במסורת ,בהיכר ובסימן ,ויש מקום שבו אין התורה מסתפקת בפחות מבירור גמור הנעשה לעין כל .השחיטה ,שהיתה אצל האבות הנהגה קדומה וקבלה מאבות ,די היה לה בפריעת בית השחיטה ובידיעה כללית ,אך גיד הנשה ,שהוא איסור עצמי הנוגע בגוף הדבר ובשורש המאורע של פגיעת יעקב ,אינו מתברר אלא בנטילה גלויה שאין אחריה ספק. ומתוך כך מתברר יסוד עמוק בעבודת האדם .אין יראת שמים אמיתית נבחנת רק במה שאדם נמנע ממנו ,אלא במה שהוא מוכן לברר עד הסוף .יש מי שמחפש שקט פנימי ומסתפק בהנחות ,ויש מי שמבקש אמת גם במחיר של עמידה גלויה ,של בירור שאינו נוח ,של אחריות שאינה מסתתרת .יוסף ,דווקא בשעת כוחו ובשעת שלטונו ,בוחר בדרך השניה .הוא אינו סומך על תחושה ואינו נשען על כוונה ,אלא מעמיד את ההיתר על יסודות של בהירות. וכאן נרמז עומק הנהגתו של יוסף ,שהוא מידת היסוד ,מידת הקיום .קיום אינו נבנה מערפול אלא מבהירות ,אינו נשמר מהסתרה אלא מגילוי .כשם שהתבואה נשמרת בזכות הברית ,כך ההיתר נשמר בזכות בירורו .מקום שבו האיסור דק ועמוק ,שם נדרשת עין פקוחה ולב ירא .מקום שבו הדרך ברורה ומסורה ,שם אפשר להלך בבטחה. וזו קריאה לדורות .לא להחמיר בכל דבר ולא להקל בכל דבר ,אלא לדעת היכן לעמוד והיכן להתקדם ,היכן להסתפק בסימן והיכן לדרוש ראיה ,היכן המסורת נושאת את האדם והיכן עליו לשאת את המסורת בעצמו .כך נבנה שולחן של קדושה ,כך נאכל לחם שאין בו חרפה ,וכך נעשית סעודת יוסף לסעודה שמלמדת דרך חיים ,שבה האמת גלויה ,ההיתר נקי ,והאדם עומד לפני קונו ביושר ובבהירות.