האיך חללו השבטים את השבת כאשר הלכו בשבת קודש מחוץ לתחום? האם רעב דוחה שבת קודם מתן תורה?

האיך חללו השבטים את השבת כאשר הלכו בשבת קודש מחוץ לתחום? האם רעב דוחה שבת קודם מתן תורה? פתיחתה של השאלה נוגעת בלב לבה של קדושת השבת קודם מתן תורה ,במקום שבו הזמן המקודש פוגש מציאות של גלות ,של רעב ,של שלטון זר ושל אימת מלכות ,ומתוך הפסוקים עצמם עולה זעקה שקטה אך חדה ,כיצד נמדדת שמירת שבת כאשר האדם עומד מול אילוצי החיים ומול הנהגה אלוקית נסתרת .התורה מספרת…

האיך חללו השבטים את השבת כאשר הלכו בשבת קודש מחוץ לתחום? האם רעב דוחה שבת קודם מתן תורה? פתיחתה של השאלה נוגעת בלב לבה של קדושת השבת קודם מתן תורה ,במקום שבו הזמן המקודש פוגש מציאות של גלות ,של רעב ,של שלטון זר ושל אימת מלכות ,ומתוך הפסוקים עצמם עולה זעקה שקטה אך חדה ,כיצד נמדדת שמירת שבת כאשר האדם עומד מול אילוצי החיים ומול הנהגה אלוקית נסתרת .התורה מספרת בפשטות הבוקר אור והאנשים שלחו ,תיאור תמים של יציאה עם שחר ,אך מדרשי חז״ל פותחים כאן שער רחב לעיון עמוק ,שער שבו מתברר

כי אין זה בוקר של חול אלא בוקר של שבת קודש ,ושם מתעוררת השאלה בכל חריפותה ,האם וכיצד הותר לשבטים לצאת מחוץ לתחום ביום השביעי. והנה נאמר בפסוק הבוקר אור והאנשים שלחו ,וביארו חז״ל במדרש רבה על פרשה זו ,שעל הפסוק וטבוח טבח והכן דרשו שערב שבת היה ,ואין והכן אלא לשבת ,שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו .ואם כן לפי דרשה זו יוצא ברור ,שמה שנאמר הבוקר אור אינו אלא בוקר של שבת שחרית ,ואם כך הדברים מתחדדים ביתר שאת ,האיך יצאו השבטים בשבת קודש והלכו מחוץ לתחום ,והרי אף קודם מתן תורה מצינו שקיימו האבות והשבטים את מצוות התורה ,ואפילו מצוות דרבנן ,וכפי שאמרו חז״ל שאברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין. מתוך כך מתייצבת השאלה במלוא קומתה ,כיצד יש ליישב בין דרשת חז״ל הקובעת שההכנה היתה לשבת ,לבין היציאה בפועל עם שחר ,והאם מדובר בהיתר הלכתי מחמת פיקוח נפש ,או בהיתר הנובע מקלות האיסור ,או בהבחנה בין הנהגת יוסף לבין הנהגת אחיו ,או שמא יש כאן יסוד עמוק יותר בהבנת קיום המצוות קודם מתן תורה ,ובחלוקה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ,בין איסור חמור לאיסור קל ,ובין הנהגה של יחיד קדוש לבין הנהגה של ציבור הנתון תחת אימת מלכות. הפסוק העומד ביסוד כל הסוגיה נאמר בפרשת מקץ ,בסיום מעשה הגביע ,שם מתארת התורה בפשטות אך בעומק רב את רגע היציאה" :הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמריהם" (בראשית מד ג). פסוק זה ,שנראה בתחילה כתיאור טכני של זמן היציאה ,הפך בדברי חז״ל לציר מרכזי בעיון על קדושת השבת בתוך מציאות של גלות .במדרש רבה על פרשת מקץ נאמר על הפסוק הקודם "וטבח טבח והכן" ,שערב שבת היה ,ואין לשון והכן אלא לשון הכנה לשבת ,כדרשת הכתוב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז ה) .מתוך דרשה זו עולה בבירור ,שהסעודה שיוסף ציוה להכין לאחיו היתה סעודת שבת ,וממילא הבוקר שלאחריה הוא בוקר של שבת קודש. רש"י (בראשית מד ג) מפרש את לשון הבוקר אור כפשוטו ,זמן האור הראשון של היום ,אך אין בדבריו שלילה לדרשת חז״ל על קדושת היום ,אלא שהוא עומד על פשט הכתוב ואינו נכנס כאן לעיון המדרשי .ומתוך כך נוצר המתח הידוע שבין פשט המקרא לבין דרשת חז״ל ,מתח שאינו סתירה אלא הזמנה לעיון עמוק יותר. הרמב"ן (בראשית כו ה) כבר הניח יסוד רחב ,שאבות האומה קיימו את התורה כולה קודם מתן תורה ,אך עיקר קיומה היה בארץ ישראל ,ואילו בחוץ לארץ לא נהגו בה אלא במה שקיבלו על עצמם מדעתם .יסוד זה עתיד לשמש אבן פינה בהבנת הנהגת יוסף ואחיו במצרים ,ובייחוד ביחס למצוות שבת ואיסוריה השונים. הכלי יקר בפרושו על התורה (בראשית מד ג) עומד על לשון הכתוב הבוקר אור ,ומבאר שאין התורה מדגישה זמן זה אלא כדי לרמוז על התחלה חדשה ,על תנועה מחודשת בעלילה ,ומכאן פתח להבין שדווקא בזמן של אור מתחדד הניסיון הרוחני ,כאשר האדם נדרש להכריע בין ערך פנימי לבין אילוץ חיצוני. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (בראשית מד ג) מדגיש ,שיציאתם של האחים נעשתה על פי ציווי

ברור של יוסף המשנה למלך ,ומתוך כך יש מקום לדון האם עצם הציווי והאימה הכרוכה בו יוצרים מציאות הלכתית שונה ,אף קודם מתן תורה ,ומכאן נפתח הפתח לסוגיית אימת מלכות שתתברר בהמשך. מתוך עיון בפסוק ובדברי מפרשי התורה מתחדדת השאלה עוד יותר ,שכן מצד אחד דרשת חז״ל קובעת את היום כיום שבת ,ומצד שני פשט הכתוב מתאר יציאה בפועל ,ומכאן מתבקש בירור הלכתי יסודי כיצד נתיישבו הדברים. שורש הבירור ההלכתי של השאלה נטוע בדברי הגמרא העוסקים בגדרי איסור שבת ,ובעיקר בשאלת תחומין ,מחמר ואימת מלכות ,שכולם יחד יוצרים מסגרת להבנת מעשה השבטים בבוקר אותו יום. בגמרא במסכת שבת (דף קנד ע״א) אמר רבי יוחנן שמחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום, וביארה הגמרא שאין בו לא חיוב סקילה ולא חטאת ,לפי שנאמר מגדף ונאמר עובד עבודה זרה ,מה להלן בעינן מעשה גמור אף כאן בעינן מעשה ,ומחמר אינו אלא הנהגה בדיבור ולא במעשה גמור. רש"י שם מבאר שמכיון שאין כאן מעשה בידיים אין דינו כחילול שבת גמור ,ומתוך כך נתברר יסוד גדול בדעת רבי יוחנן שישנם איסורי שבת שהם קלים במבנה החיוב שלהם. ובתוספות שם האריכו לבאר שאף שלדעת חכמים יש איסור בדבר ,מכל מקום אין זה בכלל המלאכות שחייבים עליהן סקילה וחטאת ,ונמצא שלפי שיטה זו יש מדרג ברור בתוך איסורי שבת עצמם בין חמור לקל. בגמרא במסכת עירובין (דף יז ע״א) נחלקו התנאים האם יש מלקות על איסור תחומין ,ולהלכה מבואר שם שיש דעה שאין לוקים על תחומין כלל .רש"י שם מפרש שטעם הדבר מפני שאין זה לאו שיש בו מעשה ,ותוספות מוסיפים לבאר שהיות והאיסור נלמד מדרשה ולא מפורש בתורה, יש לו מעמד קל יותר .יסוד זה חשוב מאוד לענייננו ,שכן יציאה מחוץ לתחום אינה שוות ערך למלאכות שבת המפורשות. בגמרא במסכת שבת (דף קל״ט ע״א) דן המהרש"א בדברי הגמרא בענין שתיית סתם יינם במקום אימת מלכות ,ומבאר שכשיש פחד ממשי מהשלטון ,התירו חכמים דבר האסור מדרבנן ,משום שגזרת חכמים לא נאמרה במקום סכנה או פחד גדול .מתוך דבריו עולה יסוד רחב ,שכאשר אדם נתון תחת אימה של שררה ,אין דנים את מעשיו כמעשה רצוני רגיל ,אלא כהתנהלות כפויה. ובגמרא במסכת יומא (דף כח ע״ב) אמרו שאברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין ,ודנו הראשונים כיצד יש ליישב זאת עם העובדה שקיום התורה קודם מתן תורה לא היה מחייב. מדברי הגמרא עולה בבירור שקיום זה היה הנהגה של חומרא ושלמות ,ולא מסגרת של חיוב גמור בכל פרטיה ,ומתוך כך נפתח פתח רחב להבחנה בין קיום מצוות חמור לבין ויתור על איסור קל בשעת הדחק. מתוך עיון בדברי הגמרא ורש"י ותוספות מתברר שיש תשתית תלמודית מוצקה להבחנה בין איסור שבת חמור לאיסור קל ,בין מעשה גמור להנהגה צדדית ,ובין מצב של רווחה למצב של

אימת מלכות ,ואלו הם הכלים ההלכתיים שבעזרתם ניתן להתקדם אל דברי הראשונים והאחרונים שהעמיקו בביאור מעשה השבטים. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית מד ג) פירש שהכתוב מדגיש הבקר אור כדי ללמד שלא התאחרו, ושנשתלחו מיד עם תחילת היום ,וניכר בדבריו שהדגש אינו על בחירתם אלא על הנהגת הסיפור, שמוציאם מיד לדרך בטרם יפתחו פיהם .ומתוך זה מתחדד שיסוד המעשה הוא זריזות של שליחות ולא טיול של רשות. רבי שמואל בן מאיר הרשב"ם (בראשית מד ג) העמיד את לשון שלחו על שליחות גמורה מצד בית יוסף ,שהרי כל מהלך הפרשה הוא סדר של פקודה וביצוע ,והם אינם פועלים כעומדים ברשות עצמם .ומתוך כך יש מקום גדול להבין שכל יציאתם היתה מסגרת כפויה של מלכות ולא מעשה עצמאי. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית מד ג) ביאר ששלחו היינו הוזמנו לצאת ולנסוע ,והדגיש שהכל נעשה בהכוונת בעל הבית של מצרים ,ומזה ניכר שכאן עיקר הדיון איננו רק איסור הליכה, אלא עצם השאלה כיצד נמדדת הנהגה של קדושה כאשר האדם נתון ביד אחרים. רבנו בחיי בן אשר (בראשית מד ג) עמד על כך שהתורה תולה את האור עם השילוח ,ללמד שיש כאן מהלך של השגחה ,שבשעה שנדמה שהאור עולה והדרך נפתחת ,מיד מתהפך הדבר לרדיפה וחקירה .ומתוך דבריו עולה נקודת עומק ,שהאור של הבקר אינו בהכרח אור של מנוחה אלא אור של נסיון ,ושם נבחנת ההנהגה בשבת ובקדושה. רבי יעקב בעל הטורים (שמות טז ה) קשר את לשון והכינו להכנה לשבת ,ומכח זה מתיישבת דרשת חזל על והכן שבפרשת מקץ ,ומתוך כך נבנית ההנחה שהכנה זו שייכת דווקא למלאכת הכנה לסעודה ולכבוד שבת .ומכאן פתח רחב להבין שכאשר דרשו והכן לשבת ,כוונתם להעמיד את עיקר השמירה במקום החמור של מלאכות שבת ,ולא בהכרח בכל פרטי הגדרים הדקים. והנה מכל דברי המפרשים הללו עולה קו אחד ,שהפסוק מדגיש יציאה של שליחות תחת יד השלטון ובמהירות של הכרח ,ומתוך כך נקבעת מסגרת העיון ,האם בהנהגה קודם מתן תורה, ובפרט בחוץ לארץ ובמצב של ציווי ואימה ,נמדד האדם באותה מידה בכל פרט ופרט ,או שמא יש מקום להבחנה בין מה שחומרו גמור לבין מה שדינו קל יותר ,ועל גבי זה ייבנו דברי הפוסקים המאוחרים שהעמיקו במפורש בסוגיית תחומין ,פיקוח נפש ,אימת מלכות ,וחלוקת החומרות במציאות של גלות. רבי יוסף קארו בשלחן ערוך (או"ח סימן שצז סעיף א) ,פסק עיקר דיני תחומין ,ומתוך לשונו ניכר שהאיסור נידון בגדרי שבות ,וכאשר כל היציאה היא לצורך של מצוה או לצורך גדול ,יסוד הדבר תלוי בכח ההיתר של שבות במקום צורך ,ובכך נקבע הציר ההלכתי לשאלה כיצד יכלו לצאת כאשר המציאות דוחקת. רבי משה איסרליש הרמ"א (או"ח סימן שכח סעיף ב) ,העמיד כלל גדול שכל ספק נפשות דוחה שבת ,ומתוך כך נבנה הצד העיקרי שכתב ספר חנוכת התורה ,שהרעב העוטף את יעקב ובני ביתו

נידון כענין שיש בו פיקוח נפש ,ומכיון שפיקוח נפש דוחה שבת ,נמצא שכל צעד שנעשה לצורך הצלת הנפשות אינו בכלל חילול ,אלא בכלל קיום רצון התורה עצמה ,שמסרה את השבת לחיים ולא את החיים לשבת. המגן אברהם (או"ח סימן שכח ס"ק ב) ,ביאר שכאשר ניכר שמתחילה יש חשש סכנה ,אין ממתינים עד שתתברר הסכנה בפועל ,אלא מקדימים לעשות כל מה שנצרך להצלה ,ומתוך דבריו מתחדדת נקודה שייכת מאוד למעשה השבטים ,שהרעב אינו אירוע חד פעמי אלא תהליך מתמשך הממית לאט ,וכשאין מזון בבית ,כל מסע להשגת מזון יכול להיות בכלל פעולת הצלה ממש. רבי דוד הלוי סגל הט"ז (או"ח סימן שכח ס"ק ה) ,כתב שהיתר פיקוח נפש דוחה שבת אינו רק כשכבר בא החולי ,אלא אף כשיש חשש סביר שהימנעות תביא לידי סכנה ,ומתוך דבריו עולה שהדוחק של שנות הרעב אינו רק צער ,אלא מציאות המסכנת ,והמעשה של ירידה למצרים ושל היציאה בבקר אור אינו סתם הליכה אלא דרך הצלת חיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מראדין במשנה ברורה (סימן שצז ס"ק א) ,כתב בביאור דין תחומין שהאיסור לצאת חוץ לתחום הוא מגדרי שבות ,וביאר את פרטי המדידה וההגדרה של אלפים אמה ,ומתוך דבריו עולה שבמקום ספק גדול ובפרט במקום צער וצורך גדול ,יש מקום לצירופי קולא כפי שיתבאר לפי כללי הפוסקים ,ומכאן נתחדד טעם גדול לדברי המתרצים שהעמידו מעשה זה על תחומין שהם קלים משאר מלאכות שבת. מו"ר הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן פז) ,דן בכמה מקומות בגדרי שבות במקום צורך גדול וביחס לצירופי היתר בשעת הדחק ,ומבאר יסוד גדול שאין לדמות שבות לשבות ,אלא כל שבות נמדד לפי טעמו וגדרו ,ומכאן דרך ישרה להבין את המתרצים שהעמידו את המעשה על תחומין ,שכאשר האיסור קל יותר ,והצורך גדול יותר ,מצטרפים יחד גורמים שמטים את הכף להיתר ,בפרט כשהמציאות היא תחת שלטון ואימה. רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן סג) ,כתב שכאשר תחומין הם מדרבנן, ואף אם מצינו שקיימו אף מצוה דרבנן ,מכל מקום במקום אימת מלכות יש מקום גדול להקל, ובפרט שהיציאה אינה מעשה של רשות אלא תגובה לציווי ולפחד ,ודימה זאת למה שדנו הפוסקים בהיתרים שנאמרו במקום אימה ,שמתוך יראתם עושים מה שנצטוו ,וממילא אין כאן הנהגה רגילה שנשקלת באותה מידה. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. הנפקא מינה הראשונה היא בהערכת מציאות של רעב ומחסור אם דינה כפיקוח נפש ,שכאשר מדובר במציאות של מחסור העלול להביא לידי סכנה ,אין רואים זאת כצער בלבד אלא כחשש נפשות ,ומכח זה נדחים איסורי שבת לפי כללי הפוסקים ,ובפרט כאשר מדובר בפעולה שמטרתה השגת מזון חיוני לקיום החיים. הנפקא מינה השניה היא בהבחנה בין איסורי שבת חמורים שיש בהם חיוב סקילה וחטאת ,לבין איסורי שבות ותחומין שהם מדרבנן ,שבמקום צורך גדול או חשש סכנה ,או במקום שיש צד של

כפיה ,מצטרפים צירופי היתר ,והאדם חייב לדעת להבחין בין שמירת שבת של קדושה פנימית לבין חומרות שאינן עומדות במקום דחק גדול. הנפקא מינה השלישית היא בדין אימת מלכות ובכח הציווי ,שכאשר אדם נדרש על ידי רשות שלטונית או בעל סמכות שיש בידו להזיקו ,יש לדון האם מעשיו נחשבים מעשה רצון או מעשה של כפיה ,ובמקומות שבהם האיסור הוא מדרבנן ,או כאשר יש חשש סכנה ,מצינו בפוסקים שדנו בצירופי קולא ,ומתוך זה נלמד גם לימינו ביחס למצבי חירום ,בדיקות ,פקודות או מצבים שבהם אדם נדרש לפעול כדי למנוע סכנה לעצמו או לאחרים. הנפקא מינה הרביעית היא בשאלת הנהגת חומרא אישית ,שכאשר אדם מקבל על עצמו הידורים וחומרות ,עליו לדעת שגדר החומרא אינו להפוך לעול המשבש את דעתו ואת אחריותו במצבי דחק ,אלא החומרא נועדה לגדל את יראת השמים בשעת רווחה ,ואילו בשעת צורך גדול יש לשקול כל דבר לפי כללי ההלכה ,ובפרט באיסורי דרבנן. הנפקא מינה החמישית היא בהבנת מדרג המצוות קודם מתן תורה כמסגרת רעיונית ,שממנה נלמד שגם לאחר מתן תורה יש מקום להבחין בין עיקר הדין לבין תוספות הנהגה ,ובין עיקרי קדושת שבת לבין פרטי סייגים שניתנו להעמיד את הקדושה ,ומתוך כך האדם לומד אחריות פנימית להכיר את יסודות ההלכה כדי שלא יטעה בין קדושה אמיתית לבין בלבול של רגשות. הנפקא מינה הששית היא ביחס לשאלת תחומין בשבת בזמננו ,שכאשר אדם נמצא במקום שבו היציאה מחוץ לתחום נדרשת לצורך גדול ,עליו לברר האם מדובר בתוספת תחום על ידי עירוב תחומין ,או במקום שאין תחומין מן התורה ,או בשעת הדחק שיש בה צדדי היתר ,וכל זה מחייב ידיעה מוקדמת והכנה לפני שבת ,כי בשבת עצמה אין האדם רשאי להכריע מתוך לחץ בלא בירור. ומכח כל הנפקא מינות הללו מתברר שהשאלה אינה רק מה עשו השבטים ,אלא כיצד האדם שומר שבת בתוך עולם של לחצים ,דחק ,פחד ,ומצבים מורכבים ,מבלי לאבד את קדושת השבת ומבלי לעוות את ההלכה. השאלה של חילול שבת לכאורה בפרשת מקץ איננה רק שאלה הלכתית טכנית ,אלא שער רחב להבנת מהותה של שבת כאשר היא יורדת אל תוך מציאות של גלות ,רעב ופחד .שבת איננה מתקיימת בחלל סטרילי ,אלא בתוך עולם סוער שבו האדם נדרש להכריע בין קודש לחול ,בין אידיאל למציאות ,ובין הנהגה של שלמות להנהגה של הישרדות .השבטים אינם יושבים בבית מדרש רגוע אלא עומדים מול שלטון זר ,מול רעב המאיים על חיי אביהם ועל קיומם ,ומול ציווי חד וברור של משנה למלך מצרים .בתוך מציאות כזו ,מתברר שקדושת השבת אינה נמדדת רק בשאלה האם האדם זז אלפים אמה ,אלא בשאלה העמוקה יותר ,האם הוא מבטל את רצון השם או מגשים אותו בתוך המציאות. השבת ניתנה להיות אות בין השם ובין ישראל ,אך אות זו נושאת בתוכה חיים ולא מוות ,יציבות ולא קריסה .כאשר שמירת שבת הופכת לניתוק מן האחריות לחיים ,אין זו שבת של תורה אלא עיוות של קדושה .ומתוך כך מתברר שמה שנראה כיציאה מחוץ לתחום הוא למעשה תנועה פנימית עמוקה בתוך תחום רצון השם ,שמסר את השבת בידי החיים ולא מסר את החיים בידי השבת.

יתרה מזו ,עצם העובדה שהמדרש תולה את הסיפור בשבת באה ללמד שלא מדובר בסיפור טכני של יציאה בבוקר ,אלא בניסיון רוחני חריף .שבת היא הזמן שבו האדם אמור להניח את שליטתו ולהעיד שהעולם שייך לבוראו ,אך כאן נבחנת השאלה האם גם כאשר העולם לוחץ ,האדם עדיין שומר אמונים לקדושה מבלי להפוך אותה לאכזרית כלפי החיים .זהו עומק השבת בגלות, שבת שאינה מנותקת מהמציאות אלא פועלת בתוכה ומכוונת אותה. ומכאן עולה יסוד רעיוני רחב ,שהקדושה האמיתית איננה בריחה מן העולם אלא הנהגה נכונה בתוכו .השבטים לא ביטלו את השבת ,אלא נשאו אותה עמם גם אל הדרך ,גם אל הפחד ,גם אל המפגש עם השלטון הזר .שבת כזו איננה שבת של מנוחה גופנית בלבד ,אלא שבת של אחריות, של אמון ושל הבנה עמוקה מה השם מבקש מן האדם ברגע זה. ההרחבה המחשבתית של סוגיה זו נוגעת בלב אחת השאלות העמוקות ביותר בעבודת השם, כיצד נראית נאמנות כאשר המציאות עצמה סותרת לכאורה את האידיאל .האדם הדתי מבקש יציבות ,גבולות ברורים ,קווים שאינם זזים ,אך החיים מלמדים שהקב״ה מנהיג את עולמו לא אחת דרך אזורי דמדומים ,מקומות שבהם אין תשובה פשוטה ואין תבנית מוכנה .שם בדיוק נבחנת גדלותו של אדם ,לא בשמירת השגרה אלא ביכולת לשאת קדושה גם כשהקרקע רועדת. השבטים גדלו בבית יעקב ,בית של אמת ,של מסירות ,של קיום דבר השם גם במחיר כבד. דווקא משום כך השאלה חדה כל כך ,כיצד ייתכן שדווקא הם יוצאים בשבת .אך כאן מתברר יסוד מחשבתי עמוק ,שהאידיאל אינו נבחן רק בהיצמדות צורנית אלא ביכולת להבין מהו רצון השם בשעה זו ממש .יש מצבים שבהם קיום רצון השם אינו נראה כהתאמה חיצונית לכל פרט ,אלא כהקשבה עמוקה למגמת התורה כולה. השבת מסמלת שלמות ,אך שלמות שאינה קופאת אלא חיה .אידיאל שאינו יודע לרדת אל המציאות עלול להפוך לאבן כבדה ,ואילו אידיאל חי יודע מתי להופיע במלוא תוקפו ומתי לפנות מקום לחיים עצמם .אין זה ויתור על אמת אלא נאמנות עמוקה יותר לאמת רחבה ,אמת הרואה את האדם ,את משפחתו ,את אחריותו ואת סכנותיו. ומכאן נפתח שער להבנת עבודת השם בכל הדורות ,שאין התורה מבקשת מן האדם להיות מלאך אלא אדם ההולך לפני אלוקיו בתוך עולם מורכב .דווקא ההלכה ,על כל דקדוקיה ,ניתנה כדי להאיר את הדרך בתוך המציאות ולא כדי למחוק אותה .וכאשר אדם עומד בפני הכרעה קשה ,אין הוא בורח אל קיצוניות אלא מחפש באחריות ובענוה את הקול האלוקי העולה מתוך הסוגיה כולה. מתוך כך מתברר שהמתח בין אידיאל להכרעה איננו כשל אלא ייעוד .הקב״ה מפקיד בידי האדם תורה חיה ,תורה הדורשת עמל ,אחריות ויראה ,ולא קוד טכני .ושם ,במתח הזה ,נולדת עבודת השם הבוגרת ,שאינה מתבלבלת מן המציאות ואינה מוותרת על הקדושה. ההרחבה המוסרית של הדברים נוגעת בשורש האחריות המוטלת על האדם הירא ,לא רק לשמור מצוות אלא לשמור על לב חי ,רגיש וענו בתוך עולם שאינו תמיד מסודר .קל מאוד להיות מחמיר כאשר אין לחץ ,ואין פחד ,ואין אחריות על אחרים .אך המבחן האמיתי של יראת שמים

מתגלה דווקא בשעת דחק ,כאשר ההכרעה נוגעת לא רק לעצמו אלא לחיי אחרים ,לכבוד אביו, לקיום משפחתו ולעתידו הרוחני. השבטים מלמדים שאין עבודת השם בנויה רק על היכולת לומר לא ,אלא גם על היכולת לשאת באחריות .מוסר התורה אינו מבקש אדם הבורח מן המציאות בשם הקדושה ,אלא אדם הנכנס אל המציאות ומביא אליה קדושה מתוך אחריות ,יראת שמים ושיקול דעת .יש יראה שמקפיאה את האדם ויש יראה שמעמיקה אותו ,וההבדל ביניהן ניכר דווקא בשעת מבחן. מתוך כך מתברר שמוסר התורה מחייב זהירות כפולה .מצד אחד לא להקל ראש בקדושת שבת ולא להפוך את ההיתרים לדרך חיים .מצד שני לא להפוך את הקדושה לחרב הפוגעת בחיים. המוסר האלוקי דורש לב רגיש ,שאינו משתמש בהלכה כדי לברוח מאחריות ,ואינו משתמש באחריות כדי לרמוס את ההלכה. ומכאן מתבררת נקודה מוסרית חדה ,שהאדם נדרש לשאול את עצמו לא רק מה מותר ומה אסור ,אלא מה מבקש ממני השם ברגע זה .שאלה זו איננה ויתור על הלכה אלא העמקה בה ,והיא דורשת יושר פנימי ,ענווה והכרה במגבלות האדם .זהו מוסר של בני תורה החיים בתוך עולם אמיתי ,ולא בתוך דפים בלבד. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם הירא נבחן לא רק בשמירת הגבולות אלא ביכולת לשאת אחריות בשעה שהמציאות לוחצת ,ושם מתברר אם יראת השמים שלו עמוקה או חיצונית. יש זמנים שבהם החומרה האמיתית היא דווקא האחריות ,ההקשבה והאומץ להכריע מתוך כלל התורה ולא מתוך פרט מבודד. שמירת שבת איננה בריחה מן החיים אלא קידוש החיים ,והאדם נדרש לדעת להבחין מתי הוא שומר על השבת ומתי הוא משתמש בה כדי להימלט מן האחריות. בעולם של פחד ,לחץ וציווי חיצוני ,נמדדת גדלותו של אדם ביכולת לשמור על צלם אנוש ועל יושר פנימי מבלי לאבד את קדושת ההלכה. כל אדם פוגש מצבים שבהם אין תשובה פשוטה ,ושם נדרשת עבודת השם בוגרת ,שקולה וענוה, שאינה מוותרת על הקדושה אך גם אינה מתעלמת מן המציאות.

עיקר העניין: מתוך העיון בכל שלבי הסוגיה מתברר כי לא סיפור של יציאה פיזית בלבד מונח כאן ,אלא בירור עמוק על דמותה של שבת כאשר היא יורדת אל תוך מציאות של רעב ,פחד וגלות .השבטים אינם עומדים מול שולחן ערוך מסודר אלא מול מציאות חיים לוחצת ,שבה כל צעד נושא עמו אחריות כבדה לחיי אביהם ולגורל המשפחה כולה .התורה ,בדרשת חז״ל שקובעת כי אותו בוקר היה בוקר של שבת קודש ,אינה באה להאשים אלא להעמיק ,ללמד כיצד נראית שמירת שבת כאשר היא נבחנת מחוץ לאזורי הנוחות.

עיקר העניין -המשך: מן המקורות מתברר יסוד גדול ,שאין שבת נמדדת רק בתנועה של הגוף אלא בכיוון של הלב .יש איסורים חמורים ואיסורים קלים ,יש הנהגה של חומרא ויש הנהגה של אחריות ,ויש מצבים שבהם עצם השהיה והקיפאון הם חילול הרצון האלוקי יותר מן ההליכה .השבטים ,כל אחד לפי דרכו והבנתו ,פעלו בתוך מסגרת של כפיה ,של רעב ושל אימת מלכות ,ובמציאות כזו אין דנים את המעשה במנותק מן ההקשר ,אלא שוקלים אותו לאור מגמת התורה כולה, שהיא תורה של חיים. ובין השורות עולה קול דק של שבת אחרת ,שבת שאינה בורחת מן העולם אלא נכנסת אליו ,שבת שאינה סוגרת את העיניים אלא פוקחת אותן באחריות וביראה .זוהי שבת של גלות ,שבת שאין בה מנוחה גמורה אך יש בה נאמנות עמוקה ,שבת שבה האדם נדרש לשאת קדושה גם כאשר הדרך קשה והאור מטעה .וכך הופכת השבת מאבן בוחן של פרטים ,לנשמה חיה המלווה את האדם בכל דרכיו. ומתוך כך נחתם העניין במסר חד וברור ,שאין עבודת השם בנויה על קיצוניות אלא על אמת ,אמת היודעת להבחין ,לשקול ,ולשאת באחריות מתוך יראת שמים .השבת שנשמרה בתוך הרעב והפחד היא עדות לכך שהתורה ניתנה לבני אדם ,לא למלאכים ,ודווקא בכך מתגלה קדושתה הגדולה ,קדושה ההולכת עם האדם גם בבוקר שבו האור עולה ,והדרך עדיין ארוכה.