איך החמור של בנימין הסכים ללכת כאשר על גבו היה גביע גנוב?!

איך החמור של בנימין הסכים ללכת כאשר על גבו היה גביע גנוב?! הפסוק "הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" נראה לכאורה כתיאור פשוט של יציאה לדרך ,אך כבר במבט שני מתעוררת תמיהה עמוקה .אם האנשים הלכו ,מה חידשה התורה בהוספת המילים וחמוריהם .וכי יש אדם ההולך לדרך ואינו מוליך עמו את חמורו .ואם התורה האריכה כאן בלשונה ,אות הוא שיש בדבר תוכן פנימי המבקש להישמע. והנה…

איך החמור של בנימין הסכים ללכת כאשר על גבו היה גביע גנוב?! הפסוק "הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" נראה לכאורה כתיאור פשוט של יציאה לדרך ,אך כבר במבט שני מתעוררת תמיהה עמוקה .אם האנשים הלכו ,מה חידשה התורה בהוספת המילים וחמוריהם .וכי יש אדם ההולך לדרך ואינו מוליך עמו את חמורו .ואם התורה האריכה כאן בלשונה ,אות הוא שיש בדבר תוכן פנימי המבקש להישמע. והנה הזוהר הקדוש מעמיד שאלה זו בכל חריפותה ,שכיון שהם הלכו היה די לומר והאנשים שלחו ,ומה צורך להזכיר גם את החמורים .ומתוך קושיה זו נפתחת תהום של עיון ,שכן אין מדובר כאן בעוד פרט צדדי אלא בנקודה הנוגעת לעצם מהלך ההשגחה בפרשה כולה. שהרי באותה שעה ממש היה גביע הכסף טמון באמתחת בנימין ,גביע שנגנב כביכול ,וחמורו של בנימין נושא על גבו חפץ של עוול והאשמה .וכאן מתעוררת שאלה נוקבת ,איך החמור הולך. כיצד בהמה של שבטי י־ה ,אשר קדושתם חקוקה בעצמותיהם ,מסכימה לשאת על גבה חפץ של

גניבה .והרי מצינו בדברי חז״ל שבהמותיהם של צדיקים אינן נכשלות אפילו בדבר איסור קל ,ואם כן כיצד כאן לא עצר החמור את צעדיו ולא סירב להמשיך בדרכו. ועוד יש להקשות ,שהרי כל מהלך יוסף עם הגביע אינו אלא תכנית מורכבת ,מהלך של נסיון, של צער ושל בירור .וכאן עולה השאלה העמוקה ביותר ,האם יוסף ידע מראש שתכניתו תצלח, או שמא ביקש לבחון אם יש לה הסכמה מן השמים .ואם כן ,האם החמור עצמו נעשה כלי לבירור רצון השם ,והאם שתיקתו והליכתו הן סימן לכך שהמעשה אכן נגזר מלמעלה. מתוך כך מתברר שאין זו שאלה על חמור בלבד ,אלא שאלה על שותפות הבריאה כולה במהלך האלוקי ,על גבולות הבחירה האנושית ,ועל האחריות של אדם גדול המבקש לקרוא סימנים מתוך המציאות .כאן נפגשים אדם ובהמה ,שמים וארץ ,תכנית אנושית ורצון אלוקי ,והכל מרוכז בצעד אחד פשוט לכאורה ,צעדו של חמור הנושא גביע. הפסוק שממנו נובעת כל השאלה נאמר בפרשת מקץ ,בתוך רצף ההתרחשויות הדרמטי של מעשה הגביע" :הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" (בראשית מד ג) .פסוק זה טעון עיון ,שכן התורה יכלה להסתפק באמירה והאנשים שלחו ,וכבר היה מובן מאליו שחמוריהם עמהם. הזוהר הקדוש עמד על כך בפירוש ,ובזוהר חלק א (דף קצג ע"א) הקשה ,מאחר שהאנשים הלכו, מה צורך להזכיר גם את החמורים ,והרי אין דרכה של תורה להוסיף מילה שאין בה צורך .ומבאר הזוהר שם ,שאין זו תוספת לשון בלבד אלא רמז עמוק לכך שגם החמורים היו שותפים במהלך, ולא כשותפות טכנית אלא כשותפות מהותית במהלך ההשגחה ,שכל הבריאה נגררת אחר האמת או אחר הדין שנגזר מלמעלה. ומכאן יש לצרף את דברי הגמרא במסכת תענית (דף כד ע"א) ,שם מסופר על חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת ,שהיה נשכר למלאכה ,ובכל ערב היו מניחים עליו שכרו והיה חוזר לבית אדוניו מעצמו, ואם הוסיפו לו או גרעו ממנו לא היה זז ממקומו .ופעם אחת שכחו עליו זוג סנדלים ,ולא הלך עד שהסירו ממנו את הדבר שאינו שלו .ושם בגמרא מתברר יסוד גדול ,שבהמתו של צדיק מושפעת מקדושתו ,ואינה מסכימה לשאת עוול ,גזל או חריגה מן האמת ,אפילו בלא דעת. רש"י בגמרא (שם) מבאר שהדבר אינו מצד חכמת הבהמה אלא מצד זכות הצדיק ,שקדושתו פועלת גם על מה שתחת רשותו .ומתוך דבריו מתחדד היסוד שמה שנראה כהתנהגות טבעית של בהמה ,אינו אלא השתקפות של מדרגת בעליה. מתוך כך בא ספר קהלת יצחק ,ומביא בשם רבי אליעזר יצחק זצ"ל חתנו של הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל ,ביאור עמוק למעשה יוסף .לפי דבריו ,יוסף הצדיק ביקש לצער את אחיו ולהביאם לידי בירור פנימי ,אך לא ידע אם תכנית זו זוכה להסכמת שמים .ולכן לא הסתפק בהטמנת הגביע באמתחת בנימין בלבד ,אלא הניחו על החמור ,כדי לבחון אם בהמה של שבטי י־ה תסכים לשאת על גבה חפץ של גניבה .וכאשר ראה יוסף שהחמור הולך ואינו מסרב ,הבין שיש למהלך זה רשות מלמעלה ,ואז צוה לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים והשגתם. מתוך הפסוק ,דברי הזוהר ,וסיפור הגמרא ,מתברר יסוד עמוק ,שאין התורה מספרת כאן פרט

טכני אלא מצביעה על כך שהמהלך כולו קיבל חותם של הסכמה שמימית ,עד שגם הבהמה נמשכה אחר גזירת האמת. יסוד גדול מצינו בדברי המפרשים ,שהשפעת מדרגת האדם אינה נעצרת בגופו ובמעשיו בלבד, אלא חודרת גם אל הסובב אותו ,אל קנייניו ואל בהמותיו ,עד שהמציאות כולה נעשית שותפה למדרגתו הרוחנית. הרמב"ן בפרושו על התורה (בראשית א כו) כתב בביאור מעלת האדם שנברא בצלם אלוקים ,שכח זה פועל הנהגה והשפעה על כל אשר תחת רשותו ,וכאשר האדם מתקדש ומדבק עצמו באמת, נמשכים אחריו גם כוחות הטבע ,וכל שכן בעלי חיים המשועבדים לו .ומתוך דבריו עולה יסוד, שאין התנהגות בהמה של צדיק מקרה חיצוני אלא תולדה ישירה של הנהגת בעליה. רבנו בחיי בן אשר (בראשית כד לב) עמד על כך שבהמת אברהם אבינו נזכרה בתורה בהקשר של שליחות אלוקית ,ללמד שהקדושה חלה גם על הכלים הנושאים את רצון השם .ומבאר שם שכאשר השליחות אמתית וישרה ,אין הבריאה מתנגדת לה אלא משתפת פעולה עמה. החיד"א בספרו פתח עינים על אגדות הש"ס (תענית כד ע"א) ביאר בסיפור חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת ,שאין זה נס מקרי אלא גילוי של מדרגה ,שכאשר הצדיק דבוק באמת מוחלטת ,אפילו בהמתו אינה סובלת עוול ,מפני שהעוול זר למציאות שנוצרה סביבו .ומכאן למד החיד"א שהבריאה כולה חשה באמת ושקר לפי מדרגת האדם המנהיג אותה. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (בראשית מד ג) כתב על לשון וחמוריהם ,שהתורה רמזה בזה שהמהלך לא היה רק אנושי אלא כלל את כל מסגרת חייהם ,ואף בהמותיהם לא יצאו מגדר הנהגת ההשגחה .ומתוך דבריו מתברר ,שכאשר התורה מדגישה פרט כזה ,כוונתה ללמד שהמהלך כולו היה מונהג מלמעלה ,ולא רק פרי תכסיס אנושי. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער ל) האריך לבאר שהשגחת השם אינה פועלת רק דרך דיבור ונבואה ,אלא גם דרך הטבע עצמו ,וכאשר נגזרת אמת בעולם ,הטבע מתיישר עמה, ואילו כאשר יש עוול שאין לו קיום ,המציאות עצמה דוחה אותו .יסוד זה מאיר באור מיוחד את מעשה החמור ,שאינו אלא ביטוי טבעי להשגחה הפועלת בדרכה. מתוך דברי המפרשים מתברר קו אחד ברור ,שאין כאן חמור שהחליט מדעת עצמו ,אלא מציאות של קדושה ואמת שפעלה עד אחרון הכלים ,וכאשר המהלך קיבל גושפנקה שמימית ,גם הבהמה הלכה עמו ,ללא התנגדות. רבי יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר ד פרק כט) כתב שאין ההשגחה ניכרת תמיד בניסים גלויים, אלא פעמים רבות נרמז רצון השם דרך הנהגת הטבע עצמו ,אך הזהיר שקריאת סימנים זו אינה מסורה אלא לאנשים גדולים שדרכיהם מיושרות בתורה וביראה ,ושאינם מבקשים תועלת אישית אלא בירור אמת .ומתוך דבריו עולה שיוסף הצדיק ,שמעשיו כולם היו לשם בירור מהלך ההשגחה הכללית ,היה במדרגה הראויה לקרוא סימן כזה.

רבי משה אלשיך (בראשית מד ג) עמד על כך שהתורה הדגישה וחמוריהם כדי ללמד שלא היה כאן מקרה ,אלא מהלך מדויק שנמשך בהשגחה פרטית ,ומבאר שהחמור לא היה כלי פסיבי אלא חלק ממנגנון הבירור האלוקי ,שכן כאשר נגזרה גזירה של אמת ,אין הבריאה מערימה עליה מכשול. ומתוך דבריו ניכר שהליכת החמור אינה סימן חיצוני אלא חלק מהמהלך עצמו. רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים על אבות (פרק ה) דן בגדרי סימן וסגולה ,והזהיר מהפיכת הסימנים לדרך הנהגה קבועה ,אך כתב שכאשר אדם גדול עומד בצומת גורלי של הנהגת כלל, מותר לו להתבונן אם המציאות נפתחת לפניו או נסגרת בפניו ,שכן גם זו דרך שהשגחה מרמזת בה .ומתוך זה מתיישבת הנהגת יוסף ,שלא ביקש נס אלא התבונן אם הדרך נסגרת או נפתחת. רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (בראשית מד ג) כתב שדקדוקי הפסוקים בפרשה מורים שיוסף פעל בזהירות גדולה ,ולא מיהר לרדוף אחרי אחיו עד שראה שהמהלך מתקדם ללא עיכוב, ומכאן למד שכל הנהגת הצדיקים הגדולים נמדדת לא רק בכוונה אלא גם בבירור אם השמים מסייעים למעשה .ומתוך דבריו עולה שהליכת החמור היתה אחד מאותם בירורים. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן קלט) דן בגדרי אמונה וביטחון ,וכתב שאין ראוי לאדם פשוט לבחון את דרכו על פי סימנים ,אך אדם גדול שכל חייו מיושרים על פי תורה ,ומעשיו מכוונים לצורך כלל ישראל ,רשאי להתבונן אם נפתח לו פתח מן השמים ,לא כתחליף להלכה אלא כהצטרפות של סייעתא דשמיא .יסוד זה מאיר את מעשה יוסף באור של אחריות ולא של ניחוש. מתוך דברי המפרשים מתברר קו ברור ,שאין כאן שימוש בסימן כמעשה ניחוש ,אלא קריאה עמוקה של הנהגת ההשגחה במציאות ,קריאה השייכת רק למי שנקי מחשבונות אישיים ופועל לשם בירור האמת והנהגת הכלל. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. הנפקא מינה הראשונה היא בגבולות השימוש בסימנים ,שאין אדם רשאי לבנות הנהגה מעשית על סימנים מקריים ,מחשבות לב או התרחשויות טבעיות ,אלא אם כן מדובר באדם גדול שמעשיו נקיים מכל נגיעה אישית וכל כוונתו לשם שמים ,וגם אז אין הסימן קובע את הדין אלא מצטרף להבנת המהלך הכללי. הנפקא מינה השניה היא בהבנת השפעת מעשי האדם על סביבתו ,שאדם העומד באמת ,ביושר וביראת שמים ,אינו משפיע רק על עצמו אלא על כל אשר תחת רשותו ,על בני ביתו ,על סביבת עבודתו ,ואף על החפצים והכלים שבהם הוא משתמש ,עד שנוצר מרחב של אמת שאינו סובל עוול ושקר. הנפקא מינה השלישית היא באחריות המנהיג והמחנך ,שאין די בכוונה טובה ובתחכום ,אלא נדרש בירור מתמיד אם הדרך נפתחת מן השמים או נחסמת ,ואם המציאות עצמה מתיישרת עם המהלך או מתנגדת לו ,ומתוך כך נמדדת גדלותו של מנהיג שאינו דוחף בכח אלא מקשיב להשגחה.

הנפקא מינה הרביעית היא ביחס לחינוך לאמת ,שלימוד היושר אינו רק בדיבורים אלא ביצירת מציאות חיה שבה גם הקטן והחלש ,ואפילו בהמה שאין בה דעת ,אינם נושאים עוול ,ומתוך כך נבנית חברה שמכירה באמת לא מפחד אלא מחיבור פנימי. הנפקא מינה החמישית היא בהבחנה בין ניחוש אסור לבין קריאת השגחה מותרת ,שניחוש מבקש לעקוף אחריות והכרעה ,ואילו קריאת השגחה באה לאחר עמל ,תפילה ובירור ,ורק כדי לחזק דרך שכבר נבחנה לאור התורה והשכל הישר. ומכח כל הנפקא מינות הללו מתברר ,שאין סיפור החמור פרט אגדי בלבד ,אלא מורה דרך לדורות כיצד נראית הנהגה של אמת ,אחריות ויראת שמים ,שבה האדם הולך לפני אלוקיו והעולם הולך עמו. ההרחבה הרעיונית של הסוגיה פותחת פתח להבנת יחס עמוק בין האדם לבין עולמו .התורה מלמדת שאין האדם מהלך לבדו בתוך מציאות ניטרלית ,אלא הוא יוצר סביבו מרחב של משמעות. כאשר האדם נושא אמת ,יושר וקדושה ,אין אלו נשארים רעיונות מופשטים אלא נעשים כח פועל במציאות ,עד שהעולם שסביבו מתחיל להתיישר עמהם .ממילא אין זה פלא שכאשר גביע של עוול מונח על חמור של שבטי י־ה ,עצם ההליכה או העמידה הופכת להיות שאלה רוחנית ולא תנועה פיזית בלבד. הרעיון הזה חורג מסיפור נקודתי והופך לעיקרון רחב .הבריאה כולה נבראה כדי לשקף אמת אלוקית ,וכאשר האמת מתגלה דרך אדם ,היא מחלחלת אל כל הרבדים שמתחתיו .האדם איננו רק בוחר בין טוב לרע ,אלא מגדיר מהו האקלים הרוחני שבתוכו פועלים הדברים .בעולם של אמת, השקר זר ,כבד ,ואינו משתלב בטבע הדברים .בעולם של עוול ,גם הישר מתעקם .החמור ההולך או המסרב אינו אלא מראה המשקפת את עומק המהלך שמעליו. ומכאן מתברר עומק נוסף .יוסף אינו רק בוחן את אחיו ,אלא מצוי בעצמו בניסיון .האם דרכו מונעת מאמת אלוקית או מתכסיס אנושי בלבד .והעולם מגיב לכך .המציאות אינה אדישה ,אלא משתפת פעולה או מציבה מחסום .זהו רעיון יסוד בעבודת השם ,שהעולם איננו רק זירה שבה מתרחשים המעשים ,אלא שותף שקט הבוחן אם המעשה נטוע באמת. הרעיון הזה מחייב זהירות גדולה .אין האדם רשאי לכפות על המציאות לדבר בשמו ,אך הוא נדרש להיות קשוב .כאשר הדרך נפתחת בלא עיוות ,בלא שקר ,ובלא התנגדות פנימית ,יש בכך לעתים גילוי של התאמה בין הרצון האנושי לבין המגמה האלוקית .וכאשר הדרך נתקעת ,נסגרת או מעיקה ,יש מקום לעצירה ,לחשבון ולבחינה מחודשת. ההרחבה המחשבתית מעמידה את הסוגיה על ציר עמוק של אמת ושקר לא כערכים מופשטים אלא ככוחות חיים .אמת איננה רק טענה נכונה ,אלא מצב קיומי שבו האדם ,מעשיו וסביבתו מכוונים לאותו כיוון .כאשר אמת כזו נוכחת ,היא יוצרת התאמה בין הרצון הפנימי לבין המציאות החיצונית ,עד שהעולם עצמו נעשה כלי לה .לעומתה ,שקר איננו רק אמירה כוזבת ,אלא נתק בין הפנים לחוץ ,בין הכוונה לבין המעשה ,נתק היוצר חיכוך פנימי וחיצוני גם יחד.

מתוך כך מתברר שהסיפור איננו על חמור היודע להבחין בגביע ,אלא על אמת היודעת להבחין בעצמה .כאשר המהלך של יוסף נטוע באמת רחבה של הנהגת השגחה ,גם הטבע אינו מתנגד לו. לא מפני שהטבע מבין ,אלא מפני שהאמת יוצרת הרמוניה .וכאשר אין הרמוניה ,כאשר המעשה נשען על תחבולה שאין לה שורש של אמת ,המציאות עצמה מתחילה לחרוק .זהו ההבדל בין אמת רעיונית שאדם משכנע בה את עצמו ,לבין אמת חיה שהעולם מסוגל לשאת. הבחנה זו משליכה על כל עבודת השם .יש אדם המחזיק באמת בדיבור ,בלימוד ובטיעון ,אך חייו סותרים אותה .אמת כזו אינה מחלחלת .ולעומתו יש אדם שמעשיו מיושרים ,שגם אם אינו מדבר גבוהה גבוהה ,סביבתו חשה ביושר ,והעולם מתיישר עמו .החמור ההולך אינו אלא ביטוי קיצוני לעיקרון זה ,שכאשר האמת חיה ,היא נושאת את נושאיה בקלות ,וכאשר היא מזויפת ,גם משא קל נעשה כבד. ומכאן נולדת מחשבה מחייבת .אין די לאדם לשאול אם הוא צודק ,אלא אם הוא אמיתי .האם דרכו יוצרת שלום פנימי ,עקביות ויושר ,או שמא היא דורשת מן המציאות להתכופף בכח .אמת אלוקית אינה זקוקה לכפיה ,אלא מתגלה דרך התאמה שקטה בין רצון האדם לבין רצון שמים. ההרחבה המוסרית של הסוגיה מעמידה את האדם מול אחריות כבדה אך בונה ,לא רק להיות נכון אלא להיות נושא אמת .מוסר התורה איננו מסתפק בכך שהאדם יידע להסביר את מעשיו, אלא דורש שמעשיו יהיו כאלה שהעולם יוכל לשאת אותם בלא עוול .כאשר אדם פועל באמת, אין הוא דוחק את המציאות ואינו מאלץ אותה להצדיק אותו ,אלא יוצר הנהגה שבה גם מי שאינו מדבר ,גם מי שאין לו דעת ,מסוגל ללכת עמו בלא התנגדות. מכאן מתברר שמוסר איננו רק שאלה של איסור והיתר ,אלא של טוהר הכוונה ושל יושר פנימי. אדם יכול לפעול במסגרת מותרת ,אך אם לבו נוטה לעקמומיות ,המציאות עצמה תחוש בכך. ולעומתו אדם שפועל מתוך אמת עמוקה ,גם אם דרכו מורכבת ,ימצא שהעולם אינו מתקומם נגדו .החמור הנושא גביע אינו רק סמל אגדי ,אלא מראה מוסרית חדה ,האם דרכנו ניתנת לנשיאה גם על ידי מי שאינו חלק מן התחכום האנושי. ומכאן נולדת אחריות נוספת ,זהירות מן התחכום המוסרי .יש רגעים שבהם האדם משכנע את עצמו שכוונתו טובה ולכן דרכו מוצדקת ,אך אם הדרך דורשת מן המציאות להתכופף בכח ,אם היא מכבידה ומעיקה ,יש מקום לעצור .מוסר התורה דורש מן האדם לא רק לשאול מה אני רוצה להשיג ,אלא כיצד הדרך עצמה נראית ,האם היא מהלכת באור או נגררת באפלה. ומתוך כך מתברר שמוסר של אמת יוצר שקט ,גם אם לא שלווה ,ומוסר של עיוות יוצר רעש, גם אם הוא עטוף בצדקנות .האדם נדרש להיות כזה שהאמת שלו אינה זקוקה להגנה מתמדת, אלא עומדת מעצמה .זו אחריות כבדה ,אך זו גם זכות גדולה ,להיות אדם שהעולם מסוגל ללכת אחריו בלי להיעצר. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש לבחון לא רק אם דרכו מותרת או חכמה, אלא אם היא ניתנת לנשיאה ,האם המציאות שסביבו יכולה לשאת אותה בלא עוול ובלא לחץ.

כאשר דרך מחייבת תחכום מתמיד ,הסתרה או כפיה ,יש מקום לעצור ולבדוק אם היא נטועה באמת או רק מוצדקת בשכל. אמת חיה יוצרת שקט פנימי והתיישרות חיצונית ,וגם מי שאינו שותף להבנה חש בה ואינו מתקומם נגדה. אדם המשפיע באמת על סביבתו עושה זאת לא בכח הדיבור אלא בעקביות ,ביושר ובטוהר הכוונה ,עד שהסביבה עצמה משתנה. בכל צומת של הכרעה ראוי לשאול לא רק מה יקרה אם אפעל כך ,אלא מי אהיה אם אפעל כך, והאם הדרך שאני בוחר יוצרת עולם ישר יותר או עקום יותר.

עיקר העניין: מן הפסוק הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם עולה תמונה שאינה עוסקת רק בתנועה פיזית אלא במהלך של אמת והשגחה .התורה מדגישה את החמורים כדי ללמד שהמעשה כולו חרג מגבולות התחכום האנושי ונגע בשורשי המציאות עצמה .כאשר גביע של עוול מונח על בהמה של שבטי י־ה, השאלה איננה אם החמור יודע מה מונח עליו ,אלא אם הדרך עצמה ראויה להינשא בעולם של אמת. הזוהר ,הגמרא וספרי המפרשים מציירים קו אחד ברור ,שבהמתו של צדיק איננה נפרדת ממדרגתו ,והעולם שסביבו משקף את יושרו או את עיוותו .יוסף הצדיק ,העומד בצומת של הנהגת כלל ישראל ,אינו פועל מתוך קלות דעת אלא מבקש לוודא שהמהלך שהוא יוזם אינו תחבולה מנותקת אלא חלק מתכנית אלוקית רחבה .הליכת החמור אינה נס חיצוני אלא גילוי של התאמה פנימית בין רצון האדם לבין רצון שמים. ובתוך כך מתגלה עומק גדול ,שאמת אלוקית אינה זקוקה לכפיה .כאשר הדרך ישרה ,היא נישאת בקלות ,וכאשר היא עקומה ,גם משא קטן מכביד .החמור ההולך הוא עד שקט לכך שהמהלך ,על כל כאבו ,נטוע באמת רחבה של בירור, תשובה והעמדה מחודשת של האחים על מקומם הרוחני. ומתוך הסיפור הקטן של גביע וחמור נולד מסר גדול לדורות ,שעבודת השם איננה רק לדעת מה נכון ,אלא להיות נכון ,להיות אדם שדרכו ניתנת לנשיאה בעולם .כאשר האדם נושא אמת בלבו ,גם המציאות הולכת עמו ,בבקר אור, בשקט ,בלי מחסום ובלי התנגדות.