האם האחים היו צריכים לברך על יוסף "ברוך מחייה המתים"? מדוע?

האם האחים היו צריכים לברך על יוסף "ברוך מחייה המתים"? מדוע? הרגע שבו נאמרו המילים אני יוסף העוד אבי חי איננו רק רגע של גילוי זהות ,אלא רעידת אדמה קיומית והלכתית גם יחד .שנים ארוכות היה יוסף בעיני אחיו כמת ,נמחק מן החיים ,נקרע מן המשפחה ומן התקווה ,ופתאום הוא עומד לפניהם חי ,מדבר ,מושל ,ונושם .התורה מעידה ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו ,בהלה שאינה רק…

האם האחים היו צריכים לברך על יוסף "ברוך מחייה המתים"? מדוע? הרגע שבו נאמרו המילים אני יוסף העוד אבי חי איננו רק רגע של גילוי זהות ,אלא רעידת אדמה קיומית והלכתית גם יחד .שנים ארוכות היה יוסף בעיני אחיו כמת ,נמחק מן החיים ,נקרע מן המשפחה ומן התקווה ,ופתאום הוא עומד לפניהם חי ,מדבר ,מושל ,ונושם .התורה מעידה ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו ,בהלה שאינה רק פחד אלא הלם ,תדהמה ,שבירת כל מערכת ההבנה שעמדה עד כה. ובתוך הרגע הזה מתעוררת שאלה חדה ,שאלה של הלכה הנולדת מתוך סערת הנפש .האם בשעה זו היו האחים חייבים לברך על יוסף ברכת מחיה המתים .שהרי ההלכה קובעת שהרואה את חברו לאחר שנים עשר חודש והוא חביב עליו ושמח בראייתו מברך מחיה המתים ,וברכה זו באה על חזרת החיים למקום שבו הם נתפסו כאבודים .ויוסף בעיני אחיו לא היה רק נעדר ,אלא כמת ממש ,כמי שנטרף ונעלם מן העולם. אלא שכאן מתחדד קושי נוסף .האחים כבר ראו את יוסף יום קודם לכן ,ישבו עמו ,סעדו עמו, הביטו בפניו ,אף שלא ידעו מיהו .ואם כן יש לשאול ,האם אותה ראייה קודמת נחשבת ראייה הלכתית המפסידה את הברכה ,אף שלא היתה בה כל הכרה ,כל שמחה ,וכל ידיעה .או שמא אין זו ראייה כלל לעניין ברכת מחיה המתים ושהחיינו ,שהרי ברכות אלו אינן על עצם הראייה אלא על השמחה וההתחדשות שבלב. ועוד יש להעמיק .אם נאמר שראייה בלא ידיעה נחשבת ראייה ,הרי שהאחים הפסידו את הברכה ולא יכלו לברך לא מחיה המתים ולא שהחיינו .אך אם נאמר שגדר הברכה תלוי בידיעה ובהתרגשות ,הרי שדווקא הרגע שבו אמר יוסף אני יוסף הוא רגע הראייה האמיתית ,רגע שמחייב ברכה .ובתווך עומדים דברי הביאור הלכה ,דברי שער העין ,ודברי גדולי הדור ,שמהם משתמע לכאן ולכאן ,וכל אחד מהם דורש בירור מדויק בגדרי התקנה. ולבסוף מצטרף נדבך מדרשי מטלטל .חז״ל אמרו שפרחה נשמתן של האחים בשעה זו ,ויש מן המדרשים שדימו זאת לקימה לתחייה ממש ,עד שניתן היה לומר שברכת מחיה המתים נאמרה לא רק על יוסף אלא גם על עצמם .האם יש כאן רק דרש ,או שמא רמז עמוק להגדרת הרגע כתחייה של ממש ,תחייה של אדם ,של משפחה ,ושל אמת. הפסוק העומד במרכז הסוגיה נאמר בפרשת ויגש ,ברגע השיא של כל סיפור יוסף ואחיו" :ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה ג). פסוק זה טעון בעוצמה שאין דומה לה ,והוא משמש יסוד לא רק לסיפור ההיסטורי אלא גם להבנת עומק החוויה הנפשית והקיומית של האחים .עצם ההבהלה המתוארת בפסוק איננה בהלת פחד בלבד אלא בהלת גילוי ,בהלת חיים ,בהלת תחייה .זהו רגע שבו מתנפצת תפיסת מציאות של שנים ,ומתברר כי מי שנחשב כמת עומד חי לפניהם.

במדרש רבה (בראשית רבה צג ח) דרשו על הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אתו" שפרחה נשמתן מפני הבושה וההלם ,וכששבה נשמתן חזרו לעמוד לפניו .מדרש זה איננו תיאור פיוטי בלבד אלא קביעה מהותית ,שהרגע הזה דומה לקימה מן המוות ממש ,לא רק ביחס ליוסף אלא גם ביחס לאחים עצמם. בפרקי דרבי אליעזר (פרק לא) נאמר שכל מי שקם לתחייה מברך ברוך אתה ה’ מחיה המתים. דברי מדרש אלו אינם באים בהקשר הלכתי טכני אלא בהקשר רעיוני של חזרת חיים למקום שבו פסקו ,ומתוך כך הם מצטרפים להבנת הפסוק כמאורע של תחייה ,ולא כראייה רגילה בלבד. רש"י (בראשית מה ג) מדגיש את הבהלה כבהלה מפני הבושה ,אך אין בדבריו שלילה לכך שהבהלה כוללת גם שבר פנימי של תפיסת המציאות .הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) כותב שהאחים נבהלו מפני שראו פתאום כי כל מהלך ההשגחה התברר לעיניהם בבת אחת ,ומתוך כך נתערער כוח דיבורם .דברי הרמב"ן מעמיקים את ההבנה שאין זה רגע של ראייה חיצונית אלא של התגלות כוללת. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער ל) מבאר שהגילוי של יוסף הוא גילוי של חיים מתוך מוות ,של תקווה מתוך יאוש ,ושל הנהגה אלוקית שהתגלתה לאחר שנחשבה אבודה .לפי דבריו, עצם המפגש עם יוסף איננו דומה למפגש עם חבר שלא ראהו זמן רב ,אלא למפגש עם מי שיצא מגדר החיים ושב אליהם. מתוך הפסוק ,דברי המדרש ודברי מפרשי התורה מתברר שהרגע של "אני יוסף" איננו רק ידיעה חדשה אלא מציאות חדשה ,מציאות שיש בה יסודות של תחייה ממש .מכאן נפתח השער לבירור ההלכתי ,האם ברכת מחיה המתים תלויה בזמן הראייה בלבד ,או בעצם חוויית התחייה והחזרת החיים ,ומה דינה של ראייה קודמת שנעשתה בלא ידיעה ובלא שמחה. בגמרא במסכת ברכות (דף נח ע״ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר שהחיינו ואם ראהו לאחר שנים עשר חודש מברך מחיה המתים .לשון הגמרא עצמה אינה תולה את הברכה בעצם הזמן בלבד ,אלא בהנחה הפשוטה שהראייה לאחר זמן ממושך מעוררת חידוש ושמחה של חזרת חיים. בתוספות שם (ברכות נח ע״ב) מבואר שאין דין זה אמור בכל אדם אלא בחבר שחביב עליו ,ומתוך דבריהם עולה שיסוד התקנה איננו ראייה טכנית אלא ראייה שיש עמה שמחה פנימית ,חידוש רגשי והתרגשות של פגישה מחודשת .נמצא שכבר בדברי הראשונים נרמז שגדר הברכה אינו ראייה גרידא אלא חוויית חיים מחודשת. מרן רבי יוסף קארו בשלחן ערוך (או״ח סימן רכה סעיף א) פסק הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר שהחיינו ואחר שנים עשר חודש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו .תוספת לשון זו אינה ביאור צדדי אלא תנאי בעצם החיוב ,שחז״ל לא תיקנו את הברכה אלא במקום שבו הלב שמח בראייה. הכהן הגדול מאחיו בעמשנה ברורה (שם ס״ק ד) כתב שכאשר מברך מחיה המתים אינו מברך

שהחיינו ,לפי שברכת מחיה המתים כוללת את כל שמחת החזרה וההתחדשות .מדבריו עולה שברכה זו אינה ברכת זמן אלא ברכת חיים ,ברכה על חזרת מציאות שנעדרה.

בביאור הלכה (או״ח סימן ריח ד״ה במקום הזה) דן מרן בעל החפץ חיים בדין מי שראה מקום או אדם ולא בירך ,וכתב שאם חזר וראה בתוך שלושים יום שוב אינו מברך ,אף אם בפעם הראשונה לא בירך .מדבריו משתמע שראייה בפועל ,גם אם לא נתלוו לה כל התנאים לברכה ,עלולה להפקיע את החיוב בראייה הבאה בתוך הזמן.

ומתוך הדברים מתחדד שורש הספק בנידון האחים .אם נאמר שברכת מחיה המתים יסודה בראייה הגופנית בלבד ,הרי שהאחים שכבר ראו את יוסף אתמול הפסידו את הברכה .אך אם נאמר שעיקר התקנה היא על שמחת הלב והכרת החבר החביב ,הרי שראייה בלא ידיעה ובלא שמחה אינה ראייה כלל לעניין זה ,ורק ברגע הגילוי אני יוסף נולדה הראייה המחייבת.

רבי יעקב בן אשר הטור (אורח חיים סימן רכה) ,כתב בדין הרואה את חברו לאחר שלשים יום שמברך שהחיינו ולאחר שנים עשר חדש מברך מחיה המתים ,והוסיף את התנאי שהוא דוקא בחבר שחביב עליו ושמח בראייתו ,ומתוך לשונו מתחדד שהתקנה איננה פעולה טכנית על עצם פגיעת העין בלבד ,אלא שתקנו חכמים נוסח הודאה על התחדשות הקשר ושמחת הלב ,וממילא במקום שאין שמחה אין כאן עצם שם התקנה בשלמותה.

רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה על מסכת ברכות (דף נח ע״ב) ,ביאר שברכת מחיה המתים אינה מפני שהמת ממש חזר לחיים ,אלא מפני שדרך בני אדם שלאחר זמן מרובה נעשה החבר כנעדר מן הלב ומן המציאות ,וכשחוזר ונראה מתעוררת שמחה כמי שניתנה לו מתנת חיים מחודשת, ומתוך דבריו ניכרת נקודה יסודית ,שהברכה יונקת ממעמד התודעה וההתרגשות של הרואה ,ולא מן הראייה הגופנית כשהיא לעצמה.

רבי יהודה בן ברזילי בספר העתים (הלכות ברכות הראייה ,בסדר ברכות) ,כתב בגדרי ברכות הראייה שחכמים תלו את תקנתם במה שמוליד בלב האדם התפעלות והודאה ,וכל מקום שהראייה אינה מולידה אותה התפעלות אין כאן אלא ראייה חסרה ביחס לתקנת הברכה ,ומתוך זה יש מקום גדול לצרף שבנידון האחים ,הראייה של אתמול שהיתה בלי הכרה ובלי שמחת מציאת אח אבוד ,אפשר שאין לה שם ראייה לענין תקנת מחיה המתים שנקבעה על חזרת חביבות ושמחה.

ומתוך הדברים מתחדדת נקודת המפתח לשאלה .אם עיקר התקנה הוא הודאה על שמחת הלב המחודשת ,אזי ראייה בלא ידיעה אינה נחשבת ראייה לענין זה ,כי לא נולדה בה שמחת חביבות כלל ,ורק בשעה שאמר אני יוסף נולדה הראייה המחייבת .אבל אם נעמיד את הדין על ראייה גרידא ,אפילו בלי הכרה ,אזי עצם פגישת העין ביוסף אתמול היתה כבר ראייה המפקיעה את שם ראייה חדשה בתוך אותו זמן ,ואז אי אפשר לברך בשנית.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בביאור הלכה (סימן ריח ד״ה במקום הזה) ,דן בדין מי שראה מקום שנעשו בו ניסים ולא בירך ,וכתב שאם חזר וראה בתוך שלושים יום שוב אינו מברך ,אף אם בפעם

הראשונה לא בירך .מדבריו עולה יסוד ,שראייה בפועל קובעת מסגרת זמן לברכה ,ואף היעדר ברכה בפעם הראשונה אינו יוצר חיוב חדש בראייה השנייה בתוך אותו פרק זמן. רבי יצחק זאב סולובייצ׳יק ,בשיעוריו על ברכות הראייה ,ביאר שעיקר חידושו של הביאור הלכה הוא שתקנת חז״ל בברכות הראייה נקבעת על עצם מעשה הראייה ולא על פעולת הברכה, ומתוך כך כל ראייה יוצרת נקודת התחלה הלכתית ,גם אם בפועל לא נאמרה ברכה .לפי יסוד זה יש מקום גדול לומר שגם ראייה בלא הכרה נחשבת ראייה לעניין הפסד הברכה ,כל זמן שהאובייקט נראה לעין. מו"ר הגרש"ה ואזנר בשו״ת שבט הלוי (חלק י סימן קלט) ,דן בגדרי ברכות התלויות בהתפעלות הלב ,וחילק בין ברכות שיסודן בעצם הראייה ,כגון ברכת שחלק מחכמתו ליראיו ,לבין ברכות שיסודן בשמחה והתחדשות ,כגון שהחיינו ומחיה המתים .בדבריו מבואר ,שכאשר חז״ל תלו את התקנה בשמחה ובחביבות ,אין הראייה קובעת אלא אם כן נלוותה אליה אותה חוויית שמחה, וממילא ראייה בלא הכרה ובלא התפעלות עשויה שלא להיחשב ראייה לענין זה. בספר שער העין (עמוד רפז) דן המחבר בשאלה של מי שראה חכם מחכמי ישראל ולא ידע שהוא חכם ,ולא בירך עליו ברכת שחלק מחכמתו ליראיו ,ולאחר מכן נודע לו בתוך שלושים יום שהוא חכם וראהו שוב .והביא בשם מרן הגרי״ש אלישיב ומרן הגר״ח קניבסקי שפשוט שראייה ראשונה נחשבת ראייה אף בלא הכרה ,וכיון שלא עברו שלושים יום אינו יכול לברך בראייה השנייה. מדברים אלו עולה בבירור שידיעה והכרה אינן תנאי לעצם קביעת הראייה בברכות שנקבעו על ראייה גרידא. אלא שמתוך דברי האחרונים עצמם מתחדדת הבחנה יסודית .ברכת שחלק מחכמתו ליראיו אינה תלויה בשמחה או בהתרגשות אלא בעצם הופעת החכמה בעולם ,ולפיכך כל ראייה גופנית של החכם קובעת .אולם ברכת מחיה המתים ושהחיינו ,שהשולחן ערוך תלה אותן בחביבות ובשמחה, אפשר שדינן שונה ,ושם אין הראייה הקובעת אלא השמחה הנולדת מן ההכרה וההתחדשות. מתוך כך עומדות לפנינו שתי דרכי הכרעה מבוססות .לפי דרך אחת ,האחים הפסידו את ברכת מחיה המתים ,כיון שכבר ראו את יוסף אתמול ,אף בלא הכרה ,ולא עברו שנים עשר חודש .ולפי דרך שנייה ,המחלקת בין ברכות ראייה לברכות שמחה ,יש מקום לומר שדווקא בשעה שאמר אני יוסף נולדה הראייה ההלכתית ,מפני שאז בלבד נולדה השמחה והחביבות ,וממילא אז היה מקום לברך. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. הנפקא מינה הראשונה היא בהגדרת ראייה לעניין ברכות התלויות בשמחה .כאשר הברכה הותקנה על חביבות ושמחת הלב ,אין די בפגיעת העין בלבד ,אלא נדרשת הכרה היוצרת התחדשות פנימית .לפי זה ,ראייה בלא ידיעה ובלא שמחה אינה פותחת מניין זמן המפקיע את הברכה. הנפקא מינה השנייה היא בברכות שתוקנו על עצם הראייה גרידא ,כגון ברכת שחלק מחכמתו

ליראיו .שם די בראייה בפועל ,ואף אם לא היתה הכרה בשעת הראייה ,נקבע הזמן וממילא הראייה השנייה בתוך הזמן אינה מחייבת ברכה. הנפקא מינה השלישית היא במי שראה אדם הקרוב אליו בלא שהכירו ,ולאחר זמן קצר נודע לו מיהו וראהו שוב .אם מדובר בברכת שהחיינו או מחיה המתים ,יש מקום לחלק ולומר שהחיוב נולד רק משעת ההכרה והשמחה ,אך אם מדובר בברכה שאינה תלויה בשמחה ,הרי שכבר נפטר בראייה הראשונה. הנפקא מינה הרביעית היא במי שנפגש עם קרוב שנחשב בעיניו כמת ,בין מחמת היעדרות ארוכה ובין מחמת יאוש גמור ,וחזר ונודע כחי .יש לדון האם ברכת מחיה המתים תלויה בזמן ההיעדרות בלבד או גם במעמד התודעתי של חזרת החיים ,ומתוך כך להכריע בכל מקרה לפי שיעור החביבות וההתחדשות. הנפקא מינה החמישית היא בהדרכה מעשית ,שכאשר יש ספק אם הברכה חלה ,יש להעדיף ברכה בלא שם ומלכות או להסתמך על הודאה פנימית ,כדי שלא להיכנס לחשש ברכה לבטלה, עד שתתברר ההכרעה. הנפקא מינה השישית היא בהבנת מעמד המדרש בענייני הלכה .גם כאשר חז״ל דימו את המעמד לקימה לתחייה ,אין מכאן ראיה מוחלטת לחיוב הלכתי ,אך יש בכך חיזוק רעיוני להבנת גדר הברכה כקשורה לחזרת חיים ממשית ולא לראייה טכנית. ההרחבה הרעיונית של הסוגיה פותחת שער להבנת מהותה הפנימית של ברכת מחיה המתים לא כברכה טכנית על חלוף זמן ,אלא כהודאה עמוקה על חזרת חיים למקום שבו שרר מוות תודעתי .יש מצבים שבהם אדם חי ביולוגית אך מת מן הלב ,מן הזיכרון ומן התקווה ,וכאשר הוא שב ומתגלה ,מתעוררת תחושה שאינה פחותה מתחייה .ברכה זו איננה באה רק על חזרת הגוף אלא על חזרת המשמעות ,הקשר והאפשרות להאמין מחדש. יוסף בעיני אחיו לא היה נעדר בלבד אלא מת ממש .לא ידיעה חסרה עמדה ביניהם אלא סיפור חתום ,ייאוש גמור ,מציאות שאין לה תיקון .ולכן רגע הגילוי אינו דומה לפגישה עם חבר שלא ראהו זמן רב ,אלא להתנגשות בין מוות ודאי לחיים מוחלטים .במקום כזה מתערער הדיבור, נבהלים ,פורחת הנשמה ,והעולם כולו מתכנס לרגע אחד שבו מתברר שהחיים גדולים מן הסיפור שסופר עליהם. ומתוך כך מתברר שברכת מחיה המתים נוגעת בנקודה עמוקה של אמונה .היא איננה רק הודאה על נס חד פעמי ,אלא הצהרה פנימית שהמציאות אינה סגורה ,שאין יאוש מוחלט ,ושגם מה שנחתם כמת יכול לשוב ולהחיות .זהו קול עדין של תחיית המתים הפועם בתוך חיי היום יום, בתוך הקשרים האנושיים ,בתוך ההיסטוריה המשפחתית והלאומית. במבט זה מתחדדת גם שאלת הראייה .אין ראייה אמיתית בלא הכרה ,ואין הכרה בלא שמחה. לראות גוף בלי לדעת מיהו ,אין זו ראייה שיש בה חיים .ורק כאשר הדעת מתיישבת ,הלב נפתח,

והסיפור מתהפך ,נולדת הראייה המחייבת הודאה .ברכה כזו אינה תולדה של זמן אלא של מפגש בין אמת שהתכסתה לבין חיים שנגלו מחדש. ההרחבה המוסרית של הדברים נוגעת בשורש היחס של אדם אל חיים שנדמו לו כנסתלקו .יש מצבים שבהם האדם ממהר לסגור פרק ,לקבור קשר ,לקבוע בלבו שמה שהיה איננו עוד ,ומתוך כך הוא חי שנים ארוכות עם מציאות פנימית של מוות ,גם כאשר החיים ממשיכים להתקיים אי שם .מוסר התורה מזהיר מפני הקלות שבה אדם קובע גזר דין של מוות על אדם חי ,על קשר חי, על אפשרות שעדיין נושמת מתחת לפני השטח. האחים לא טעו רק במעשה המכירה אלא בהפנמה הפנימית שיוסף איננו עוד .מרגע שנחרץ הדבר בלבם ,גם אם לא בפיהם ,נבנה עולם שבו אין עוד אח ,אין עוד תיקון ,ואין עוד תקווה .והנה ברגע אחד מתהפך הכל ,והאמת קמה לתחייה ,ומולידה בהלה ,בושה ,ושבר גדול .זהו מוסר כואב אך בונה ,המלמד עד כמה מסוכן לאדם לחתום סופית את מה שעדיין יכול לחיות. ומכאן נלמד מוסר עמוק לחיי האדם .אין למהר להכריז על מוות במקום שבו עדיין יש נשימה, גם אם היא נסתרת .אין למהר לוותר על אדם ,על קשר ,על אפשרות של תיקון ,גם אם המציאות מספרת סיפור אחר .אמת אלוקית איננה נבהלת מן הזמן ,והיא יודעת להשיב חיים גם לאחר שנים ארוכות של שתיקה והיעדר. המוסר העולה מכאן איננו קריאה לתמימות אלא לאחריות .אחריות לשמור בלב פתח קטן של חיים ,גם כאשר הכל נראה אבוד .כי ברגע שבו האמת מתגלה ,לא רק המת קם לתחייה אלא גם הלב של הרואה ,וגם הוא נדרש לברך ,להודות ,ולהסכים לכך שהעולם גדול מן הסיפור שסיפר לעצמו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :יש להיזהר מלחתום בלב על אדם או קשר כמת ,כי מה שנראה כקץ מוחלט עשוי להתגלות כשתיקה ארוכה בלבד. ראייה אמיתית איננה פגישת עיניים אלא פגישת לב ,ורק במקום שבו נולדת הכרה נולדת גם חיות. ברכה והודאה שייכות לא רק לנסים גלויים אלא גם לרגעים שבהם האמת חוזרת ומחייה מציאות שנקברה. האדם נדרש להשאיר בלבו מקום לאפשרות של תחייה ,גם כאשר השנים עוברות והסיפור נראה חתום .מי שממהר לקבור חיים עלול להיבהל ביום שבו הם קמים לפניו ודורשים תיקון.

עיקר העניין: מן הפסוק ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי עולה בירור שאיננו רק היסטורי אלא הלכתי ,רעיוני ומוסרי גם יחד .ברכת מחיה המתים איננה נולדת מן הראייה הגופנית בלבד ,אלא מן המפגש שבו חיים שנחשבו כאבודים שבים ונגלים בלב ובדעת .לכן השאלה אם האחים היו חייבים לברך איננה טכנית בלבד ,אלא תלויה בהגדרת הראייה ,האם היא ראיית גוף או ראיית חיים.

עיקר העניין: מן המקורות עולה שיש לחלק בין ברכות שתוקנו על עצם הראייה לבין ברכות שתוקנו על שמחה והתחדשות .ברכת מחיה המתים שייכת למקום שבו חביבות ושמחה קמות לתחייה ,ולא למקום שבו העין פוגשת גוף בלא הכרה .ומתוך כך יש מקום לומר שדווקא בשעה שאמר יוסף אני יוסף נולדה הראייה המחייבת, ראייה שיש בה תחייה של קשר ,של אמת ושל חיים. ובתוך העיון ההלכתי משתלב קול פיוטי חרישי ,שהעולם איננו ממהר לקבור חיים ,והקב״ה משאיר פתח לתחייה גם במקום שבו האדם סגר את הדלת. ברכת מחיה המתים איננה רק נוסח ,אלא אמירה עמוקה שהחיים גדולים מן הסיפורים שאנו מספרים עליהם .וכאשר האמת מתגלה ,לא רק יוסף קם לתחייה ,אלא גם האחים ,גם הלב ,וגם התקווה ,וכולם יחד עומדים נבוכים, חיים ,ומודים.