מכשף אמר למשפחה הבן שנחטף האובד נמצא במקום פלוני ברצועת עזה, האם מותר לבדוק אם זה נכון? הוכח מפרשת השבוע!

מכשף אמר למשפחה הבן שנחטף האובד נמצא במקום פלוני ברצועת עזה, האם מותר לבדוק אם זה נכון? הוכח מפרשת השבוע! הימים ימי שבר שאין להם דוגמה .שמחת תורה הפכה ליום של דם ודמעות ,של רצח אכזרי ושל חטיפה אל תוך חושך שאין לו קצה .אחים ואחיות נלקחו חיים מבתיהם ,ממשפחותיהם ,מילדיהם, ונעלמו אל תוך רצועת עזה ,ומאז תלויה האומה כולה בין שמים וארץ ,בין תקוה ליאוש ,בין…

מכשף אמר למשפחה הבן שנחטף האובד נמצא במקום פלוני ברצועת עזה, האם מותר לבדוק אם זה נכון? הוכח מפרשת השבוע! הימים ימי שבר שאין להם דוגמה .שמחת תורה הפכה ליום של דם ודמעות ,של רצח אכזרי ושל חטיפה אל תוך חושך שאין לו קצה .אחים ואחיות נלקחו חיים מבתיהם ,ממשפחותיהם ,מילדיהם, ונעלמו אל תוך רצועת עזה ,ומאז תלויה האומה כולה בין שמים וארץ ,בין תקוה ליאוש ,בין תפילה חרישית לזעקה שאין לה קול .בתוך מציאות כזו ,שבה כל דקה היא נצח וכל ידיעה יכולה להיות חבל הצלה או סכין בלב ,מתעוררות שאלות שאין להן מנוח ,שאלות שאינן נולדות בבית מדרש רגוע אלא מתוך אש החיים עצמם. והנה קם אדם המתהדר שיש בידו כוחות עלומים ,ואינו מכנה עצמו נביא ולא חכם בתורה ,אלא טוען שדרכו לגלות נסתרות ,והוא פונה אל כמה ממשפחות החטופים ואומר להם בפה מלא ,בנכם חי ,והוא מוחזק במקום פלוני ,במבנה זה ובנקודה זו .אין הוא נותן עצה לעשות מעשה מסוים, אלא מצביע על מקום ומוסר ידיעה .המשפחות ,שבורות ורצוצות ,עומדות מול הדברים באימה, בפחד ובתקוה ,ושואלות את עצמן ואת יראי ההוראה ,האם מותר להן לבדוק אם יש בדברים אלו ממש ,האם מותר לפנות ולחפש באותו מקום ,או שמא עצם ההישענות על ידיעה הבאה ממקור כזה אסורה מן התורה. והשאלה הולכת ומחריפה .מצד אחד התורה הזהירה באזהרה חמורה על פנייה לקוסמים, למכשפים ,לאוב וידעוני ,ועל כל דרישה בכוחות שאינם מדרך התורה ,שנאמר תמים תהיה עם ה' אלוקיך ,ונאמר לא יהיה בך קוסם קסמים .והרמב"ם בהלכות עבודה זרה כתב בחריפות שדרך

זו כולה שקר והבל ,והעושה מעשה על פיהם לוקה .ואף השואל לאוב וידעוני נענש ,והרמ"א כתב שטעם האיסור הוא פגם בתמימות האמונה. ומאידך ,כאן לא נשאלת שאלה עתידית של הצלחה או כשלון ,ולא ניתנת עצה כיצד לפעול ,אלא נמסרת ידיעה על מציאות קיימת ,על מקום שבו מוחזק אדם חי ,ובמקום כזה תלויים חיי נפשות, חשש פיקוח נפש ממש ,חשש גילוי עריות אם יגדלו ילדים בלא ידיעת ייחוסם ,וחובה מוסרית והלכתית להוקיע את רשעת החוטפים ולהציל עשוק מיד עושקו .ויש לשאול האם בדיקה גרידא של מציאות נחשבת עושה מעשה על פיהם ,או שמא אין זה אלא בירור מציאות חיצוני ,שאין בו קבלת דרך הכישוף ואין בו חיזוק דרכם. ועוד יש לדון ,האם לאחר שכבר נאמרו הדברים ,יש איסור הנאה מן הידיעה עצמה ,או שמא כשם שבמעשה שבת יש איסור הנאה אך במעשה כישוף לא מצינו כן ,אין כאן אלא חשש צדדי של הרמת קרן העוסקים בכישוף ,חשש שכאן אולי נדחה מפני טעמים כבדי משקל של הצלת חיים ומניעת תקלה חמורה .ומנגד יש לעיין בלשון הרמב"ם שכתב שכל העושה מעשה מפני דברי קוסם לוקה ,והלחם משנה שכתב שדין זה שייך גם בקוסם ולא רק במנחש ,ויש לברר האם הליכה לבדוק מקום בכלל זה ,או שמא דווקא במקום שהקוסם מורה לעשות פעולה מסוימת כדי להצליח. כל אלו מתכנסים לשאלה אחת חדה וכואבת ,הנולדת מתוך מציאות אקטואלית ומדממת ,אך שורשה נטוע עמוק בדברי התורה והפוסקים .כאשר נמסרה ידיעה על מקום הימצאות חטופים מפיו של אדם המתהדר בכוחות עלומים ,האם מותר למשפחות ולשליחי הציבור לבדוק אם הדברים נכונים ,או שמא עצם הבדיקה היא פגיעה בתמימות האמונה ואיסור גמור מן התורה. הפסוק העומד ביסוד כל הסוגיה נאמר בפרשת מקץ ,בשעה שיוסף מצוה לרדוף אחרי אחיו: "הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם" (בראשית מד ה). פסוק זה טעון קושי גדול כבר בפשוטו של מקרא .וכי יוסף הצדיק ,שדמותו עומדת ביסוד הקדושה והאמונה ,מייחס לעצמו שימוש בניחוש וכישוף .וכי אפשר לומר על יוסף שהוא מנחש. ומתוך קושי זה נפתח שער רחב לבירור עקרוני ביחס לשימוש בידיעות הבאות ממקומות שאינם דרך התורה ,גם כאשר הדברים מתבררים כנכונים. רש"י (בראשית מד ה) כתב שאין הכוונה שיוסף היה מנחש באמת ,אלא שכך אמר להם כדי להטיל אימה ,שהיו סבורים שהוא יודע נסתרות .מדבריו עולה יסוד ראשון ,שיש הבדל בין עצם השימוש בכישוף לבין יצירת מצג של ידיעה ,אך אין בזה עדיין היתר לקבל ידיעה ממקור כזה. הרמב"ן (שם) האריך לבאר שאין יוסף עוסק בניחוש כלל ,אלא הכל היה תחבולה של הנהגה והשגחה ,אולם מדבריו משתמע שגם כאשר הדברים נאמרים בלשון של ניחוש ,אין זה מתיר את עצם הדרך ,אלא מלמד עד כמה התורה מתרחקת מייחוס כח עצמי לכוחות נסתרים. רבנו בחיי בן אשר (שם) כתב שדרך הניחוש היא דרכם של עובדי עבודה זרה ,והזכרתו כאן באה ללמד על השקר שבדבר ועל ההבדל המהותי בין הנהגת הקדושה להנהגת הטומאה .מדבריו עולה שהתורה אינה מוכנה להכיר באמת הנולדת ממקור של ניחוש ,אף אם במקרה היא פוגעת במציאות.

החזקוני (שם) כתב שיוסף דיבר בלשון שהיו המצרים רגילים בה ,אך אין זה אומר שהיה נוהג כך בפועל .גם כאן מתחדד היסוד שהלשון והמצג אינם מכשירים את הדרך ,אלא לכל היותר מתארים מציאות תרבותית. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (שם) העיר שדווקא הצגת יוסף כמי שמנחש באה לחדד שהשגחת השם היא האמיתית ,וכל ידיעה אחרת אינה אלא כלי חיצוני שנועד להביא את המהלך האלוקי לידי גילוי .מדבריו נפתח פתח להבין את המתח שבין בירור אמת לבין שימוש באמצעים פסולים. מתוך עיון בפסוק ובדברי מפרשי התורה מתברר ,שהתורה מעמידה אותנו מול שאלה עקרונית. גם כאשר ידיעה מתבררת כנכונה ,אם היא באה מדרך של ניחוש וכישוף ,אין הדבר פשוט כלל אם מותר להישען עליה או לפעול מכוחה .מכאן נפתח המעבר לבירור התלמודי וההלכתי ,בגדרי איסור קוסם ,מנחש ,שואל באוב וידעוני ,ומה נחשב עושה מעשה על פיהם. בגמרא במסכת סנהדרין (דף סה ע״ב) נאמר איזהו קוסם זה העושה מעשה כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו הווה ,ובאותה סוגיה נמנו אוב וידעוני וניחוש בכלל דרכי עבודה זרה האסורות מן התורה .לשון הגמרא מורה שעיקר האיסור אינו רק באמירה אלא בעצם העיסוק בדרך זו של בירור מציאות עתידית או נסתרת שלא מדרך התורה. רש״י (שם ד״ה קוסם) פירש שהקוסם עושה פעולות שונות כדי להסיח דעתו ולהכניס עצמו לדמיון, ומתוך כך אומר דברים על העתיד או על הנסתר ,והוסיף רש״י שהאיסור הוא מפני שדרך זו מוציאה את האדם מתמימות האמונה ותולה את ליבו בכוחות שאין בהם ממש .מדבריו עולה שעצם הפנייה והקבלה של דרך זו היא הבעיה המרכזית. בתוספות (שם ד״ה קוסם) דנו האם השואל עובר בלאו בכל צורות הכישוף ,והביאו מדברי הרשב״ם במסכת פסחים חילוק בין אוב וידעוני שנאמר בהם אל תפנו ,לבין קוסם שנאמר בו לא יהיה בך, ומשמע שלשון האיסור מופנית בעיקר אל העושה ולא בהכרח אל השואל .מכאן נפתח פתח עיוני לשאלה האם עצם קבלת ידיעה נחשבת עשייה או שמא רק עשיית פעולה על פיהם. בגמרא במסכת פסחים (דף קיג ע״ב) נאמר שלשה דברים נאמרו בקוסם ,ואחד מהם שהשואל באוב וידעוני עובר בלאו .הרשב״ם שם בפרושו הראשון כתב שהשואל עצמו עובר משום אל תפנו, אולם בפרושו האחר חילק בין אוב וידעוני לבין קוסם ,שבקוסם האיסור חמור בעיקר על העושה. חילוק זה הוא יסוד גדול לדון בו בנידון של קבלת מידע בלא עשיית מעשה. רש״י (שם ד״ה אל תפנו) ביאר שהאיסור הוא עצם הפנייה והדרישה ,אף בלא עשיית פעולה נוספת, והוסיף שהטעם הוא מפני שהאדם מראה שהוא תולה עתידו בכוחות זרים .מדבריו משתמע שיסוד האיסור הוא תודעתי ואמוני ולא רק מעשי. בתוספות (שם) העירו על לשון הרשב״ם ,וכתבו שיש לחלק בין דרישה שיש עמה מעשה לבין שמיעה גרידא ,והעמידו את הסוגיה באופן שאינו חד משמעי ,דבר המחייב עיון בדברי הפוסקים כיצד הכריעו למעשה.

בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ז הלכה י) נאמר שכל הדרכים הללו של כישוף וניחוש אינן אלא שקר והבל ,והזהירה התורה עליהם כדי ליישר את לב האדם אל האמונה הישרה .מפרשי הירושלמי כתבו שגדר האיסור הוא שלא ינהג האדם הנהגה מעשית או מחשבתית על פי דרכים אלו ,אף אם לעתים נדמה שהדברים מתקיימים. מתוך דברי הבבלי והירושלמי ,עם פירושי רש״י ותוספות ,מתחדד הציר המרכזי של הסוגיה. האיסור ברור על עצם העיסוק והעשייה בדרך כישוף וניחוש ,אך עדיין נותר לברר האם בירור מציאות גרידא לאחר שכבר נאמרו הדברים ,בלא עשיית פעולה מכוונת על פי עצת הקוסם ,נכנס לגדר עושה מעשה על פיהם או לא. הרמב״ם בהלכות עבודה זרה (פרק יא הלכה ו) הגדיר איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו הווה או שיאמר שראוי לעשות כך והזהרו מכך ,והוסיף הרמב״ם שדרך זו כולה שקר וכזב ואין ראוי לישראל שהם חכמים להימשך אחר הבלים אלו .מדבריו מתברר שעיקר האיסור הוא בהפיכת דרך הכישוף לכלי הכרעה מעשית או תודעתית ,ובתלות האדם בדברים אלו כבסיס להנהגתו. ובהלכה ז שם כתב הרמב״ם שהשואל באוב וידעוני מכין אותו מכת מרדות ,אף שאין בו לאו מפורש כבעושה ,והעמיד את האיסור על עצם הפנייה והדרישה .מדבריו עולה הבחנה בין העושה בפועל מעשה כישוף לבין השואל והדורש ,ששניהם אסורים ,אך דרגת האיסור ואופיו שונים. ובהלכה ד שם כתב הרמב״ם לגבי מנחש שכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה, ולשון זו היא מפתח גדול לנידון שלפנינו .מדבריו משמע שהאיסור החמור הוא כאשר האדם עושה מעשה קונקרטי מפני דברי המנחש או הקוסם ,כגון שנמנע מדרך מסוימת או פועל פעולה מסוימת מחמת דבריהם. הלחם משנה שם (הלכה ז) כתב שדין זה של עושה מעשה שייך לא רק במנחש אלא גם בקוסם, אלא שהרמב״ם קיצר וסמך על מה שכתב שם .מדבריו עולה לכאורה שכל פעולה הנעשית בעקבות דברי קוסם בכלל האיסור. הרמ״א (יורה דעה סימן קעט סעיף א) כתב שכל אלו הדברים אסורים משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלוקיך ,והעמיד את שורש האיסור בפגם האמונה וההישענות על כוחות זרים .לשונו מורה שאין כאן רק גדר טכני של פעולה ,אלא דרישה של הנהגה נפשית ותודעתית של תמימות ובטחון בהשגחת השם בלבד. הגר״א בביאורו שם (סק״ג) דן בדברי הרשב״ם במסכת פסחים ,וכתב שמה שכתב הרשב״ם שהשואל עובר בלאו נאמר דווקא באוב וידעוני שנאמר בהם אל תפנו ,אבל בקוסם שנאמר בו לא יהיה בך אין השואל עובר בלאו זה ,אלא האיסור העיקרי הוא על העושה .מדבריו מתחדדת הבחנה יסודית בין עצם השמיעה לבין עשיית פעולה על פיהם. מתוך דברי הראשונים הללו מתחדד ציר הסוגיה .האיסור ברור על פנייה ,דרישה והישענות על כוחות עלומים ,אולם עיקר הלאו והחיוב החמור נאמרו כאשר האדם עושה מעשה קונקרטי מפני

דברי הקוסם .מכאן נפתחת השאלה האם בדיקה גרידא של מציאות קיימת ,בלא עשיית פעולה שהקוסם הורה לעשותה ,נחשבת עושה מעשה על פיהם או לא. הגר״י זילברשטיין ,בחשוקי חמד על מסכת סנהדרין (דף נו ע״ב) ,הביא מעשה באשה שבנה נעלם שנים ,ופנתה למכשפה ושמעה ממנה שבנה חי ונמצא אצל משפחה פלונית ,ולאחר שנשברו בני הבית על עצם הפנייה באיסור ,נשאל האם מותר להם לבדוק אם יש בדברים ממש .בתוך דבריו העלה את עיקר נקודת הספק ,האם עצם הבדיקה נחשבת עשיית מעשה על פי הכישוף ,או שאין כאן אלא בירור מציאות שאין בו קבלת דרך הכישוף אלא נסיון להציל מן הספק והתקלה. ושם הביא הגר״י זילברשטיין ששאל את מו״ח מרן הגרי״ש אלישיב ,והשיב שאין מצינו איסור הנאה ממעשה כישוף כשם שמצינו במעשה שבת ,אלא שעומד חשש גדול של הרמת קרנם של העוסקים בכישוף ,שמא יתפרסם שכוחם אמת ויתרבו הפונים אחריהם .אולם הורה שבעניינם יש טעמים כבדי משקל הדוחים חשש זה ,האחד חשש תקלה חמורה של גילוי עריות ,שהבן המאומץ עלול להינשא לקרובותיו האסורות עליו ,והשני כדי להוקיע את מעשה הרשעה של חוטפי ילדים ולהעמיד הדבר על האמת .כללו של דבר ,הבדיקה מותרת לא מפני שנותנים כח בדבריהם ,אלא מפני שמטרת הבדיקה להציל מתקלה חמורה ולמגר רשע ,ואין כאן הנאה מן הכישוף אלא תיקון המציאות והסרת מכשול. ועל גבי זה נתחדד בדבריו עיקר החילוק ,שמה שכתב הרמב״ם שהעושה מעשה מפני דברי הקוסם או המנחש לוקה ,הוא בעיקר כאשר הקוסם אומר לו הוראת מעשה בסגנון אם תעשה כך תצליח ואם לא תעשה כך לא תצליח ,או כאשר האדם מכריע את הנהגתו על פי אותן אמירות. אבל כאשר אין כאן הוראת מעשה כלל אלא מסירת מקום הימצאות ,והבדיקה אינה פעולה של קבלת דרך הכישוף אלא בירור מציאות חיצוני כדי להציל מן הספק ומן התקלה ,יש מקום גדול לומר שאין זה בכלל עושה מעשה על פיהם. ומכאן נולדת גם ההדרכה למעשה בתוך המציאות האקטואלית של משפחות החטופים ,שאף אם הגיע אליהם מידע מאדם המתהדר בכוחות עלומים ,אין להתיר שום דיבור של פנייה אליו ,שום דרישה ממנו ושום תלות בדרך זו ,אבל לאחר שכבר נאמרו הדברים ,עצם בדיקת המציאות לצורך הצלת נפשות ,לצורך מניעת תקלות חמורות לדורות ,ולצורך הוקעת רשעת העוסקים ברוע ,אינה מתפרשת כהישענות על הכישוף אלא כמאבק על אמת וחיים ,ובזה יש צירוף גדול להקל ,ובלבד שכל ההנהגה תהיה נקיה מחשש פרסום ושבח לכוחות הטומאה ,וכל הבדיקה תיעשה בדרך של אחריות ,זהירות ותמימות עם השם. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. הנפקא מינה הראשונה היא שעצם הפנייה אל אדם המתהדר בכוחות עלומים ,לשאול ממנו היכן נמצא פלוני ,או לבקש ממנו שיגלה נסתרות ,אסורה מעיקר הדין ,מפני שהיא בכלל דרישה אל כוחות שאינם מדרך התורה ופגם גדול בתמים תהיה עם ה' אלוקיך ,ואף אם האדם אינו עושה מעשה כישוף בפועל ,עצם ההישענות והדרישה אסורה.

הנפקא מינה השנייה היא שאף לאחר שהגיעה ידיעה כזו ,אסור לבנות עליה הנהגת חיים בדרך של קבלת הוראות ,כגון שיאמר אם תלכו למקום פלוני תצליחו ואם לאו תכשלו ,שכל העושה מעשה מפני דברי הקוסם והניחוש נכנס לגדר האיסור החמור של עושה מעשה על פיהם ,ולפי לשון הרמב״ם יש בזה חשש מלקות. הנפקא מינה השלישית היא שבמקום שהידיעה אינה הוראת מעשה אלא הצבעת מקום בלבד, והבדיקה נעשית לא כדי לתת תוקף לכישוף אלא כדי לברר מציאות ולהסיר ספק ,יש מקום להקל מצד שאין זה בכלל עושה מעשה על פיהם ,ובפרט כאשר מטרת הבדיקה להצלת נפשות ,מניעת תקלה חמורה לדורות ,או הוקעת רשעת החוטפים והעמדת האמת על מכונה. הנפקא מינה הרביעית היא שלמרות שאין מצינו איסור הנאה ממעשה כישוף כדין מעשה שבת, עדיין עומד חשש גדול של הרמת קרן העוסקים בכך ,ולכן כל בדיקה כזו צריכה להיעשות בדרך שאינה מפרסמת את דבריהם ,אינה משבחת אותם ואינה יוצרת רושם שכוחם אמת ,אלא בדרך של אחריות שקטה ומסודרת. הנפקא מינה החמישית היא שבכל מקום שיש צד של פיקוח נפש ,כל פעולה של חיפוש ,בדיקה והצלה אינה נמדדת רק במישור של חשש כישוף ,אלא במאזן ההלכתי הכולל של הצלת חיים ומניעת אסונות ,אולם גם אז יש לשמור על הסייגים כדי שלא תיפרץ גדר התמימות והאמונה. הנפקא מינה השישית היא שמצד הנהגת הציבור והנהגת המשפחה ,ראוי שכל מקרה כזה יופנה להכרעת תלמיד חכם מובהק הבקי בדיני כישוף ,ניחוש ופיקוח נפש ,כדי לשרטט דרך פעולה נקיה שתציל חיים ולא תגרום לפרסום ולכבוד לאנשי הבל. ההרחבה הרעיונית מעמידה את הסוגיה על קו עדין שבין תמימות לאטימות ,ובין אמונה חיה לאחריות פעילה .התורה אינה מבקשת מן האדם לעצום עיניים מול המציאות ,אלא ליישר את ליבו ואת דרכו אל מקור האמת .תמים תהיה עם ה' אלוקיך איננו קריאה לנסיגה מן המעשה ,אלא אזהרה שלא להחליף את מקור הסמכות ,שלא להעניק מעמד של אמת לכוחות זרים ,ושלא לבנות הנהגה על דרכים שהשורש שלהן בהבל ושקר. ובתוך עולם שבור ,שבו רשע חוטף ונועל ,שבו דמעות זורמות והלב מחפש כל קצה חוט ,מתגלה המבחן האמיתי של האמונה .האם האדם נאחז בכוחות עלומים מפני יאוש ,או שמא הוא עומד זקוף ,עושה את המוטל עליו להצלה ולבירור ,אך מסרב להעניק לגיטימציה לדרכים פסולות .זהו ההבדל בין שימוש באמת כדי להציל לבין כניעה לשקר כדי להירגע. הפסוק והוא נחש ינחש בו מלמד שהצגת הניחוש ,גם כשהיא מלווה בידיעה מדויקת ,איננה הופכת אותו לדרך ראויה .התורה אינה מתרשמת מן התוצאה אלא מן המקור .אמת הבאה מטומאה אינה נטהרת מעצמה ,אך האדם נדרש לדעת להוציא מן המציאות את מה שנצרך להצלת חיים, בלי להאדיר את המקור הפסול ובלי להחליף את מצפן האמונה. ומכאן נולדת תובנה עמוקה .אמונה איננה בריחה מן האחריות ,ואחריות איננה התרת הרסן של האמונה .האדם נדרש לפעול בעולם ,לחפש ,לבדוק ,להציל ,להיאבק ברשע ,אך לעשות זאת

מתוך בהירות פנימית ,מתוך ידיעה ברורה שהכוח איננו בידיעת הנסתר אלא ביד ה' המנהיג את ההיסטוריה גם דרך מעשי האדם. ההרחבה המוסרית מעמידה את האדם מול אחת ההתמודדויות הקשות שבחיי שעה .בשעה של שבר ,פחד וגעגוע ,כשהלב מחפש אחיזה והנפש מוכנה להיאחז בכל בדל של תקוה ,מתעוררת סכנה דקה אך עמוקה ,להעניק אמון וכבוד למקורות שאינם ראויים ,רק מפני שהם מציעים נחמה או ידיעה .מוסר התורה דורש מן האדם אומץ פנימי ,לא פחות מן האומץ לצאת ולחפש ,גם האומץ לשמור על טהרת הדרך. המאבק איננו רק ברשע החוטף ,אלא גם בשקר המבקש להיכנס בדלת האחורית של הרחמים. כאשר אדם מעניק תוקף לכוחות עלומים ,גם בלי כוונה ,הוא מחזק תרבות של הבל ושקר ,ומחליש את יסודות האמונה והאחריות .ומאידך ,התורה אינה תובעת קפאון מוסרי ,אלא מבקשת הבחנה דקה ,לפעול להצלה ולתיקון בלי להלל את המקור הפסול ובלי להפוך אותו לבעל סמכות. המוסר העולה מכאן הוא שמירה על צלם האדם גם בשעת לחץ .האדם נדרש להישאר נאמן לאמת ,לא להמיר דרך ישרה בנחמה רגעית ,ולא לאפשר למצוקה להפוך היתר למהות .דווקא כאשר המטרה קדושה ,הצלת חיים והשבת אחים לביתם ,הדרך עצמה חייבת להישאר נקיה ,כדי שלא יתווסף חטא על שבר ,ושלא ייצא הרושם שהשקר הוא שמציל ולא האחריות ,המאמץ וההשגחה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נבחן לא רק במה שהוא עושה אלא במקורות שעליהם הוא נשען ,וגם בשעת חירום אין להעניק תוקף לדרכים פסולות. בכל מאבק להצלה יש להבדיל בין שימוש במידע לצורך תיקון לבין מתן כבוד ופרסום למי שפועל בדרכי הבל. מצוקה אינה פוטרת מאחריות מוסרית ,אלא מחייבת זהירות כפולה כדי שלא תיפרץ גדר האמונה .שמירה על טהרת הדרך היא חלק מן ההצלה עצמה ,ולא עיכוב לה. מי שפועל באחריות ובתמימות עם השם ,גם אם הדרך קשה וארוכה ,בונה תיקון שאינו מתפורר לאחר מעשה.

עיקר העניין: מן הפסוק הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו עולה בירור עקרוני, שאין התורה מתירה הישענות על ניחוש וכישוף גם כאשר הדברים מתלבשים בלבוש של אמת .מן הגמרא ,הראשונים והאחרונים מתברר שעצם הפנייה והדרישה אסורה ,ועשיית מעשה על פי הוראת קוסם היא איסור חמור ,אך במקום שהידיעה כבר נאמרה והבדיקה נעשית לצורך בירור מציאות ,הצלת נפשות ומניעת תקלה חמורה ,יש מקום להבחין בין קבלת דרך הכישוף לבין מאבק אחראי על חיים ואמת.

עיקר העניין: הכרעת הדברים איננה היתר כללי אלא דרך זהירה ,שאין בה חיזוק לשקר ואין בה פרסום לכוחות הבל ,אלא פעולה שקטה ומבוקרת שמטרתה תיקון והצלה. בתוך כך מתגלה קול התורה ,שאינה בורחת מן המציאות ואינה נכנעת לשקר, אלא דורשת מן האדם ללכת בדרך ישרה גם כאשר העולם סביבו מתערער. ובין השורות מהדהד מסר פיוטי חרישי ,שבשעות של חושך גדול אין התורה מתירה להדליק אור מאש זרה .היא מלמדת להדליק אור נקי ,אור של אמת, אחריות ואמונה ,ומתוך אור זה לצאת לחפש ,להציל ,ולהשיב חיים למקומם, בלי לוותר על טהרת הדרך ובלי למסור את הלב בידי כוחות שאין בהם חיים.