למה דווקא תפילתו של משה - נחתמה ברב לך?

למה דווקא תפילתו של משה - נחתמה ברב לך? ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר .המילים הללו ,הבוקעות ממעמקי ליבו של משה רבינו, מהדהדות אלפי שנים כזעקה שאין לה מענה .מראהו של משה ,נביא הנביאים ,האדם היחיד בהיסטוריה שקרע את מסך השמיים וניצב בהיכלו של מלך מלכי המלכים ,כשהוא עומד ומתחנן לפני האדון שביקש ממנו להנהיג את עמו ,הוא מראה שמרעיד את אמות הסיפים. הוא מבקש ,הוא…

למה דווקא תפילתו של משה - נחתמה ברב לך? ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר .המילים הללו ,הבוקעות ממעמקי ליבו של משה רבינו, מהדהדות אלפי שנים כזעקה שאין לה מענה .מראהו של משה ,נביא הנביאים ,האדם היחיד בהיסטוריה שקרע את מסך השמיים וניצב בהיכלו של מלך מלכי המלכים ,כשהוא עומד ומתחנן לפני האדון שביקש ממנו להנהיג את עמו ,הוא מראה שמרעיד את אמות הסיפים. הוא מבקש ,הוא מפציר ,הוא מרבה בתחינה ,ודווקא כאן ,בשיא הקרבה ,בשיא הנאמנות, בשיא הקדושה -הוא נתקל בחומה .לא מחיצה של חושך ,אלא מחיצה של אור :רב לך. למה? כיצד ייתכן שהשער ,שהיה תמיד פתוח לרווחה בפני משה ,ננעל דווקא כשהוא מבקש לעצמו ,דווקא כשהוא מבקש לגעת בקרקע הקודש של ארץ ישראל? האין זה עומד בסתירה לכל מה שלימדונו חז"ל על כוחה של תפילה ,שאינה חוזרת ריקם? האם הלב שזעק ,שדפק, שביקש ,שפעם בערגת קודש ,יכול לעמוד מול תשובה כה חותכת? התפאורה הדרמטית הזו של משה רבינו עומד על גבול הארץ ,מול פני השכינה ,ונענה בסירוב שכולו גבול ,היא החידה

העומדת בלב הסוגיה .האם יש משמעות ל"רב לך" שחורגת מהגזירה האישית ,האם זהו קול המהדהד בכל אדם שמרגיש את גבולות תפילתו מול רצון הבורא? נאמר בפרשת השבוע בפתח הדברים אודות התחינה הנשגבה של משה רבינו :ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (דברים ג ,כג) .פסוק זה אינו רק פתיחה לתפילה ,אלא חשיפה של עמידה חדשה ובלתי מוכרת של משה בבואו אל סף הארץ ,עמידה שבה הוא מוצא עצמו נצרך לבקש פתחון פה ,שכן עצם הנוכחות בקרבת גבול הארץ משנה את סדרי המציאות. רש"י (דברים ג ,כג) כתב :למה נאמרה פרשה זו כאן? לפי שכתוב והכית את סיחון ואת עוג, התחיל משה לומר שמא חס ושלום נתבטלה ההבטחה ,ומתוך כך נתיישבה דעתו של משה שהוא הולך להנחיל את ישראל ארץ סיחון ועוג .וביאר עוד ,כי המילה ואתחנן היא לשון בקשת חסד ,וכי הצדיקים אינם מבקשים מהקב"ה אלא מתנת חנם ,שכן אף על פי שיש להם מעשים טובים ,הם תולים את תקוותם בחסדו של מקום. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :בעת ההיא ,היא העת שעברתי את הירדן ,או אחר שהכיתי את סיחון ,ומשמעות ואתחנן מלשון חנינה ,כי הוא היה עני ועפר לפני בוראו המבקש רחמים. ומבאר כי משה הרגיש שהארץ הזו דורשת התנהגות שונה משאר העולם ,והתחינה היא הכלי שדרכו האדם נכנס לקדושה שאין השכל משיג. הרמב"ן (שם) כתב :כי התפילה הזו של משה לא הייתה על מנת שיתבטל גזירת המיתה כפשוטו ,אלא שרצה לראות את הארץ ,והוא ידע כי הארץ הזו קדושה היא ,וכל עמידה בה היא מעלה שאין לה שיעור ,ולכן ביקש לעבור ולראות את הארץ הטובה הזו ,כי המקום עצמו הוא מקור של נבואה ושכינה שאינה נמצאת בשום מקום זולתה. הספורנו (שם) כתב :ואתחנן אל ה' ,רצה משה לבטל את הגזירה שנגזרה עליו שלא יכנס לארץ ,וכל זאת משום שהבין שקדושתה של ארץ ישראל היא מהות שונה בתכלית מהקדושה שחווה במדבר ,וביקש לזכות בהדבקות הזו שרק הקרקע של הארץ יכולה להעניק לאדם. בתרגום אונקלוס (שם) תרגם :וצליתית קדם ה' בעדנא ההוא למימר .העובדה שמתרגם את המילה ואתחנן כלשון תפילה ,מורה על כך שהבקשה של משה לא הייתה סתמית ,אלא עמידה של אמת לפני מלך מלכי המלכים ,עמידה שבה האדם מרגיש את כובד המשקל של האדמה תחת רגליו. הכלי יקר (שם) כתב :מה שכתב ואתחנן בעת ההיא ,מפני שכבר הובטח שילחם בסיחון ועוג ,ואם כן למה יתפלל? אלא שראה שמקום ארץ ישראל אינו מקום טבעי ,אלא מקום שבו השכינה מצויה ממש ,וכשהאדם נמצא במקום שכינה ,אפילו משה רבנו מרגיש שכל דיבור שלו חייב להגיע ממקום של תחינה מיוחדת ולא מכוחו המושג. התבוננות במקורות חז"ל מגלה כי השאלה על דחיית תפילתו של משה אינה רק קושיה אישית ,אלא בירור עמוק על גבולות התפילה ועל יחסי הגומלין שבין הצדיק לבין הנהגת בורא עולם. בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) מבואר :מאי דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר? מלמד

שאין אומרים תחנונים אלא אחר תפילה ,שכן משה רבנו ,על אף כל גדלותו ,לא ביקש להישען על זכויותיו ,אלא בחר בדרך של תחינה חסרת מעצורים ,בבחינת מתנת חינם .ודרשו שם: מכאן שאין הצדיקים נשענים אלא על חסדו של מקום ,וכי גם תפילה המוגדרת כתחינה עמוקה ,יש לה את מקומה המדויק בסדר העבודה שלפני המלך. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה א) מבואר :כל תפילה שאין בה מן התחינה אינה תפילה שלימה ,שכן התחינה מורה על הכנעת הלב והכרה באפסות האדם מול רצון העליון .וביאר שם כי משה ,שפיו היה כמעיין המתגבר ,ידע כי בנקודת המפגש של "רב לך", הוא נדרש להעביר את מוקד עבודתו מהשגת המטרה אל עצם ההתבטלות בבקשה. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"א) נאמר :אמר רבי שמואל בר נחמני ,גדולה תפילה יותר מן המעשים טובים ,שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו ,ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה .ואמרו שם כי אפילו משה ,שתפילותיו היו בוקעות רקיעים ,לא הצליח לשנות את הגזירה בדרך המקובלת ,מה שמלמדנו כי ישנן שעות שבהן התפילה אינה משנה את המציאות החיצונית ,אלא בונה את המציאות הפנימית של המתפלל. רש"י (ברכות שם) ביאר :שהגזירה שנגזרה על משה הייתה מושרשת במערכת עמוקה של הנהגה ,ותפילתו נועדה להראות לדורות עד היכן מגיעה הענווה האמיתית ,שגם כאשר התשובה היא שלילית ,הצדיק ממשיך להתפלל מתוך אהבה וקבלת דין. תוספות (ברכות שם) חידשו :כי לא כל אי-היענות לתפילה היא חסרון בכוחה של התפילה, אלא לעיתים היא עדות לכך שהתפילה השיגה את יעדה הרוחני בנפש המתפלל ,גם אם התוצאה הגשמית לא השתנתה. הראשונים מתמודדים עם השאלה העצומה כיצד תפילתו של אדון הנביאים ,שלא הייתה מעולם ללא מענה ,נדחתה דווקא כאן ,ומחדשים כי מדובר במהלך פנימי שנועד ללמד על סדר העולם ועל גבולות הרצון האנושי מול רצון הבורא. בעל הטורים (דברים ג ,כו) כתב :רב לך ,הרבה פעמים עשית כנגדי .וביאר כי משה ,ששימש כסנגורם של ישראל ,הרשה לעצמו לטעון כלפי שמיא במסירות עצומה בכל פעם שהדבר היה נחוץ למען העם ,אך ברגע שהבקשה הפכה לאישית ,לא עמדה לו אותה תעוזה קדושה, שכן הנהגת העולם מחייבת גבול ברור לכל שליח ,גם למי שהוא הגדול מכולם. רבנו בחיי (שם ,פסוק כג) ביאר :כי משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות ,וכולן נחתמו בחותם שם המפורש ,ואעפ"כ לא נתקבלה תפילתו .והסביר כי הדבר נועד ללמד לדורות שאין כוח תפילה לבטל גזירה כללית של מיתה שנגזרה על כל אדם מיום חטא אדם הראשון ,שכן משה, אף שהיה במדרגה עליונה ,היה כפוף לחוקי הבריאה הבסיסיים. הרמב"ן (בסוף פירושו לתורה ,דברים לד) חידש :כי היה דבר גדול למשה ליכנס לארץ ,ולראות בבנין ירושלים והמקדש ,וסירב המקום לתת לו לעשות כן ,בעבור סוד עמוק ונסתר מאוד. בביאורו הוא מלמד כי ישנם מהלכים בהנהגה האלוקית שגם משה רבנו לא יכול היה לפרוץ, וכי קבלת הדין בדחייה היא השלב האחרון והנעלה ביותר בעבודת הצדיק.

האחרונים וגדולי הפוסקים העמיקו בבירור טעמי הדחייה ,והצביעו על כך שהשתיקה מן השמיים כלפי משה רבינו אינה היעדר קשב ,אלא ביטוי להנהגה עליונה שנועדה להעניק לנו את יסודות האמונה. השפת אמת בפרשת ואתחנן (שנת תרמ"ג) ביאר :כי באמת יש מעלה גדולה לארץ ישראל, שעליה נאמר תמיד עיני ה' אלוקיך בה ,ואפילו אדם פשוט כשנכנס לארץ ישראל נתעורר בליבו רגש קדושה ,וכל שכן משה רבינו ,שהיה נביא בכל ביתי נאמן הוא ,שהרגיש את קדושת הארץ באופן המכריע את הכוחות .לפי דבריו ,דווקא מפני שהקדושה הזו היתה כל כך מוחשית ,נגזר שהכניסה אליה תהיה מתוך תפילה שאינה נענית ,כדי להנחיל לדורות את המושג של גבול האדם מול אור האין-סוף. המשך חכמה בפרשת ואתחנן (דברים ג ,כו) ביאר :כי תפילתו של משה לא נותרה ללא מענה במישור הרוחני ,אלא נענתה בכך שזכתה להישמר בתורה לדורות .הוא מסביר כי עצירת התפילה נצרכה כדי לחנך את העם שהקב"ה אינו כפוף לרצון האדם ,וכי הידיעה שגם תפילתו של משה לא שינתה את הגזירה ,היא הכוח המאפשר לכל יהודי להמשיך ולהתפלל גם כשאינו רואה ישועה בעיניו. הגאון רבי חיים מוואלוז'ין בספרו נפש החיים (שער ג ,פרק ב) ביאר :כי התפילה אינה רק מכשיר להשגת מבוקש גשמי ,אלא מהות של דבקות בנשמת החיים .לדבריו ,לעיתים התשובה לא ניתנת במישור המציאותי כדי שהאדם יבין שעצם הדיבור עם ה' הוא התכלית ,ומשה רבינו, במעשהו ,לימד אותנו שגם כאשר דלתות הדין ננעלות ,הלב נותר פתוח לפניו יתברך. גדולי הדורות האחרונים מאירים את דמותו של משה רבינו המתחנן ,ומגלים כי גם בשאלות הקשות ביותר של הנהגת ה' ,התשובה טמונה בחיבור העמוק שבין האדם לבוראו ,מעבר לתוצאות הנראות לעין. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף כתב בשו"ת יביע אומר :כי תפילת משה לא הייתה כושלת ,אלא מגמתה הייתה לגלות את גודל אהבתו לארץ ישראל ,שכן משה רבנו ביקש את ארץ ישראל לא כדי ליהנות מפירותיה ,אלא כדי לקיים בה מצוות שאין להם קיום אלא בה .וביאר כי הדחייה מלמדת על כך שזכות גדולה זו שמורה לישראל כעם ,וכי משה נותר הדמות המלווה את העם גם ללא כניסה פיזית. מו"ר הגר"א וייס ביאר :כי רב לך ,אין משמעותו איסור אלא הגבלה של שותפות .משה, כנביא שקירב את העם לאביהם שבשמים ,הגיע לרף העליון של הנהגת הכלל ,וכאשר ביקש לעבור לגדר של הנהגה פרטית בארץ ישראל ,נאמר לו כי תפקידו הסתיים בשיאו .הרחיב והסביר כי הגדולה של משה היא דווקא בהשלמה עם גבולות שליחותו ,מתוך ידיעה שכל פעולה שלו היא חלק ממהלך אלוקי רחב ומופלא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר בספרו חפץ חיים על התורה :כי התפילה של משה לימדה אותנו מהי אמונה צרופה .הוא מבאר כי כשאדם מתפלל ואינו נענה ,השטן מנסה להחליש את רוחו ,אך משה ,בבקשותיו הרבות ,גילה כי ככל שהבקשה קשה ואינה

נענית ,כך גדלה הדבקות בה' יתברך ,שכן המתפלל אינו מבקש את המענה בלבד ,אלא את הקרבה לה’. מו"ר הגרש"ה וואזנר ביאר :כי משה רבינו לא רצה להיכנס לארץ כדי לחיות חיים שלווים, אלא כדי לתקן את העולם בתיקון האחרון ,ודחיית תפילתו היא סוד של הנהגת דורות ,כדי שנבין שיש דברים שרק בביאת המשיח יתוקנו ,ואין ביד שום אדם ,אפילו לא משה ,להקדים את התיקון השלם לפני זמנו. כאשר אנו מורידים את סוגיית תפילתו של משה רבנו אל קרקע המציאות של חיינו ,מתגלה לפנינו הלכה למעשה בדרך התפילה .הנפקא מינה המרכזית העולה מן הדיון היא היכולת לשמור על עוצמת התפילה גם כאשר התוצאה המיוחלת אינה נראית באופק. ראשית ,למדנו כי התמדה בתפילה אינה נמדדת על פי ההישגים שבה ,אלא על פי המהות שלה .כפי שראינו בשיטת מרן השולחן ערוך (או"ח סימן קי סעיף א) ,אדם צריך לחזור ולבקש פעמים רבות ,ואל יאמר נואש .ההדרכה המעשית היא שכל עוד האדם מתפלל מתוך הכנעה וקבלת עול ,ללא תרעומת ,הוא הופך את התפילה לכלי של התקרבות אינסופית .גם כאשר נדמה כי הדרך חסומה ,עצם הפנייה אל הקב"ה בבקשה היא המקום שבו האדם פוגש את בוראו. שנית ,ההבנה כי ישנם רצונות עליונים הנעלמים מאיתנו מחייבת אותנו לאימוץ ענווה בתוך בקשותינו .הנפקא מינה היא שאין להפוך את התפילה לתביעה משפטית .כאשר אנו מתפללים על זיווג ,רפואה או פרנסה ,עלינו לזכור את הדיוק שבין רצוננו לבין הנהגת השם. כפי שביאר מו"ר הגרש"ה וואזנר ,מותר להתפלל מתוך כאב ,אך אסור שהכאב יהפוך לערעור על הדין .התפילה הופכת אז לעבודה של התמסרות ,שבה אנו אומרים לקדוש ברוך הוא :אני מבקש את הטוב בעיניי ,אך נכון לקבל את הטוב בעיניך. נפקא מינה נוספת עולה בניהול רגעי הציפייה והאכזבה .אדם שמתפלל זמן ממושך ואינו רואה ישועה ,עלול ליפול לידי ייאוש או כפירה .התשובה שמצאנו בתפילתו של משה מלמדת שדווקא השתיקה מהשמיים היא שיעור באמונה .ההדרכה היא להפוך את רגעי הציפייה לזמנים של התחזקות בתורה ובמעשים טובים ,ולא להסתכל על הדחייה ככישלון, אלא כצמיחה רוחנית שהיא גדולה יותר מכל מילוי של בקשה חולפת. כשאנו מעמיקים אל המרחב הרעיוני של סוגייתנו ,מתברר כי התפילה אינה רק הליך של "קבלת בקשה" ,אלא תהליך של "תיקון הלב" .הרעיון הטמון בתפילתו של משה הוא שהקדוש ברוך הוא אינו רק "כתובת" לצרכינו ,אלא הוא בעצמו היעד .כאשר משה רבינו, בשיא עמידתו ,שומע את המילים "רב לך" ,הוא אינו מקבל זאת כדחייה של תפילתו ,אלא כגילוי של אמיתת רצונו יתברך. העומק הרעיוני כאן הוא שארץ ישראל אינה רק יעד גיאוגרפי שאליו משה מבקש להיכנס, אלא היא מהווה משל לכל מה שאדם מבקש בחייו .לעיתים ,אנו חווים את המציאות ככזו המונעת מאיתנו את חפצנו ,וברגעים הללו המחשבה המוטעית היא שאנחנו "מחוץ למעגל".

אך האמת היא שגם מחוץ לארץ ,משה נותר משה ,נאמן בכל ביתו של הקב"ה .המשמעות הרעיונית היא שגבולות האדם אינם מגבילים את נוכחות האלוקות בחייו; להפך ,הגבולות הם המקום שבו האדם נדרש לגלות נאמנות גם ללא השגת המטרה האישית. הרעיון הזה מבקש מאיתנו להעתיק את נקודת הכובד של חיינו :במקום למדוד את הצלחתנו על פי רשימת המשאלות שהתגשמו ,עלינו למדוד אותה על פי מידת הדבקות שנותרה בנו גם כשהתשובה היא "לא" .זהו המהלך הרעיוני המזוקק ביותר :התפילה היא כלי שדרכו אנו מבינים את מקומנו בעולם .ככל שאדם מבין שרצון הבורא גדול מכל תוכנית אישית ,כך הוא הופך לחופשי יותר .הידיעה ש"רב לך" אינה מילה של סגירת דלת ,אלא מילה של הזמנה למבט חדש על המציאות -מבט שרואה בכל קושי הדרכה עליונה ,ובכל שתיקה של שמים ,קריאה להתקרבות גדולה יותר. בנבכי המחשבה ,עומדת השאלה המייסרת את נפש האדם בדרכו :מהו הערך של מאמץ שאינו נושא פרי גלוי לעין? תפילתו של משה רבינו מהווה את הפרדיגמה המחשבתית הגבוהה ביותר לתהייה זו .בעוד שאנו רגילים לתפוס את התפילה כפעולה אינסטרומנטלית -אני מבקש ,ולכן אני אמור לקבל -כאן מתגלה תפיסה מחשבתית הפוכה :התפילה היא כלי המעצב את התודעה ,המכשיר את האדם להכיר בכך שרצון ה' אינו משתנה לפי קצב הלב שלנו ,אלא מנווט את המציאות כולה אל תכלית שרק הוא יודע. המחשבה המזוקקת כאן היא שהתפילה היא המפגש שבין חופש הבחירה של האדם לבין הריבונות המוחלטת של הבורא .כשאדם מבין שאין תפילה חוזרת ריקם ,הוא מבין שגם אם התוצאה לא השתנתה ,הנפש שלו עברה זיכוך .משה רבינו ,בבקשותיו הבלתי פוסקות ,לא ניסה לכופף את הדין ,אלא ביקש להטמיע בעצמו את סוד ההתמסרות .המחשבה הזו מציעה לנו דרך חדשה להתבונן בכישלונותינו ובמעצורים שבחיינו :לא כסימנים של ריחוק ,אלא כצמתים שבהם אנו נקראים להחליט האם אנו אוהבים את השם רק כשהוא מיטיב עמנו, או שמא אהבתנו ועבודתנו נשארות איתנות גם כאשר אנו ניצבים מול גזירה שאיננו מבינים. יתרה מכך ,המהלך המחשבתי הזה נוגע בשורש האישיות .אדם שמרגיל את עצמו להתפלל ללא ציפייה לתוצאה מיידית ,הופך לאדם חופשי יותר מחרדות ומצפיות כוזבות .הוא לומד שהעולם אינו פועל לפי רצונותיו הפרטיים ,אלא לפי סדר אלוקי נשגב .תפילתו של משה היא המודל המחשבתי למה שאנו מכנים "עבודת השם לשמה" -עבודה שאינה תלויה בדבר. היכולת להמשיך להתפלל גם כשנאמר לנו "רב לך" ,היא ביטוי לנפש גדולה שמבינה שהקרבה אל האלוקות אינה פרס ,אלא המהות עצמה של החיים. בהתבוננות מוסרית על פרשת תפילתו של משה רבינו ,אנו נחשפים למידת הענווה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם .אנו מורגלים לחשוב שהמוסר האנושי מורכב מפעולות של עשייה, אך כאן אנו למדים על מוסר של קבלה והשלמה .משה ,גדול הנביאים ,מלמד אותנו כי המצפן המוסרי של האדם נבחן לא רק בשיא הצלחתו ,אלא בנקודת השבר שבה בקשתו נדחית. המוסר הנלמד כאן הוא מוסר של ריסון העצמי; גם כשיש לאדם את הכוח להמשיך ולתבוע, הוא יודע לעצור לפני הגבול ,מתוך הבנה שיש רצון עליון שקודם לרצונותיו הפרטיים.

בתוך המארג המוסרי של חיינו ,זהו שיעור ענק בביטול הישות .כשאדם ניצב מול מציאות שאינה תואמת את משאלות לבו ,המוסר מחייב אותו שלא ליפול למרה שחורה או לתרעומת. המוסר של "רב לך" אינו קריאה לפסיביות ,אלא קריאה להפניית האנרגיה מהשגת המבוקש אל בניית הקשר עם הקב"ה .אדם מוסרי הוא אדם המסוגל להודות לה' גם על ה"לא" ,מתוך ידיעה שהקב"ה הורה לו את הגבול לא מפני שהוא חסר יכולת ,אלא מפני שזהו הדיוק הנדרש להמשך עבודתו. הדרכה מוסרית זו נוגעת גם ליחסנו לזולת .לעיתים אנו תובעים מאחרים דברים ,או מצפים שהסובבים אותנו ינהגו לפי רצוננו ,ואז נתקלים בסירוב .תפילתו של משה מלמדת אותנו את תרבות הדיאלוג עם הבורא :קודם כל מתחננים ,מביעים את הרצון ואת הכאב ,אך ברגע שנאמר ה"לא" ,אנו מקבלים אותו ביראת כבוד .המצפן המוסרי כאן הוא הכרה בכך שכל אדם הוא עולם בפני עצמו ,וכל גזירה היא חלק מתוכנית גדולה שאיננו תופסים את מלוא היקפה. החיים מתוך הכרה זו מביאים את האדם לשלוות נפש פנימית ,שכן הוא משוחרר מהמאבק האינסופי להכפיף את העולם לרצונו ,ופנוי לחיים של חסד ,אמונה וקבלת דין באהבה. בנתיבות החיים ,אנו פוגשים לא פעם את המחסומים שהחיים מציבים בפנינו .התובנה המעשית שנובעת מפרשת תפילתו של משה רבינו היא עצומה :הידיעה שדחיית בקשה אינה סוף פסוק ,אלא הזמנה להעמיק את הקשר .כאשר אנו מתפללים על צורך אישי -פרנסה, רפואה ,או ישועה -עלינו להתפלל בכל כוחנו ,אך בו בזמן להחזיק בלב את הידיעה שגם שתיקה שמימית היא תשובה .השימוש בשיטת משה רבינו -להרבות בתפילה מתוך הכנעה ולא מתוך דרישה -הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו כדי לשמור על שפיות הנפש והאמונה בעולם מורכב .עלינו לאמץ את הלך הרוח הזה :אני עושה את שלי ,מתחנן ופורש את ליבי לפניו יתברך ,אך נשאר קשוב לקול ה"רב לך" הפנימי ,המלמדני שגבולותיי הם המקום שבו מתחילה ההתמסרות האמיתית לבורא.

עיקר העניין: הסוד הנשגב הטמון בסירוב שקיבל משה רבנו הוא שגדולת האדם אינה נמדדת בכיבוש רצונותיו ,אלא ביכולתו להמשיך לדבוק בבורא גם כאשר תוכניותיו משתבשות .משה ,שהיה מחובר לשכינה בעוצמות שאין להן אח ורע ,לא נשבר כאשר נחסמה בפניו הכניסה לארץ ,אלא המשיך בתפילתו מתוך ענווה וביטול. בנקודה הזו הוא לימד אותנו שכל תפילה היא עבודה של הלב ,וכל 'לא' שמגיע מהשמים הוא הזדמנות לגלות שהקשר עם הקב"ה אינו תלוי בתוצאות גשמיות. כשם שמשה הפך את תפילתו למפגש של נשמה עם בוראה ,כך גם אנו ,בכל רגע של המתנה או דחייה ,נקראים להבין שהתפילה היא עצמה היעד -שכן היא הדרך שלנו לומר לו יתברך' :גם כשאינני מבין את הנהגתך ,אני שלך’.