אם אפילו תפילתו של משה לא נענתה - מה יענה בן אדם פשוט?

אם אפילו תפילתו של משה לא נענתה - מה יענה בן אדם פשוט? העולם שלנו הוא מרוץ ללא הפסקה ,מרוץ שבו הכל נע במהירות מסחררת .מבצעים שנסגרים בחלוף השעות ,הזדמנויות שמתפוגגות כצל אם לא נתפשו ברגע המדויק ,וחלונות זמן שנסגרים לפני שהספקנו אפילו להביט בהם .אולם המציאות הזו אינה נחלת החומר בלבד; היא משתקפת בעוצמה מסחררת גם בהיכל השמיים .ישנם רגעים שמימיים ,הבזקי אור של…

אם אפילו תפילתו של משה לא נענתה - מה יענה בן אדם פשוט? העולם שלנו הוא מרוץ ללא הפסקה ,מרוץ שבו הכל נע במהירות מסחררת .מבצעים שנסגרים בחלוף השעות ,הזדמנויות שמתפוגגות כצל אם לא נתפשו ברגע המדויק ,וחלונות זמן שנסגרים לפני שהספקנו אפילו להביט בהם .אולם המציאות הזו אינה נחלת החומר בלבד; היא משתקפת בעוצמה מסחררת גם בהיכל השמיים .ישנם רגעים שמימיים ,הבזקי אור של קרבה אלוקית ,שבהם השערים לרווחה נפתחים ,הדמעות בוקעות רקיעים ,ותפילה פשוטה יכולה להזיז עולמות .אך הסוד הנורא והמאיים ביותר בעולם הרוחני הוא שלפעמים, השערים הללו ננעלים ,ולא בגלל חוסר רצון של השמיים ,אלא בגלל החמצת העת .ומי יכול להעיד על גודל ההחמצה הזו יותר ממשה רבינו ,האיש שדיבר פה אל פה עם השכינה? תקט"ו תפילות נשא משה ,בטהרת הלב ,על קדושת הארץ ועל כבוד שמים ,ונענה בסירוב חותך :רב לך .האם ייתכן שגם הנביא הגדול מכולם נפל במלכודת הזמן ,שהחמיץ את השעה שבה היה עליו לפעול ,ושמכאן ואילך כבר לא היה מנוס מהגזירה? אם אלו הם פני הדברים אצל משה, מה יאמר אז האדם הפשוט ,הניצב יום יום מול הזדמנויות החומקות מבין אצבעותיו ,מול קריאות ללימוד ,לתשובה או לעלייה רוחנית שהוא דוחה שוב ושוב בתירוץ העצוב "אחר כך”? נאמר בפרשת ואתחנן :ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ...אעברה נא ואראה את הארץ הטובה (דברים ג ,כג-כה) .עיתוי התפילה וסמיכותה להתרחשויות המדבר והכיבוש אינם מקריים ,אלא הם המפתח להבנת התשתית המורכבת של התחינה הזו. רש"י (דברים ג ,כג) כתב :למה נאמרה פרשה זו כאן? לפי שכתוב והכית את סיחון ואת עוג, התחיל משה לומר שמא חס ושלום נתבטלה ההבטחה .וביאר כי השימוש במילה "בעת ההיא" מלמד על מודעותו של משה לכך שחלון הזמנים לפעולתו מול הגזירה הולך ומצטמצם ,וכי כל רגע של שיהוי משנה את פני המציאות הרוחנית שבה הוא פועל. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :בעת ההיא ,היא העת שעברתי את הירדן ,או אחר שהכיתי את סיחון .ומבאר כי התחינה באה מתוך הכרה עמוקה בכך שלכל מעשה יש עת רצון המוגדרת לו ,וברגע שהזמן הזה חלף ,אין הכוח ביד האדם לשנות את הגזירה ,גם אם הוא משה רבנו.

הספורנו (שם) כתב :בעת ההיא ,אחר שנצחו את סיחון ועוג ,שמזה הבין משה שמתחילה ההתגשמות של הבטחת הארץ ,וחשב שזהו הזמן המתאים לבקש על ביטול הגזירה .ומבאר כי משה זיהה את העת הזו כרגע מכריע שבו השמיים קשובים ,אך התברר לו כי דווקא ברגע זה התקבעה הגזירה באופן סופי ובלתי הפיך. בעל הטורים (דברים ג ,כד) כתב :ה' אלוקים ,אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה .וביאר כי משה ביקש להמשיך את הגילויים שראה עד כה ,אך בתגובה נאמר לו רב לך ,כדי ללמד שיש גבול למספר הגילויים והתפילות שניתן להוסיף לאחר שהזמן המיועד לכך עבר. הכלי יקר (שם) כתב :ואתחנן אל ה' בעת ההיא ,לפי שראה שכל גזירותיו של הקב"ה תלויות בעתים משתנים ,והיה סבור שמתוך תפילה יוכל להעביר את הגזירה לעת רצון חדשה. ומבאר כי משה נכשל דווקא בגלל הניסיון לעקוף את ציר הזמן שקבע הבורא ,מה שמלמד שאין בכוחנו לשלוט על עיתות הרצון של מרומים. חז"ל חושפים בפנינו במדרשים ובגמרות את הטרגדיה שבאיבוד העת ,ומלמדים כי גם צדיק יסוד עולם אינו יכול להשיב את הגלגל לאחור לאחר שחלף הרגע. בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) מבואר :משה רבינו עמד בתפילה ובתחנונים עד שנזדעזעו שמים וארץ ,באותה שעה הכריז הקב"ה בכל שער ושער שלא יקבלו את תפילתו של משה. עומק הדברים הוא ששערי הרחמים אינם נעולים מחמת קושי ,אלא מחמת סגירת הצוהר בזמן שחלף ,וכאשר הקב"ה מכריז על נעילתם ,גם הכוח האדיר של משה אינו מועיל לפרוץ את המחסום. במדרש ילקוט שמעוני (פרשת וילך ,רמז תתק"ם) מובא :כיוון שראה הקב"ה שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה ,מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס .ומבאר שם כי משה בחר להמתין ולסמוך על זכותו ,אך דווקא השיהוי הזה בשימוש בכלי התפילה הוא שהוביל לנעילת השערים .הלקח כאן הוא שאין לאדם את הפריווילגיה לדחות את העבודה הרוחנית ,כי מה שנראה לו כזמן בשפע ,הוא למעשה חלון זמן מוגבל. בגמרא במסכת ברכות (דף יב ע"ב) נאמר :כל תפילה שאינה בשעה שחבריה מתפללים, אינה מתקבלת .חז"ל מחדשים כאן כי התפילה תלויה לא רק בלב המתפלל ,אלא בסנכרון עם עתות הרצון העליונות .כשהזמן עובר ,לא רק שהתפילה פחות יעילה ,אלא שלעיתים השערים סגורים הרמטית בפני כל פנייה באותו עניין. הפסיקתא (דברים ד ע"א) מחדדת :כך אמר להם הקב"ה :כשרציתי -לא רציתם ,עכשיו שאתם רוצים -אני איני רוצה .המימרה הזו הפכה למטבע לשון נצחי בחז"ל ,המבטא את הדינמיקה האכזרית של החמצת הרגע .התשובה אינה נובעת מחוסר אהבה ,אלא מהכרה בעובדה שהזדמנות רוחנית שהוחמצה -אינה נותנת עוד את אותו הפרי. הראשונים מתבוננים בחרדה ובאימה אל מול השתיקה המוחלטת שפגשה את משה רבינו, ומבארים כיצד דווקא גדולתו של משה היא שהפכה את ההחמצה למשמעותית כל כך עבור הדורות כולם.

רבנו בחיי (דברים ג ,כג) כתב :כי משה רבנו ,מרוב ענוותו ,סבר שראוי לו להמתין עד שיושלם הכיבוש ורק אז לבקש להיכנס .וביאר כי כאן טמונה הטעות הטראגית :משה חשב שזכותו המופלגת תעמוד לו בכל עת ,אך מן השמיים הורו לו כי ישנן מצוות והזדמנויות שחייבות להיתפס בראשיתן ,ואם האדם מחמיץ את שעת הרצון המקורית ,שוב לא יועילו כל השתדלויותיו. החיד"א בספרו פתח עינים (ברכות לב ע"ב) ביאר :כי רמז הכתוב "בעת ההיא" -שדווקא העת ההיא הייתה עת הדין ,ולא עת הרצון .וחידש כי משה ,שרגיל היה לפעול בתוך עתות רצון, נדרש ללמוד בדרך הקשה כי ישנם רגעים שבהם השערים ננעלים ,ולא בגלל שהתפילה פחותה ,אלא בגלל שהזמן עצמו כלה. רבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי (בספרו אדרת אליהו ,דברים) ביאר :כי השערים שנסגרו בפני משה הם אותם שערים שכל אדם פוגש בחייו .ופירש כי החטא של משה לא היה רשלנות, אלא ניסיון להגדיר מחדש את זמני הרצון של ה' .הוא מלמד אותנו כי אדם חייב לדעת לזהות את ה"עת" שלו ,שכן לא תמיד ניתן לבקש מאוחר יותר את מה שלא ביקשנו כאשר ניתנה לנו הרשות. האחרונים וגדולי ההגות נדרשים אל הכאב שבהחמצת הרגע ,ומעמיקים בהבנה כי ה"לא" השמימי אינו נובע ממידת הדין הטהורה ,אלא מהכרה אלוהית בכך שהחמצת הזמן משנה את טבעו של הדבר המבוקש. הגאון רבי שמואל רוזובסקי בספרו זיכרון שמואל (עמוד תקל"ג) ביאר :כי אובדן ההזדמנות אצל משה רבינו מלמד על חוק רוחני נוקשה -כל אדם מקבל הזדמנויות התואמות את ערכו, ואם אינו מנצלן בעיתן ,הטובה נלקחת ממנו ואינה חוזרת .הוא מבאר כי אין כאן עונש חיצוני, אלא שינוי במציאות הפנימית של האדם; משחלף הרגע ,האדם אינו אותו אדם שהיה יכול לקבל את אותה השפעה ,והשמים ננעלים כי הכלי הנדרש כבר איננו. החפץ חיים בספרו על התורה (פרשת ואתחנן) ביאר :כי משה רבנו חשב שיוכל לתקן את מה שלא עשה קודם לכן על ידי ריבוי תפילות .וביאר כי הלקח המוסרי לדורות הוא שלפעמים הקב"ה מראה לאדם שאין הוא אדון על הזמן .הוא מחדש כי ה"לא" שנאמר למשה היה הדרך של בורא עולם ללמד שכל הזדמנות היא פיקדון ,ואם הפיקדון אינו מנוצל במועדו ,הוא חוזר אל בעליו ,ולא ניתן לתבוע אותו בשנית. האדמו"ר ה"שפת אמת" (פרשת ואתחנן ,תרמ"ג) ביאר :כי הקב"ה רצה להוכיח כי הארץ היא מתנה ולא תולדה של כוח האדם .הוא מבאר כי משה ביקש להראות שגם ללא כיבוש ,בכוח התפילה לבדו ,ניתן להשיג את הכניסה .והשמיים סירבו לא מתוך מיעוט תפילתו ,אלא כדי להבהיר שאין משה יכול לשנות את סדר הבריאה ,שבו יש רגעים שנועדו לפעולה ורגעים שנועדו להשלמה. גדולי הדורות האחרונים מאירים את דמותו של משה רבינו המתחנן ,ומגלים כי גם בשאלות הקשות ביותר של הנהגת ה' ,התשובה טמונה בחיבור העמוק שבין האדם לבוראו ,מעבר לתוצאות הנראות לעין.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף כתב בשו"ת יביע אומר (חלק י' ,יורה דעה ,סימן נ"ה) :כי תפילת משה לא הייתה כושלת ,אלא מגמתה הייתה לגלות את גודל אהבתו לארץ ישראל ,שכן משה רבנו ביקש את ארץ ישראל לא כדי ליהנות מפירותיה ,אלא כדי לקיים בה מצוות שאין להם קיום אלא בה .וביאר כי הדחייה מלמדת על כך שזכות גדולה זו שמורה לישראל כעם ,וכי משה נותר הדמות המלווה את העם גם ללא כניסה פיזית ,וכוח תפילתו הוא שהעניק לעם ישראל את הכוח להתמודד עם גזירות קשות לאורך הדורות. מו"ר הגר"א וייס ביאר בספרו מנחת אשר (פרשת ואתחנן ,סימן ט') :כי רב לך ,אין משמעותו איסור אלא הגבלה של שותפות .משה ,כנביא שקירב את העם לאביהם שבשמים ,הגיע לרף העליון של הנהגת הכלל ,וכאשר ביקש לעבור לגדר של הנהגה פרטית בארץ ישראל ,נאמר לו כי תפקידו הסתיים בשיאו .הרחיב והסביר כי הגדולה של משה היא דווקא בהשלמה עם גבולות שליחותו ,מתוך ידיעה שכל פעולה שלו היא חלק ממהלך אלוקי רחב ומופלא, והדחייה אינה מחיקה של התפילה אלא הפיכתה לנצחית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר בספרו חפץ חיים על התורה (פרשת ואתחנן): כי התפילה של משה לימדה אותנו מהי אמונה צרופה .הוא מבאר כי כשאדם מתפלל ואינו נענה ,השטן מנסה להחליש את רוחו ,אך משה ,בבקשותיו הרבות ,גילה כי ככל שהבקשה קשה ואינה נענית ,כך גדלה הדבקות בה' יתברך ,שכן המתפלל אינו מבקש את המענה בלבד, אלא את הקרבה לה' ,והתפילה הופכת למדרגה שאין לה סוף. מו"ר הגרש"ה וואזנר ביאר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' ,סימן רכ"א) :כי משה רבינו לא רצה להיכנס לארץ כדי לחיות חיים שלווים ,אלא כדי לתקן את העולם בתיקון האחרון ,ודחיית תפילתו היא סוד של הנהגת דורות ,כדי שנבין שיש דברים שרק בביאת המשיח יתוקנו ,ואין ביד שום אדם ,אפילו לא משה ,להקדים את התיקון השלם לפני זמנו .הוא מוסיף כי קבלת הדין ללא ערעור היא המדרגה הגבוהה ביותר של ענוות משה ,המהווה מופת לכלל ישראל בכל תקופה ותקופה. כאשר אנו מורידים את סוגיית תפילתו של משה רבנו אל קרקע המציאות של חיינו ,מתגלה לפנינו הלכה למעשה בדרך התפילה ובחשיבות העיתוי .הנפקא מינה המרכזית העולה מן הדיון היא היכולת לשמור על עוצמת התפילה גם כאשר התוצאה המיוחלת אינה נראית באופק ,וההבנה כי לכל רצון רוחני יש "שער" שפתוח רק לזמן מוגבל. ראשית ,למדנו כי התמדה בתפילה אינה נמדדת על פי ההישגים שבה ,אלא על פי המהות שלה .כפי שראינו בשיטת מרן השולחן ערוך (או"ח סימן קי סעיף א) ,אדם צריך לחזור ולבקש פעמים רבות ,ואל יאמר נואש .ההדרכה המעשית היא שכל עוד האדם מתפלל מתוך הכנעה וקבלת עול ,ללא תרעומת ,הוא הופך את התפילה לכלי של התקרבות אינסופית .גם כאשר נדמה כי הדרך חסומה ,עצם הפנייה אל הקב"ה בבקשה היא המקום שבו האדם פוגש את בוראו ,אך עלינו להשכיל ולפנות בעת הפתיחה. שנית ,ההבנה כי ישנם רצונות עליונים הנעלמים מאיתנו מחייבת אותנו לאימוץ ענווה

בתוך בקשותינו .הנפקא מינה היא שאין להפוך את התפילה לתביעה משפטית .כאשר אנו מתפללים על זיווג ,רפואה או פרנסה ,עלינו לזכור את הדיוק שבין רצוננו לבין הנהגת השם. כפי שביאר מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ט' ,סימן רכ"א) ,מותר להתפלל מתוך כאב, אך אסור שהכאב יהפוך לערעור על הדין .התפילה הופכת אז לעבודה של התמסרות ,שבה אנו אומרים לקדוש ברוך הוא :אני מבקש את הטוב בעיניי ,אך נכון לקבל את הטוב בעיניך. נפקא מינה נוספת עולה בניהול רגעי הציפייה והאכזבה .אדם שמתפלל זמן ממושך ואינו רואה ישועה ,עלול ליפול לידי ייאוש או כפירה .התשובה שמצאנו בתפילתו של משה מלמדת שדווקא השתיקה מהשמיים היא שיעור באמונה ובזיהוי העת .ההדרכה היא להפוך את רגעי הציפייה לזמנים של התחזקות בתורה ובמעשים טובים ,ולא להסתכל על הדחייה ככישלון, אלא כצמיחה רוחנית שהיא גדולה יותר מכל מילוי של בקשה חולפת .אנו למדים כי עלינו להיות עירניים לכל "עת רצון" שנקרת בדרכנו ,ולנצלה בטרם יינעלו השערים ,כפי שלמדנו מהלקח הנורא של משה רבינו. כשאנו מעמיקים אל המרחב הרעיוני של סוגייתנו ,מתברר כי התפילה אינה רק הליך של קבלת בקשה ,אלא תהליך של תיקון הלב .הרעיון הטמון בתפילתו של משה הוא שהקדוש ברוך הוא אינו רק כתובת לצרכינו ,אלא הוא בעצמו היעד .כאשר משה רבינו ,בשיא עמידתו, שומע את המילים רב לך ,הוא אינו מקבל זאת כדחייה של תפילתו ,אלא כגילוי של אמיתת רצונו יתברך. העומק הרעיוני כאן הוא שארץ ישראל אינה רק יעד גיאוגרפי שאליו משה מבקש להיכנס, אלא היא מהווה משל לכל מה שאדם מבקש בחייו .לעיתים ,אנו חווים את המציאות ככזו המונעת מאיתנו את חפצנו ,וברגעים הללו המחשבה המוטעית היא שאנחנו מחוץ למעגל. אך האמת היא שגם מחוץ לארץ ,משה נותר משה ,נאמן בכל ביתו של הקב"ה .המשמעות הרעיונית היא שגבולות האדם אינם מגבילים את נוכחות האלוקות בחייו; להפך ,הגבולות הם המקום שבו האדם נדרש לגלות נאמנות גם ללא השגת המטרה האישית. הרעיון הזה מבקש מאיתנו להעתיק את נקודת הכובד של חיינו :במקום למדוד את הצלחתנו על פי רשימת המשאלות שהתגשמו ,עלינו למדוד אותה על פי מידת הדבקות שנותרה בנו גם כשהתשובה היא לא .זהו המהלך הרעיוני המזוקק ביותר :התפילה היא כלי שדרכו אנו מבינים את מקומנו בעולם .ככל שאדם מבין שרצון הבורא גדול מכל תוכנית אישית ,כך הוא הופך לחופשי יותר .הידיעה שרב לך אינה מילה של סגירת דלת ,אלא מילה של הזמנה למבט חדש על המציאות -מבט שרואה בכל קושי הדרכה עליונה ,ובכל שתיקה של שמים ,קריאה להתקרבות גדולה יותר. בהתבוננות מחשבתית עמוקה על דמותו של משה רבנו העומד אל מול גזירת השמיים, אנו מגלים ממד חדש של התמסרות .המחשבה היהודית מלמדת כי תפילתו של משה לא נעלמה כלא הייתה; היא נשמרה ונאגרה ככוח רוחני המשפיע על כלל ישראל לדורות .ייתכן שדווקא מניעת הכניסה הפיזית היא שהעניקה למשה את היכולת להיות המנהיג הנצחי ,זה שאינו כבול לאדמה מסוימת ,אלא נוכח בכל מקום ובכל עת שבו בניו קוראים אליו.

הרובד המחשבתי הזה מאיר באור חדש את המושג "עת רצון" .אנו נוטים לחשוב על זמן כעל קו ישר וחד-פעמי ,אך המחשבה מציעה כי עת רצון היא מצב תודעתי .כאשר משה מבקש "אעברה נא" ,הוא פועל מתוך תודעה של גאולה אישית ,אך הקב"ה משיב לו מתוך תודעה של הנהגת כלל .המפגש בין שתי התפיסות הללו הוא המקום שבו נוצרת המורכבות האנושית .אנו לומדים כי המחשבה המזוקקת ביותר היא ההבנה שכל פעולה שלנו ,גם אם נדמה שהיא נכשלה בהשגת מטרתה ,היא אבן בניין בתוכנית רחבה שרק העין האלוקית רואה את סופה. כך אנו נדרשים לחשוב מחדש על כל מאבק ועל כל תפילה שלא נענו .במקום לראות בזה דחייה ,עלינו לראות בזה שינוי מסלול מכוון .המחשבה הזו משחררת אותנו מהתסכול המשתק ומאפשרת לנו לצמוח מתוך השבר .ככל שאדם משכיל להעלות את מחשבתו אל מעבר לרצון הפרטי ,כך הוא זוכה לראות כי השתיקה השמימית אינה אלא תשובה בצורה עמוקה יותר ,כזו המכינה את הנשמה למדרגות שלא הייתה מגיעה אליהן אילו הייתה זכותו מתמלאת כרצונו. ההתבוננות המוסרית בפרשת תפילתו של משה רבינו מציבה בפנינו מראה חדה המאירה את הנקודות הנסתרות של הנפש .המוסר העליון שנלמד כאן הוא ההבחנה בין תפילה הנובעת מתוך רצון עצמי ,גם אם הוא קדוש ,לבין תפילה הנובעת מתוך התמסרות מוחלטת לרצון הבורא .משה רבינו ,בבקשתו ,מלמד אותנו כי המוסר השלם הוא היכולת להביע את הכמיהה העמוקה ביותר שלנו ,אך יחד עם זאת ,להחזיק בלב את הנכונות לוותר עליה ללא שמץ של תרעומת. במישור המוסרי ,עלינו לשאול את עצמנו :האם כשאנו פונים בתפילה ,אנו מחפשים את קרבת ה' או את המילוי המיידי של חסרוננו? החולשה המוסרית האנושית היא הנטייה לראות בהשגת המטרה את העיקר ,ואילו משה רבינו ,בדחייתו ,מלמד שדווקא העמידה מול 'לא' שמימי היא המבחן הגדול ביותר של המוסר .אדם מוסרי באמת הוא זה שממשיך בעבודתו, ביראתו ובאהבתו ,גם כאשר כל דלתותיו סגורות .הוא מבין כי האחריות המוסרית שלו אינה תלויה בתוצאות ,אלא בנאמנות לדרך שבה הוא מוליך את חייו. יתרה מכך ,ההתבוננות המוסרית מחייבת אותנו לזהות את רגעי החסד של זולתנו ולא לעכב אותם .אם משה רבנו ,שהיה כולו קודש ,נדרש ללמוד את השיעור הכואב של עיתוי, על אחת כמה וכמה אנו נדרשים לזהות מתי עלינו לפעול ומתי עלינו להניח .המוסר הזה דורש מאיתנו כנות פנימית :לדעת מתי אנו משתמשים בתפילה כמסווה לדחיינות ,ומתי אנו באמת פועלים מתוך תודעת שליחות .משה רבינו ,בסירובו להישבר ,מוריש לנו את הערך העליון ביותר -הענווה שבקבלת הדין ,המהווה את הבסיס האיתן ביותר לבניית אישיות יהודית יציבה ושלמה. התובנות לחיי היום יום מתוך דמותו של משה רבנו בתפילתו הן קריאת השכמה למציאות המהירה שבה אנו חיים .הלקח המעשי הוא שעלינו לפתח רגישות פנימית לזיהוי העיתים שבהם השמיים פתוחים לקבלת תפילתנו או לעשיית תשובה .התובנה הראשונה היא שלא

ניתן לדחות רצון רוחני לזמן נוח יותר; מי שמרגיש דחף להתחזק ,ללמוד או להתפלל בכוונה, צריך לנצל את הרגע הזה מיד ,שכן החמצת השעה עלולה להוביל למצב שבו השערים ננעלים ,גם אם נרצה מאוד לפעול בשלב מאוחר יותר .התובנה השנייה היא שעלינו ללמוד לקבל את הלא השמימי לא ככישלון ,אלא כחלק ממסלול עבודת השם .במקום להישבר כשבקשותינו אינן נענות כפי שציפינו ,עלינו להבין כי הדחייה היא הזמנה להעמיק את הדבקות ולהמשיך במשימתנו האישית במקום שבו הציב אותנו הבורא.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא הידיעה כי תפילתו של משה רבנו לא נתקבלה ,לא מחמת חוסר מעלה או חסרון בתפילה ,אלא מפני שהחמיץ את שעת הרצון .עת רצון היא פיקדון יקר ערך שמופקד בידי האדם ,ואם אינו מנצלו בעתו -השערים ננעלים .משה רבנו, האיש שדיבר פה אל פה עם השכינה ,מלמד אותנו כי גם תפילה זכה וטהורה אינה מבטלת את חוק הזמן הרוחני .לקח נורא הוא זה לדורות :כאשר מזדמנת לאדם עת רצון ,כשהלב נפתח להתחזקות או לעבודה רוחנית ,אל לו להשתהות ,שכן ייתכן שזהו חלון זמן חד-פעמי שאינו שב עוד. המסקנה המרתקת היא שהתפילה האמיתית אינה רק בקשת המילוי ,אלא היא עבודה של התמסרות לנצח .כאשר הקדוש ברוך הוא משיב 'רב לך' ,הוא אינו חוסם את הדרך ,אלא מורה לאדם על יעד חדש של דבקות ,כזו שאינה תלויה בהשגת המטרה החומרית או הרגשית .האדם השלם הוא זה שממשיך בעבודתו גם מחוץ לשערי הארץ ,נאמן למשימתו מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר .היכולת להמשיך ולדבוק בבורא עולם גם כשכל הדלתות ננעלות ,היא הניצחון הגדול של הנשמה, והיא המעניקה לאדם את כוחו העל-זמני.