האם ארץ ישראל נמדדת לפי איכות הקלמנטינות והענבים? האם באנו לארץ הקודש בשביל אבוקדו?

האם ארץ ישראל נמדדת לפי איכות הקלמנטינות והענבים? האם באנו לארץ הקודש בשביל אבוקדו? הלב נכסף .המחשבות נודדות אל אופק רחוק ,אל גבעות הטרשים שריח של נצח דבק בהן, אל ארץ שבה כל אבן היא עדות לברית עתיקה .אנו עומדים ,שקועים בברכת מעין שלוש, המילים זורמות בפינו ,משבחות את ארץ חמדה טובה ורחבה ,את הברית ,את התורה ,את השבת .ופתאום ,בתוך עולם של רוח ודבקות ,מגיעה…

האם ארץ ישראל נמדדת לפי איכות הקלמנטינות והענבים? האם באנו לארץ הקודש בשביל אבוקדו? הלב נכסף .המחשבות נודדות אל אופק רחוק ,אל גבעות הטרשים שריח של נצח דבק בהן, אל ארץ שבה כל אבן היא עדות לברית עתיקה .אנו עומדים ,שקועים בברכת מעין שלוש, המילים זורמות בפינו ,משבחות את ארץ חמדה טובה ורחבה ,את הברית ,את התורה ,את השבת .ופתאום ,בתוך עולם של רוח ודבקות ,מגיעה הבקשה המפתיעה :ונודה לך ה' אלוהינו

על ארץ ישראל ,ונאכל מפריה ונשבע מטובה .המילים הללו צורבות בלב .וכי זו התכלית? וכי בשביל פירות ,בשביל תאנה או קלמנטינה ,זעק משה רבנו אל ה' אעברה נא ואראה את הארץ הטובה? הרי חז"ל מבהירים במפורש שלא בשביל השובע והעונג ביקש משה להיכנס, אלא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ .ואם כן ,מה פשר הכיסוף הזה בברכתנו? האם ייתכן שהרוח הגדולה של ארץ ישראל התכווצה לכלל הנאה חומרית? השאלה הזו מציבה מראה מול תפילתנו :האם הגעגוע שלנו לארץ הוא געגוע של נשמה או של בטן? האם זוהי פליטת פה גשמית ,או שמא טמון כאן סוד עמוק יותר על הקשר המופלא שבין שמיים וארץ ,שבין אכילה לבין השראת השכינה? בעת שאנו פותחים את התורה ומביטים בכיסופיו של משה רבנו ,אנו מגלים כי המשיכה אל הארץ היא ביטוי לרצון עליון שאינו תלוי בדבר .נאמר בתורה :ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ...אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג ,כג-כה) .כאן משה רבנו מבקש לראות את הארץ ,והמפרשים עומדים על כך שאין מדובר בתיירות או בהנאה גשמית ,אלא בכיסופים לחיבור רוחני עם הקרקע שעליה שורה השכינה. רש"י (דברים ג ,כה) ביאר :כי משה רבנו לא התאווה לאכול מפרי הארץ או ליהנות מטובה הגשמי ,אלא אך ורק לקיים מצוות התלויות בה .רש"י מדגיש כי משה ,שהיה במדרגת מלאך, לא נזקק לאכילה כלל ,ולכן בקשתו הייתה מופנית כולה למישור המצווה והקדושה ,להשלים את שליחותו בקרב העם. הרמב"ן (דברים ג ,כו) ביאר :כי הארץ הטובה היא המקום שבו הקדושה זמינה וגלויה ,וכל מעשה בה מקבל גוון של מצווה .הוא מבאר כי הביטוי הארץ הטובה מתייחס לאיכות הסגולית של האדמה ,המאפשרת לאדם להתעלות מעל הטבע ולהגיע לדרגות של דבקות שלא ניתן להשיגן בחוץ לארץ. הספורנו (דברים ג ,כה) ביאר :כי הארץ היא מקום המיועד להשראת השכינה ,וכל מי שזכה לדרוך בה הופך להיות שותף לבניית ביתו של ה' בעולם .הוא מבאר כי כיסופיו של משה היו לראות את ה' מתגלה בתוך עולמו ,והארץ היא הבימה שעליה מתרחשת התגלות זו. הדיון סביב מהות הקשר לארץ ישראל מוצא את ביטויו העמוק ביותר בדברי חז"ל, המחדדים את ההבדל שבין תאווה גשמית לבין כמיהה לקדושה. בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) נאמר :וכי לאכול מפריה הוא צריך וכי לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה לפני הקב"ה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אבוא אני ואקיימם .הגמרא מעמידה את משה רבנו כדוגמה עליונה למי שכל עניינו הוא קיום המצוות המיוחדות לארץ ,ומדגישה כי האכילה מן הפירות אינה היעד אלא אמצעי להגיע אל החיבור המקודש לארץ. רש"י שם מבאר :כי משה רבנו השתוקק לקיום המצוות המיוחדות התלויות בארץ ,ולא הייתה לו שום כוונה ליהנות מן הפירות .הוא מדגיש כי משה חי בדרגה רוחנית שבה הגוף כפוף לגמרי לנשמה ,ולכן התיאור של אכילה ושביעה בבקשתו של משה אינו אלא דרך מליצית לבטא את שאיפתו לחיבור המלא למצוות הארץ.

במדרש תנחומא (פרשת ואתחנן) מבואר :כי ארץ ישראל היא מקום השראת השכינה ,וכל מי שזוכה להיות בה הופך להיות דבוק בשכינה .המדרש מחדש כי הכמיהה של משה הייתה להיכנס אל המקום שבו הקדושה מוחשית ,כדי שיוכל לעבוד את ה' מתוך דבקות מלאה שאינה אפשרית בשום מקום אחר בעולם. בעומק דברי הראשונים ,אנו מוצאים את ניסיונם להסביר כיצד מילים גשמיות המופיעות בברכה ,כמו אכילה ושביעה ,משתלבות בתוך מערכת שכולה קודש. הבית חדש בספרו בית חדש (אורח חיים סימן רח) ביאר :כי ארץ ישראל אינה ככל הארצות, ופירותיה אינם פירות רגילים .הוא חידש כי השכינה שורה בגוף הארץ ממש ,ומשום כך הפירות היונקים ממנה אינם רק חומר מאכל ,אלא הם עצמם כלים הנושאים את קדושת השכינה .לכן ,כשאנו מבקשים בברכה לאכול מפריה ,אין הכוונה להנאה גשמית ,אלא לשאיפה להזריח את קדושת הארץ בתוכנו דרך אכילה המקדשת את החומר. הבית יוסף בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רח) ביאר בשם הריף ותשובת רבנו האי גאון :כי הברכה אינה מבקשת את הפירות כשלעצמם ,אלא מכיוון שהיא נאמרת לאחר האכילה, סדר ההודאה מחייב להזכיר את מה שנהנינו ממנו .הוא ביאר כי אזכור האכילה הוא רק פתח להודיה ,בעוד עיקר הבקשה והתכלית היא מה שנאמר בהמשך הברכה :ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ,כלומר שהאכילה היא רק סיבה להודות על קדושת הארץ. ספר מנורת המאור (פרק יח) ביאר :כי הכמיהה לארץ ישראל מבוטאת בברכה לא כדי להחליף את מצוות הארץ באכילה ,אלא כדי להראות שגם הפעולה הגשמית ביותר שלנו, האכילה ,מנוקזת לתוך קדושת הארץ .הוא מפרש כי זוהי דרך להזכיר לעצמנו שכל מה שאנו אוכלים בארץ ישראל הוא חלק מתהליך של התקדשות ,שבו אנו הופכים את העולם הזה למשכן לשכינה. בספרי האחרונים והפוסקים ,נידון המעשה מתוך ניסיון להגדיר את הגבולות המדויקים שבין חובת השמירה לבין עוצמת הדבקות בתפילה ,תוך בחינת המציאות הריאלית שבה פעל החסיד. מו"ר הגרי"ז מבריסק ביאר בספרו תורת זאב (זבחים סימן לב) ובספר ההגדה מבית לוי :כי כאשר אנו אומרים בברכת מעין שלוש ונאכל מפריה ונשבע מטובה ,אין כוונתנו לפירות ארץ ישראל כפשוטם ,אלא לפירות ירושלים .הוא חידש כי בירושלים ,פירות הקודש כמו מעשר שני ונטע רבעי ,נאכלים בקדושה ובטהרה ,ולכן הבקשה היא לזכות לחיבור מיוחד לאכילה של מצווה ,המבטאת את השראת השכינה בעיר הקודש ,ולא להנאה גשמית בלבד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,אורח חיים ,סימן יא) :כי הנוסח המדויק של ברכת מעין שלוש הוא עמוק ורב משמעות .הוא ביאר כי הבקשה נאכל מפריה אינה סותרת את דברי חז"ל על משה רבנו ,שכן עבורנו ,השוכנים בארץ ,האכילה היא הכלי שדרכו אנו מתחברים לקדושתה .הוא חידש כי אין מדובר בתאווה ,אלא בהבנה שאכילה בארץ ישראל ,מתוך ברכה והודיה ,היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' והתקדשותנו בארץ. רבנו חיים פלאג'י ביאר בספרו כף החיים (סימן רח ,סעיף קטן יא) :כי הברכה הזו בנויה בתבנית

מופלאה המשלבת שבח על הארץ ,שבח על קדושתה ,וזכר לפירות הקודש של ירושלים. הוא מבאר כי אין כאן כלל בקשה גשמית פשוטה ,אלא עומק של קרבת אלוקים ,שבו האדם מודה לה' על השפע שהארץ מעניקה לו ,מתוך הכרה שזהו שפע אלוקי שנועד לשרת את קדושת האדם. גדולי הדורות האחרונים ,בדרכם הייחודית ,ביקשו להעמיד את הפער שבין הפשט המשתמע מן הבקשה "ונאכל מפריה" לבין עומק הכוונה הרוחנית ,ולהוכיח כי השפה האנושית משמשת כלי קיבול לכיסופים נשגבים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר בספרו משנה ברורה (סימן רח) :כי אף שהדברים נשמעים כבקשה גשמית ,יש להבין כי השפעתה של ארץ ישראל על הנפש היא מוחלטת .הוא ביאר כי אכילה מפריה של ארץ ישראל ,כאשר היא נעשית בברכה ובקדושה, משפיעה על האדם טהרת הלב וזיכוך המחשבה ,ולכן הבקשה היא בראש ובראשונה על אותה השפעה רוחנית המגיעה דרך אכילת פירות הארץ. מו"ר הגר"א וייס ביאר בשיעוריו :כי הניגוד בין משה רבנו לבין עם ישראל בבקשה זו נובע מהבדל במדרגות .משה רבנו ,שהיה בבחינת מלאך ,לא נזקק לאכילה כחלק מעבודת השם, ולכן עבורו היא הייתה מטרד .לעומתו ,העם ,השוכן בארץ ,מתקדש דרך החומר .הוא ביאר כי הברכה היא הכרה בכך שהאכילה אינה פעולה פרטית ,אלא היא הופכת להיות חלק מתיקון העולם כאשר היא מתרחשת בתוך גבולות הקדושה של ארץ ישראל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר בשיעוריו :כי יש להקפיד על הנוסח כפי שנקבע בדורות הקודמים ,שכן הוא אינו מקרי .הוא ביאר כי הבקשה נאכל מפריה ונשבע מטובה היא חלק מהודאה על החסד שהקב"ה העניק לנו בזה שהניח אותנו בארץ הזו .הוא הדגיש כי כאשר אדם מברך ,הוא מצהיר כי כל הטוב שהוא נהנה ממנו מגיע ממקור עליון ,ובכך הוא הופך את הפרי לכלי להכרת הטוב ולהגדלת כבוד שמיים. ההבנה כי הברכה אינה מבטאת תאווה חומרית אלא כיסוף רוחני ,מובילה אותנו לנפקא מינות מעשיות בדרכנו בעבודת ה’. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לאופן שבו אנו אוכלים את פירות הארץ .אם אנו מבינים שפירות הארץ הם אפיק של קדושה ,הרי שהאכילה אינה יכולה להיות פעולה שגרתית .נפקא מינה זו מלמדת אותנו כי עלינו להיזהר מאכילה בחטף ,ללא הכרה בכך שאנו ניזונים משפע אלוקי .האכילה בארץ ישראל מחייבת אותנו לתשומת לב ,לברכות בכוונה ,ולמודעות לכך שהפרי שאנו אוכלים הוא תוצר של ארץ ששכינה שרויה בתוכה. הנפקא מינה השנייה עוסקת בהתייחסות לטבע ולחומר .אנו למדים כי אין ביהדות שאיפה לנתק את האדם מן העולם הגשמי ,אלא לשאוף לרומם אותו .נפקא מינה זו רלוונטית מאוד למי שחי בארץ ישראל ומבקש למצוא את ה' בכל פינה .הידיעה שניתן לקדש את האכילה משחררת אותנו מהמחשבה שהקדושה נמצאת רק בבית הכנסת או בבית המדרש .כל פרי, כל חקלאות ,וכל פעולה של צריכת מזון מהארץ יכולה להפוך למעשה של עבודת ה' אם האדם מכוון לבו לשמיים.

הנפקא מינה השלישית עוסקת ביחס שבין הגעגוע למעשה .אנו רואים כי גם כאשר אנו אומרים מילים גשמיות בברכה ,העיקר הוא הקדושה והטהרה שאנו מבקשים עליהן .נפקא מינה זו מנחה אותנו כיצד להמשיך ולהתפלל על בניין הארץ ועל קיבוץ גלויות .תפילתנו לא צריכה להישאר רק בגדר רצון גשמי לחיות בביטחון ובשפע ,אלא עליה להיות מכוונת למימוש הייעוד הרוחני של הארץ ,שבה השכינה שורה וכל העם מתאחד לעבודת ה' מתוך קדושה וטהרה. בהרחבה רעיונית של סוגיית האכילה בארץ ישראל ,נראה לבאר כי הדיון אינו עוסק בפרי כזה או אחר ,אלא במתח שבין הממד החומרי של הארץ לבין סגולתה הרוחנית .ארץ ישראל נבדלת משאר הארצות בכך שהיא מהווה את המקום שבו הגשמיות עצמה משתנה .בעוד שבשאר חלקי העולם החומר הוא לעיתים מחיצה המסתירה את האור האלוקי ,בארץ ישראל החומר הוא כלי שקוף שדרכו האור חודר ומתגלה .אכילת פירות הארץ היא אפוא תהליך של טמיעת הקדושה הזו בתוך גופו של האדם ,והפיכת המזון לחלק מהוויה שמסוגלת לקלוט את השראת השכינה. ועוד יש לומר ,כי הכמיהה לאכילת הפירות היא ביטוי לרצון העמוק של האדם לשוב אל הטבע במובנו הקדוש .העולם המודרני מנתק את האדם מהמקורות ,מציב אותו בתוך תרבות של מלאכותיות ,ומרחיק אותו מהקשר הישיר אל האדמה ואל מה שהיא מצמיחה .הבקשה בברכת מעין שלוש היא זעקה של הנשמה לשוב אל המקור הטהור .כשאנו אומרים ונאכל מפריה ,אנו מבקשים את החיבור הבראשיתי ,את הטעם הראשוני שנוצר ללא מתווכים ,זה שיונק את חיותו ישירות מהשפע העליון שחופף על הארץ. במישור עמוק יותר ,נראה לבאר כי הניגוד בין מדרגתו של משה רבנו לבין מדרגתנו הוא המפתח להבנת תפקידנו .משה רבנו ,כמנהיג דור המדבר ,ביקש להעלות את הכל אל השמיים ,להפוך את הארץ למקום שבו העבודה היא רוחנית בלבד .אולם ,ההנהגה של הקב"ה אתנו היא אחרת -הוא חפץ שדווקא דרך המציאות הארצית ,דרך האכילה ,השתייה והחיים הפשוטים ,נבנה כאן בית לשכינה .הברכה היא האישור שאנו מקבלים על כך שהחומר אינו אויב ,אלא שותף .הגעגוע שלנו אינו געגוע לחומר ,אלא לחיים שבהם החומר אינו נפרד מן הרוח ,וכל רגע של שובע הוא רגע של הכרת תודה לבורא העולם. בהתבוננות מחשבתית על עומק הסוגיה ,נראה לבאר כי המאבק בין הגשמי לרוחני בתוך ארץ ישראל הוא מאבק על הגדרת המציאות .מי שמסתכל על ארץ ישראל כעל שדה חקלאי בלבד ,רואה בה טבע ,פירות ונופים .אך מי שמסתכל עליה בעיניים של תורה ,מבין כי הארץ היא איבר חי בתוך הגוף של השכינה .המחשבה הזו משנה את הכל :האכילה היא לא מילוי צרכים ,אלא פעולה של יניקה מהקדושה .כשאנו אוכלים מפרי הארץ ,אנו מכניסים אל תוך הגוף שלנו רכיב רוחני שמשפיע על היכולת שלנו ללמוד ,להתפלל ולהתקדש .האכילה הופכת להיות מצע של יראת שמיים. המחשבה הזו פותחת פתח להבנה חדשה של מושג הנס בתוך הטבע .המחשבה המקובלת היא שהנס הוא הפסקת הטבע ,אך המחשבה היהודית מלמדת שהנס הגדול ביותר הוא דווקא

השתלבותו של האור האלוקי בתוך המערכת הטבעית של הצמיחה ,הגשם והפריה .כשאדם אוכל תאנה מארץ ישראל ,הוא לא רק נהנה ממתיקות ,הוא טועם את ההשגחה הפרטית שהשקתה את השדה הזה במים של קדושה .המחשבה הזו מסבירה מדוע השתוקק משה רבנו אל הארץ :הוא ביקש לראות את הנס הגדול הזה של הופעת אלוקות בתוך עולם של חומר, משימה שאי אפשר להגשים אותה במדבר שבו המציאות כולה הייתה ניסית ועל-טבעית. כשאנו בוחנים את המחשבה הזו אל מול חיינו ,אנו למדים כי האתגר שלנו הוא לא לברוח מהגשמיות אל הרוח ,אלא להעלות את הגשמיות אל הרוח .כל פרי שאנו מברכים עליו הוא הזדמנות לשחרר את הניצוץ האלוקי שנמצא בתוכו .הדרגה המחשבתית הזו מלמדת אותנו כי כוחה של הברכה הוא ביכולת שלנו להכריז על המציאות כולה כעל שייכת לבורא .כשמגיעים להכרה שהארץ והפירות הם כלים של שכינה ,החיים שלנו משתנים :הופכים להיות רצופים במשמעות ,כל לגימה וכל נגיסה הופכות לשיח אינטימי עם ה' ,והפחד מהחומר נעלם כי הבנו שהוא בעצם הזרוע המבצעת של הקדושה בעולם הזה. בהתבוננות המוסרית על נוסח הברכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ,אנו פוגשים את האמת המוסרית לגבי אופן השימוש של האדם בחומר בעולם הזה .מוסר החיים היהודי אינו דוגל בנזירות או בהתנזרות מנעמי העולם ,אלא הוא מציב תביעה מוסרית כבירה :היכולת ליהנות מהעולם מתוך הכרה והתקדשות .כאשר אדם אוכל מפריה של הארץ ושבע מטובה ,המוסר מחייב אותו לשאול את עצמו האם השובע מביא אותו לידי גאווה ושכחה ,או שמא הוא משמש כדלק לעבודת הבורא .החסידות והמוסר מלמדים כי אכילה שאינה מלווה בהכרת הטוב הופכת למעשה בהמי ,ואילו אכילה שנעשית מתוך הבנה שהפרי נושא בחובו אור אלוקי ,הופכת לחלק מעבודת המקדש. החיים המוסריים דורשים מאיתנו כנות חסרת פשרות בנוגע למניעים שלנו .אדם העומד ומבקש לזכות לארץ ישראל רק בשביל פירותיה המשובחים ,מחטיא את המטרה המוסרית של הקיום בארץ הקודש .המוסר העולה מדברי המפרשים ,ובראשם הבח ,הוא תביעה לאצילות הנפש -לדעת כי השפע הגשמי שניתן לנו בארץ נועד לזכך את הגוף כדי שהנשמה תוכל לפעול בטהרה .כאשר אנו מבקשים ונאכל מפריה ,הבקשה המוסרית הפנימית היא שהמאכלים שנכנסים אל קרבנו לא יטמטמו את הלב ,אלא יפתחו אותו להרגיש את נוכחות ה השורה בארץ ,ומתוך כך נהפוך לאנשים טובים ,ישרים וקדושים יותר. הלקח המוסרי העמוק הוא האחריות המוטלת עלינו כצרכני השפע .ארץ ישראל הקיאה מתוכה את העמים הקודמים כאשר הם טימאו אותה במעשיהם ובאכילתם הגסה .המוסר של הארץ דורש מאיתנו לנהוג בה בכבוד ,להבין שכל פרי שאנו קוטפים וכל רגב אדמה שאנו מעבדים הם פיקדון אלוקי .מוסר זה מנחה אותנו לא לראות בארץ ובמשאביה כלי לסיפוק תאוות אישיות או כלכליות בלבד ,אלא מרחב חיים שבו כל מעשה חומרי ,מהחריש ועד הנגיסה בפרי ,נעשה מתוך מודעות חברתית ורוחנית ,מתוך ענווה והכרה שהארץ היא של ה ושכינתו שורה בתוכה. התובנות העולות מן הברכה על פירות הארץ נוגעות ביומיום שלנו ,שבו אנו חיים בתוך

החומר ובו זמנית שואפים לרוח .התובנה הראשונה היא ללמוד להפוך את האכילה למעשה של מודעות :בכל פעם שאנו טועמים מפריה של הארץ ,עלינו לזכור כי אין זה רק מזון גופני ,אלא מתנה שנושאת בתוכה אור אלוקי ,דבר שמשנה את כל יחסנו לטבע .התובנה השנייה היא תודעת שליחות :החיים בארץ ישראל הם חלק מתוכנית גדולה שבה האדם נקרא להעלות את המציאות לקדושה ,ועל כן כל השתלבות שלנו בשוק ,בשדה או בחקלאות היא נדבך בבניינה של הארץ .התובנה השלישית היא האחריות האישית :העובדה שאנו מבקשים בברכה להישבע מטובה מחייבת אותנו להכיר בטוב הזה ולהעניק אותו הלאה ,לחיות בנדיבות ובאמונה כי השפע שה ארץ מעניקה לנו הוא כלי לקידוש השם בעולם.

עיקר העניין: הבקשה נאכל מפריה ונשבע מטובה בברכת מעין שלוש אינה גלישה לתאוות החומר, אלא הכרה עמוקה בקדושת החומר בארץ ישראל .בעוד משה רבנו ,כמלאך ,ביקש את הארץ רק למצוותיה ,אנו ,השוכנים בה ,זוכים לקדש את הקודש דרך הגוף ממש. לדעת הבח ,הפירות הם כלי להחדרת קדושת השכינה לנפש; לדעת הבית יוסף, האזכור הוא חלק מסדר ההודאה המחייב; ולדעת הגריז מבריסק ,מדובר בפירות קודש של ירושלים .כל אלו מורים לנו כי אין ביהדות הפרדה בין שמיים לארץ. העבודה שלנו היא להחזיק את הקדושה גם בתוך הנגיסה בפרי ,לחיות חיים של טעם וריח ,אך עם נשמה בוערת שזוכרת תמיד ממי בא הטוב הזה ,ומהו היעד הסופי של האכילה -להשביע את הנשמה באור האלוקי השורה בארץ החמדה. הקשר לארץ ישראל אינו רק באדמה תחת רגלינו ,אלא בטעם שאנו טועמים ובחיים שאנו חיים .בכל פרי יש ניצוץ הממתין שנודה לה עליו ,ובכל לגימה יש הזדמנות להפוך את החולין לקודש טהור.