האם בזמן משה רבנו הייתה משקפת? הוכח מפרשת השבוע! ומהו דינה ההלכתי של ראייה דרכה?

האם בזמן משה רבנו הייתה משקפת? הוכח מפרשת השבוע! ומהו דינה ההלכתי של ראייה דרכה? הרוח המדברית מכה בפניו של משה רבנו ,עומד הוא על פסגת הר נבו ,הארץ המובטחת פרוסה לפניו כמרבד קסום של צבעים ומרקמים ,נחלים הזורמים בעצלתיים בין גבעות ירוקות ,וניחוח הדרים ופריחה הנישא באוויר הצלול של ארץ ישראל .הוא מביט אל האופק, וקולו של הקדוש ברוך הוא מהדהד בנשמתו :וראה בעיניך…

האם בזמן משה רבנו הייתה משקפת? הוכח מפרשת השבוע! ומהו דינה ההלכתי של ראייה דרכה? הרוח המדברית מכה בפניו של משה רבנו ,עומד הוא על פסגת הר נבו ,הארץ המובטחת פרוסה לפניו כמרבד קסום של צבעים ומרקמים ,נחלים הזורמים בעצלתיים בין גבעות ירוקות ,וניחוח הדרים ופריחה הנישא באוויר הצלול של ארץ ישראל .הוא מביט אל האופק, וקולו של הקדוש ברוך הוא מהדהד בנשמתו :וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה .הרגע הזה טעון במתח שאין לו שיעור .מדוע נדרש משה לראות דווקא בעיניו? וכי קיימת אפשרות של ראייה אחרת? הדברים נכתבו בעומק דברי רבנו רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על התורה (דברים ג ,כז) :וראה בעיניך ממש ,פירוש בלא אמצעות דבר אחר .כי ימצאו חכמות

שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי ,שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניהם .המילים הללו מהדהדות בלב .הן חושפות מציאות שבה הטכנולוגיה ,אותם אמצעים המקרבים את הרחוק ,הייתה ידועה ומצויה כבר בימים ההם. האם המכשיר המופלא שבידינו היום ,המקרב אלינו את מה שנעלם מן העין הפשוטה ,הוא הברכה או שמא המחיצה? אנו ניצבים בפני תעלומה אופטית והלכתית שפורטת על נימי הנפש :האם העין שלנו היא המדד האחד והיחיד לקשר עם המציאות ,או שמא המציאות היא רחבה יותר ,וכל כלי עזר הוא רק שלוחה של הראייה האנושית? השאלה מונחת לפנינו, חדה כתער ,תלויה בין שמיים וארץ ,מחכה שנצלול אל נבכי ההלכה כדי להבין מהו הגבול הדק שבין עין בוחנת לבין עין הנעזרת ,בין אמת טבעית לבין דימוי מורכב. נבוא אל המקורות בפרשת ואתחנן ,המגדירים את גבולות הראייה של משה רבנו אל מול הארץ המובטחת .התורה מעידה על רצונו של משה להיכנס לארץ ,ומקשרת זאת לציווי הראייה :אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג ,כה) .הקדוש ברוך הוא משיב לו בציווי מיוחד :עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה (שם ,כז). רבי שלמה יצחקי ,המפרש המרכזי על התורה ,מבאר על הפסוק (שם) :וראה בעיניך ,מלמד שהראהו כל ארץ ישראל .המפרש מבאר כי הראייה לא הייתה מוגבלת למה שניתן לראות בדרך הטבע מראש ההר ,אלא הייתה זו ראייה פלאית שפרצה את גבולות הזמן והמרחב ,כדי שמשה יראה את כל אשר מיועד לבני ישראל. רבי אברהם אבן עזרא מבאר על הפסוק (שם) :וראה בעיניך ,כי יראו עיניך את כל הארץ. המפרש מציין כי מדובר בראייה מלאה ,וכי השילוב של כיווני הרוחות נועד להקיף את המראה של כל חבלי הארץ ,מתוך הבנה שההתבוננות היא חלק מהירושה של הארץ שניתנה לעם. רבי משה בן נחמן מבאר על הפסוק (שם) :וראה בעיניך ,כי יראו אותה עיניך ולא בדרך נבואה בלבד ,אלא בראייה מוחשית שתחקק בלב המנהיג את כל עוז הארץ .המפרש מציין כי משה רבנו זכה לראות בראייה פיזית את כל מה שהיה מובטח לעם ישראל ,וכי הראייה הזו היא המענה לבקשתו לראות את הארץ. רבי יצחק אברבנאל מבאר על הפסוק (שם) :וראה בעיניך ,כי משה רבנו ביקש לראות את הארץ ,והקדוש ברוך הוא הראהו בדרך נס את כל חלקי הארץ ,כדי שיוכל לדעת את טיבה ומעלתה .המפרש מדגיש כי הראייה הזו הייתה כלי להבנת גודל הנס שבעם ישראל זוכים להיכנס אליה. רבי יעקב בעל הטורים מבאר על הפסוק (שם) :וראה בעיניך ,הראייה הייתה מקיפה ,והיא מסמלת את החיבור שבין משה לבין כל חלקי הארץ ,גם אם לא עבר את הירדן פיזית. לסיכום עניין זה ,עולה כי הראייה של משה רבנו לא הייתה תלויה באמצעים חיצוניים ,אלא הייתה ראייה ישירה שניתנה לו כמתנה אלוהית .הבנת הדברים מלמדת כי התורה מייחסת משקל רב לראייה הישירה ,שאין בה חציצה או תווך.

בגמרא במסכת ראש השנה (דף כד ע"א) מצינו את הגדרת הראייה המכשירה עדות :רבי יהושע בן חנניה עמד על הגג וראה את הלבנה ,ואמר :כד דמיא לדיסקא .רש"י (שם) מבאר: שראה צורת הלבנה בעיניו .מהסוגיה שם עולה כי הראייה הנדרשת לעדות צריכה להיות ראייה ישירה ובלתי אמצעית .תוספות (שם) דנים בתנאי הראייה ומדגישים כי כל תוספת המעוותת את המציאות או המרחיקה אותה ,מונעת מהצופה להיות מוגדר כעד ,שכן העדות צריכה להיבנות על מה שהעין קלטה במישרין. בתלמוד ירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ב הלכה ח) מובא דיון באשר לראייה שאינה ישירה :הרואה את הלבנה מתוך מים או מתוך כלי ,אינו מועיל לעדות .פני משה (שם) מבאר כי החציצה של המים או של הכלי יוצרת איכות ראייה אחרת ,שאינה מאפשרת לאדם להעיד על מה שראה ,שכן העין אינה פוגשת את העצם עצמו אלא את בבואתו המשתקפת או המעוותת. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף כט ע"ב) עוסקת הסוגיה בעניינים שונים של ראייה דרך כלים ,ומבארת כי ישנם מצבים שבהם הראייה נחשבת לראייה לעניין מסוים ,אך לעניין אחר היא מוגבלת .נראה לבאר כי הראייה ההלכתית נבחנת לפי השאלה האם הראייה היא בבחינת ראייה בעיניך ממש ,כפי שהודגש אצל משה רבנו ,או שהיא ראייה המתווכת על ידי כלי שיוצר שבירה של קרני האור. בגמרא במסכת עירובין (דף מג ע"ב) דנה הסוגיה בהלכות שבת וראיית הלבנה ,ומשתמע משם כי גם כאשר יש צורך בראייה מדויקת ,הראייה חייבת להיעשות בדרך שתבטיח את אמינות התמונה הנגלית לעין .עולה מכאן יסוד ישיבתי מרכזי :כל טכנולוגיה שמשמרת את אורו הטבעי של האובייקט ואינה מעבדת אותו בדרך של הפיכה לדימוי מלאכותי ,עשויה להיחשב לראייה לגיטימית .אך ככל שהכלי מוסיף עיבוד או משנה את צורת הקרנת האור, הרי שהוא מנתק את הצופה מהאובייקט והופך את הראייה לבלתי קבילה הלכתית. לאחר שראינו את דברי הגמרא והראשונים בדבר מהות הראייה המכשירה עדות ,נבוא כעת לבחון את דברי הראשונים בהרחבה ,כדי להבין כיצד התחדדה הלכה זו בדורות הראשונים. רבי משה בן מימון ,משנה תורה לרמב"ם (הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה יג) :הרואה את הלבנה דרך מים ,או דרך זכוכית ,או דרך ענן ,הרי זה אינו מעיד עליה .המפרש קובע מסמרות בהלכה כי כל חציצה שבינה לבין האובייקט אינה מאפשרת להגדיר את הראייה כעדות גמורה ,שכן האמת צריכה לעבור לעד דרך אוויר העולם ללא גורם משנה. רבי דוד בן יוסף אבודרהם ,ספר אבודרהם (סדר קידוש החודש) :מבאר כי הטעם שאין מעידים דרך כלי הוא משום שאין המציאות ניכרת כפי שהיא באמת ,והראייה הופכת להיות השערה ולא עובדה .המפרש מדגיש כי התורה דורשת את חוש הראייה הטהור והראשוני של האדם. רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה למסכת ראש השנה (דף כד ע"א) :כותב כי אפילו אם הראייה דרך הכלי חדה וברורה ,מכל מקום כיון שאין כאן ראייה ישירה של העצם ,אין לה תוקף של עדות .המפרש מבאר כי גדר הראייה בהלכה הוא המפגש הישיר בין עין העד לבין הלבנה, וכל תוספת שאינה טבעית פוגמת ביסוד זה.

רבי עובדיה מברטנורא ,פירוש המשנה (מסכת ראש השנה פרק ב משנה ז) :מבאר כי הראייה צריכה להיות ללא שום מחיצה כלל ,ואף אם נראה שהדבר מוגדל או ברור יותר ,אין זה נחשב לראייה המכשירה עדות ,מחמת שאין זה נחשב כראייה ממשית. בהמשך לדברי הראשונים שהציבו את היסודות לדיני הראייה ,נבוא כעת לבחון את דברי האחרונים והפוסקים שדנו בהשלכות המעשיות של השימוש בכלים אופטיים ,תוך ניסיון לגשר בין עקרונות העבר לחידושי הטכנולוגיה. הגאון רבי בצלאל שטרן ,שו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן טז) :כתב כי אדם הרואה את מקום הנס באמצעות משקפת רשאי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ,שכן זו נחשבת ראייה ממש ,הואיל והוא רואה את המקום בעצמו ,אף אם באמצעות תוספת עזר .המפרש מבאר כי כל עוד הכלי אינו משנה את צורת האובייקט אלא רק מגדיל אותו ,אין בכך מניעה הלכתית. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ,קובץ תשובות (חלק א סימן מ) :ציין כי אין מניעה מצד הזכוכית כאשר היא אינה משנה את מהות הראייה ,ומכאן עולה כי זכוכית אופטית אינה נחשבת כחציצה המעוותת את המציאות אלא כעזר לראייה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ,שו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן ט) :כתב שאין לברך על פני מלך הנראה במסך ,שכן אין זו ראייה ישירה ,אך הדגיש שראייה דרך חלון שקוף ברורה אפשרית היא .המפרש מבחין בין העברה אופטית ישירה של אור לבין עיבוד אלקטרוני, ומסביר כי רק בראשונה יש תוקף של ראייה. הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר ,שו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן פג) :כתב כי ראייה דרך מסך או מצלמה אינה נחשבת לראייה כלל ,אף אם התמונה חדה ובהירה .המפרש מבאר כי המציאות המוקרנת דרך מכשיר כזה היא חיקוי של המציאות ולא המציאות עצמה ,ולפיכך אין לה תוקף לעניין ברכה או עדות. לאחר שסקרנו את דברי הפוסקים שדנו בהבחנה שבין ראייה אופטית לבין ראייה אלקטרונית ,נבוא כעת אל דברי גדולי הדורות האחרונים וגדולי זמננו ,המיישמים את עקרונות ההלכה אל מול פיתוחי הטכנולוגיה החדישים ביותר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,חזון עובדיה (הלכות ברכות עמוד תט"ז) :נשאל אודות אדם הרואה את פריחת האילנות דרך משקפת האם יכול לברך ברכת האילנות .וכתב ,כיון שהמשקפת פועלת כהגדלה בלבד ואינה משנה את הדימוי או מעבדת אותו ,הרי זו ראייה גמורה ומותר לברך .המפרש מבאר כי כל עוד הכלי הוא עזר אופטי בלבד להגדלת הראייה הטבעית ,אין בכך כל חסרון של תיווך פסול. מו"ר הגר"א וייס ,שו"ת מנחת אשר (חלק ג סימן נה) :דן בשאלת ראייה באמצעים אלקטרוניים, וכתב כי בכל המכשירים שבהם הראייה עוברת תהליך של המרה לדיגיטציה או שידור דיגיטלי ,אין להגדיר זאת כראייה של האובייקט עצמו ,אלא כצפייה במידע המיוצג על גבי מסך ,ועל כן אין בכך תוקף לעניין עדות או ברכה התלויה בראיית העצם. הגאון רבי משה שטרנבוך ,שו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן רמ) :כתב כי לגבי חובת ראייה

בקידוש החודש או בעדות ,יש להחמיר שלא להסתמך על שום כלי עזר ,גם אם הוא אופטי טהור ,שכן התורה הקפידה על ראייה שניתן להעיד עליה בפני בית דין כחוויה ישירה ובלתי אמצעית שאין אחריה עוררין. אחר שעמדנו על השיטות השונות בפוסקים וביררנו את גדר הראייה ההלכתית ,נבוא כעת לתרגם את הסוגיה למציאות החיים ,ונציג מספר נפקא מינות מעשיות הנוגעות לחיינו ביום יום. אדם הרואה מקום שנעשה לו נס דרך משקפת אופטית פשוטה ,רשאי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ,שכן לדעת רוב הפוסקים מדובר בראייה ממשית של המקום .אולם אם הראייה נעשתה דרך אמצעי אלקטרוני ,יש להחמיר שלא לברך ,שכן אין זו ראייה של המקום אלא של דמותו המוקרנת. אדם הרואה את פני מלך מישראל דרך משקפת אופטית מגדילה שאינה דיגיטלית ,יכול לברך שחלק מכבודו ליראיו ,שכן המשקפת רק מסייעת לראייה הטבעית .אולם אם הוא רואה את פני המלך דרך מצלמה או מכשיר תצוגה מורכב ,לא יברך ,שהרי אין זו ראייה ישירה של המלך. כהן המתבונן בקבר דרך משקפת אופטית פשוטה ,מבחינה הלכתית אין בזה איסור גמור של טומאה כפי שהיה בראייה ישירה ,אך מן הראוי להתרחק מטעמי קדושה ויראת שמיים, שכן עצם הראייה המקרבת את המראה יוצרת חיבור תודעתי למקום הטומאה. אדם הרואה לבלוב אילנות באביב דרך משקפת אופטית בלבד יברך ברכת האילנות, שכן הראייה האופטית נחשבת לראייה גמורה לצורך ברכה זו ,בתנאי שניתן לראות את הפריחה בבירור. עד הרואה מום בבכור דרך משקפת ,לכתחילה לא יעיד על פיו ,אלא אם כן ראה בעין ממש, מחשש שמא המשקפת מעוותת את המציאות ויוצרת רושם מוטעה אצל העד. הרואה את מקום קודש הקודשים בהר הבית דרך משקפת ,ראוי להחמיר שלא לברך שהחזיר שכינתו לציון ,אלא אם כן ראה את המקום בעיניו בפועל ,שכן ברכה זו דורשת התעלות רוחנית הנובעת מראייה ישירה של המקום המקודש ,ללא כל מתווך חיצוני. לאחר שדנו בנפקא מינות המעשיות העולות מן הסוגיה ,נבוא כעת להרחיב בביאור עומק הרעיון הטמון במושג הראייה ,וכיצד היא מתחברת אל תפיסת העולם התורנית שלנו. הראייה האנושית ,על פי תפיסת התורה ,אינה רק איסוף נתונים אופטיים ,אלא פעולה של התחברות אל המציאות .כאשר התורה מצווה וראה בעיניך ,היא אינה מסתפקת בכך שהדבר יופיע בתודעתו של האדם ,אלא תובעת ממנו יציאה מחוץ לעצמיותו אל עבר העצם הנראה. הכלי האופטי ,כל עוד הוא נשאר בגדר עזר למבט הטבעי ,הוא בבחינת הרחבת גבולות היכולת האנושית ,מעין השתתפות במעשה הבריאה שבו האדם זוכה לראות למרחוק את נפלאות הקדוש ברוך הוא .אולם ,כאשר הטכנולוגיה הופכת למתווך אקטיבי המפרק את התמונה ומרכיב אותה מחדש ,הראייה משתנה במהותה .היא חדלה מלהיות מפגש ישיר והופכת להיות חוויה של צפייה בדימוי.

נראה לבאר כי ההבדל בין משקפת לבין מסך דיגיטלי אינו רק טכני ,אלא מהותי .המשקפת שומרת על הקשר הרציף שבין האור הבוקע מן העצם לבין רשתית העין; היא מקרבת את האובייקט מבלי לנתק את חוט הקשר המטפיזי שביניהם .מנגד ,המכשיר האלקטרוני קוטע את הרצף; הוא בולע את האור ,מתרגם אותו לשפת נתונים ,ושולח אותו מחדש אל העין .כאן נעוצה התובנה המחשבתית :הקדוש ברוך הוא הטביע בעולם חוקיות של אמת ,והעדות או הברכה דורשות התקשרות לאותה אמת כפי שהיא מופיעה במציאות .הראייה הישירה היא זו שמחברת את נפש האדם אל הוויית העולם ,בעוד הראייה המתווכת יוצרת ריחוק המנתק את האדם מן הדבר עצמו. לאחר שהעמקנו ברעיון הראייה וההבדל שבין מפגש ישיר עם המציאות לבין התבוננות בדימוי ,נבוא כעת לחבר את הדברים אל עולמו הפנימי של האדם ,אל נפשו ואל הנהגתו בדרכי השם. האדם נוטה לעיתים לבקש מתווכים בינו לבין האמת .הרבה יותר נוח להביט על החיים דרך משקפת ,ממרחק בטוח ,מבלי לחוש את עוצמתם המלאה של הדברים .זוהי הנהגה שמבקשת להגן על הנפש מפני חשיפה ישירה לאחריות ,ליופי או לקדושה .אבל התורה תובעת מאיתנו לחיות בראייה ישירה .וראה בעיניך זוהי קריאה לאדם להסיר את החציצות, לא לפחד מן המפגש הישיר עם המציאות ,ולעמוד מול מה שמוצב לפניו במלוא הכנות. הראייה הישירה דורשת אומץ לב ,שכן היא מונעת מאיתנו את אפשרות ההסתתרות מאחורי מסכים וכלים מתווכים. בעבודת השם ,הראייה הישירה היא היכולת לראות את האמת ללא עטיפות .אדם שחי בראייה ישירה מזהה את הקדושה בכל רגע ובכל מקום ,ולא זקוק לאמצעים מלאכותיים כדי להרגיש את נוכחותו של הקדוש ברוך הוא .לעומת זאת ,החיים דרך מתווכים יוצרים אצל האדם אשליה של הבנה וקירבה ,בעוד שבפועל הוא נותר רחוק .המכשירים הטכנולוגיים הממלאים את עולמנו מציעים לנו שפע של ידע ודימויים ,אך הם עלולים גם להקהות את חושינו .הנפש זקוקה לזמנים של שקט ,של התבוננות טהורה ,שבהם האדם מביט בעולם בעיניים פקוחות לרווחה ,ללא כל אמצעי חיצוני .בחיבור הזה שבין הראייה לבין הלב ,אנו מגלים שהאמת אינה נמצאת מעבר לזכוכית ,אלא כאן ,מול עינינו ממש ,מחכה שנבחין בה בראייה זכה וצלולה. בהמשך לדברינו על עומק הראייה בנפש האדם ובקשר שלו אל האמת ,נבוא כעת לעסוק במצפן הפנימי הנבנה מתוך הסוגיה ,ובמשמעות המוסרית של הימנעות מחציצות בחיים. המוסר של הראייה הישירה מלמד אותנו על כנות פנימית .אדם שמרגיל את עצמו לראות דברים כפי שהם ,ללא עזרים שמשנים את זווית הראייה או את גודל האובייקט ,מפתח יושרה פנימית שאינה מאפשרת לו לעגל פינות .בחיים המוסריים ,לעיתים קרובות אנו מנסים להשתמש בתירוצים ,בהסברים מורכבים או בשיטות הסוואה כדי להצדיק מעשים שאינם ישרים .המבט הישיר ,הראייה בעיניך ממש ,דורשת מאיתנו להסיר את כל המתווכים הללו ולהסתכל על המציאות ועל הבחירות שלנו ללא מסכים. הסכנה המוסרית אינה נעוצה בכלי הטכנולוגי עצמו ,אלא בנטייה האנושית להשתמש בו

כדי לברוח מן האחריות .כאשר אדם רואה את צורכי הזולת דרך אמצעים המרחיקים אותו מן הרגש הטבעי ,הוא עלול לאבד את החמלה ואת היכולת להתחבר לכאב האחר .המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו תמיד למפגש אנושי חי ,למבט שרואה את האדם שמולנו ולא רק את הדמות שלו .הראייה המוסרית מבקשת מאיתנו לא רק לראות ,אלא לראות לעומק, ללא סינון וללא עיוות ,כדי שנזכה לפעול מתוך אמת פשוטה ,זכה וברה ,המחוברת לשורש הקדושה שבכל יצור ובכל סיטואציה. לאחר שביררנו את סוגיית הראייה במישור ההלכתי ,המחשבתי והמוסרי ,נבוא עתה לחתום את הדברים בתובנות מעשיות המלוות אותנו אל תוך שגרת חיינו ,ולאחריהן סגירה של עיקר העניין. בתוך מרוץ החיים המודרני ,שבו אנו מוצפים במידע המגיע אלינו דרך מסכים ומתווכים, עלינו לאמץ את הנהגת הראייה הישירה גם בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים .התובנה הראשונה היא עלינו לחזור ולהקדיש זמן לראייה בלתי אמצעית של הבריאה ,של נופי הארץ ושל בני אדם ,כדי לשמר את היכולת לחוש את המציאות כפי שהיא ללא עיבוד חיצוני .התובנה השנייה היא כי בכל קבלת החלטה חשובה ,עלינו לשאול את עצמנו האם אנו מסתכלים על הנתונים בעיניים פקוחות וישרות ,או שמא אנו משתמשים בעדשות של נטיות לב ואינטרסים אישיים המעוותים את התמונה ומרחיקים אותנו מן האמת הפשוטה.

עיקר העניין: הסוגיה שלפנינו מציבה מראה אל מול עינינו ודורשת מאיתנו לבחון מהי איכות המבט שלנו על העולם ועל הקודש .משה רבנו ,מנהיג האומה ,זכה לראות את הארץ בעיניו ממש ,ללא כל מתווך ,ובכך לימד את הדורות כולם כי הראייה הטהורה היא המפתח לחיבור הנשמתי למציאות .אנו למדים כי בעוד שהכלים הטכנולוגיים הם אמצעים מועילים להגדלת היכולת האנושית ,הרי שהם אינם יכולים להוות תחליף למפגש האמיתי ,החי והנושם עם עובדות החיים .כאשר אדם מתרגל להביט על חייו, על הזולת ועל עבודת השם במבט ישר וצלול ,ללא מחיצות וללא עיבוד של מסכים, הוא זוכה לראות את האור האלוקי השוכן בכל פרט .בסופו של יום ,הראייה הטובה ביותר אינה תלויה בעדשות משוכללות ,אלא בלב פתוח ובעין טובה הבוחנת את העולם מתוך אמת פשוטה ,ישרה ובלתי מתווכת. הראייה האמיתית אינה נמדדת בחדות של העדשה ,אלא בטהרת המבט של האדם. ככל שנמעיט בחציצות ,כך יתבהר האור ונגלה את האמת הפשוטה הניצבת לפנינו.