האם מותר לקחת שכר על לימוד תורה - ואילו מסכתות יוצאות מן הכלל?

האם מותר לקחת שכר על לימוד תורה - ואילו מסכתות יוצאות מן הכלל? קולו של משה רבנו מהדהד מתוך פרשת ואתחנן ,נושא עמו את האש הלוהטת של מעמד הר סיני :ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקי .במילים פשוטות אלו טמון יסוד המלווה את הלומד בכל דור ודור -התורה ניתנה כמתנה מאת ה' ללא תמורה, ועל כן תפקיד השליח להעבירה הלאה חייב להיעשות באותה מסירות ובאותה…

האם מותר לקחת שכר על לימוד תורה - ואילו מסכתות יוצאות מן הכלל? קולו של משה רבנו מהדהד מתוך פרשת ואתחנן ,נושא עמו את האש הלוהטת של מעמד הר סיני :ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקי .במילים פשוטות אלו טמון יסוד המלווה את הלומד בכל דור ודור -התורה ניתנה כמתנה מאת ה' ללא תמורה, ועל כן תפקיד השליח להעבירה הלאה חייב להיעשות באותה מסירות ובאותה חופשיות .אך במציאות המורכבת של חיינו ,כאשר התורה הופכת לעיסוקו המרכזי של האדם ,מתעוררת השאלה הנוקבת :האם כשהמלמד מקבל שכר על פעולתו ,הוא משמר את קדושת השליחות, או שמא הוא הופך את הדבר היקר ביותר למסחר? האם ייתכן שגזירת ה' על הלימוד בחינם מצטמצמת רק לתורה שבכתב ,בעוד שחידושי החכמים נותרים פתוחים לתגמול? אנו ניצבים מול המסכתות השונות ,תוהים האם הגדרת האיסור תלויה בשם המסכת או בתוכנה, ומבקשים להבין את הקו הדק שבין תמיכה בחיים לבין מכירת התורה .הספק מנקר בנו :האם בבואנו למסור את דבר ה' ,אנו עושים זאת מתוך נאמנות מוחלטת למקור ,או שאנו נתונים לשיקולים של כדאיות ופרנסה? נבוא אל המקורות המופיעים בפרשת ואתחנן ,המציבים את היסוד העקרוני ללימוד התורה כמתנה אלוהית ,ומתוכם נבין מדוע נדרשת הליכה בדרכי משה רבנו בעניין זה .התורה מנחה

אותנו באופן חד משמעי :ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקי (דברים ד ,ה). רש"י (שם) מבאר :מה אני בחינם ,אף אתם בחינם .המפרש עומד על כך שמשה רבנו, שהעביר את התורה לעם ישראל ,לא נטל שכר על כך ,ומכאן נלמדה המידה לכל אדם המעביר את תורת ה' לזולתו ,כי עליו לעשות זאת באותה מסירות ובאותה התנדבות. רבי אברהם אבן עזרא מבאר (שם) :למדתי אתכם ,ללמדכם את הדרך שבה יש להעביר את דבר השם ,שהיא דרך של מתנת חנם .המפרש מדגיש כי הדברים נאמרו כאות ומופת לדורות, כי התורה היא מתנה השמורה למי שרואה בה אוצר ולא נכס למסחר. הרמב"ן מבאר (שם) :כאשר ציוני ה' ,כשם שאני קיבלתי את התורה ללא תמורה ושילמתי בה את חיי במסירות נפש ,כך עליכם להנחיל אותה לדור הבא ללא פנייה לאינטרסים של כסף .המפרש מציין כי התורה אינה נמדדת בערך כספי ,וכל ניסיון לקשור אותה לשכר משנה את מהות העברתה. רבי יעקב בעל הטורים (שם) מבאר :כאשר ציוני ה' ,שהדברים נעשו מתוך ציווי אלוהי המרומם את הלימוד מעל לכל צורך חומרי .המפרש כותב כי כשם שהתורה ניתנה מן השמים, כך עליה להיות מועברת בדרך המבטאת את ירידתה מן השמים ,בלא תלות בשכר אנושי. החזקוני מבאר (שם) :למדתי אתכם ,בדרך של נתינה גמורה .המפרש מחדד כי העברת התורה דורשת מאתנו לבטל את הפן הממוני ,כדי שהדברים ייקלטו בלב השומעים כדבר ה' טהור ,ולא כהוראה שיש בה תשלום. מתוך בירור דברים אלו עולה כי היסוד המונח בפרשתנו הוא שהתורה ,בהיותה דבר ה', אינה ניתנת למכירה ,וכל המעביר אותה נדרש ללכת בדרכו של משה רבנו ,המלמד את תורת ה' מתוך נדיבות לב טהורה. אחר שראינו את שורש הדברים בפרשתנו ,נביט כעת אל דברי חז"ל והגמרות ,המציבים את הגדרים ההלכתיים למניעת תשלום על לימוד התורה ,ומתוך כך נלמד להבחין בין עיקר המצווה לבין נסיבות קיומה. בגמרא במסכת נדרים (דף לז ע"א) מובאת הדרשה המפורסמת :מניין למלמד תורה שלא יטול שכר? תלמוד לומר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקי ,מה אני בחינם אף אתם בחינם .חז"ל מציבים כאן את דמותו של משה רבנו כמודל המחייב לכל מלמד ,ומדגישים שהתורה אינה נכס שניתן לתמחר. בגמרא במסכת ברכות (דף כט ע"א) דנו חכמים בחובת הלימוד ובאופן העברתה .מתוך הדיון עולה כי הלימוד נתפס כפעולה שבין האדם לבוראו ,שבה המלמד הוא רק צינור ,וכאשר הצינור מתחיל לדרוש תשלום על המים החיים ,הרי הוא פוגם בטהרת הזרימה. בגמרא במסכת בכורות (דף כט ע"א) מבואר כי מותר ליטול שכר על בדיקת מומים בבהמות או על הוראת הלכות ,אך לא על עצם הלימוד של התורה עצמה .חכמים עושים כאן הבחנה

חדה בין הפעולה הטכנית של עזרה לזולת ,לבין העברת דבר השם ,שחייבת להישאר נקייה מכל שמץ של מסחריות. בגמרא במסכת פסחים (דף מח ע"ב) עוסקים חכמים במי שמשתמש בכתר התורה ככלי לפרנסה ,ומזהירים מחומרת הדבר .הדברים מלמדים כי הלימוד הוא זכות ,וככל שהאדם מתעלה בדרגתו ,כך גדלה התביעה ממנו להעניק את הידע שלו מתוך רצון פנימי טהור וללא ציפייה לתגמול חומרי. לסיכום הדברים ,ניכר כי חז"ל ביקשו לשמור על התורה במקומה הנעלה ,מופרדת מכל מה שקשור לעולם הממון ,כדי שהיא תישאר תמיד דבר ה' החי והקיים ,ולא תהפוך למקצוע שאדם מתפרנס ממנו. לאחר שעמדנו על גדרי חז"ל ,נבוא לעיין בדברי הראשונים ,המפתחים את העיקרון ומציבים גבולות ברורים בין איסור ליטול שכר על הלימוד לבין ההיתרים השונים שנצרכו למציאות החיים המורכבת. רבי משה בן מימון ,משנה תורה לרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י) :פסק בחומרה רבה כי כל המשים על ליבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה ,הרי זה מחלל את השם ומבזה את התורה .המפרש כתב כי התורה אינה צריכה להיות כלי לפרנסה ,וכל המבקש להפוך את הלימוד למקור הכנסה פוגע בכבוד השמים ובערכה הסגולי של התורה כמתנה מן השמים. רבי יצחק ב"ר משה ,ספר אור זרוע (חלק א סימן קיב) :ביאר כי איסור השכר חל רק על מי שמלמד בדרך של מסחר ,אך מי שזקוק לפרנסה כדי שיוכל להמשיך ללמוד ,הרי זו תמיכה בקיום התורה ולא שכר על הלימוד עצמו .המפרש מחדש כי התמיכה בלומדים היא חלק מהחיוב הציבורי להחזקת התורה ,ואינה נכנסת לגדר האיסור של נטילת שכר על עצם הלימוד. רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה למסכת נדרים (דף לז ע"א) :ביאר כי האיסור נאמר על המלמד ,אך אין איסור על הציבור להחזיק את הלומד .המפרש כתב כי כשהציבור לוקח על עצמו את פרנסת הלומד ,אין זה תשלום עבור המילים שנלמדות ,אלא אפשרות המוענקת לאדם להקדיש את זמנו לתורה ,דבר המותר ואף רצוי. רבי דוד אבודרהם ,ספר אבודרהם (סדר הברכות) :ביאר כי הדיוק במילות התורה דורש לב טהור ונטול פניות ,ועל כן כל מקום שבו קיים חשש של שכר המעיב על הלימוד ,יש להתרחק מכך .המפרש ציין כי השכר המותר הוא רק זה שבא כמענה לצורך קיומי ,ולא כערך המצורף ללימוד עצמו. מתוך בירור דברי הראשונים עולה כי השאיפה היא ללימוד טהור מכל כוונה רווחית, כאשר ההיתרים הקיימים נועדו רק כדי לאפשר את המשך קיומה של התורה בעולם ,ולא כדי להפוך אותה למקצוע. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים ,נבקש כעת להתבונן בדברי האחרונים וגדולי הפוסקים ,המפלסים נתיב בתוך מבוך השאלות המעשיות ומבררים מתי מדובר בנטילת שכר אסורה ומתי מדובר בהסדר לגיטימי של החזקת לומדי תורה.

רבי משה איסרליש ,שולחן ערוך יורה דעה (סימן רמו סעיף ה) :כתב ודוקא תורה שבכתב ,אבל חידושי סופרים -מה שנתקן מדרבנן -מותר ליטול שכר ללמדו .המפרש ביאר כי הגדרת האיסור חלה על עיקרי הדינים שנמסרו מהתורה ,בעוד שבדברים שחכמים הוסיפו ותיקנו, אין את אותה עוצמה של איסור הלימוד בחינם ,ולכן התירו חכמים ליטול שכר על הוראתם. רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך יורה דעה (שם) :הובא בשם תשובת הרא"ש ,כי אם הלומד מקבל שכר על הפסד מלאכתו ,אין בזה איסור של שכר על התורה .המפרש מבאר כי אדם המקדיש את זמנו ללימוד או להוראה ,ומוותר בשל כך על אפשרות לפרנסה במקצוע אחר, זכאי לקבל פיצוי על הזמן שאבד ,ואין זה נחשב כקניית מילים תמורת כסף. רבי חיים מוואלוז'ין ,נפש החיים (שער א פרק יח) :ביאר כי ההסכם עם המממן אינו נעשה על התורה עצמה ,שהרי היא יקרה מפנינים ,אלא על החזקת קיום הלומד בעולם הזה .המפרש הבהיר כי כל אדם התורם ללומד מקיים בכך את יסוד התמיכה בתורה ,ואין כאן מסחר אלא מסירות המאפשרת את המשך הלימוד. רבי שלמה זלמן אויערבאך ,שו"ת מנחת שלמה (חלק ב סימן עה אות ו) :חידד כי לפעמים ההבחנה אינה בין תורה שבכתב לדרבנן ,אלא בין שכר על ההוראה לבין שכר על המעטפת הכוללת .המפרש כתב כי הוצאות כגון הכנה ,ניהול ,או הוצאה לאור ,אינן נכנסות לגדר איסור שכר על הלימוד ,שכן מדובר בפעולות עזר שאינן הלימוד עצמו. התבוננות בדברי האחרונים מלמדת אותנו כי עולם ההלכה רואה בחשיבות רבה את היכולת של הלומד להתקיים ,ובוחן בכל מקרה את כוונת הצדדים ואת מהות התשלום ,כדי לוודא שהתורה נשארת טהורה מכל שמץ של מסחריות. לאחר שהתבוננו בדרכי האחרונים ,נבוא להקשיב לקולותיהם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר הניחו יסודות רחבים המאפשרים את קיום עולם התורה במציאות של ימינו, תוך הקפדה על רוח הדברים שקיבלנו מרבותינו. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף ,בשו"ת יביע אומר (חלק ז ,יורה דעה סימן טז) :האריך להוכיח כי גם לפי שיטות המחמירים ,מותר לאדם ליטול שכר כאשר הנסיבות מחייבות זאת למען קיום התורה .המפרש ביאר כי הזמנים השתנו ,ואין מדובר בנטילת שכר על הלימוד כפעולה מסחרית ,אלא במתן אפשרות ללומדים להקדיש את חייהם לתורה ,וכך נהגו בכל הדורות. מו"ר הגר"ב אבא שאול ,בספרו אור לציון (חלק ג ,פרק א אות א) :ביאר כי כל היתר נטילת השכר מותנה בכך שברור לכל שהתשלום אינו על עצם לימוד התורה ,אלא על הפסד הזמן או על תמיכה כללית המאפשרת לאדם לעסוק בתורה .המפרש הדגיש כי ככל שהדברים מוגדרים בצורה נכונה ונקייה ,אין בכך כל פגם בטהרת הלימוד. הגאון רבי משה פיינשטיין ,בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קיז) :חידש כי מי שעוסק בחינוך ובהוראה לציבור ,זכאי לשכר כמי שעוסק בכל עבודה אחרת ,שכן הוא אינו מוכר את תורתו ,אלא מוכר את זמנו ואת כישוריו להנחלת התורה לאחרים .המפרש ביאר כי ככל שהמטרה היא העברת המורשת ,אין כאן התנגשות עם איסור שכר על הלימוד.

הגאון רבי יצחק יעקב וייס ,בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן פט) :ביאר כי השכר המותר הוא זה שנועד להסיר את דאגות הפרנסה מהלומד ,ולא כדי להעשיר אותו .המפרש ציין כי כאשר התשלום בא כחלק ממערכת של תמיכה בחינוך ובלימוד ,הרי הוא משמש ככלי קודש להמשך הארת התורה בלב הדור הצעיר. מתוך דברי גדולי דורנו אנו למדים כי על אף ההבחנות ההלכתיות ,המציאות מחייבת אותנו למצוא את האיזון המדויק שבין שמירה על קדושת התורה לבין הצורך הריאלי בקיומם של לומדי התורה ומלמדיה. אחרי שסללנו את הדרך בהלכה ובמחשבת גדולי הדור ,נבוא כעת לתרגם את העקרונות הללו למציאות חיינו ,ולבחון נפקא מינות מעשיות שעשויות להתרחש בכל עת בעולם הלימוד וההוראה. אברך המקבל מלגה מהכולל עבור לימודו ,אינו עובר על איסור שכר על התורה ,שכן המלגה ניתנת לו כדי לאפשר לו להקדיש את זמנו לתורה ולא כתשלום עבור הבנת סוגיה זו או אחרת. מלמד המקבל שכר עבור לימוד מסכתות שאינן מעיקרי דיני התורה ,כגון מסכתות דמאי או טהרות ,רשאי ליטול שכר על כך ,שכן התירו חכמים ליטול שכר על לימוד דברי חכמים וחידושי סופרים. רב או מורה המקבל משכורת קבועה עבור ניהול ישיבה או העברת שיעורים לציבור ,נחשב כמי שנוטל שכר על טרחת הזמן ועל עבודתו בניהול המוסד ,ואין זה נחשב כמי שמוכר את דבר ה' לכל המרבה במחיר. מי שנוטל שכר עבור כתיבת מאמרים או הכנת חומרים לימודיים ,נחשב כמי שעוסק בהכנת המעטפת המאפשרת את הלימוד ,ולכן מותר לו ליטול שכר על טרחתו ועל השימוש בכישוריו המקצועיים בתחום העריכה וההוצאה לאור. אדם התובע שכר על עצם העובדה שהוא מלמד הלכה פסוקה של דיני דאורייתא ,נמצא בתחום שיש להחמיר בו ,ועליו להגדיר את השכר כפיצוי על הפסד זמן או על שירותים נלווים ,ולא כעלות הלימוד עצמו. הבחנה חשובה עוברת בין שכר על תוכן הלימוד לבין שכר על הפסד ממון או על עבודה מנהלתית; כל עוד ברור שהתשלום אינו עבור העברת הידע האלוהי עצמו ,הרי שהדבר נחשב למותר ומקובל בקרב פוסקי הדורות. התבוננות בנפקא מינות אלו מראה לנו כיצד ההגדרה המדויקת של מהות השכר היא המפתח שמאפשר לנו לקיים את עולם התורה בדרך הנכונה והראויה ,מבלי לפגוע בערך המקודש של העברת התורה בחינם. לאחר שבחנו את ההשלכות המעשיות ,נבקש להעמיק אל תוך עומק הרעיון הטמון בגדרי האיסור הללו .התורה אינה נכס שניתן להעריך בערכים חומריים ,שכן היא גילוי של רצון

הבורא בעולמו ,וכל ניסיון להצמיד לה תג מחיר עלול לטשטש את התפיסה שהתורה ניתנה במתנה ,כברית נצחית שאינה תלויה בהסכמים אנושיים .איסור נטילת שכר בא להגן על הקשר הבלתי אמצעי בין הלומד לבין מקור החכמה; כאשר השכר הופך למניע ,השליחות משתנה מאהבת השם לאהבת הרווח ,והאור האלוקי הבוקע מן הלימוד עלול להיחלש. נראה לבאר כי הסכנה אינה רק הלכתית ,אלא תודעתית .הלימוד נועד לרומם את האדם מעל למציאות החומרית אל עבר הנצח ,וכאשר אנו מגדירים את הלימוד באמצעות השכר, אנו מחזירים את האדם אל תפיסה ארצית ומוגבלת .ההקפדה על הלימוד בחינם היא תזכורת מתמדת לכך שהתורה היא מעל לזמן ולמקום ,ושמי שזוכה ללמוד או ללמד שותף למעשה הבריאה וההתגלות .הרעיון העמוק הוא שהאדם אינו הבעלים של התורה ,אלא צינור; וכמו הצינור שאינו לוקח לעצמו דבר מן המים הזורמים בו ,כך גם המלמד מוצא את סיפוקו בעצם העובדה שהוא מאפשר לאור להמשיך ולזרום לדורות הבאים ,מתוך ענווה המכירה בכך שהכל ניתן מאת ה' בחינם. לאחר שהעמקנו ברעיון העומק של טהרת הלימוד ,נבקש כעת להקשיב לנימי הנפש המבקשים לפגוש את דבר השם בתוך פנימיות הלב ,ללא רעשי רקע של חישובי רווח והפסד. האיסור ליטול שכר על התורה מציב בפנינו מבחן עדין ומרתק :היכולת להתמסר למשהו שערכו אינו ניתן למדידה בכסף .במציאות שבה הכל מתוייג עם מחיר ,התורה עומדת כאי של חירות ,מקום שבו האדם נמדד לא לפי מה שהוא מרוויח ,אלא לפי מה שהוא נותן ומעניק ללא תמורה .העבודה המחשבתית כאן היא עבודה של זיכוך המניעים .אדם הלומד או מלמד צריך לשאול את עצמו ביושר :מה היה קורה אילו לא היה כאן תגמול? האם הלהט שלי למסור את השיעור ,לחקור את הסוגיה או להעמיק בהלכה היה נותר באותה עוצמה? התפיסה המחשבתית של בן תורה צריכה להיות שהתורה אינה 'עבודה' במובן המקובל, אלא חיים .כאשר אנו מתייחסים ללימוד כאל נכס רוחני ,אנו מפתחים תודעה של שותפות עם רצון השם .כל מי שזוכה להעביר את האש הסינית ,חש בקרבו שזכות זו היא השכר הגדול ביותר; אין זה מצב שבו המלמד עושה טובה לציבור ,אלא מצב שבו הציבור והמלמד יחד זוכים לקיים את דבר ה' .העבודה המחשבתית כאן דורשת מאיתנו להשתחרר מהצורך בביטחון חומרי כתנאי ללימוד ,ולבנות ביטחון פנימי שנובע מההכרה בכך שמי שעוסק בתורה זוכה להשגחה עליונה .החירות האמיתית שנובעת מגישה זו מעניקה ללומד יכולת להעביר את דברי התורה בעוצמה נקייה ,חזקה ומשפיעה ,משום שאין בה נגיעות אישיות המבקשות להאפיל על דבר האמת הטהור. בהמשך לעיון המחשבתי בטהרת הלימוד והשחרור מהתלות בשכר ,נבקש כעת להתבונן ברובד המוסרי המשתקף מתוך גדרי איסור נטילת שכר על התורה ,וכיצד הוא מעצב את אישיותו של האדם הירא. המוסר של העברת התורה מבוסס על ערך הנתינה ללא תנאי .אדם החי בתודעה שאינו מוכר את דבר השם ,מפתח יושרה פנימית שאינה מאפשרת לו להשתמש בקודש לצרכיו האישיים .הנטייה האנושית להפוך את השליחות למסחר נובעת לרוב מחוסר ביטחון או

מניסיון להקנות לעצמנו בעלות על מה שניתן לנו כפיקדון .המוסר התורני תובע מאיתנו להתייצב מול המצווה בביטול עצמי ,להכיר בכך שאנו צינור בלבד ,ושאין לנו זכות לתבוע תשלום עבור האור שה' מאיר דרכנו אל העולם. הזהירות המוסרית משפיעה על כל הליכותיו של האדם .מי שלומד לתת את תורתו בחינם, לומד להעניק מעצמו לאחרים בכל תחומי החיים ללא חישובי כדאיות .מי שאינו מתנה את עבודת ה' שלו בתגמול חומרי ,מפתח אופי של נדיבות ושל ענווה ,היודע להעריך את החסד האלוקי שניתן לו במתנה .העמידה בגדרי התורה היא בית ספר למידות טובות; היא מחנכת את האדם להיות עין טובה ,מסור ,ונטול פניות .בסופו של דבר ,ההקפדה על הלימוד בחינם היא ביטוי להכרה שיש תכלית גבוהה לחיים ,שאינה נמדדת ברווחים אלא בנאמנות לבורא, וכי עבודת ה' האמיתית היא זו הנעשית באהבה גמורה ,מתוך רצון להשפיע טוב לעולם כולו. אחר שפרסנו את היריעה ההלכתית ,המחשבתית והמוסרית של גדרי נטילת שכר על לימוד תורה ,נבוא עתה לתרגם את הדברים אל תוך המעשה היומיומי ,ולחתום את ענייננו בסיכום הדברים. בתחנות החיים שלנו ,היכולת לעצור ולבחון את המניע מאחורי הפעילות התורנית היא התרגיל הגדול ביותר באיפוק ובנאמנות לבורא .התובנה הראשונה היא כי כל שעה המוקדשת להעברת התורה חייבת להישמר בטהרתה ,תוך מודעות לכך שאנו ממשיכים את שרשרת הקבלה מסיני ,ועל כן עלינו להעניק את הידע בלב פתוח לכל דורש .התובנה השנייה היא כי גם כאשר נצרכת תמיכה חומרית לקיום הלומד ,עלינו להקפיד שהיא תהיה מוגדרת כפיצוי על זמן או כהחזקת לומדי תורה ,כדי להימנע ממלכודת הפיכת התורה למסחר ושמירה על יוקרתה כמתנה אלוהית.

עיקר העניין: איסור לקיחת שכר על לימוד תורה שייך דווקא בתורה שבכתב ובדיני דאורייתא ,ואילו בחידושי סופרים ,מדרבנן ,אגדה ,ומדרשים -הותר ליטול שכר .עם זאת ,יש להיזהר לא ליטול שכר על עצם התורה ,אלא על הפסד מלאכה ,זמן ,הוצאה לאור או מסגרת. הדקדוק בדרכי העברת התורה אינו רק עבודה טכנית ,אלא כלי לפיתוח אהבת ה' טהורה ונטולת פניות .נאמנות למקור ,בדרך של נתינה ,היא הדרך הבטוחה לשמר את האור האלוהי המאיר בכל לימוד ולימוד.