דיין שנוטל שכר לדון - האם עליו להשיב את הכסף? ומה הדין אם הצדדים רוצים בדין שנעשה?

הר סיני :ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ה' .במילים פשוטות אלו טמון יסוד המלווה את עולם הדיינות בכל דור ודור -מלאכת הדין והמשפט ,בהיותה השראת שכינה וביטוי לרצון העליון ,חייבת להיעשות בטהרה ,ללא כל פנייה למסחריות .אך במציאות המורכבת ,כאשר דיין מקדיש את זמנו ומרצו להכרעה בין איש לרעהו ,מתעוררת השאלה הנוקבת :האם כאשר הוא נוטל שכר על עמלו ,הוא מותיר את…

דיין שנוטל שכר לדון - האם עליו להשיב את הכסף? ומה הדין אם הצדדים רוצים בדין שנעשה? קולו של משה רבנו מהדהד מתוך פרשת ואתחנן ,נושא עמו את האש הלוהטת של מעמד

הר סיני :ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ה' .במילים פשוטות אלו טמון יסוד המלווה את עולם הדיינות בכל דור ודור -מלאכת הדין והמשפט ,בהיותה השראת שכינה וביטוי לרצון העליון ,חייבת להיעשות בטהרה ,ללא כל פנייה למסחריות .אך במציאות המורכבת ,כאשר דיין מקדיש את זמנו ומרצו להכרעה בין איש לרעהו ,מתעוררת השאלה הנוקבת :האם כאשר הוא נוטל שכר על עמלו ,הוא מותיר את הדין על כנו ,או שמא הוא הופך את הפסק לבטל מעיקרו? הספק המנקר בנו :האם השכר שנטל הוא גזל שיש להשיבו, או שמא שכר ראוי על טרחה שנעשתה? והאם ייתכן שהצדדים ,שחפצו בדינו והסכימו לו, יישארו במצב שבו הכל בטל ,או שמא כוחם של הצדדים גובר? אנו ניצבים מול שאלת יסוד זו ,המטלטלת את אשיות עולם המשפט התורני ,ומבקשים להבין את הגבול הדק שבין עשיית דין אמת לבין פגם ששורשו בנטילת שכר. נבוא אל המקורות בפרשת ואתחנן המציבים את דמותו של משה רבנו כמורה דרך לדייני ישראל ,ומתוך כך נבין את המקור לאיסור נטילת השכר בדין .התורה מנחה אותנו :ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקי (דברים ד ,ה). רש"י (שם) מבאר :מה אני בחינם ,אף אתם בחינם .המפרש עומד על כך שמשה רבנו, ששימש כשופט וכמורה דרך לעם ישראל ,לא נטל שכר על פעולותיו ,ומכאן נלמד העיקרון המלווה את עולם הדיינות -כל דיין המעביר את משפט ה' לעולם ,מחויב לעשות זאת מתוך מסירות טהורה שאינה תלויה בתמורה כספית. הספורנו מבאר (שם) :כאשר ציוני ה' ,כשם שהקב"ה נתן את התורה בחינם ,כך גם המלמד והדיין צריכים לשקף את הנהגת ה' בעולם .המפרש מדגיש כי הדיין הוא שליחו של המקום, וכאשר הוא דורש שכר על פעולת הדין ,הוא פוגם בשליחותו האלוהית. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש מבאר (שם) :למדתי אתכם ,בדרך של אהבה וחינם. המפרש מחדד כי העברת המשפט דורשת מהדיין ענווה גמורה ,והימנעות מכל רווח אישי היא התנאי ההכרחי כדי שפסק הדין ייחשב כדין תורה אמת. רבי יעקב בעל הטורים מבאר (שם) :כאשר ציוני ה' ,להורות שאין בזה מקום לשום פנייה זרה .המפרש כותב כי כשם שהתורה היא אמת נצחית ,כך הדיין הניצב בבית הדין צריך להקרין את האמת הזו בלא קשר למצבו הכלכלי או לשכרו. מתוך בירור דברים אלו עולה כי היסוד המונח בפרשתנו הוא שהדין והמשפט הם ביטוי להנהגת ה' בעולם ,ועל כן הדיין ,בדומה למשה רבנו ,מחויב לשמר את טהרת המשפט על ידי הליכה בדרך של נתינה ללא שכר. אחר שראינו את שורש הדברים בפרשתנו ,נביט כעת אל דברי חז"ל והגמרות ,המציבים את הגדרים ההלכתיים למניעת תשלום על עשיית דין ,ומתוך כך נלמד להבחין בין פעולת המשפט לבין נסיבות קיומה. בגמרא במסכת קידושין (דף נח ע"א) מובאת הדרשה המפורסמת :מניין לדיין שלא יטול שכר לדון? תלמוד לומר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' ,מה אני בחינם אף

אתם בחינם .חז"ל מציבים כאן את דמותו של משה רבנו כמודל המחייב לכל דיין ,ומדגישים שהמשפט אינו נכס שניתן להעמיד עליו תג מחיר. בגמרא במסכת בכורות (דף כט ע"א) מבואר כי מותר ליטול שכר על בדיקת מומים או על הוראת הלכות ,אך לא על עצם הדין .חכמים עושים כאן הבחנה חדה בין הפעולה הטכנית של עזרה לזולת ,לבין כס המשפט ,שחייב להישאר נקי וטהור מכל חשש של הטיית לב עקב ממון. בגמרא במסכת כתובות (דף קה ע"א) דנו חכמים בחומרת האיסור ,ומבואר שם כי דיין הנוטל שכר פסול להעיד ולהורות ,שכן הוא איבד את האמינות הנדרשת ממי שמייצג את דעת תורה .הדברים מלמדים כי הדין הוא כלי קודש ,וככל שהדיין מתעלה במעלתו ,כך גדלה התביעה ממנו להעניק את משפטו מתוך רצון פנימי טהור וללא כל זיקה של פרנסה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ז ע"ב) עוסקים חכמים במי שמשתמש בכס השיפוט ככלי לפרנסה ,ומזהירים מחומרת הדבר .הדברים מלמדים כי הדין הוא זכות וחובה ,ואין לעשותו קרדום לחפור בו ,שכן הדבר פוגע בתוקף פסק הדין ובסמכותו של הדיין בקהל ישראל. לסיכום הדברים ,ניכר כי חז"ל ביקשו לשמור על כס הדין במקומו הנעלה ,מופרדת מכל מה שקשור לעולם הממון ,כדי שהמשפט יישאר תמיד דבר ה' החי והקיים ,ולא ייראה כפעולה עסקית שנועדה להעשיר את הדיין. לאחר שעמדנו על גדרי חז"ל ,נבוא לעיין בדברי הראשונים ,המנתחים את חומרת האיסור ודנים בתוקפם של הדינים שניתנו תמורת שכר ובשאלה האם השכר טעון השבה. רבי יום טוב אשבילי ,כתב בספרו חידושי הריטב"א (קידושין נח ע"ב) :חידש בחומרה רבה כי לא זו בלבד שהדיין עובר על איסור ,אלא שפסקיו בטלים לחלוטין .המפרש ביאר כי פעולת הדיין אינה נחשבת למעשה משפטי כלל ,שכן אין בכוחו להחיל דין כשהוא עושה זאת בדרך פסולה ,ומשכך ,השכר שקיבל אינו שכר עבודה אלא גזל גמור שיש להשיבו ,שכן לא אהני ולא מידי. רבי משה בן מימון ,פסק בספרו משנה תורה (הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ה) :כתב כי דיין הנוטל שכר לדון ,דיניו בטלים והוא פסול לדון .המפרש ביאר כי התורה הקפידה על טוהר הדין באופן מוחלט ,וכל חריגה מהדרך שבה משה רבנו הנהיג את ישראל -דינה להתבטל, שכן אין המקום להשראת שכינה בבית דין המקבל תשלום על המשפט. רבי מנחם המאירי ,ביאר בספרו בית הבחירה (מסכת כתובות דף קה ע"א) :ציין כי אמנם האיסור קיים ,אך יש להבחין בין שכר על טרחת הדיון לבין שכר על עצם הפסק .המפרש הבהיר כי אם הדיין מתפרנס מכך ,הרי הוא פוגם בסמכותו ,אך במקום שבו הציבור ממנה דיין ומספק את צרכיו כדי שיוכל לפנות לדין ,אין זה נחשב כנטילת שכר על הדין עצמו ,אלא כצורך ציבורי הכרחי. רבי יצחק ב"ר משה ,ביאר בספרו אור זרוע (חלק א סימן תלב) :ציין כי כשם ששופט חייב

להיות נקי מכל חשד ,כך הקפדת חכמים על נטילת שכר נועדה למנוע כל אפשרות של הטיה או של שחיתות בבית הדין .המפרש הדגיש כי השכר הוא חומת הפרדה בין הדין לבין העולם החומרי ,וכל מי שפורץ אותה ,דינו בטל. מתוך בירור דברי הראשונים עולה כי השאיפה היא לדין טהור ונקי מכל נגיעה ממונית, כאשר דעת הרוב בראשונים נוטה לקבוע כי דין שניתן בשכר אינו דין ,והשכר שניתן הוא כסף שניתן בטעות ויש להשיבו. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים ,נבקש כעת להתבונן בדברי האחרונים וגדולי הפוסקים ,המפלסים נתיב בתוך מבוך השאלות המעשיות ומבררים מתי מדובר בנטילת שכר אסורה ומתי מדובר בהסדר לגיטימי של החזקת דיינים. מרן רבי יוסף קארו ,כתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ט סעיף ה) :פסק כי הנוטל שכר לדון -דיניו בטלים .המפרש ביאר כי הגדרת האיסור חלה על כל סכום שניתן עבור עצם הפסיקה, שכן ברגע שהדין תלוי בתשלום ,הוא מאבד את תוקפו התורני והופך למעשה שאין בו ממש. רבי יואל סירקיש ,כתב בספרו שו"ת הב"ח (סימן נא) :חלק על הסוברים שחייב בהשבת השכר ,וביאר כי יש לחלק בין שוחד -שהוא גזל גמור ,לבין שכר לדון -שאינו מוגדר כגזל אלא כאיסור על הפעולה .המפרש חידש כי מאחר והדיין טרח ועשה מעשה ,הרי שאין השכר גזל ,ואין לחייבו להשיבו. רבי דוד פארדו ,ביאר בספרו חסד לאברהם (חושן משפט סימן ט) :ציין כי דברי הב"ח עוררו תמיהות גדולות ,והביא בשם הריטב"א ושאר אחרונים ,כי השכר שנטל הדיין הוא ממון שניתן בטעות גמורה .המפרש הדגיש כי מאחר שדיניו בטלים ואין להם כל תוקף ,הרי שהתשלום שניתן עבורם הוא כסף שהוצא לריק ,ולכן חובה להשיבו לבעליו. רבי עקיבא איגר ,כתב בגליון השולחן ערוך (חושן משפט סימן ט סעיף ה) :חידש כי יש מקום להבחין בין שכר על פסק הדין ,האסור בהחלט ,לבין שכר על טרחה וביטול מלאכה .המפרש מבאר כי אם הדיין מתפרנס מהפסד מלאכתו ,הרי שאין כאן נטילת שכר על התורה ,אלא על הזמן שהקדיש ,ובאופן כזה אין האיסור חל והשכר נשאר כדין. רבי שלמה קלוגר ,ביאר בספרו חכמת שלמה (חושן משפט סימן ט) :הדגיש כי על הדיין להיזהר מאוד ,וכי כל שכר שאינו מוגדר במדויק כהוצאה נלווית ,הרי הוא כנטילת שכר אסורה. המפרש הוסיף כי ברוב המקרים שבהם נטל הדיין שכר ללא הגדרה ברורה ,הרי עליו להשיב את הכסף ,שכן אין זה ראוי ליהנות מממון שנתקבל בדרך שאינה ישרה. התבוננות בדברי האחרונים מלמדת אותנו כי עולם הפסיקה רואה בחשיבות רבה את הקפדה על ניקיון כפיים ,ובוחן בכל מקרה את מהות התשלום ,כדי לוודא שבית הדין נשאר כסא דיינא דמלכא ולא כסא דבי דינא דממונא. לאחר שהתבוננו בדרכי האחרונים ,נבוא להקשיב לקולותיהם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר הניחו יסודות רחבים המאפשרים את קיום עולם המשפט במציאות של ימינו ,תוך הקפדה על רוח הדברים שקיבלנו מרבותינו.

הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף ,ביאר בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ז ,חושן משפט סימן ב) :האריך להוכיח כי במציאות ימינו ,שבה דיינים נדרשים להקדיש את כל זמנם למשפט ,ניתן להגדיר את השכר כפיצוי על הפסד זמן וביטול מלאכה .המפרש ציין כי כאשר הדבר נעשה במסגרת בתי דין הממומנים כראוי ,אין כאן נטילת שכר על הדין ,אלא החזקת הדיינים כדי שיוכלו לעסוק בצרכי ציבור באמונה. מו"ר הגר"ב אבא שאול ,כתב בספרו אור לציון (חלק ג ,פרק א) :ביאר כי כל היתר נטילת השכר מותנה בכך שברור לכל שהתשלום אינו על עצם הפסיקה ,אלא על המאמץ והטרחה. המפרש הדגיש כי ככל שהדברים מוגדרים בצורה נכונה ונקייה ,אין בכך כל פגם בטהרת הדין ובסמכותו. הגאון רבי משה פיינשטיין ,ביאר בספרו שו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק א סימן כ) :חידש כי דיין המקבל שכר קבוע מהקהילה כדי שיוכל לעסוק בדין ,אינו בכלל האיסור ,שכן התשלום הוא על התמסרותו לציבור ולא על פסק זה או אחר .המפרש הסביר כי ככל שהמטרה היא העמדת הדת על תילה ,אין כאן התנגשות עם איסור שכר על הדין. הגאון רבי יצחק יעקב וייס ,כתב בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן פט) :ביאר כי השכר המותר הוא זה שנועד להסיר את דאגות הפרנסה מהדיין ,ולא כדי להפוך את הדין למקור עושר .המפרש ציין כי כאשר התשלום בא כחלק ממערכת ממוסדת של תמיכה ברבנים ובדיינים ,הרי הוא משמש ככלי קודש להמשך עשיית הצדק בקהל ישראל. מתוך דברי גדולי דורנו אנו למדים כי על אף ההבחנות ההלכתיות ,המציאות מחייבת אותנו למצוא את האיזון המדויק שבין שמירה על קדושת הדין לבין הצורך הריאלי בקיומם של דייני ישראל. אחרי שסללנו את הדרך בהלכה ובמחשבת גדולי הדור ,נבוא כעת לתרגם את העקרונות הללו למציאות חיינו ,ולבחון נפקא מינות מעשיות שעשויות להתרחש בכל עת בעולם הדיינות והמשפט התורני. דיין שנטל שכר עבור עצם פסיקת הדין ללא הגדרה מוקדמת של טרחה ,לדעת רוב הפוסקים ,פסק הדין בטל ,ועליו להשיב את הכסף שנטל ,שכן מדובר בנתינה בטעות על פעולה שאין לה תוקף משפטי. צדדים המבקשים לקיים את פסק הדין למרות שהדיין נטל שכר ,לדעת חלק מהפוסקים, יש כוח בידם למחול על הפגם ולקבל עליהם את הדין כהסכם מחייב ,שכן הסכמתם המודעת משלימה את מה שהיה חסר בתוקף הדין המקורי. דיין המקבל שכר כמשכורת קבועה מבית דין רשמי הממומן על ידי הקהילה ,אינו עובר על האיסור ,שכן התשלום מוגדר כהחזקת לומדי תורה ומורי הוראה ,ולא כעלות עבור הכרעה בין בעלי דינים. התברר למפרע שהדיין נטל שכר בניגוד להלכה ,הדבר אינו מחייב בהכרח את פתיחת

התיק מחדש אם הדין אמת ,אולם יש מקום לעיון האם ניתן לתקן את המעוות באמצעות תשלום מחדש בדרך המותרת או בהסכמה חדשה של הצדדים. דיין העוסק בבוררות שאינה נחשבת לדין תורה מובהק אלא להסדר מוסכם בין צדדים, רשאי ליטול שכר עבור זמנו ומומחיותו כבורר ,ובלבד שלא יתיימר להוציא פסק דין תורני המחייב מכוח סמכות של בית דין. הבחנה דקה עוברת בין שכר על תוכן הפסיקה לבין שכר על טרחה ועל עבודה מנהלתית; כל עוד ברור שהתשלום אינו עבור העברת משפט ה' ,הרי שהדבר נחשב למותר ומקובל בקרב פוסקי הדורות ,המבקשים לאפשר את קיום עולם המשפט במציאות המודרנית. התבוננות בנפקא מינות אלו מראה לנו כיצד ההגדרה המדויקת של מהות התשלום היא המפתח שמאפשר לנו לקיים את המשפט התורני בדרך הנכונה והראויה ,מבלי לפגוע בערך המקודש של עשיית צדק בחינם. לאחר שבחנו את ההשלכות המעשיות ,נבקש להעמיק אל תוך עומק הרעיון הטמון בגדרי האיסור הללו .הדין אינו רק הכרעה טכנית בסכסוך ,אלא גילוי של האמת האלוקית בעולם, וכל ניסיון להצמיד למלאכה זו תג מחיר עלול לטשטש את התפיסה שהדיין ניצב כשליחו של הקב"ה ,המנכיח את הצדק העליון במציאות האנושית .איסור נטילת שכר בא להגן על העצמאות הרוחנית של כס הדין; כאשר השכר הופך למניע ,השליחות משתנה מאהבת האמת לאהבת הרווח ,והסמכות המוסרית של הדיין ,השואבת את כוחה מהיותו צינור טהור לדבר ה' ,עלולה להיפגם. נראה לבאר כי הסכנה אינה רק הלכתית ,אלא תודעתית .מלאכת הדין נועדה לחשוף את האור הטמון בתוך המבוך האנושי ,וכאשר אנו מגדירים את הדין באמצעות שכר ,אנו משעבדים את האמת לערכים ארציים .ההקפדה על עשיית דין בחינם היא תזכורת מתמדת לכך שהצדק הוא ערך מוחלט ,ושמי שזוכה לדון שותף למעשה הבריאה שבו מופיעה האמת בעולם .הרעיון העמוק הוא שהדיין אינו הבעלים של המשפט ,אלא צינור; וכמו הצינור שאינו לוקח לעצמו דבר מן המים הזורמים בו ,כך גם הדיין מוצא את סיפוקו בעצם העובדה שהוא מאפשר לצדק האלוהי להיחשף ,מתוך ענווה המכירה בכך שהכל ניתן מאת ה' בחינם. לאחר שהעמקנו ברעיון העומק של טהרת המשפט ,נבקש כעת להקשיב לנימי הנפש המבקשים לפגוש את דבר השם בתוך פנימיות הדין ,ללא רעשי רקע של חישובי רווח והפסד. האיסור ליטול שכר על הדין מציב בפנינו מבחן עדין ומרתק :היכולת להתמסר להכרעת אמת שערכה אינו ניתן למדידה בכסף .במציאות שבה הכל מתוייג עם מחיר ,בית הדין עומד כאי של חירות ,מקום שבו האדם אינו נמדד לפי מה שהוא מרוויח ,אלא לפי מה שהוא מעניק ללא תמורה .העבודה המחשבתית כאן היא עבודה של זיכוך המניעים .דיין השוקל את הטענות צריך לשאול את עצמו ביושר :מה היה קורה אילו לא היה כאן תגמול? האם הלהט שלי לחקור את העובדות ,לעיין בפוסקים ולפסוק דין אמת היה נותר באותה עוצמה? התפיסה המחשבתית של דיין בישראל צריכה להיות שהמשפט אינו 'עבודה' במובן

המקובל ,אלא גילוי שכינה .כאשר אנו מתייחסים לדין כאל נכס רוחני ,אנו מפתחים תודעה של שותפות עם רצון השם .כל מי שזוכה להעביר את האמת של תורה לעולם ,חש בקרבו שזכות זו היא השכר הגדול ביותר; אין זה מצב שבו הדיין עושה טובה לבעלי הדין ,אלא מצב שבו הציבור והדיין יחד זוכים לקיים את דבר ה' .העבודה המחשבתית כאן דורשת מאיתנו להשתחרר מהצורך בביטחון חומרי כתנאי לשיפוט ,ולבנות ביטחון פנימי שנובע מההכרה בכך שמי שעוסק באמת של תורה זוכה להשגחה עליונה .החירות האמיתית שנובעת מגישה זו מעניקה לדיין יכולת לפסוק בעוצמה נקייה ,חזקה ומשפיעה ,משום שאין בה נגיעות אישיות המבקשות להאפיל על דבר האמת הטהור. בהמשך לעיון המחשבתי בטהרת המשפט והשחרור מהתלות בשכר ,נבקש כעת להתבונן ברובד המוסרי המשתקף מתוך גדרי איסור נטילת שכר על הדין ,וכיצד הוא מעצב את אישיותו של הדיין הירא. המוסר של הכרעת הדין מבוסס על ערך הנתינה ללא תנאי .אדם החי בתודעה שאינו מוכר את דבר השם ,מפתח יושרה פנימית שאינה מאפשרת לו להשתמש בקודש לצרכיו האישיים .הנטייה האנושית להפוך את השליחות למסחר נובעת לרוב מחוסר ביטחון או מניסיון להקנות לעצמנו בעלות על מה שניתן לנו כפיקדון .המוסר התורני תובע מאיתנו להתייצב מול המצווה בביטול עצמי ,להכיר בכך שאנו צינור בלבד ,ושאין לנו זכות לתבוע תשלום עבור האור שה' מאיר דרכנו אל העולם דרך פסיקת האמת. הזהירות המוסרית משפיעה על כל הליכותיו של הדיין .מי שדן בחינם ,לומד להעניק מעצמו לאחרים בכל תחומי החיים ללא חישובי כדאיות .מי שאינו מתנה את עבודת ה' שלו בתגמול חומרי ,מפתח אופי של נדיבות ושל ענווה ,היודע להעריך את החסד האלוקי שניתן לו במתנה .העמידה בגדרי התורה היא בית ספר למידות טובות; היא מחנכת את הדיין להיות עין טובה ,מסור ,ונטול פניות .בסופו של דבר ,ההקפדה על הדין בחינם היא ביטוי להכרה שיש תכלית גבוהה לחיים ,שאינה נמדדת ברווחים אלא בנאמנות לבורא ,וכי עבודת ה' האמיתית היא זו הנעשית באהבה גמורה ,מתוך רצון להשפיע צדק ויושר לעולם כולו. אחר שפרסנו את היריעה ההלכתית ,המחשבתית והמוסרית של גדרי נטילת שכר על עשיית דין ,נבוא עתה לתרגם את הדברים אל תוך המעשה היומיומי ,ולחתום את ענייננו בסיכום הדברים. בתחנות החיים שלנו ,היכולת לעצור ולבחון את המניע מאחורי הפעילות הדיינית היא התרגיל הגדול ביותר באיפוק ובנאמנות לבורא .התובנה הראשונה היא כי כל שעה המוקדשת להכרעת דין חייבת להישמר בטהרתה ,תוך מודעות לכך שאנו ממשיכים את שרשרת הקבלה מסיני ,ועל כן עלינו להעניק את הצדק בלב פתוח לכל דורש .התובנה השנייה היא כי גם כאשר נצרכת תמיכה חומרית לקיום הדיין ,עלינו להקפיד שהיא תהיה מוגדרת כפיצוי על זמן ,הפסד מלאכה או כהחזקת דיינים ,כדי להימנע ממלכודת הפיכת הדין למסחר ושמירה על יוקרתו כמתנה אלוהית.

עיקר העניין: איסור לקיחת שכר על דיינות נובע מהלמדנות שמה הקב"ה בחינם אף אנו בחינם, ועל כן דיין שנטל שכר על עצם הפסק ,לדעת רוב הראשונים והאחרונים דיניו בטלים והוא מחויב בהשבת הממון .עם זאת ,כאשר השכר ניתן עבור טרחה ,הוצאות או כמשכורת קבועה המאפשרת לדיין להתמסר לקהילה ,הרי זה מותר ,ובלבד שלא יוגדר כתשלום עבור הכרעת הדין עצמה. הדקדוק בדרכי עשיית הדין אינו רק עבודה טכנית ,אלא כלי לפיתוח אהבת ה' טהורה ונטולת פניות .נאמנות למקור ,בדרך של נתינה ,היא הדרך הבטוחה לשמר את האור האלוהי המאיר בכל פסק ופסק. במסע המרתק הזה שעברנו יחד ,מצאנו כיצד האיסור העתיק לטול שכר על עשיית דין אינו רק גדר הלכתי ,אלא מצפן רוחני המכוון את האדם להשתחרר מחישובי רווח והפסד ,ולהפוך לצינור טהור של צדק אלוהי בעולם המבקש את האמת הבלתי אמצעית.