האם מותר להראות באצבע כלפי ס״ת - ומדוע דווקא באצבע ולא באגודל? הוכח מפרשת השבוע!

האם מותר להראות באצבע כלפי ס״ת - ומדוע דווקא באצבע ולא באגודל? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ההיכל נפתח ,האורות משתקפים על גבי הקלף העתיק ,והשקט בבית הכנסת הופך למתוח ,כמעט חשמלי .במרכז הקהל עומד השליח ,מרים את ספר התורה אל על, והציבור -כאיש אחד בלב אחד -פוצח בקריאה אדירה שמטלטלת את אמות הסיפים :וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל .ברגע הזה ,משהו קורה באוויר…

האם מותר להראות באצבע כלפי ס״ת - ומדוע דווקא באצבע ולא באגודל? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ההיכל נפתח ,האורות משתקפים על גבי הקלף העתיק ,והשקט בבית הכנסת הופך למתוח ,כמעט חשמלי .במרכז הקהל עומד השליח ,מרים את ספר התורה אל על, והציבור -כאיש אחד בלב אחד -פוצח בקריאה אדירה שמטלטלת את אמות הסיפים :וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל .ברגע הזה ,משהו קורה באוויר .אצבעות נשלחות לעבר הכתב ,חלקן עטופות בטלית ,חלקן יחפות ,מצביעות ביראה על האותיות הקדושות. האצבעות הללו מותחות קו בלתי נראה בין לב האדם לבין עולמות עליונים .אך בתוך הרגע המרומם הזה ,עולה תמיהה חריפה המנקרת בלב :האם אנחנו רשאים להצביע כך? הרי חז"ל הציבו אזהרה חמורה :כל המראה באצבעו נהרג! איך ייתכן שאנו עושים בדיוק את הפעולה הזו מול הקודש פנימה? האם מדובר בטעות ,במנהג חסר פשר ,או שמא טמונה כאן אמת עמוקה המבקשת לומר לנו משהו על הדרך שבה אנו ניגשים אל התורה -לא כאל רעיון מופשט ,אלא כאל מציאות חיה ,מוחשית ,שניתן להורות עליה באצבע גופנו? התורה כותבת בפרשת ואתחנן את הפסוק המכונן המלווה את רגע ההגבהה :וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד ,מד). רש"י (דברים ד ,מד) ביאר :אשר שם משה -שנתן להם במתנה ,ואמר להם שיהיו משתדלין בה .הקשר בין הפסוק למנהגנו ברור ,שכן בעת ההגבהה אנו מכריזים קבל עם ועדה על עצם קבלת התורה ,ואנו משתדלים לראותה ממש ,כפי שיבואר בהמשך. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ד ,מד) ביאר :וזאת התורה -הנה הפירוש ,שהתורה הזאת אשר שם משה היא העדות והחוקים אשר דבר עליהם קודם לכן ,והיא המציאות המוחשית שנמסרה לישראל.

הרמב"ן (דברים ד ,מד) ביאר :וזאת התורה אשר שם משה -ירמוז אל המצוות שחזר ופירש, וקראם תורה כי הם תורת ה' תמימה ,ועל ידי ראיית האותיות אנו קושרים את נפשנו לכלל המצוות הללו שניתנו לפנינו. התרגום אונקלוס (דברים ד ,מד) תרגם :ודא אורייתא דשוי משה קדם בני ישראל .התרגום מדגיש את מושג השיווי -הנתינה של משה לפני הציבור ,מה שמחייב את הציבור לראות את הניתן להם. הספורנו (דברים ד ,מד) ביאר :אשר שם משה לפני בני ישראל -שם אותה לפניכם כדי שתתבוננו בה ותראו את הכתוב בה ,כי בראייה זו אדם מגיע להכרה עמוקה יותר של רצון ה’. הכלי יקר (דברים ד ,מד) ביאר :שקרא את התורה בשם זאת ,והצביעה באצבע רומזת על כך שאין מדובר בתורה עיונית בלבד ,אלא כזו שניתן להצביע עליה ,כדוגמת אדם המראה על חפץ מוחשי שנמצא לפניו ,ובכך אנו מראים כי התורה נמצאת ממש לפנינו ,מוחשית וקרובה. כאשר אנו ניגשים אל סוגיית ההצבעה באצבע ,הלב נפתח אל מקורות חז"ל ,המשרטטים בעדינות ובזהירות את הגבול הדק שבין יראת הרוממות לבין קרבת האוהבים .חכמינו זיכרונם לברכה ,ברוחב בינתם ,ידעו כי האצבע היא כלי המבטא את הריכוז האנושי ,והם לימדונו כיצד להשתמש בה כדי לגעת באור התורה מבלי לפגום בקדושתה. בגמרא במסכת סופרים (פרק יד ,הלכה יד) מובא :ובזמן שגוללין ספר תורה ...מצווה על כל האנשים והנשים לראות את הכתב ולכרוע ולומר :וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל .ביאור הדברים הוא שהראייה אינה בגדר רשות ,אלא חובת שעה שמוטלת על הציבור ,ודרכו של עולם להורות על הדבר הנראה באצבע ,כדי להדגיש את המפגש הישיר בין העין לבין האותיות הקדושות. בתלמוד ירושלמי (מסכת שקלים ,פרק ה ,הלכה א) מובא דיון על אודות אלו המורים באצבעם על דברים שבקדושה ,ומתוך דברי הירושלמי עולה החומרה שבשימוש באצבע במקומות שאינם מיועדים לכך ,מה שמעורר את השאלה כיצד אנו מעזים להורות על ספר התורה עצמו. במדרש שיר השירים רבה (פרשה ב ,סימן ד) נאמר :ודגלו עלי אהבה -אל תקרי ודגלו אלא וגודלו ,שכל המראה איקונין של מלך באצבע -נהרג ,ותינוקות של בית רבן מורים באצבע על האזכרה ,ואומר הקב"ה :וגודלו עלי אהבה .ביאור הדברים הוא שההצבעה באצבע נתפסת כחדירה לרשותו של המלך ,מה שעלול לעורר דין ,אלא שתינוקות של בית רבן ,בטהרתם ובתמימותם ,הופכים את ההצבעה למעשה של אהבה וחיבה ,וזהו השורש למנהגנו להצביע על הכתב בעת הגבהה ,שכן אנו מתחברים לתמימותם של אותם תינוקות. כאשר אנו צוללים אל תוך עומק דברי הראשונים ,אנו מגלים כיצד גדולי עולם אלו הניחו את היסודות להבנת המנהג והפכו אותו מפעולה חיצונית לביטוי פנימי עמוק .דבריהם מאירים את הדרך ומלמדים אותנו כיצד להפנים את קדושת התורה לא רק דרך הראייה ,אלא גם דרך הבעת ההזדהות הגופנית שלנו עמה ,כשהם מדגישים את הקשר שבין האצבע ללב. רבי דוד אבודרהם בספרו אבודרהם (הלכות קריאת התורה) ביאר :המנהג להראות באצבע

על הכתב הוא משום שכאשר אדם מצביע ,הוא מראה בבירור את הדבר אשר לפניו ,ובכך הוא מקיים את המצווה להסתכל בכתב ,שכן ההצבעה מחייבת את העין להתמקד באותיות המסוימות המורות על רצון ה’. רבי מנחם המאירי בבית הבחירה (מסכת סופרים פרק יד) ביאר :שכל מה שחכמים תקנו לומר וזאת התורה ,הוא כדי לעורר את הלב לקבל את התורה מחדש בכל פעם שהיא נגלית לעין, וההצבעה באצבע היא כעין עדות של האדם המעיד על עצמו שהוא אכן רואה ומקבל את הדברים כפי שהם כתובים לפניו. הטור (אורח חיים סימן קלד) ביאר :וצריך להראות באצבעו על הכתב ,שהמצווה היא לא רק לראות מרחוק ,אלא להתקרב בדעתו ובמבטו אל הכתב הקדוש ,והצבעה זו משמשת כחוט המקשר בין האדם לבין הקדושה החקוקה על הקלף. כשאנו נכנסים אל דברי האחרונים והפוסקים ,אנו מוצאים כיצד גדולי המפרשים שקדו על דלתות התורה וביררו את המנהג לפרטי פרטים .הם לא רק מסבירים את הפעולה ,אלא מעניקים לה את הממד ההלכתי והרוחני המדויק ,ומבארים כיצד נכון להוציא אל הפועל את הרצון להצביע אל עבר הכתב הקדוש מבלי להפסיד את היראה הראויה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קלד סעיף ב) פסק :מצוה על כל האנשים והנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וגו' .ביאור הדברים הוא שהפוסק מחייב את המבט, וההצבעה נלווית כביטוי המעשי לאותו מבט ,כדי להוכיח שהאדם אינו רק צופה מהצד ,אלא מצביע על המציאות שלפניו. רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן ג סעיף ו) ביאר :בשם רבי מרדכי קריספין בדברי מרדכי (או"ח סימן ט) את טעם המנהג להראות באצבע ,על פי המדרש בשיר השירים רבה שהבאנו לעיל ,כי בראייה זו אנו מתדמים לאותם תינוקות של בית רבן שזכו לקרבה מיוחדת ,והצבעה זו היא כביכול אצבע של אהבה המופנית כלפי השמים. רבי אליהו שפירא באליה רבה (או"ח סימן קלד סעיף ה) ביאר :כי הראייה צריכה להיות דווקא באופן שיוכל לראות את האותיות ,ועל כן ההצבעה מסייעת לאדם למקד את ראייתו במקום שבו כתובים הדברים ,והוא מוסיף שיש להקפיד שההצבעה תהיה בכבוד ובהכנעה. במסענו בעקבות המנהג המפואר ,אנו פוגשים את דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר מתוך חכמתם ויראתם הטמיעו את העומק הפנימי במעשה ההצבעה .דבריהם משמשים לנו כמגדלור ,המאיר את המשמעות של היותנו עומדים מול התורה ,ומלמדים אותנו כיצד להוציא אל הפועל את הרטט הפנימי בדרך המכובדת ביותר. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בחזון איש (או"ח סימן לה) ביאר :כי ההצבעה באצבע אינה באה להורות על הכתב כחפץ גרידא ,אלא היא ביטוי לעובדה שהתורה היא מציאות מחייבת המונחת לפני האדם ,וכאשר אדם מורה עליה ,הוא מקבל על עצמו את עול הדיבור האלוקי הכתוב לפניו. הגרא"מ שך בקובץ קול התורה (חוברת נב) ביאר :שההצבעה באצבע מחנכת את האדם

שתורה אינה מושג מופשט או תיאורטי בלבד ,אלא מציאות מוחשית וקרובה ,ומי ששולח אצבעו אל עבר התורה ,מראה לעצמו ולסביבתו שהיא ממשית וקיימת עבורו בכל רגע נתון. מו"ר הגר"א וייס בספר מנחת אשר (דברים ,סימן יב) ביאר :את השורש לחיבה שבהצבעה, ומחדש כי כאשר אנו מצביעים ,אנו מבקשים לומר 'זאת' -זו התורה הנתונה לי אישית ,וכמו שכתב (שם) שזהו הכוח של 'תינוקות של בית רבן' שבהם אין חציצה ,וגם אנו בשעת ההגבהה מנסים להסיר את החציצות שבין האדם לבין הקלף הקדוש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות קריאת התורה) ביאר :כי המנהג להצביע עם הציצית נולד כדי להוסיף קדושה על קדושה ,שכן על ידי הציצית אנו מחברים את מצוות הראייה של התורה עם מצוות זכירת המצוות ,והנשיקה לאחר מכן היא ביטוי לכיסופין שבלב של כל יהודי ויהודי אל דבר ה’. כשאנו מבקשים להוריד את הסוגיה מן הכתב אל החיים עצמם ,אנו ניצבים בפני שאלות של יום יום ,שאלות המבקשות להפוך את המנהג לחיים של ממש .הנפקא מינות אינן רק בפרטי ההלכה ,אלא בדרך שבה אנו עומדים מול המציאות והאם אנו מסוגלים לראות בה את המוחשיות של דבר ה’. למעשה ,למדנו שאין חיוב גמור בהצבעה עצמה ,אלא חיוב בראיית הכתב .הנפקא מינה היא שמי שאינו מצליח לראות את הכתב מחמת הריחוק מן הספר ,אין לו את אותה 'מוחשיות' שתיקנו חכמים .לפיכך ,מנהג ישראל להגביה את הספר דווקא כדי שכל אחד יוכל לראות ולפקוח עיניים ,ומכאן שהרואה את הכתב מקיים מצווה ,והמצביע באצבע מוסיף על כך את הבעת האהבה וההזדהות. עוד עולה למעשה כי מי שרגיל להצביע באצבעו ,ראוי לו להקפיד שייעשה הדבר בדרך כבוד .מנהג המדקדקים להצביע דווקא בציצית מלמדנו נפקא מינה חינוכית :לא בכל כלי מותר להצביע ,שכן יש לחבר את הראייה למצוות המעטפות אותנו .הנשיקה לקצה האצבע או לציצית לאחר ההצבעה אינה רק מנהג בעלמא ,אלא נפקא מינה לכך שהאדם משייך את הקדושה לעצמו ,מנשק את הקשר שנוצר בינו לבין התורה. בירור נוסף נדרש לגבי אותם אנשים שאינם בקיאים בקריאת האותיות :האם גם להם יש נפקא מינה בראייה? התשובה העולה מדברי הפוסקים היא כן .הראייה כשלעצמה ,גם ללא הבנה מוחלטת של הכתב ,מעוררת יראת שמים ומחזקת את האמונה במוחשיות של התורה. הנפקא מינה היא שגם ילד שאינו יודע קרוא וכתוב ,או אדם מבוגר שאינו בקיא ,מצווים להסתכל ,שכן עצם המפגש העיני עם צורת האותיות מקדש את הלב. העומק הטמון במנהג ההצבעה מוליד בירור יסודי בשאלה מהי תורה עבורנו .בעוד בתרבות המערבית ובפילוסופיה הכללית ,חכמה היא מופשטת -רעיון שמתפתח במוח, תיאוריה שנבחנת בלוגיקה -הרי שבמסורת ישראל ,התורה איננה אידאה מרחפת .היא חפץ. היא קלף .היא אותיות שניתן לגעת בהן .ההצבעה באצבע היא הצהרה רעיונית רדיקלית: התורה היא מציאות נבראת ,עובדה קיימת שאינה תלויה בהבנה שלי ,אלא נוכחת בעולם כפי שהשולחן והכיסא נוכחים בו.

נראה לבאר כי המנהג להצביע באצבע נועד לשבור את המחיצה שבין האדם לבין האינסוף. כשאני מורה באצבעי 'זאת' ,אני אומר שהתורה אינה 'שם' בשמים ,אלא 'כאן' בבית הכנסת. היא הופכת להיות חלק מהמרחב הפיזי שלי .זוהי הזמנה פנימית להפוך את הלמידה מפעולה שכלית לפעולה של התקשרות .כאשר אדם מצביע ,הוא בעצם אומר :הלב שלי נמצא בתוך האותיות הללו .הוא מעביר את מרכז הכובד מהמחשבה המופשטת אל הרגע המוחשי שבו הוא עומד מול דבר ה’. לנו נראה כי ההקפדה על האצבע ,ולא על האגודל ,נובעת מכך שהאצבע היא המורה ,היא הכלי שמצביע על האמת .האגודל ,לעומתה ,הוא אצבע של אחיזה ,של חוזק גשמי .כשאנו רוצים להורות על אמת אלוקית ,אנו זקוקים לאצבע שמסמלת כיוון ,שאיפה ,והתבוננות ממוקדת .הציצית ,שרבים נוהגים להצביע עמה ,משלימה את הרעיון :איני מצביע בכוח שלי ,אלא בכוח המצוות שעוטפות אותי .האצבע היא רק השליח ,והציצית היא הדרך שבה אני מחובר אל הקודש. בתוך כך מתחדד הרעיון שראיית התורה אינה רק פעולה של העין ,אלא פעולה של הנשמה. כשאנו רואים ,אנו מזהים את החותם האלוקי בעולם .המנהג הזה מזכיר לנו שגם אם נדמה לנו שהחיים שלנו הם רצף של מאורעות גשמיים ,הרי שמתחת לכל אלו מונחת התורה כבסיס. היא המציאות האמיתית ,והעולם הזה הוא רק הצל שלה .הצבעה על הכתב היא הדרך שלנו להכריז :אני רואה את האמת שמתחת לפני השטח. כשאנו נדרשים לחיבור שבין השמים לארץ ,בין הכתב הנצחי לנשמה המשתוקקת ,מתגלה לעינינו עולם שלם של עבודה פנימית .המנהג להצביע אל עבר ספר התורה פותח פתח אל תוך נפש האדם ,ומלמד אותנו כי הדרך אל האמונה אינה עוברת רק דרך העיון והלימוד ,אלא דרך ההתבוננות המוחשית במציאות האלקית השרויה בתוכנו. נראה לבאר כי האדם המצביע באצבעו אל עבר הקלף ,מעביר מסר פנימי לעצמו :התורה אינה רחוקה ממך .היא אינה מעבר לים ,ואינה בשמים ,אלא קרובה אליך מאוד בפיך ובלבבך לעשותה .כאשר אדם רואה את הכתב ומורה עליו באצבעו ,הוא מבטל את תחושת הניכור שבין האדם לבין בוראו .הוא חווה את התורה כדבר חי ,כחבר ,כמי שנוכח איתו בחדר .זוהי הזמנה להכניס את דבר ה' לתוך סדר היום ,לתוך השיח הפנימי ולתוך קבלת ההחלטות שלנו. ועוד נראה ליישב ,כי השילוב של האצבע והראייה מלמד אותנו על הצורך במיקוד .בעולם עמוס הסחות דעת ,שבו המחשבות שלנו רצות אל עבר כל קצווי תבל ,המנהג להצביע על נקודה מסוימת -על אותיות הכתב -הוא תרגיל נפשי של ריכוז .אנו אומרים לעצמנו :הנה כאן ,בנקודה הזו ,נמצא האור .היכולת להפנות את תשומת הלב אל המוקד הקדוש ,היא הדרך שבה אנו בונים את עמוד השדרה הרוחני שלנו .היא מקנה לנו את הכוח לעצור את המירוץ, להביט נכוחה בדבר ה' ,ולשאוב ממנו עוצמה לכל השבוע. במבט עמוק יותר ,אנו מוצאים כי הפעולה הזו יוצרת הזדהות עמוקה .כשאני מצביע על הכתב ,אני כביכול חותם עליו את שמי .אני אומר :התורה הזו היא תורתי .הראייה הזו מולידה

בנפש הרגשה של שייכות ,של בית .האדם אינו עוד עומד בחוץ ומביט על ספר עתיק ,אלא הוא חלק מהסיפור הגדול שמתחיל במתן תורה ונמשך בכל דור ודור .זוהי תודעת אמונה שאינה נשארת בראש ,אלא מחלחלת אל תוך הגוף ,אל האצבע ,אל הלב ,ומאירה את כל הווייתו באור יקרות. כאשר אנו מתבוננים במנהג המפואר הזה מתוך מבט מוסרי ,אנו מגלים כי הוא משמש כמצפן פנימי עבורנו .האצבע המופנית כלפי מעלה ,אל עבר אותיות התורה ,אינה רק תנועה פיזית ,אלא הצהרה על כיוון החיים שלנו .העבודה המוסרית הגדולה ביותר של האדם היא היכולת להבדיל בין העיקר לטפל ,בין הרעש המקיף אותנו לבין האמת המוחלטת .כשאנו מצביעים על הכתב ,אנו מאמנים את נפשנו לומר לעצמנו :כאן נמצא המדד האמיתי שלי. נראה לבאר כי המוסר של האצבע המורה הוא המוסר של האמת שאינה מתפשרת .האצבע היא איבר המבטא כיוון ודיוק; היא אינה אגרוף קמוץ המבטא כוח ,ואינה יד פתוחה המבטאת פסיביות .היא אצבע שקובעת ומסמנת .המוסר הנלמד מכך הוא האחריות האישית שלנו להורות על הדרך הנכונה ,קודם כל לעצמנו ,ולאחר מכן בסביבתנו .כשם שהציצית עוטפת את האצבע ומזכירה לנו את המצוות ,כך גם עלינו לעטוף את הבחירות שלנו בכלים של קדושה ויראה ,כדי שלא נורה על דברים חסרי ערך ,אלא נמקד את כל כוחותינו בדבר ה' הניצב לפנינו. עוד נראה ליישב כי העובדה שאנו עושים זאת בקהל ,יחד עם כל העדה ,מלמדת אותנו על האחריות ההדדית בבניית המוסר הציבורי .איננו עומדים לבד .הראייה המשותפת ,וההצבעה המשותפת ,בונות יחד תודעה של עם אחד ,שכולו מופנה אל עבר נקודה אחת של אמת. המוסר הציבורי הנבנה כאן הוא מוסר של אחדות ,של שותפות בדרך ,שבו כל אחד מאיתנו הוא חלק מההגבהה הכללית .כאשר אנו מביטים על הכתב כקהילה ,אנו לומדים להביט זה על זה בעין טובה ,מתוך הבנה שכולנו שותפים באותה תורה ובאותה משימה. בסופו של דבר ,המצפן הזה מנחה אותנו אל הענווה .המדרש שהזכרנו על תינוקות של בית רבן מזכיר לנו כי הדרך להגיע אל האמת היא דרך הלב התמים והנקי .המוסר הגבוה ביותר אינו נמצא במורכבות השכלית ,אלא בפשטות של מי שמצביע מתוך אהבה .כשאנו בוחנים את חיינו ,עלינו לשאול :האם האצבע שלי מורה על רדיפת כבוד ואגו ,או שהיא מורה על אהבת התורה ותמימות הלב? התשובה לשאלה זו היא המצפן שיכוון אותנו בכל צעד ושעל בחיים. כשאנו יוצאים מבית הכנסת לאחר הגבהת ספר התורה ,עלינו לשאת עמנו את האצבע המורה כסמל לחיים שלמים .התובנה הראשונה היא שהתורה אינה נחלת הדמיון ,אלא המציאות שסביבנו; כמו שאנו מצביעים על הכתב הממשי ,כך עלינו לחפש ולזהות את דבר ה' בתוך המציאות היומיומית ,בתוך השגרה האפורה ובתוך האתגרים המזדמנים לנו. התובנה השנייה היא הכוח שבפשטות; אם התינוקות מורים באצבע מתוך אהבה וזוכים לקרבת המלך ,גם אנו נקפיד לגשת אל עבודת השם בלב תמים ,ללא תחכום יתר ובלי ניכור, מתוך אהבה טהורה שאינה זקוקה להוכחות שכליות.

עיקר העניין: מקור המנהג להצביע באצבע בעת הגבהת ספר התורה נלמד מהלכות מסכת סופרים כפי שפסק מרן השולחן ערוך ,ומושתת על ההבנה שראיית האותיות היא מצווה המעוררת התחדשות רוחנית .מדרש שיר השירים רבה מלמד כי הצבעה על הקודש ,כשהיא נעשית בתמימות של תינוקות של בית רבן ,הופכת לאות אהבה אינסופי ואינה נחשבת לביזיון .הראשונים והאחרונים הדגישו כי ההצבעה נועדה להמחיש את נוכחות התורה כעובדה חיה וקרובה ,ולא כאידאה מופשטת .אנו למדים כי האדם נדרש להפנות את כל כולו ,כולל גופו הגשמי ,אל עבר התורה, ובכך להכריז שהיא המציאות האמיתית של חייו .בכך נבנית תודעה עמוקה :התורה אינה רחוקה מאיתנו ,אלא היא אמת מוחשית שאנו מצביעים עליה בכל יום מחדש, כדי שתחדור אל נשמתנו ותכוון את מעשינו .התורה היא המציאות החיה שלנו ,וכל הצבעה עליה באצבע היא הצהרה פנימית שהלב שלנו מושקע בתוכה .התמימות שבגישתנו אל דבר ה' היא המפתח היחיד לקבלת אהבה אינסופית מהבורא יתברך.