כיצד יתכן שהקב״ה אמר משפט שאי אפשר לשמוע?

כיצד יתכן שהקב״ה אמר משפט שאי אפשר לשמוע? הדממה העמוקה שעטפה את פסגותיו המשוננות של הר סיני באותו בוקר הסטורי ,לא היתה דממה רגילה של מדבר שמם .היתה זו שתיקה רוטטת ,חרדה המהדהדת בין נקיקי הסלעים ,כאשר אומה שלמה עמדה בפי ההר ,צופה בלפידים ובקולות המנסרים את חלל העולם .האוויר היה ספוג בריח של אש קדושה ובטל שמימי ,ונפשם של השומעים כמעט שפרחה בכל דיבור ודיבור…

כיצד יתכן שהקב״ה אמר משפט שאי אפשר לשמוע? הדממה העמוקה שעטפה את פסגותיו המשוננות של הר סיני באותו בוקר הסטורי ,לא היתה דממה רגילה של מדבר שמם .היתה זו שתיקה רוטטת ,חרדה המהדהדת בין נקיקי הסלעים ,כאשר אומה שלמה עמדה בפי ההר ,צופה בלפידים ובקולות המנסרים את חלל העולם .האוויר היה ספוג בריח של אש קדושה ובטל שמימי ,ונפשם של השומעים כמעט שפרחה בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה .והנה ,מתוך הערפל הסמיך ,בקע קול אלוקי אדיר ,נשגב ומטלטל ,קול שלא נשמע כמוהו מאז ימי בראשית .אך ברגע ההוא ,שבו נמסרו עשרת הדיברות ,התרחש פלא נורא ומבהיל שהותיר את השומעים אובדי עצות .שתי מערכות לוחות ניתנו -אחת ביד אלוקים ,ואחת ביד משה .האחת נשתברה והאחרת נשתמרה .האחת - "זכור" ,והשנייה " -שמור" .והשאלה מטרידה כל קורא בן דעת :האם התורה שינתה גרסתה? האם קולו של הבורא שינה מילותיו? ומה פשר הקביעה הדרמטית של חז"ל" :זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו -מה שלא יוכל הפה לומר ולא האוזן לשמוע"? האם זו הגזמה פיוטית ,או תובנה אלוקית הנשקפת מרובדי עומק של גילוי? ועוד תימה :לשם מה הוסיפה המכילתא עוד זוג ביטויים שנאמרו בדיבור אחד " -מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים" .מה הקשר בין עונש סקילה לחילול שבת -לבין קרבן ציבור בבית המקדש? מה מבקשים חז"ל ללמדנו בכך? האם ייתכן ששניהם תוצאה של אותו שורש? האם העונש והכפרה -שווים במקורם? מתוך החרדה הגדולה שעטפה את מעמד הר סיני והתמיהה המהדהדת על הדיבור האלוקי הנשגב ,פונים אנו אל פסוקי התורה המאירים בפרשתנו ובספר שמות ,כדי לבחון את המקורות המקראיים ואת ביאורי רבותינו מפרשי המקרא במקראות גדולות ושאר החיבורים על התורה.

בפרשתנו נאמר "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה ,יב) ,ואילו בלוחות הראשונות בספר שמות נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ,ח) .עוד מצינו בפרשת כי תשא "מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה" (שמות לא ,יד) ,ולעומת זאת בפרשת פנחס נאמר "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו" (במדבר כח ,ט). הקשר הפשוט של פסוקים אלו לשאלתנו הוא כפול .מצד אחד ,אנו מוצאים שינוי לשון מובהק בין הנוסח של עשרת הדיברות בפרשת יתרו לנוסח בפרשתנו ,כאשר המילים זכור ושמור מחליפות זו את זו .מצד שני ,אנו מוצאים ניגוד מעשי מוחלט בין האיסור החמור לחלל את השבת הכרוך בעונש מיתה ,לבין הציווי המפורש להקריב קרבנות בבית המקדש ביום השבת ,דבר הכרוך בעשיית מלאכות גמורות של שחיטה והבערה. רש"י בפירושו על התורה (שמות כ ,ח) כתב "זכור ושמור ,שניהם בדיבור אחד נאמרו ובתיבה אחת ,ובהשמעה אחת מה שאי אפשר לפה לומר ואין האוזן יכולה לשמוע" .בדברים אלו מבאר לנו רש"י את הפשט המקראי כגילוי עליון שאינו כפוף לחוקי הטבע ,ומסביר כי שני הנוסחים הללו יצאו כקול אחד מפי הגבורה ,אלא שבכתיבה על הלוחות ובספרי התורה חולק הדיבור לשתי מילים נפרדות כדי שיוכלו בני אנוש לקרוא אותן. רבינו משה בן נחמן הרמב"ם בפירושו על התורה (שם) ביאר שהמילה זכור נאמרה בלוחות ראשונות שהיו ממדת הרחמים ,והיא כוללת את כל מצוות עשה של השבת שנועדו להזכיר את חידוש העולם ומעשה בראשית ,ואילו המילה שמור נאמרה בלוחות שניות שהיו ממדת הדין ,והיא כוללת את מצוות לא תעשה שנועדו לשמור על האדם מן החטא והחילול( .שם) הוסיף ששני הדיבורים נאמרו כאחד מפני שאי אפשר להפריד בין הזכירה לשמירה ,והם מהווים מהות רוחנית אחת בלתי מפורדת. רבינו אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (שמות כ ,א) חידש דרך אחרת וכתב שאין לפרש את דברי חז"ל כפשוטם הגשמי ,אלא הכוונה היא שהמחשבה האלוקית תפסה את שתי המושגים כאחד ,כיוון שהזכירה בפה והשמירה בלב הן שני צדדים של אותו העניין עצמו, והתורה השתמשה בלשונות שונות בפרשיות השונות כדי להרחיב את הביאור לבני האדם, אך השורש הוא אחד. רבינו עובדיה ספורנו בפירושו על התורה (דברים ה ,יב) ביאר שהלשון שמור שנאמרה בפרשתנו ובלוחות האחרונות באה כהמשך וכתוצאה של הלשון זכור שנאמרה בלוחות הראשונות ,והתורה הדגישה כאן את הצורך בשמירה מפני שבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל ולהתעסק במלאכת האדמה ובחיי החומר ,שבהם סכנת השכחה והחילול גדולה יותר מאשר בימי המדבר הניסיים. הכלי יקר בפירושו על התורה (שמות כ ,ח) ביאר את הזוג הנוסח של מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים ,וכתב ששני הכתובים הללו נאמרו בדיבור אחד כדי ללמדנו יסוד אדיר, שבשעה שהתורה אסרה את המלאכה לכלל ישראל היא התירה ואף ציוותה אותה במקדש,

להודיע שאין עבודת המקדש נחשבת לחילול שבת כלל ,אלא היא היא גופה קדושת השבת והרוממות שלה ,שהרי המשכן והמקדש שקולים כנגד בריאת העולם. ההתבוננות העמוקה בדברי מפרשי המקרא הללו פותחת פתח להבנה זורמת וחיה של מהות השבת .נראה להסביר כי הדיבור האחד שאי אפשר לפה לדבר ולאוזן לשמוע אינו סתם נס טכני ,אלא גילוי של אחדות אלוקית מוחלטת .בעוד שהאדם החומרי חי בעולם של פירוד ,שבו עשייה וחדלון ,עונש וכפרה ,זכירה ושמירה ,נתפסים כניגודים מוחלטים ,הרי שבשורש האלוקי הכל מאוחד .הקרבת הכבשים במקדש אינה סתירה לאיסור המלאכה אלא השלמה פנימית שלו ,ושמור אינו שינוי של זכור אלא גילוי של אותו האור הפנימי בלבוש המותאם לחיי המעשה. מתוך פשטי המקראות ומארג פירושיהם של רבותינו עמודי העולם ,אנו צוללים אל מעמקי ים התלמוד והמדרש ,לראות כיצד פתחו חז"ל את השער להבנת אותו קול נשגב שאינו נתפס בכלי שמיעה אנושיים. במדרש המכילתא (בחדש פרשה ז) כתב "זכור ושמור ,שניהם בדיבור אחד נאמרו ,מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן ,שנזכר (תהלים סב ,יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו ,ואומר (ירמיה כג ,כט) הלוא כה דברי כאש נאם ה' ,ומפני מה נאמר זכור בלוחות ראשונות ושמור בלוחות שניות ,אלא זכור להזכיר ושמור לשמור"( .שם) חידש והביא את הזוג השני של המקראות וכתב "מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים ,שניהם בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן ,שאם חילל אדם את השבת מות יומת ,ואם הקריבו שני כבשים הרי זה כפרה”. בגמרא במסכת ברכות (דף כ ע"ב) כתב "נשים ברחמנא נינהו ,דאמר קרא (דברים ה ,יב) שמור, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ,והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ,ואמאי, והא מצות עשה שהזמן גרמה היא ,וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות ,אמר אביי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ,כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה”. בגמרא במסכת שבועות (דף כ ע"ב) כתב "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ,מה שלא יכול הפה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע"( .שם) ביאר רש"י ששני הדיבורים יצאו בבת אחת ממש, ובא הדבר ללמדנו שיסוד החיוב של עשה ולא תעשה בשבת קשורים זה בזה בקשר בל ינתק, שכל מי שמחויב להישמר מן המלאכה ,הוא זה שמחויב לקדש את היום בדברים. בתלמוד ירושלמי במסכת נדרים (פרק ג הלכה ב) כתב "זכור ושמור ,שניהם בדיבור אחד נאמרו ,מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע ,מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו"( .שם) ביאר קרבן העדה שהצורך להשמיע את שני הדברים כאחד נובע מכך שהם נראים כסותרים זה את זה באופן קוטבי ,שהרי עשיית מלאכה בשבת מביאה למיתה ,ואילו הקרבת הקרבן שהיא מלאכה גמורה היא מצווה וחובה ,ולכך השמיע הבורא את שני הציוויים כאחד ,להודיע שאין ביניהם סתירה אלא הם נובעים מרצון אחד. ההעמקה הישיבתית בדברי חז"ל אלו מגלה לפתע תמונה מופלאה .אין מדובר כאן בנס

שנועד להבהיל את השומעים ,אלא בהגדרת מהות השבת .נראה לי לבאר כי הפה אינו יכול לדבר והאוזן אינה יכולה לשמוע מפני שכלי הביטוי האנושיים בנויים על גבולות וחלוקה, האדם יכול לצוות על עשייה או על מניעה ,אך אינו יכול לבטא את שניהם בבת אחת כיוון שהם סותרים זה את זה ברובד המעשי .אולם ,אצל הבורא יתברך ,השמירה והזכירה ,העונש על החילול והיתר המקדש ,הם מהות אחת לגמרי .השבת איננה יום של חוסר מעש בלבד, אלא היא יום של בניין קדושה ,והמניעה ממלאכת חול היא גופה היצירה של קדושת היום ,כפי שהקרבת המוספים במקדש היא התגלות הקדושה הגבוהה ביותר דרך המלאכה המותרת. מתוך ימה של הגמרא ודברי התנאים והאמוראים ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חזור והעמק בגדרי הדיבור האלוקי ובמשמעותו ההלכתית והרעיונית לדורות. רבינו שלמה בן יצחק רש"י בפירושו למסכת ברכות (דף כ ע"ב) ביאר כי הלימוד של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו בא לפתור קושי הלכתי מובהק ,שכן נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה ,והיה מקום לפטור אותן ממצוות קידוש השבת בדברים שהיא מצוות עשה, ולכך השמיענו הכתוב ששני המאמרים יצאו כאחד ,ללמד שכל שישנו בשמירה והימנעות ממלאכה ישנו בזכירה וקידוש היום ,ומאחר שהנשים מחויבות בשמירה העולמית של שבת, ממילא חלה עליהן חובת הקידוש במלואה. רבינו משה בן מימון הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה קנה) כתב "והמצוה הקט"ו היא שצונו לקדש את יום השבת ולומר דברים בכניסתו וביציאתו נזכור בהם גדולה היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו ,והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו" .מדברים אלו עולה כי לדעתו עצם הדיבור האלוקי בסיני הטביע בתוך מצוות הזכירה את חובת הדיבור האנושי ,והאחדות של זכור ושמור מלמדת שהדיבור הפה של האדם מקביל לדיבור המקורי של הבורא ,ושניהם יחד מכוננים את מעמדה העצמאי של השבת בלב האומה. רבינו משה בן נחמן הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כ ,ח) ביאר את עומק הפער שבין שתי המילים ,וכתב כי זכור הוא מצוות עשה הנובעת ממדת הרחמים והאהבה ,שבה האדם פועל באופן אקטיבי לפאר את היום ,ואילו שמור הוא מצוות לא תעשה הנובעת ממדת היראה והדין ,שבה האדם נזהר ונשמר מכל נגיעה באיסור( .שם) חידש שהדיבור המאוחד בסיני בא להורות שאין מדת הרחמים מנותקת ממדת הדין ,אלא שתיהן מאוחדות בשורשן העליון, ואי אפשר להגיע אל האהבה והזכירה ללא השמירה והיראה המגדרת את גבולות הקודש. רבינו דוד קמחי הרד"ק בספר השורשים (ערך זכר) פירש שהמילה זכור אינה רק פעולה של הזיכרון שבמוח ,אלא היא כוללת את הדיבור השפתי וההוצאה מכוח אל הפועל ,וממילא כאשר נאמר שמור כנגדה ,בא הדבר להודיע שהשמירה הפסיבית של האדם והשביתה מן העבודה נחשבות בעיני המקום כעשייה גמורה וכדיבור חי ,מפני שהן נובעות מאותו מקור שמימי שבו המעשה והחדלון אחד הם. ההתבוננות בדברי רבותינו הראשונים הללו מגלה פתח להבנה זורמת של יסוד הסוגיה.

לענ"ד נראה לבאר שהניגוד הקיים בעולמנו בין פעולה חיובית של זכירה לבין הימנעות פסיבית של שמירה הוא רק תולדה של מגבלת האדם ,שאינו יכול לעשות ולחדול ברגע אחד. אולם ,כאשר הבורא השמיע את שתי הלשונות בנשימה אחת ,הוא גילה לאומה שהשביתה של היהודי בשבת איננה סתם ריקנות או חוסר מעש ,אלא היא גופה היצירה הכי חיובית שישנה .השמירה היא הזכירה ,וההימנעות ממלאכת החול היא עצמה הדיבור המפואר ביותר המעיד על חידוש העולם. מתוך משנתם המזוקקת של רבותינו הראשונים ,אנו באים אל שרשרת הזהב של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר פתחו נתיבות חדשות ועמוקות להבנת אותו קול אלוקי פלאי וההשלכות הנובעות ממנו. רבינו יהודה ליוואי המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פרק מ"ד) חידש שהדיבור המאוחד של זכור ושמור מבטא את החיבור שבין העולם העליון הרוחני לבין העולם התחתון הגשמי. הזכירה שייכת לעולם הרוחני שמעל הזמן שבו הכל חי וקיים ,ואילו השמירה שייכת לעולם המעשה שבו יש מניעות ,חסרונות ואיסורים ,ובאמירה אחת גילה הבורא שהשבת מחברת את שני העולמות הללו כאחד ,ומורידה את האור המופשט אל תוך גבולות העשייה וההימנעות האנושית. רבינו ישעיה הלוי הורוביץ בספרו שני לוחות הברית (מסכת שבת ,פרק נר מצוה) ביאר את עומק השילוב שבין זוגות המילים במכילתא ,וכתב כי כשם שזכור ושמור הם שני צדדים של מטבע אחת ,כך מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים נאמרו בנשימה אחת כדי להורות על סוד הדין והרחמים המשמשים בשבת .המלאכה מחוץ למקדש מביאה מיתה מפני שהיא חדירה של חול אל הקודש ,ואילו המלאכה בתוך המקדש היא הקרבת הכבשים המביאה רצון וכפרה ,ללמד שהמלאכה מצד עצמה אינה הרע ,אלא השאלה היא היכן היא נעשית והאם היא מכוונת לרומם את היום או להשפיל אותו. רבינו שלמה לוריא המהרש"ל בספרו ים של שלמה (מסכת חולין ,פרק א סימן טו) דן בגדר הלכתי העולה מאמירה זו בבת אחת ,ופירש שמאחר ששני הציוויים יצאו כאחד מפי הגבורה, יש להם תוקף שווה לחלוטין בכל חוקי התורה ,ואין לומר שמצוות עשה של זכירה גדולה ממצוות לא תעשה של שמירה או להפך ,אלא שתיהן מהוות חטיבה הלכתית אחת ,שמשפיעה על הכלל הגדול של עשה דוחה לא תעשה בכל מקום שבו יש התנגשות בין ערכי השבת לערכים אחרים. רבינו שמואל אליעזר הלוי איידלס המהרש"א בחידושי אגדות (ברכות כ ע"ב) ביאר את דרשת הגמרא על פטור וחיוג נשים ,וכתב שהקשר שבין זכור לשמור בדיבור אחד הוא קשר מהותי בנפש האדם ,שכן היראה שהיא השמירה מן האסור ,והאהבה שהיא הזכירה של הטוב, צריכות להיות שלובות זו בזו בכל רגע מעבודת השם של היהודי ,והשבת היא הזמן המיוחד שבו שתי המידות הללו מתאחדות בלב ומאירות זו את זו ללא כל סתירה. ההתבוננות בדברי גדולי האחרונים הללו מוליכה אותנו להבנה ישיבתית מעמיקה .לענ"ד נראה לבאר שהניגוד הקיים לכאורה בין חומרת העונש של מחלליה מות יומת לבין קדושת

הקרבן של שני כבשים ,הוא המפתח להבנת הסוגיה כולה .חז"ל במכילתא לא הוסיפו זוג פסוקים סתם כך ,אלא ביקשו להראות לנו את אותו העיקרון ברובד המעשי של החיים. השבת איננה יום של שיתוק מערכות ,אלא יום של העתקת מערכות .כאשר האדם שובת ממלאכת חול ,הוא אינו מתבטל ,אלא הוא מפנה מקום לעבודת המקדש .המלאכה האסורה בחוץ היא זו שמאפשרת ומקדשת את המלאכה הרוחנית בפנים ,ושניהם יחד יונקים מאותו הדיבור המקורי המבקש לרומם את העולם אל מעבר לגבולות החומר הפיזי. מתוך דבריהם המכריעים של גדולי האחרונים ,אנו מגיעים אל שולחנם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמיקו חזור והעמק בפלא הנשגב של אותם דיבורים מאוחדים, ודלו מעמקי הסוגיה פנינים יקרות המאירות את עינינו בלמידה הישיבתית. המהר"ם אלשקר בתשובה (סימן קב) בעקבות תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון כתב והסביר ששני הדיבורים הללו נשמעו בבת אחת ממש כדי להודיע לבני ישראל שמה שנכתב בלוחות השניות שמעוהו כבר בלוחות הראשונות ,שלא תאמר נשתנו הדברים חלילה( .שם) ביאר שקדושת השבת כפולה היא מטבעה ,וההקבלה שבין זכור ושמור לבין מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים נועדה ללמדנו שבשעה שהותר זה נאסר זה ,להודיע שאין הקרבת הקרבן בגדר חילול שבת כלל ,אלא היא עצמה עבודת הקודש והביטוי הגבוה ביותר של קדושת היום. האדמו"ר מליובאוויטש הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש בספרו לקוטי שיחות (חלק ו ,פרשת בא) חידש ביאור עמוק ,לפיו הדיבור האחד שאינו נתפס בכלי השמיעה האנושיים מבטא את עצם המהות האלוקית שהיא למעלה מן ההגדרות של עשייה ומניעה. בעוד שהאדם נדרש לחלק את חייו בין מצוות עשה האקטיביות לבין מצוות לא תעשה הפסיביות ,הרי שבשורש העליון של השבת שתיהן מיוחדות לחלוטין ,והדיבור המאוחד בסיני הטביע בנשמת המצוות את הכוח להאיר זו את זו ,כך שהשמירה מן המלאכה נעשית כלי קיבול פתוח להשראת אור הזכירה והקדושה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת בא) ביאר שהשילוב הדרמטי שבין עונש המיתה לבין קורבן המוסף בא ללמדנו יסוד הלכתי ורעיוני מוצק בגדרה של השבת ,לפיו השבת איננה יום של הפסקה גרידא אלא יום של עילוי ורוממות( .שם) הסביר שהתורה לא הסתפקה באמירה כללית של קורבן מוסף אלא דקדקה בלשון שני כבשים ,כדי להדגיש שדווקא בפעולת הקרבן ,שהיא מלאכה גשמית גמורה של שחיטה והבערה ,מתגלה שיא הקדושה השבתית ,ומכאן שהמלאכות האסורות בחוץ אינן אסורות מחמת פגם בעצם המעשה ,אלא משום שהן צריכות לפנות את מקומן לעבודת המקדש הנשגבת. ההתבוננות בדברי גדולי דורנו פותחת לפנינו שער להבנה בהירה ושופעת של מהות הזמן והקודש .לענ"ד נראה לבאר כי הדיבור האחד שאי אפשר לפה לדבר ולאוזן לשמוע מייצג את נקודת החיבור שבה הניגודים החיצוניים מתאחדים .בעולם החומר ,עשייה והימנעות סותרות זו את זו ,אך בשבת האדם עושה על ידי כך שהוא חדל ,ושומר דווקא על ידי כך שהוא זוכר .המילים שמור וזכור ,כמו גם עונש המוות וקורבן הרצון ,אינם מקורות חלוקים או

גרסאות משתנות ,אלא פנים שונות של אותה אמת אלוקית מוחלטת המקיפה את המציאות כולה ומאחדת את הגבולות והמעשים בקדושה אחת עילאית. הצלילה המעמיקה אל תוך הדיבור המאוחד שאי אפשר לפה לדבר ולאוזן לשמוע, וההתבוננות במארג שיטותיהם של רבותינו המפרשים והפוסקים ,אינן נשארות כמחקר מופשט ברקיעי מרום ,אלא הן מולידות הכרעות למעשה המשפיעות ישירות על מציאות החיים ועל פסיקת ההלכה בכמה חזיתות מרכזיות. נפקא מינה ראשונה מתגלה בגדרו של הכלל ההלכתי הידוע "עשה דוחה לא תעשה" במצוות השבת .אם אנו תופסים את "זכור" ואת "שמור" כשתי מצוות נפרדות לחלוטין שאחת מהן נובעת ממידת הרחמים והשנייה ממידת הדין ,הרי שבכל מקום שבו יש התנגשות בין מצוות עשה מסוימת לבין איסור מלאכה בשבת ,היה מקום לדון בכובד ראש האם כוחו של העשה אלים דיו כדי לדחות איסור חמור שיש בו כרת ומיתת בית דין .אך מכיוון ששניהם בדיבור אחד נאמרו ,הרי שהשמירה והזכירה קשורות זו בזו בקשר בל ינתק ,ומכאן עולה התובנה ההלכתית המזוקקת כי קדושת השבת עצמה מורכבת מן העשייה ומן החידלון כאחד ,ובמקום שבו התורה עצמה ציוותה על עשייה ,כגון במילה בזמנה או בהקרבת תמידין ומוספין ,אין זו דחייה של השבת אלא זוהי הגדרת קדושתה הפנימית של השבת עצמה. נפקא מינה נוספת עולה בדין חיוג ונאמנות נשים במצוות השבת וקידוש היום .מאחר ומצוות קידוש החודש והמועדים או מצוות עשה של קידוש השבת בדברים הן מצוות שהזמן גרמן ,היה מקום לפטור נשים לחלוטין מן החיוב ההלכתי של אמירת הקידוש על היין בכניסת היום ובצאתו .אולם ,ההלכה נפסקה לדורות כי נשים מחויבות בקידוש היום מדאורייתא ,והטעם לכך נשען לחלוטין על אותו דיבור מאוחד .מכיוון שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ,ומאחר שהנשים מחויבות באופן מוחלט בכל מצוות לא תעשה של השבת ובשמירתה מן המלאכה ,הרי שהן נכנסו באופן אוטומטי אל תוך גדרו של הדיבור החיובי של הזכירה ,ונאמנותן וחיובן שווים לאלו של האנשים לכל דבר ועניין. השלכה מעשית מרתקת נובעת גם מהגדרת מהות עבודת המקדש והתפילה ביום השבת ביחס לחילול שבת .כאשר אדם מתפלל או עוסק ברוממות היום ,אין המעשה הזה נחשב ל"פיצוי" או לתוספת מאוחרת על כך שהוא יושב בבטלה ממלאכתו ,אלא זוהי חטיבה אחת. הנפקא מינה תתבטא במצבים שבהם יש ספק לגבי עשיית מלאכה לצורך מצווה שאינה דוחה שבת .אם המלאכה האסורה היא פגם עצמי ,הרי שיש להתרחק ממנה בכל מחיר; אך אם המלאכה נאסרה בחוץ רק כדי לפנות מקום לעבודת הקודש בפנים ,כפי שמעיד הציווי על שני הכבשים שנאמר בנשימה אחת עם עונש המיתה ,הרי שכל פעולה המוגדרת על פי התורה כצורך גבוה משנה את אופייה והופכת מחילול אסור לעילוי ולעבודת קודש גמורה. המעבר המבוקש אל מרחבי הרעיון פותח לפנינו צוהר להבנת מבנה העולם הפנימי של התורה ,ומגלה כי האמירה השמימית שאי אפשר לפה לדבר ולאוזן לשמוע איננה רק פלא קולי שהתרחש לשעה ,אלא היא אבן היסוד לתפיסת המציאות כולה .בשעה שהקדוש ברוך

הוא השמיע את המילים הסותרות לכאורה בנשימה אחת ,הוא ביקש לרפא את השבר הגדול ביותר של התודעה האנושית -שבר הפירוד בין הרוח לחומר. בעולמו של האדם ,הניגודים שולטים בכל פינה .החיים מחולקים בין רגעים של עשייה סוערת לבין רגעים של שביתה שקטה ,בין גבולות נוקשים ומגבילים לבין מרחבים של חופש ורוממות .האדם רגיל לחשוב שכדי להשיג קדושה ועילוי עליו לברוח מן המעשה הגשמי, וכדי לבנות את עולם החומר עליו להשבית את הרוח .הראייה האנושית תופסת את עונש המיתה על חילול השבת ואת קרבן המוסף של שני הכבשים כשני קטבים מרוחקים -האחד מבטא דין ,כליה וריחוק ,והשני מבטא קרבה ,רצון ועבודה. בא הדיבור האלוקי המאוחד והפך את התפיסה הזו על פיה .בקול אחד שנשמע מתוך האש, התברר כי בשורש העליון אין שום פירוד .השמירה איננה האויב של הזכירה ,אלא היא הלבוש המגן שלה; וההימנעות ממלאכת החול איננה חלל ריק ,אלא היא גופה היצירה של קדושת היום .כאשר התורה אוסרת את המלאכה מחוץ למקדש ומצווה עליה בתוך המקדש ,היא מגלה לנו שהמלאכה כשלעצמה איננה דבר פגום ,אלא הכל תלוי בשאלה למה היא מחוברת. זהו עומק הרעיון השבתי :השבת איננה יום של שיתוק מערכות או בריחה מן המציאות, אלא היא נקודת המפגש שבה הניגודים מתאחדים בקדושה אחת .הקול האלוקי מכיל את שני הצדדים גם יחד ,ומלמד את האומה שדווקא מתוך השמירה על הגבולות הנוקשים ,מתוך הוויתור על היצירה הפרטית וההימנעות מן החול ,נולד המרחב הנשגב ביותר שבו האדם זוכה לזכור את מקורו ולהתחבר אל האור האינסופי של הבריאה. מתוך עומק הרעיון השמימי ,אנו פוסעים אל מרחבי המחשבה והנפש ,ומבקשים למצוא בדברים הללו מצפן לחיי האדם ,לאמונתו ולדרכי הנהגתו בעולם .המציאות הזו ,שבה שני דיבורים הפכיים יוצאים כאחד מפי הגבורה ,משקפת במדויק את המאבקים הפנימיים המתחוללים בנפשנו בכל רגע ורגע. חייו של האדם מורכבים תמיד משתי תנועות נפשיות קוטביות המשמשות בערבוביה. מצד אחד ,קיימת בו השאיפה לפרוץ קדימה ,ליצור ,לפעול ,להטביע חותם בעולם ולבטא את כוחותיו הייחודיים -זוהי בחינת זכור ,תנועת ההתרחבות וההענקת אור .מצד שני ,הוא נדרש לריסון עצמי ,להצבת גבולות ,לוויתור ,להנהגת צמצום ולשמירה קפדנית מפני חציית קווים אדומים -זוהי בחינת שמור ,תנועת ההתכנסות והיראה .לעיתים נדמה לנו כי שתי התנועות הללו סותרות זו את זו ,וכי אי אפשר לחיות חיים מלאי יצירה ותנופה ויחד עם זאת להיות כפופים לחוקים וגבולות נוקשים. כאן מלמדת אותנו הסוגיה שיעור נפשי עצום באמונה ובהנהגה עצמית .התורה מגלה לנו כי בשורש נשמתו של היהודי ,שני הכוחות הללו נובעים מדיבור אלוקי אחד ,ואינם חלוקים כלל .האדם נדרש להבין שאין הגבולות והאיסורים באים כדי לחנוק את חיותו או להצר את צעדיו ,אלא להפך -הם המעצבים את הכלי שבו יוכל האור הגדול לשכון .השמירה על הגבולות היא היא המאפשרת את הזכירה העמוקה של חירות הנפש.

כאשר אנו מבינים את האחדות הזו ,אנו משתחררים מן התחושה של קריעת הנפש בין עולם החובות והציוויים לבין עולם הרצונות והשאיפות .האדם לומד לזהות שדווקא ברגעים שבהם הוא גודר את עצמו ,נמנע מן החול ומוותר על המעשה הפרטי שלו ,הוא שותף ליצירה הרוחנית הגבוהה ביותר -בניין משכן פנימי בתוכו .החיבור לאמונה נולד מתוך היכולת לשמוע את אותו קול אלוקי פנימי המאחד את הניגודים ,ולדעת שגם העונש והגבול ,וגם הקרבה והרוממות ,מובילים אל אותו תכלית אחת של דבקות במקור החיים. ההתבוננות במארג המילים שנאמרו בדיבור אחד ,בייחוד בהקבלה הדרמטית שבין חומרת העונש של מחלליה מות יומת לבין חובת הקרבתם של שני כבשים במקדש ,מזקקת עבורנו עקרון מוסרי עמוק ,המהווה אבן בוחן לבניית האישיות והמצפן הפנימי של האדם .הבחירה האלוקית להשמיע את הקצוות המרוחקים הללו בנשימה אחת מציבה דרישה מוסרית נוקבת כלפי האופן שבו אנו מעריכים את גבולות העשייה והוויתור בחיינו. טבעו של האדם לחפש את השלמות הפנימית שלו דרך קו אישי אחיד ונוח ,תוך נטייה לברוח מן המתח שבין ערכים מתנגשים .יש מי שמוצא את מקומו בעולם הגבולות והחוקים הנוקשים ,אך שוכח להזרים לתוכם את רוח הקרבה והאהבה ,ויש מי שמבקש לחיות רק את הרוממות והחופש הרוחני ,ומואס בצורך להישמע לגדרים קפדניים ומשמעת עצמית .מוסר הסוגיה מלמדנו כי האמת האישיותית המזוקקת אינה נמצאת בבחירה באחד מן הקטבים, אלא ביכולת לשאת את שניהם יחד ,מתוך הבנה שהם יונקים מאותו שורש מוסרי עצמו. כאשר האדם נדרש לעצב את חייו לאור המצפן הזה ,הוא מבין כי הגבולות שהוא מציב לעצמו -אותה הימנעות פנימית מחציית גדרות המוסר וההלכה -אינם פעולה שלילית של חולשה או פחד ,אלא הם הם התשתית והבסיס שעליהם נבנית עבודת הקודש שלו .הוויתור על הרצון האנושי והכפיפות לציווי האלוקי אינם כרוכים בהשפלת קומתו של האדם ,אלא הם גופם מהווים את קורבן המוסף הנשגב ביותר שהוא יכול להעלות ,את אותם שני כבשים המבטאים קרבה ורצון. זהו המצפן המוסרי המחנך את האדם להעתיק את מרכז הכובד של מעשיו אל נקודת האמת השקטה .הידיעה שהדין והרחמים ,הגבול והמרחב ,נאמרו בדיבור אחד ,מעניקה לאדם את העוצמה לפעול בעולם מתוך איזון מוחלט -להחזיק ביראה ומשמעת עצמית נוקבת מבלי לאבד את חמימות הלב ואת השאיפה המתמדת לרוממות וקרבת אלוהים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,צידה רוחנית יקרה המלווה את הליכות האדם במעשי ידיו ובשבילי עולמו השקטים. תובנה ראשונה היא ההבנה כי הגבולות והריסון העצמי שאנו מציבים לעצמנו בכל יום אינם חלל ריק של חוסר מעש או פגיעה בחופש ,אלא הם גופם היצירה והבניין החיובי ביותר של אישיותנו ,שכן בכל פעם שאדם נמנע מן החול ומרוקן את עצמו מנגיעות אישיות הוא מעצב כלי טהור להשראת הקדושה .תובנה שנייה מלמדת אותנו לבקש את נקודת האיזון והאחדות בתוך מערכות היחסים והאתגרים המשפחתיים והרוחניים ,מתוך ידיעה שגם ברגעים שבהם

יש התנגשות לכאורה בין חובת הדין הנוקשה לבין מידת הרחמים והקרבה ,הרי בשורש העליון שניהם נובעים ממקור אחד ומבקשים להוביל אל אותה תכלית נשגבת של שלמות פנימית.

עיקר העניין: באותו מעמד קדוש ונורא שבו הר סיני עשן כולו ,התגלה סודה הכמוס של השבת היהודית בתוך דיבור אלוקי נשגב ואחד ,קול שמימי עמוק שהכיל בנשימה אחת את שתי הלשונות ההפוכות של זכור ושמור ,ואת שני הקצוות המרוחקים של מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים .כאשר הוויתור והעשייה ,הגבולות החמורים ועבודת המקדש המרוממת נשמעו כאחד ,למדו ישראל לדורותיהם כי השבת איננה סתם הפסקה וחידלון ממלאכת החול אלא היא זמן של עילוי שבו הניגודים כולם מתאחדים תחת תדר של קדושה אחת עילאית המגלה לאדם כי גם באפילת הדרך ובמצבי הצמצום של חייו אל לו לחפש את האור בחוץ אלא עליו להקשיב אל המצפן הפנימי של נשמתו ולהבין כי הוויתור על הרצון הפרטי והכפיפות לחוקי התורה הקדושה הם הם קורבן הרצון הגבוה ביותר המוליד את חירותה האמיתית של הנפש ומחבר את עולם המעשה הגשמי אל מקור הבריאה הנצחי.