למה דווקא בשבת - החולי קשה יותר?

למה דווקא בשבת - החולי קשה יותר? כאשר קרני השמש האחרונות של יום השישי נמוגות אל מעבר לאופק ,מעטפת של קדושה עליונה ,רוגע מופלא ומנוחה נשגבת יורדת ומלטפת את היקום כולו .הזמן הגשמי כמו עומד מלכת ,תלאות החול נשכחות ,והשכינה הקדושה פורסת את כנפי האור והשלום שלה על פני האדמה ,ומשרה תחושת מוגנות ונינוחות בלב כל יהודי המקבל את פני המלכה .ואולם, דווקא מתחת למעטה…

למה דווקא בשבת - החולי קשה יותר? כאשר קרני השמש האחרונות של יום השישי נמוגות אל מעבר לאופק ,מעטפת של קדושה עליונה ,רוגע מופלא ומנוחה נשגבת יורדת ומלטפת את היקום כולו .הזמן הגשמי כמו עומד מלכת ,תלאות החול נשכחות ,והשכינה הקדושה פורסת את כנפי האור והשלום שלה על פני האדמה ,ומשרה תחושת מוגנות ונינוחות בלב כל יהודי המקבל את פני המלכה .ואולם, דווקא מתחת למעטה השלווה המופלא הזה ,מתחולל בעולמות העליונים והתחתונים תהליך דרמטי ,נסתר ועלום מן העין :בשעה שהגיהנם שובת מכאובו ,נשמות הפושעים והרוחות המזיקות משתחררות מכבליהן ומשוטטות בעולם ,מחפשות סדק או פרצה בחומת ההגנה הרוחנית .והשאלה הדרמטית והמצמררת המהדהדת בחללו של עולם היא :למה דווקא בשבת -החולי קשה יותר? איך ייתכן שביום הברכה והרפואה מתעצמת סכנת התחלואים והמזיקים ,וכיצד האדם שאינו מתענג בשבת כראוי ,המזלזל בקדושתה או שוקע בעצבות ובכעס ,מוצא את עצמו חשוף ופגיע בין סדקי ההגנה השבתית ,עד שהפורענות הרוחנית והגופנית חודרת אל תוכו ללא מרפא אנושי? מתוך אותה תמיהה עמוקה המרעידה את הלב בלבוש של דמדומי ערב ,אנו פונים אל פסוקי התורה הקדושה כדי לבחון את שורשי הדברים בלשון הכתובים ובדברי רבותינו מפרשי המקרא במקראות גדולות ושאר החיבורים על התורה. בפרשתנו נאמר "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה ,יב) ,ודרשו חז"ל במסכת שבועות (כ ע"ב) ש"זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו ,ללמדנו על ריבוי הפנים שבקדושת היום. הקשר הפשוט של פסוקים אלו לשאלתנו נובע מן הדיוק במילה "שמור" .בעוד ש"זכור" מורה על עשייה חיובית של עונג וקידוש ,הרי ש"שמור" בא להזהירנו מפני סכנות ,קלקולים ופריצת גדרות .בעל הפירוש "קורח" על התורה (פרשת ואתחנן) דייק בדבר מרתק וכתב שהמילה שמור נכתבה כאן מלאה באות ו' ,כדי לרמוז לששת ימי החול שבהם אנו אומרים בתפילת ערבית 'שומר עמו ישראל לעד'( .שם) חידש וביאר שבליל שבת אנו משנים את חתימת הברכה ומבקשים 'הפורס סוכת שלום' ,משום שביום השביעי סוג השמירה הגשמית הרגילה משתנה, והאדם נדרש לשמירה רוחנית עמוקה בהרבה מפני כוחות עליונים המשוטטים בעולם. רש"י בפירושו על התורה (דברים ה ,יב) ביאר "שמור ,כאשר צוך ,קודם לכן במרה"( .שם ,שמות כ ,ח) פירש שכל מקום שנאמר 'שמור' אינו אלא בלא תעשה ,ומכאן שהתורה מציבה חומת הגנה קפדנית סביב השבת ,שכן פריצת הגדר של הלא-תעשה חושפת את האדם לפגיעה קשה. רבינו אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (דברים ה ,יב) ביאר את עניין השמירה וכתב שהמילה שמור מורה על ההתמדה והנאמנות של האדם בלב ובמחשבה ,שלא יסיח דעתו מקדושת היום( .שם) הוסיף כי מי שאינו שומר על מחשבתו בשבת ומכניס לתוכה דאגות חול או כעס ,הרי הוא פוגם בצינור השפע המיוחד של היום ומביא על עצמו חולשת הנפש. רבינו משה בן נחמן הרמב"ם בפירושו על התורה (שמות כ ,ח) ביאר את עומק השילוב של זכור

ושמור וכתב שמידת שמור קשורה למידת הדין והיראה ,בעוד שזכור קשורה למידת הרחמים והאהבה( .שם) הסביר שכאשר אדם מזלזל במידת השמירה ,הוא מעורר עליו את מידת הדין הקשה ,ומכיוון שביום השבת האור הרוחני הוא בעוצמה הגבוהה ביותר ,הרי שכל פגם וסטייה קלה מצד האדם מזמנים אליו דינים תקיפים ,והחולי הרוחני נעשה קשה ותובעני יותר. רבינו עובדיה ספורנו בפירושו על התורה (דברים ה ,יב) ביאר את הלשון "לקדשו" וכתב שהכוונה היא להבדיל את המחשבה מכל עניין גשמי( .שם) פירש כי השבת נועדה להיות מגן וצינה לאדם ,וכאשר הוא מזהם את האוויר הקדוש של השבת בעצבות או בקדרות ,הוא מסיר מעצמו את המעטפת הסגולית ומאפשר לכוחות חיצוניים ומזיקים לשלוט בגופו ובנפשו. הכלי יקר בפירושו על התורה (שמות כ ,ח) ביאר את כפל הלשונות וכתב שהשמירה בשבת נועדה להגן על האדם מפני המזיקים הטבעיים והרוחניים הנבראו בערב שבת בין השמשות ולא ניתנה להם כסות גוף( .שם) חידש ואמר שדווקא מפני שהגיהנם שובת בשבת והנשמות והרוחות משתחררות ,התורה הדגישה את מצוות שמור ,כדי ללמדנו שהעונג והשמחה בשבת הם הם המגן היחיד שיכול לעמוד כנגד אותם כוחות פראיים המשוטטים ביקום. ההתבוננות בדברי רבותינו מפרשי התורה מגלה תובנה זורמת וחיה .נראה לי לבאר כי חומרת החולי והסכנה בשבת אינן נובעות מחיסרון באור השבת ,אלא אדרבה ,מעוצמתו הכבירה .השבת פועלת כאור מקיף ועצום ,וכאשר האדם מתנהג בקדושה ובעונג ,הוא נבלע בתוך האור הזה ומוגן לחלוטין .אולם ,כאשר הוא שוקע בכעס ,בעצבות או בזלזול ,הוא מייצר חיץ בינו לבין האור המגן ,ונותר חשוף דווקא ברגע שבו כוחות הדין והרוחות המשוחררות מן הגיהנם מחפשות אחיזה במציאות ,ומכאן שהחולי והפגיעה הופכים לקשים ותובעניים בהרבה. מתוך דבריהם המאירים של רבותינו מפרשי התורה ,אנו צוללים אל מעמקי ים התלמוד, בבלי וירושלמי ,כדי לעמוד על הגדרות ההלכתיות והרעיוניות שעיצבו חז"ל סביב עניין השמירה המיוחדת של השבת ,שביתת הדינים והתגברות כוחות הרוח. במסכת שבת (קיט ע"ב) נאמר "בשעה שהיו אבותינו משתלחים בגיהנם ,אין גיהנם שולטת בשבת" .מתוך דברים אלו למדו חז"ל כי יום השבת מביא עמו הפוגה מוחלטת לדינים הקשים, והאש הגדולה שוקעת ומפנה מקום למנוחה קדושה ,אלא שהפוגה זו משחררת כביכול את אותן נפשות ורוחות משוטטות אל חלל העולם. במסכת סנהדרין (סה ע"ב) ביאר טורנוסרופוס הרשע את שאלתו לרבי עקיבא ומאיפה אתה מוכיח שהשבת היא יום קדוש ,והשיב לו רבי עקיבא שהגיהנם יוכיח ,שבכל ימי השבוע עולה עשנו ובשבת אינו עולה ,ומכאן שהשביתה של עולם הדין היא מוחלטת וניכרת לכל עין רוחנית. במסכת שבועות (כ ע"ב) נאמר "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ,מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע" .חז"ל מלמדים אותנו כאן שהשמירה איננה מנותקת מן הזכירה והעונג ,אלא הן מהוות מהות אחת בלתי ניתנת להפרדה. בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק טו הלכה ג) נאמר "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה ,ולא ניתנו אלא לעונג" .חז"ל מדגישים שהעונג הרוחני והגשמי בשבת אינו סתם מותרות אלא הוא גוף המצווה ,השומר על מעמדו של היהודי מול תהפוכות הזמן.

ההתבוננות הפנימית בסוגיות אלו חושפת את עומק השאלה שפתחנו בה .אם השבת היא יום שבו הגיהנם שובת ואש הדין שוקעת ,מדוע דווקא ביום זה החולי והפגיעה הרוחנית נעשים קשים ותובעניים יותר? נראה לי לבאר את דברי הגמרא במסכת שבת על פי יסוד עמוק .כאשר אש הגיהנם שובתת, אין פירוש הדבר שהרוחות המקטרגות והנפשות שלא זכו לתיקון נעלמות מן המציאות ,אלא הן מקבלות פוגה ורשות לשוטט בחללו של עולם .כפי שלמדנו ,הרוחות הללו ,ובהן תולדות קין והנפשות התובעות את חלקן ,מחפשות אחיזה במציאות הגשמית .כל עוד האדם נתון בתוך המעטפת הטהורה של עונג השבת ,לימוד התורה והשמחה הפנימית ,הוא מוגן לחלוטין באור המקיף של היום ,ואין למזיקים שום רשות לגעת בו. אולם ,הגמרא בשבועות מלמדת אותנו ש"שמור" ו"זכור" קשורים זה בזה .אדם שאינו מזלזל במלאכות הטכניות של שבת אך לבו מלא עצבות ,כעס או קדרות ,פוגם בבחינת "זכור" של היום .פגם זה מייצר סדק רוחני בחומת ה"שמור" .ברגע שהאדם מייצר את החיץ הזה בינו לבין קדושת השבת ,הוא נותר חשוף דווקא ברגע שבו המציאות מלאה ברוחות משוחררות המחפשות אחיזה .מכיוון שהאור בשבת הוא בעוצמה עליונה ,הרי שגם הדין הנגזר על הפורץ את גדריה הוא בעוצמה כבירה ,ומכאן שהחולי והפגיעה הופכים לקשים ,מורכבים ועמוקים בהרבה ,עד שאינם מוצאים תרופה בכלים אנושיים רגילים. מתוך דבריהם המרוממים של התנאים והאמוראים ,אנו פוסעים אל היכל ההלכה הפסוקה, כדי לבחון כיצד תורגמו מושגי השמירה הרוחנית וההגנה מפני המזיקים לפסק דין מחייב בשולחנם של גדולי הדורות ובראשם מרן בשולחן ערוך. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן רסח) הביא את סדר תפילת ערבית של ליל שבת והמנהגים השונים הסובבים אותה ,וכתב (שם ,סימן רסח סעיף א) שבליל שבת משנים את חתימת הברכה השנייה של קריאת שמע ,ואין חותמים 'שומר עמו ישראל לעד' כפי שמקובל לעשות בימי החול ,אלא חותמים 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים' .פסק זה מורה באופן ברור כי עצם השמירה הטבעית והרגילה המלווה את האדם בששת ימי המעשה משתנה ומפנה את מקומה למציאות אחרת לגמרי עם כניסת היום השביעי. הלבוש (או"ח סימן רסח) ביאר את הטעם לפסק זה וכתב שהסיבה שאין אנו מבקשים שמירה רגילה בליל שבת היא מפני שהשבת עצמה היא השמירה הגדולה ביותר של האדם ,וסוכת השלום הפרוסה עלינו מגינה מכל פגע( .שם) הוסיף כי ההגנה הזו פועלת רק כאשר האדם שובת ונח מכל מלאכה ומחשבת חול ,אך אם הוא פוגם בקדושת היום במעשה או בדיבור, הוא מוציא את עצמו אל מחוץ לאותה סוכת שלום רוחנית ונשאר ללא שמירה כלל. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן רסח ס"ק ב) הביא את דברי הרוקח וכתב שבליל שבת אין אנו צריכים לומר שומר עמו ישראל מפני שהשבת שמורה מן המזיקים( .שם ,סימן רסח ס"ק כג) הדגיש את דברי הפוסקים הקדמונים לפיהם לא ילך אדם יחידי בליל שבת במקום מבודד או חרב ,מפני שעל אף קדושת היום ,מי שאינו נזהר

ונוהג בקלות ראש או חוסר אחריות ,עלול להיפגע מן הכוחות המשוטטים ,שכן השמירה השבתית דורשת מן האדם התנהגות תואמת לקדושת המלכה. ההתבוננות בדברי הפוסקים הללו פותחת פתח להבנה זורמת של יסוד הסוגיה .לענ"ד נראה לבאר שגדולי המוריס והפוסקים לא ראו בהלכות אלו רק הנחיות טכניות ,אלא הגדרה מהותית של דיני השמירה .בשבת ,חומת ההגנה היא פנימית וסגולית -היא תלויה בדבקות של האדם באור היום .כאשר יהודי מקבל על עצמו את סוכת השלום ,הוא מוגן לחלוטין. אולם ,כאשר ההלכה מזהירה שלא ללכת יחידי במקומות סכנה ,היא מגלה לנו שמי שמנתק את עצמו מן הכלל ,מהשמחה ומהעונג המשפחתי והקהילתי ,ומסתובב בבדידות ובקדרות, מסיר מעצמו את המגן האלוקי הייחודי ,וממילא הפגיעה של כוחות הדין בו תהיה קשה וכואבת בהרבה מאשר בימי החול. רבינו יהודה החסיד בספרו ספר חסידים (סימן תשע) ביאר את עניין שביתת המזיקים וכתב שכל צאצאיו של קין לאחר מותם הפכו לרוחות מזיקות המשוטטות בעולם ,וכאשר הגיהנם שובת ביום השביעי הן יוצאות לחופשי ומחפשות אחיזה באדם ,ובפרט במי שאינו שומר על קדושת היום כראוי. שם בספר חסידים (סימן תשע) חידש בעניין הרפואה בשבת וכתב שתחלואי רוחות הבאים על האדם בשבת מפני זלזול בקדושתה אין להם שום רפואה בבני אדם ובדרכים טבעיות, אלא רק בוראם לבדו יכול לרפאותם ,כפי שנאמר ומחץ מכתו ירפא. רבינו אלעזר מגרמייזא בספרו הרוקח (הלכות שבת סימן נד) פירש את סוד השמירה המשתנה וכתב שבליל שבת אנו לוחשים את הפסוק ושמרו בני ישראל את השבת מפני שהשבת עצמה היא השמירה העליונה ,וכל המשנה מחתימת שומר עמו ישראל מעיד שההגנה הטבעית הוחלפה באור אלוקי מקיף. רבינו צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת ואתחנן) חידש שהשבת פועלת כאור מקיף וסוכת שלום שצילה הגדול מרפא את הנשמה ומגן עליה מכל פגע ,אלא ששפע זה תלוי לחלוטין במידת העונג והשמחה של האדם ,ומי שמכניס עצבות ליום קדוש זה פוגם במעטפת ההגנה שלו. ההתבוננות בדברי גדולי האחרונים הללו מוליכה אותנו להבנה ישיבתית מעמיקה .לענ"ד נראה לבאר שחומרת התחלואים בשבת איננה נובעת מחסרון בכוחה של השבת ,אלא מחמת השינוי המהותי באופי השמירה .בימי החול מלווה את האדם שמירה טבעית וכללית ,ואילו בשבת ההגנה הופכת להיות רוחנית וסגולית לחלוטין .כאשר אדם מתענג על השבת בשמחה ובמנוחת הנפש ,הוא נכנס אל תוך צילה של סוכת השלום ונעשה בלתי פגיע .אולם ,מי ששוקע בעצבות ,בכעס או בזלזול ,קורע במו ידיו את מעטפת האור המקיף ,ונשאר חשוף ופגיע דווקא ברגע שבו הרוחות והנשמות הרשעות משוטטות בעולם לאחר שיצאו לחופשי משביתת הגיהנם ,ומכאן שהפגיעה בו קשה ועמוקה בהרבה ואינה כפופה לחוקי הרפואה האנושית. מתוך משנתם העמוקה של גדולי האחרונים ,אנו מגיעים אל שולחנם של גדולי הדורות

האחרונים ובני דורנו ,המאירים את סוגיית השמירה ,המזיקים והחולי בשבת באור של השקפה צרופה והעמקה ישיבתית חזקה. רבינו שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן לג) ביאר שעל אף שאין אנו רואים בעינינו את אותם המזיקים והרוחות הרעות המשוטטים בעולם עם שביתת הגיהנם, מכל מקום יש לייחס ערך רוחני עצום להנהגות השבת שקבעו לנו חז"ל ,ויש להיזהר בכל הניואנסים הדקים של קדושתה ,בפרט בלילה( .שם) חידש שההגנה של השבת איננה פועלת באופן אוטומטי כחוק טבע ,אלא היא קשורה ישירות למידת הזהירות של האדם בדקדוקי המצוות ובהרחקת המחשבות המעיקות של ימי החול ,שכן כל פגם בהנהגת היום מחליש את חומת המגן הרוחנית שלו ומותיר אותו חשוף לכוחות הדין. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (שבת ,חלק א) כתב והוכיח את גודל החובה להתרחק מן הכעס ,המחלוקת והעצבות ביום השבת ,והביא מדברי המקובלים שהשטן והמזיקים מחזרים דווקא אחר שולחן השבת שיש בו מריבה או קדרות( .שם) ביאר שחומרת החולי או הפורענות המתרגשת בשבת נובעת מכך שהאדם הפך את יום התענוג ליום של דין ,ומכיוון שבשבת אין המערכת הרפואית העליונה פועלת בדרכים שגרתיות אלא בבחינת רפואה מן השמים ,הרי שמי שמסיר מעליו את הגנת המלכה מפני כעסו ועצבונותיו, קשה לו למצוא זכות ומגן שיעמדו בעדו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת ואתחנן) ביאר את עומק השילוב שבין המילים "שמור" ו"זכור" בהקשר של שמירת הגוף והנפש ,וכתב שהתורה הדגישה את השמירה בלשון מלאה כדי ללמדנו שהשבת עצמה היא השומרת על האדם מכל פגעי הזמן( .שם) הסביר שכאשר חז"ל אסרו על האדם ללכת יחידי בליל שבת במקום מבודד ,אין מדובר רק בחשש מפני לסטים או סכנה גשמית ,אלא זוהי הגדרה רוחנית לפיה הבדידות ,הניתוק והיציאה מן המעטפת הקהילתית והמשפחתית המקדשת את היום ,חושפים את הפרט אל מול כוחות הדין והרוחות המשוחררות מן הגיהנם השובת ,ומכאן שהפגיעה בו הופכת לעמוקה וקשה יותר. ההתבוננות בדברי גדולי דורנו מוליכה אותנו אל נקודת הבנה בהירה ורציפה ביסוד קדושת היום והשמירה עליו .לענ"ד נראה לבאר כי הפער המחשבתי בין היותו של יום השבת יום מנוחה וברכה לבין התעצמות החולי והסכנה בו ,מתיישב מתוך הבנת חוק רוחני אחד .עוצמת האור בשבת היא כה כבירה ,עד שהיא יוצרת הבחנה חדה ומוחלטת בין הקודש לבין החול .מי ששוחה בתוך האור ,מתענג ושמח ,נמצא בתוך המקום המוגן ביותר ביקום ,שבו שום מזיק אינו יכול לגעת .אולם ,מי שמכניס את חשכת החול -את העצבות ,המריבה או הזלזול -אל תוך תדר השבת ,יוצר התנגשות רוחנית עצומה בתוך נפשו .ההתנגשות הזו ,דווקא בזמן שבו הרוחות משוטטות בחלל העולם לאחר שיצאו לחופשי ,היא הגורמת לחולי להיות קשה, תובעני ועמוק הרבה יותר מאשר בימי החול. הצלילה המעמיקה אל שורשי מושג השמירה המיוחדת של יום השבת ,וההתבוננות במארג השיטות המבארות את שביתת הגיהנם ושוטטות הרוחות ,אינן נשארות כמחקר

מופשט ברקיעי מרום ,אלא הן מולידות הכרעות למעשה המשפיעות ישירות על מציאות החיים ועל פסיקת ההלכה בכמה חזיתות מרכזיות. נפקא מינה ראשונה מתגלה באופי תפילות השבת ובמנהגי הקהילות השונים ,ובפרט בנוסח ובאמירת התפילות הנצרכות להגנת הגוף והנפש .מתוך ההבנה שהשבת זקוקה לתוספת שמירה רוחנית עמוקה מפני המזיקים והדינים השובתים ,נהגו אחינו האשכנזים לומר דווקא ביום השבת את תפילת יקום פורקן ,ובה בקשה מיוחדת על בריות גופא וסיוע מן השמים. השלכה הלכתית זו מדגישה כי אין אנו סומכים על הגנה אוטומטית ,אלא מאחר והחולי בשבת עלול להיות קשה יותר ותלוי ברפואה ישירה מן השמים ,אנו מייחדים תפילה מרוממת זו בעיצומו של היום כדי לעורר את החומות הרוחניות ולהבטיח את שלמות הבריאות של הלומדים ועמך בית ישראל. נפקא מינה נוספת עולה בדין ההתרחקות ממקומות סכנה ובדיני הליכה יחידי בליל שבת. פסיקת ההלכה שהובאה בפוסקים ובמשנה ברורה ,לפיה לא ילך אדם יחידי בליל שבת במקום מבודד או חרב ,מקבלת אור הלכתי חדש לחלוטין .אין מדובר כאן רק בחשש גשמי רגיל מפני פגעי הדרך ,אלא בהגדרת דיני סכנה רוחניים המשתנים עם כניסת היום .אדם שיודע כי השמירה השבתית שלו תלויה בהיותו חלק מן המעטפת המקודשת של היום ,יקפיד שלא לפרוש מן הציבור ושלא ללכת למקומות שוממים ,שכן פרישה זו נחשבת להסרת המגן במו ידיו ,ועלולה לחשוף אותו לפגיעת אותן רוחות משוחררות שאין להן רפואה בדרכי הטבע. השלכה מעשית ומוסרית חיונית נובעת מדיני הנהגת הבית ,השולחן והשיח הפנימי בליל שבת .מאחר שלמדנו כי מחבלות הרוחות והמזיקים מתעצמות דווקא כאשר האדם אינו מתענג ,עצבני או מזלזל בקדושת היום ,הרי שחובת השמירה על השלום ,השמחה והרוגע בליל שבת הופכת מחובה מוסרית כללית להלכה קפדנית של פיקוח נפש ממש .הנפקא מינה המזוקקת היא שעל האדם לעשות כל מאמץ לדכא כל ניצוץ של כעס ,קפידה או מריבה בערב שבת ובסעודת השבת ,ולמנוע מעצמו ומבני ביתו כל שיח של קדרות ועצבות, בידיעה שרוח השמחה והעונג המרחפת מעל השולחן היא חומת המגן האמיתית שמונעת מן הפורענות לחדור אל סדקי הבית. המעבר המבוקש אל מרחבי הרעיון פותח לפנינו צוהר להבנת מבנה העולם הפנימי של התורה ,ומגלה כי המתח הקיים לכאורה בין היותה של השבת יום של שלווה וברכה לבין התעצמות כוחות הרוח והחולי הקשה ,אינו מקרי ,אלא הוא משקף את חוק היסוד המנהיג את עולם הקדושה .בשעה שהקדוש ברוך הוא ציווה עלינו "שמור את יום השבת" ,הוא גילה לנו סוד קוסמי עמוק -עוצמת ההגנה והברכה של היום תלויה לחלוטין במידת הדבקות של האדם בהן. בעולמנו הגשמי ,מערכות השמירה וההגנה הן חיצוניות לאדם ופועלות באופן שווה על הכל .חומות ,שומרים וחוקי רפואה טבעיים מגינים על היחיד בלי קשר למצבו הפנימי או למידת הרגישות הרוחנית שלו .אולם ,בעולם הקדושה המצב הפוך לחלוטין .האור של השבת פועל כאנרגיה אלוקית כבירה ,המייצרת מעטפת מוגנת ,מעין חממה רוחנית שאין לשום כוח

מזיק רשות לחדור אליה .אלא שהכניסה אל תוך המעטפת הזו איננה אוטומטית; היא דורשת התאמה מלאה של תדר הנפש של האדם אל תדר היום. זהו עומק הרעיון של שביתת הגיהנם :כאשר המערכת העליונה מעניקה פוגה לרשעים ולרוחות המזיקות ,המציאות כולה מתמלאת בכוחות דין משוחררים המחפשים אחיזה וחומר דלק כדי להתקיים .החומר הזה נמצא אך ורק במקומות שבהם ישנו ניתוק מן האור האלוקי -בכעס ,במחלוקת ,בעצבות ובזלזול .כאשר יהודי פוגם בעונג השבת ונוהג בקדרות או בקלות ראש ,הוא מייצר במו ידיו סדק בחומת האור המקיף שלו .מכיוון שהאור בשבת הוא בעוצמה המקסימלית ,הרי שגם החלל הנוצר מהיעדרותו הוא עמוק ואפל בהרבה, וממילא הפורענות והחולי החודרים דרך אותו סדק הופכים לקשים ,תובעניים וחריפים ,עד שאין להם שום אחיזה או תרופה במערכות הרפואה האנושיות הרגילות ,והם דורשים פנייה ישירה אל מקור הרפואה השמימי. מתוך עומק הרעיון השמימי ,אנו פוסעים אל מרחבי המחשבה והנפש ,ומבקשים למצוא בדברים הללו מצפן לחיי האדם ,לאמונתו ולדרכי הנהגתו בעולם .המציאות הזו ,שבה שביתת הגיהנם ושחרור הרוחות המזיקות מייצרים סכנה מוגברת דווקא ביום הקדוש ,משקפת במדויק את המאבקים הפנימיים המתחוללים בנפשנו פנימה ואת מערכת היחסים שלנו עם מקורות ההגנה בחיינו. חייו של האדם מאופיינים לעיתים קרובות בחיפוש אחר ביטחון חיצוני ומקלטים מדומים. האדם נוטה להאמין שכאשר המערכות סביבו רגועות ,והוא נמצא בסביבה מוגנת וקדושה, הוא חסין לחלוטין מפני פגעים ותהפוכות .אולם ,הסוגיה שלפנינו מלמדת שיעור מחשבתי עמוק :אין קדושה חיצונית שיכולה להגן על האדם אם הוא עצמו פגום ומנותק מבפנים. החרדה והחולי הקשה של שבת אינם מגיעים מאויב חיצוני שפרץ את החומות ,אלא מהסרת המחיצות הפנימיות שהאדם חולל במו ידיו על ידי כעס ,עצבות או זלזול. היכולת לשמור על שמחת השבת ועונגה ,גם כאשר הרוחות סביב סוערות והדינים משתחררים ,היא הביטוי העילאי של מידת האמונה והביטחון .האדם לומד לזהות שהשבת איננה רק יום של מנוחה פיזית ,אלא היא מבחן לתדר הנפשי שלו .כאשר אדם מסרב להיגרר לעצבות או לקפידה בליל שבת ,הוא מצהיר באמונה שלמה שהוא בוחר באור ובחיים, ומתמסר למעטפת האלוקית המגינה עליו .אמונה זו הופכת מחובה הלכתית מופשטת לכוח נפשי מרפא ,המאפשר לאדם להשקיט את המזיקים הפנימיים שלו -את הפחדים ,הכעסים והדאגות -ולחסות בביטחון גמור תחת צילה של סוכת השלום הפרוסה עליו. ההתבוננות במתח המרעיד שבין השלווה השמימית של יום השבת לבין שחרורן של הרוחות המזיקות מן הגיהנם השובת ,מזקקת עבורנו עיקרון מוסרי נוקב המהווה מצפן פנימי לבניית האישיות והנהגת הלב .הבחירה להגדיר את השבת כיום שבו החולי עלול להיות קשה יותר ותלוי ברפואת שמים בלבד ,מציבה בפני האדם תביעה מוסרית חריפה לגבי מידת האחריות שלו על האווירה ,התדר והאנרגיה שהוא משריש בסביבתו ובתוכו. טבעו של האדם המבקש ביטחון והגנה ,להטיל את האחריות למצבו על גורמים חיצוניים

-על נסיבות החיים ,על מערכות הרפואה או על מעטפת הקדושה הכללית המקיפה אותו. המוסר העולה מן הסוגיה מנפץ את האשליה הזו ומציב בפנינו אמת חסרת פשרות :האדם הוא האדריכל הבלעדי של חומת ההגנה שלו .פגיעת המזיקים והחולי התובעני אינם גזירת גורל שרירותית ,אלא הם תוצאה ישירה של סדק מוסרי שהאדם מייצר כאשר הוא מאפשר לכעס, למריבה או לקדרות לחלל את קדושת היום .התביעה המוסרית איננה להילחם במזיקים שבחוץ ,אלא לטהר את המזיקים שבפנים. כאשר האדם מעצב את חייו לאור המצפן הזה ,הוא מבין שהשמחה והעונג בשבת אינם סתם פריבילגיה או אמצעי להנאה אישית ,אלא הם חובה מוסרית ומגינת חיים ממדרגה ראשונה. הבחירה לכבוש את הכעס בליל שבת ,להרחיק כל שמץ של קפידה ולעטוף את שולחן השבת באור של סבלנות והארת פנים ,דורשת תעצומות נפש וכוח מוסרי עליון .זוהי ההכרה העמוקה שהרוח שהאדם משליט בביתו ובמחשבתו מושכת אליה במדויק את המציאות המשפיעה עליו -או הגנה וברכה של סוכת שלום ,או חלילה חשיפה לדינים ורוחות של פורענות. זהו המצפן המוסרי המחנך את האדם לפעול בעולם מתוך אחריות מוחלטת על עולמו הפנימי .הוא מלמד אותנו כי הרגישות לקדושה אינה נמדדת רק בזהירות טכנית ממלאכות, אלא ביכולת להפוך את הלב והבית לחממה של רוגע ,אהבה ושמחה צרופה ,ובכך לנעול את כל סדקי הפגיעה ולזכות שהשבת עצמה תעמוד לנו כמגן וצינה מכל חולי ופגע. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,צידה רוחנית יקרה המלווה את הליכות האדם במעשי ידיו ובשבילי עולמו השקטים. תובנה ראשונה היא ההכנה הפנימית והזהירות היתירה הנדרשת מאיתנו דווקא ברגעים של מעבר מרעש לתדר של קדושה ורוגע ,מתוך הבנה שכל פרצה של כעס ,קפידה או מתח בזמנים אלו עלולה לייצר סדק בנפש המזמין אליו כוחות של דין וקדרות .תובנה שנייה מלמדת אותנו לקחת אחריות מלאה על האווירה שאנו משרישים בביתנו ובסביבתנו ,ולדעת שהשמחה ,הסבלנות והארת הפנים אינן רק מידות תרומיות נאות אלא הן חומת המגן הממשית והעוצמתית ביותר השומרת על בריאות הגוף והנפש מפני פגעי הזמן ותהפוכות המציאות.

עיקר העניין: בתוך עולם המבקש פתרונות חיצוניים ותרופות חומריות לכל מכאוב ותחלואה, מתגלה סודה של השבת כיום שבו המנוחה השמימית והשבתת אש הגיהנם משחררות אל חלל היקום רוחות ודינים תובעניים ,המלמדים אותנו כי החולי בשבת קשה ועמוק יותר דווקא משום שהוא דורש רפואה ישירה מן השמים ואינו כפוף למערכות אנושיות רגילות .כאשר אדם מתענג על השבת בשמחה צרופה ,בשלום בית ובמאור פנים ,הוא נבלע בתוך האור המקיף של המלכה וחוסה תחת צילה המגן של סוכת השלום ,ובכך הוא מצהיר כי מי ששומר על קדושת השבת כראוי ומרחיק מתוכו כל שמץ של עצבות וכעס ,זוכה שהשבת עצמה תהפוך לו למגן וצינה ,תנעל את סדקי הפורענות ותרעיף על גופו ונפשו טל של ברכה ,שלמות ורפואה שלמה.