כשאתה צועק שמע ישראל, מי אמור להקשיב למי? האם ה׳ שומע אותנו, או שאנחנו שומעים את עצמנו?

כשאתה צועק שמע ישראל, מי אמור להקשיב למי? האם ה׳ שומע אותנו, או שאנחנו שומעים את עצמנו? יש קריאות שנשמעות בכל רחבי העולם היהודי ,ברגעי חיים וברגעי מוות .קריאת שמע ישראל מלווה יהודים בשעת תפילה ,בשעת מיתה ,בשעת שמחה ובשעת חורבן .אבל כשכולנו זועקים שמע ישראל ,אולי שכחנו לרגע לשאול :מי באמת אמור לשמוע את מי? האם זה ישראל שמקשיב לאלוקים ,או שזו קריאה שישראל…

כשאתה צועק שמע ישראל, מי אמור להקשיב למי? האם ה׳ שומע אותנו, או שאנחנו שומעים את עצמנו? יש קריאות שנשמעות בכל רחבי העולם היהודי ,ברגעי חיים וברגעי מוות .קריאת שמע ישראל מלווה יהודים בשעת תפילה ,בשעת מיתה ,בשעת שמחה ובשעת חורבן .אבל כשכולנו זועקים שמע ישראל ,אולי שכחנו לרגע לשאול :מי באמת אמור לשמוע את מי? האם זה ישראל שמקשיב לאלוקים ,או שזו קריאה שישראל קורא להקב"ה שישמע את קולו? או שמא זה בכלל קריאה פנימית של האדם אל עצמו :שמע ישראל ,אתה ישראל! תקשיב .תתעורר .תפסיק לברוח. זוהי קריאה שמטרתה להפסיק את הרעש ולהתחיל להקשיב .במדרש ספרי (ואתחנן פיסקא ל"א) נאמר :שמע ישראל ,קבל עליך מלכות שמים ,ומבואר בדברי חז"ל שכאשר אנו אומרים שמע ישראל ,אין זו רק הצהרת אמונה באלוקות ,אלא קבלת אחריות .וכך כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק א ,הלכה ו) :וידיעת דבר זה מצות עשה ,שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. לא אמירה ,וידיעה .לא הרגל ,הכרה פנימית .והחידוש הנוקב הוא שהפסוק אינו רק קביעה על ה' ,אלא קריאה אל ישראל .כלומר ,שמע ישראל ,אתה צריך להתחיל לשמוע .האם אנו באמת שומעים או רק מדברים? האם איננו אומרים שמע ישראל כמצוות אנשים מלומדה?

מן הלב המתעורר בקריאת השמע ,אנו ניגשים אל מקורות התורה ,המלמדים אותנו כי הפסוק אינו רק הכרזה על אחדות ה' ,אלא תביעה עמוקה מהאדם לעצור ולהקשיב למהותו. בפרשת ואתחנן נאמר :שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (דברים ו ,ד) .הפסוק נפתח בקריאה שאינה מופנית כלפי מעלה בלבד ,אלא תובעת מהאדם להיות נוכח. האברבנאל (דברים ו ,ד) ביאר :שמע ישראל -הוא קורא לאומה כולה ,להכין את דעתה ואת רצונה לקבל עול מלכות שמים .הוא מוסיף כי השמיעה כאן אינה רק באוזן ,אלא הכנה של הנפש כולה לקראת קבלת האמת המוחלטת ,שכן ללא שמיעה כזו ,האמונה נשארת בחיצוניותה. רבי סעדיה גאון בפירושו לתורה (דברים ו ,ד) ביאר :כי הקריאה שמע ישראל באה לעורר את האדם מהגשמיות ,ולומר לו שה' הוא הווייתו האמיתית .הוא מדגיש כי השמיעה היא הפעולה שבה האדם מזהה את הקול האלוקי בתוך המולת החיים ,ומתוך כך הוא מתחיל להבין מי הוא באמת ומהו תפקידו בעולם. העקידה ,רבי יצחק עראמה (שער נ) ,ביאר :שמע ישראל -זו קריאה לתיקון המחשבות והדמיונות .הוא מבאר כי בכל יום ,כשהאדם אומר את הפסוק הזה ,הוא נדרש להקשיב לעצמו ,לוודא שהמילים יוצאות מלב טהור ושאינן רק תנועת שפתיים ,ובכך הוא מנקה את נפשו מכל פניות. האלשיך הקדוש (דברים ו ,ד) ביאר :כי ה' הוא אלוהינו ,והוא מנהיג גם את הגוף וגם את הנשמה ,ולכן הקריאה שמע ישראל היא הדרך של הנשמה להזכיר לגוף כי עליו להיכנע ולהקשיב לקול האמת .השמיעה היא הגשר שבין החומר לרוח ,שכן כאשר האדם שומע, הוא נותן לנשמתו את השליטה על מחשבותיו. המהר"ל מפראג (גבורות ה' ,פרק מג) ביאר :כי המילה ישראל מרמזת על השכל העליון, והקריאה שמע ישראל היא פנייה של התורה אל השכל שבאדם שישמע אל האמת .הוא מדגיש כי אין מדובר כאן בידיעה שכלית רגילה ,אלא בשמיעה שיוצרת דבקות ,שבה השומע והנשמע הופכים לאחד. נראה לבאר כי המפרשים רואים בקריאה שמע ישראל רגע של התייצבות .האדם אינו מדבר רק אל הקב"ה ,אלא מדבר אל עצמו בשם ה' ,ומזכיר לעצמו כי בתוך כל הבלבול והרעש ,ישנה אמת אחת ויחידה שהוא מוזמן להקשיב לה ולהתחבר אליה. רבינו יונה מגירונדי בפירושו על מסכת ברכות (דף ג ע"א) ביאר :כי המצווה היא שישמיע אדם לאוזנו את דבריו ,כדי שיבין בעצמו את חומרת העניין וקדושתו .הוא מוסיף כי האוזן היא השער שדרכו נכנסת האמת אל הלב ,וכאשר אדם שומע את קולו שלו ,הוא מחייב את נפשו לקבל את התוכן של מה שהוא אומר. הרמב"ן בדרשתו לראש השנה ביאר :כי שמע ישראל היא מצווה שכוללת בתוכה את יסוד הביטול ,שכן אדם השומע אינו בוטח בדעתו שלו אלא פותח את עצמו להוראה מאת ה' .הוא

מחדש כי השמיעה הזו היא המעשה המגשר בין מה שהאדם יודע בשכלו לבין מה שהלב מרגיש בפועל ,ובלעדי השמיעה הזו ,הידיעה נשארת מופשטת ורחוקה. רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער עבודת האלוהים ,פרק ו) ביאר :כי על האדם להביא את נפשו לידי שמיעה פנימית ,שבה הוא מבודד את עצמו מטרדות העולם ושומע את קול ה' המדבר אליו מתוך תורתו .הוא מדגיש כי השמיעה האמיתית היא זו המביאה את האדם לידי יראת שמים והכנעה מוחלטת ,שכן כאשר האדם שומע את האמת ,הוא אינו יכול להישאר אדיש. ספר החינוך (מצווה תכ) ביאר :כי בכל פעם שאדם אומר שמע ישראל ,עליו לכוון ליבו כמי שנמצא במעמד הר סיני .הוא מבאר כי השמיעה היא הפעולה שבה אנו נזכרים במחויבות שלנו ,וכאשר אנו שומעים את עצמנו אומרים את המילים ,אנו משחזרים את הרגע שבו קיבלנו את התורה ,ומתוך כך אנו מתחדשים במחויבותנו אליה. נראה לבאר כי הראשונים רואים בשמיעה לא רק אמצעי טכני לקיום המצווה ,אלא מהות רוחנית .המעבר מן הדיבור לשמיעה הוא המעבר מן האדם הדובר אל האדם השומע ,מהאדם המכתיב את המציאות אל האדם המקבל אותה .זהו הרגע שבו האדם הופך את התורה לחלק ממנו ,על ידי כך שהוא משמיע אותה לעצמו ומטמיע אותה בליבו. מן התובנות שחשפו הראשונים ,אנו עולים אל משנתם של האחרונים ,המפרקים את רכיבי השמיעה ומורים לנו כיצד להפוך את האוזן לכלי עבודה רוחני המנקה את הנפש מרעשים ומביא אותה אל מול הבורא. הגאון רבי אליהו מווילנא ,הגר"א (ביאורו לליקוטי הגר"א) ביאר :כי שמע ישראל היא קריאה לאדם להשקיט את כל כוחותיו כדי שיוכל לשמוע את קול ה' המדבר מתוכו .הוא מוסיף כי האוזן היא הכלי שבו האדם מתבטל ,וכל זמן שהאדם עסוק ברעש של עצמו ,הוא אינו פנוי לקלוט את האחדות האלוהית .השמיעה היא ההסכמה להפסיק לומר את דעתי ,כדי להתחיל לשמוע את האמת שלו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן סא ,סעיף קטן א) ביאר: שצריך להשמיע לאוזנו מה שהוא מוציא מפיו ,כי רק על ידי שמיעה זו האדם מתחייב למילים שלו .הוא מלמד שזהו הגבול בין אמירה שגורה לבין קבלת עול מלכות שמים ,שכן כאשר האדם שומע את קולו שלו ,הוא אינו יכול עוד להתעלם מהמשמעות של מה שהוא מצהיר עליו. הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד ,הבן איש חי (בספרו בן יהוידע ,מסכת ברכות) ביאר :שקריאת שמע היא כמו העמדת האדם מול מראה .כשאדם שומע את קולו ,הוא רואה את מצבו הפנימי ,והוא נדרש להחליט אם הוא אכן עומד לפני המלך .השמיעה היא המעוררת את הלב אל הנקודה של האמת ,המבקשת להשתחרר מכל הבל הדיבורים החיצוניים. הגאון רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (מאמרים לזמנים) ביאר :שהשמיעה היא בחינת עמידה .הוא מלמד שהאדם אומר שמע כדי להזכיר לעצמו שהוא אינו המרכז ,אלא ישנו קול גדול יותר המצפה לשמיעתו .השמיעה אינה קליטה של ידע חדש ,אלא חזרה למצב של מוכנות פנימית שבה האדם מפנה מקום לבורא שיתגלה בתוך חייו.

נראה לבאר כי האחרונים מלמדים אותנו שהשמיעה היא תהליך של ניקוי .בעולם שבו הכל צועק ,השמיעה הפנימית היא היכולת לבחור למה להקשיב .כאשר אדם אומר שמע ישראל, הוא יוצר לעצמו אי של שקט ,שבו הוא בוחר לשמוע את קולו של הבורא בתוך עצמו ,ובכך הוא מחדש את החיבור שבין הנפש הפרטית לבין האחדות העליונה. מן הלימוד המעמיק של האחרונים ,אנו עולים אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים, המפיחים חיים במושג השמיעה ומראים כיצד היא הופכת להיות החמצן הרוחני של האדם בעתות של מבוכה ותהייה ,ומגלים לנו את עומק הקשר בין הקול הפנימי לבין ההנהגה האלוקית. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן ג) ביאר :כי השמיעה היא הפעולה המגדירה את היותו של האדם עבד ה' .הוא מבאר כי בניגוד לראייה ,שבה האדם הוא הבוחן את המציאות ,בשמיעה האדם נתון למרותו של המשמיע .כאשר יהודי אומר שמע ישראל ,הוא מוותר על היומרה להגדיר את העולם על פי מידותיו ,ומסכים להיכנס תחת הנהגתו של הבורא ,שהיא ההנהגה האמיתית היחידה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות קריאת שמע) ביאר :כי הדיוק בהשמעת המילים לאוזן ,שאינה נחשבת לקריאה אלא אם האדם שומע את קולו ,הוא יסוד בבניית האמונה .הוא מבאר כי הדיבור היוצא מן הלב צריך לחזור אל האוזן כדי להטמיע בהכרה את דברי הקבלה ,ובכך הוא הופך את המצווה מפעולה חיצונית להצהרה פנימית שאין ממנה דרך חזרה ,אלא דבקות מתמדת. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו ,סימן טו) ביאר :כי השמיעה היא בחינת הקשבה לקול דממה דקה .הוא מלמד כי כדי לשמוע את האמת האלוקית ,על האדם להשקיט את כל הרעשים הפנימיים ,את הטיעונים ואת הניסיונות להוכיח את האמונה בשכל .רק מתוך השקט הזה ,שבו האדם מוותר על הניסיון לשלוט בדעתו ,הוא יכול לזכות לשמוע את אחדותו יתברך בתוך הווייתו. הגאון רבי אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בשיעוריו על המחשבה ביאר :כי השמיעה היא התביעה להיות קשוב לזולת ולמציאות ,וממילא היא התביעה להיות קשוב לבורא .הוא מבאר כי אדם שאינו פיתח את שריר ההקשבה ,חסר את הכלי הבסיסי ביותר לקיום תורה ומצוות ,שכן התורה כולה היא מערכת של הוראות שניתנו כדי שיישמעו ,ולא רק כדי שינותחו. נראה לבאר כי גדולי הדורות מדגישים בפנינו שהשמיעה היא הביטוי האולטימטיבי של האמונה .אדם המבקש רק להבין את האמונה ,מנסה להכניס את האינסוף לתוך כלים סופיים של שכל אנושי .אדם הבוחר לשמוע ,מקבל על עצמו את המציאות האלוקית כפי שהיא ,ללא תנאים וללא הסברים ,ובכך הוא משיג את השגת האמת הגבוהה ביותר שניתן לבן אנוש להשיג. מן ההכרעות המחשבתיות של גדולי הדורות ,אנו יורדים אל עולמנו המעשי ,אל הרגעים שבהם השמיעה הופכת ממילה מופשטת לכלי עבודה יומיומי ,המגדיר את אופן התנהלותנו מול אתגרי החיים.

נפקא מינה למעשה עולה במצבי מבוכה ובלבול .אדם הניצב בפני צומת דרכים בחיים או קושי באמונה עשוי לחפש מענה שכלי או לוגי לשאלותיו .ההלכה וההשקפה המורות לנו על יסוד השמיעה מלמדות כי המענה אינו תמיד בהבנה אלא בהקשבה .בפועל ,אדם הנמצא במצוקה אינו צריך לנסות להוכיח את האמונה או להבין את הנהגת ה' עד הסוף ,אלא לשוב ולומר שמע ישראל ,להטות אוזן פנימית ,ולהכניע את הדעת למה שמעבר לה .השמיעה היא המעשה שמפסיק את הלופ המחשבתי האינסופי ומאפשר לאדם למצוא שקט בתוך סערה, על ידי כך שהוא מקבל עליו את מלכות ה' גם כשאין לו את כל התשובות. השלכה מעשית נוספת נמצאת בחינוך הילדים .ההורים מבקשים לעיתים קרובות להסביר לילדיהם את טעמי המצוות כדי שיבינו וישתכנעו .יסוד השמיעה מורה לנו שראשית החינוך היא ההרגל להקשיב .כאשר ילד לומד ששמע ישראל הוא הבסיס ,הוא לומד שהתורה אינה תלויה רק בהסבר שמוצא חן בעיניו או בהיגיון שלו ,אלא היא קול שאותו יש לשמוע ולקבל. היכולת להקשיב לדעת תורה ,לדברי רבותיו ,ולהנחיות ההלכה גם כאשר הן אינן מובנות ,היא המכשירה את הילד להיות עבד ה' אמיתי שאינו תלוי בהשגותיו האישיות. נראה לבאר כי המציאות דורשת מאיתנו להעדיף את השמיעה על פני הניתוח .בכל מקום שבו אנו עומדים ,עלינו לשאול את עצמנו :האם אני כעת מנסה להבין ,או שאני באמת שומע? האם אני טרוד בקוצר רוח המונע ממני לקלוט ,או שאני כלי קיבול פתוח לרצון ה'? ההכרעה המעשית היא להפוך את ההקשבה לשגרה ,להקשיב למילה של ה' ,להקשיב להדרכה של ההלכה ,ולהקשיב לשקט שמגיע אחרי שהפסקנו לנסות לשלוט בדעתנו. מן המעשה ההלכתי וההכרעות המדויקות ,אנו נדרשים להעמיק אל תוך עומק הרעיון הטמון במושג השמיעה ,ולשאול מהו שורש הדברים המבדיל בין פעולת השכל לפעולת ההקשבה באופן כה מהותי. נראה לבאר כי ההבדל בין דעת לבין שמיעה הוא ההבדל שבין בעלות לבין עבדות .כאשר אדם דעתן מנסה להבין את העולם ,הוא מבקש להכפיף את המציאות לקטגוריות השכליות שלו .הוא בוחן ,מנתח ,ובסופו של דבר הופך את הדבר לידע פרטי השייך לו .לעומת זאת, כאשר אדם שומע ,הוא מצהיר על היותו נתין .הוא מניח את הכלים שלו בצד ,הוא מוותר על היומרה להכיל את האמת בתוך תבניותיו ,והוא מאפשר לאמת להיכנס אל תוכו .השמיעה היא ההכרה בכך שישנו קול גדול יותר ,נשגב יותר ,שאיננו זקוק לאישור שלנו כדי להיות אמיתי. נראה להסביר כי השמיעה היא פעולה של התרוקנות .כדי לשמוע באמת את שמע ישראל, עלינו להשתיק את האני הגועש בתוכנו .האני הזה תמיד רוצה להשיג ,תמיד רוצה להוכיח, תמיד רוצה להשוות .אבל השמיעה היהודית היא רגע של שקט קיומי ,שבו אנו אומרים לבורא :אני אינני מבין הכל ,ואינני צריך להבין הכל .אני רק שומע .אני מוכן לקבל את דברך כפי שהוא חודר אל לבבי .זהו שיא האמונה ,שכן אמונה אינה השגה של השכל אלא עמדה של הנשמה ,המזהה את קולו של הבורא גם בתוך עולם שבו לא הכל ברור. נראה להוסיף כי ההפרדה הזו שומרת עלינו מלהפוך את התורה למשנה פילוסופית .לו

הייתה התורה מבוססת על ידיעה בלבד ,היא הייתה הופכת לנחלתם של החכמים והמשכילים בלבד .אך כיוון שהיא מבוססת על שמיעה ,היא נגישה לכל יהודי ,לילד הקטן ,לזקן ,לאדם הפשוט ולגדול הדור ,שכן לכל אחד מאיתנו יש אוזן פנימית היכולה להטות לב ולשמוע. החלוקה הזו היא המגן שלנו מפני התנשאות ומפני הפיכת האמונה למעשה אינטלקטואלי מנוכר .היא מחייבת אותנו בכל פעם מחדש לבחור בענווה על פני הגאווה. מן ההעמקה הרעיונית המבחינה בין היומרה להשיג לבין הנכונות להקשיב ,אנו מתכנסים אל תוך עולמו הפנימי של האדם ,אל המקום שבו האמונה פוגשת את הנפש ברגעי השפל והעילוי שלה ,שם מתגלה כי השמיעה היא לא רק ציווי ,אלא תרופה לנפש. האדם ,בבואו אל קריאת שמע ,מבקש לעיתים קרובות את הוודאות של הראייה וההבנה כדי להרגיש בטוח .אך הנפש ,בתנודותיה הבלתי פוסקות ,זקוקה ליציבות שאינה תלויה במצבי הרוח שלה .כשאדם נדרש לשמוע ,הוא בעצם מוזמן להניח את משא השליטה .השמיעה היא הפעולה שבה האדם משחרר את האחיזה בפרטי המציאות ומפקיד את עצמו בידי הקול המצווה .זהו רגע של שחרור עמוק ,שבו האדם מגלה שהוא אינו חייב לפענח את כל חידות העולם כדי להיות קשור לבוראו .הנפרדות שבין הניסיון להבין לבין היכולת לשמוע היא הביטוי המדויק ביותר לצורך האנושי בידיעה שיש לנו עוגן שאינו מתערער גם כשאנחנו לא מבינים. נראה להסביר כי המודעות לכך ששמיעה היא דרך עבודת ה' ,מעניקה לאדם לגיטימציה לחוות את חולשותיו מול הבורא .אין הוא חייב להעמיד פנים שהוא תמיד משיג או תמיד בטוח בדרכו .החיבור לאמונה אינו נבנה על מגדלי שן של אינטלקט ,אלא על דיאלוג פשוט, ישיר וחשוף שבו אדם אומר :אני כאן ,אני מקשיב ,ואני נכון ללכת בדרך שאתה מתווה לי. כשאדם מבין שכל שמיעה היא התחלה חדשה של דבקות ,הוא מסוגל לשחרר את העומס של הציפייה מעצמו להבין הכל ,ולהתחיל את היום עם דף חלק של מוכנות פנימית. נראה להוסיף כי הנפש מוצאת את יציבותה דווקא בתוך הקביעות הזו של השמיעה .דווקא העובדה שהתורה מציבה את השמע כפסוק הפתיחה ,היא זו שמעניקה לאדם תחושת ביטחון ושייכות .הוא יודע שגם אם אתמול הוא לא הבין ,וגם אם מחר יהיו לו שאלות ,הרי שפעולת השמיעה נותרה כערוץ פתוח ותמידי בינו לבין בוראו .אלו הם רגעי אמת שבו האדם מפסיק להיות מוטרד מחישובי הדעת ומתחיל להיות קשוב לקצב הפנימי של נשמתו ,הנכספת אל בוראה בפשטות ,ללא מסכות וללא מחיצות. מתוך המבט אל נפש האדם המבקשת את אחיזתה באמונה דרך ערוץ השמיעה ,אנו מגבשים את המצפן המוסרי המנחה אותנו בהליכותינו .המצפן הזה אינו מורה לנו רק על הדיוק במושגים ,אלא על הלך הרוח שבו עלינו לקבל את אתגרי החיים. המצפן הפנימי מורה לנו כי יושר מוסרי מתחיל ביכולת להודות שיש משהו הגדול ממני. כשם שאיננו יכולים לטעון שאנו מבינים את כל נבכי ההנהגה האלוהית ,כך אל לנו לנסות ולכופף את רצון ה' אל תוך האילוצים של ההיגיון האנושי שלנו .ההכרה בכך ששמע קודם לדע ,היא השיעור המוסרי הגדול ביותר בענווה :אדם נדרש לעמוד מול האמת כפי שהיא,

להכיר במגבלות כוחו השכלי ,ולקבל את הדרכת התורה מתוך נכונות להקשיב גם כשהדבר דורש מאיתנו לוותר על הנוחות האינטלקטואלית שלנו. עוד מורה המצפן כי הערך המוסרי טמון ביכולת ההתבטלות .העובדה שקריאת האמונה נפתחת בקריאה לשמיעה ,מלמדת אותנו שגם אם האדם מרגיש שהוא איבד את הדרך או שהשאלות הכבדות מכבידות עליו ,הפתח תמיד קיים דרך הפעולה הפשוטה של הקשבה וקבלת סמכות .זהו מצפן המגן מפני הניכור .הוא מלמד שהחיים אינם תלויים רק במה שאנו משיגים בשכלנו ,אלא בנכונות שלנו להתמסר לקולו של הבורא ,שהיא היא המחברת אותנו אל מקור החיים. הנהגה זו מחזקת את האדם שלא לבקש את הקיצורים השכליים .המצפן מבקש מאיתנו להשקיע את המאמץ המדויק ,להטות אוזן ,לפתוח את הלב ,ולהניח לדעתנו האישית לשקוט. המסירות להקשבה כפי שהיא ,ללא ניסיון להסביר או לתרץ ,היא המעניקה את עומק השקט הנפשי והיא שמחברת אותנו באמת אל הנצח. מן המצפן הפנימי שגיבשנו ,אנו אוספים אל תרמילנו צידה לדרך ,תובנות מוחשיות המלוות את האדם בחייו האישיים ובסדרי יומו .אנו לומדים כי השמיעה אינה רק פעולה טכנית של קליטת צלילים ,אלא היא עמידה בטלה ומודעת מול הבורא .התובנה המעשית המלווה אותנו היא שקבלת עול מלכות שמים דורשת מאיתנו להשקיט את הרעש הפנימי .כאשר אדם משכיל לעצור את המרוץ המחשבתי ,להטות אוזן ולהקשיב לקול האמת ,הוא אינו רק מקיים מצווה ,אלא הופך לכלי קיבול המאפשר לדבר ה' לחדור אל עומק הווייתו .עוד אנו למדים שיושר פנימי מתחיל בהכרה בכך שאין עלינו חובה להבין את כל סודות הבריאה, אלא עלינו להישאר קשובים להדרכה האלוקית המלווה אותנו בכל עת ,שכן כל פעולה של הקשבה היא פתח לחיבור עמוק ונצחי שאינו תלוי בהשגות שכליות משתנות.

עיקר העניין: הסוד הגדול של קריאת שמע טמון בבחירה במילה שמע כפתח לאמונה ,המלמדת אותנו כי יסוד החיבור לבורא אינו נעוץ בהבנה שכלית אלא בהקשבה עמוקה. השמיעה היא מעשה של ביטול דעת האדם מול אחדותו יתברך ,והיא מורה לנו כי הענווה היא התנאי ההכרחי להשגת האמת .כאשר אדם נדרש להקשיב ,הוא משיל מעליו את היומרה להשיג את הכל בכוחות עצמו ומאפשר לקול האלוקי להנחות אותו .הבחירה בשמיעה היא הבחירה להיות בן חורין מהשגותיו האישיות ,מהטלטלות השכליות ומהצורך הבלתי פוסק להצדיק כל דבר ,ובכך היא מאפשרת לאדם למצוא יציבות פנימית בתוך עולם משתנה ,מתוך דבקות פשוטה וטהורה שאין לה סוף. היכולת להקשיב במקום לנתח היא המפתח לחיים מאוזנים ,בהם האדם אינו טרוד בהסברים אלא נוכח באופן מלא במפגש עם האמת .מי שמשכיל לשמוע את קול ה' בתוך המולת החיים ,זוכה לכך שנפשו הופכת לכלי קיבול לקדושה מתחדשת, שבה כל הקשבה היא צעד נוסף אל עבר הנצח.