האם אדם המניח תפילין רשאי לאכול או לשתות כשהן עליו? הוכח מפרשת השבוע!
האם אדם המניח תפילין רשאי לאכול או לשתות כשהן עליו? הוכח מפרשת השבוע! האור הבוקר עולה בבית המדרש ,דממה דקה אופפת את הכל ,ורק רחש הדפים המהפכים נשמע בחלל .האדם יושב ,כרוך וקשור באותות קדושה ,זרועו וראשו מעוטרים באותה עדות עתיקה .הנה ,ברגע של הפוגה מן הלימוד ,הוא מושיט ידו אל כוס התה המהבילה שעמדה בצד ,או אולי אל פרי קטן שהונח על השולחן .האם באותו רגע…
האם אדם המניח תפילין רשאי לאכול או לשתות כשהן עליו? הוכח מפרשת השבוע! האור הבוקר עולה בבית המדרש ,דממה דקה אופפת את הכל ,ורק רחש הדפים המהפכים נשמע בחלל .האדם יושב ,כרוך וקשור באותות קדושה ,זרועו וראשו מעוטרים באותה עדות עתיקה .הנה ,ברגע של הפוגה מן הלימוד ,הוא מושיט ידו אל כוס התה המהבילה שעמדה בצד ,או אולי אל פרי קטן שהונח על השולחן .האם באותו רגע ,כשקדושת התפילין מונחת על בשרו ,הוא אינו עובר את הגבול המתוח שבין הקודש לבין ענייני החול? הרי תפילין ,אותם "אותות" שנצטוונו עליהם ,הם כתר על ראשו של אדם ,ומחשבה עולה בלב :שמא האכילה, ולו הקלה ביותר ,היא בבחינת זלזול באותה הילה המקיפה אותו? והנה הלב מתלבט ,הנשמה חרדה ,האם מותר לשלב בין הצימאון לבין העיטור הקדוש ,או שמא נדרשת כאן זהירות שאין למעלה הימנה .התחושה היא של דריכות ,של עמידה לפני המלך ,והשאלה מנקרת: היכן עובר הקו הדק שבין האדם העובד את בוראו לבין האדם המבטל את קדושת האות? התורה הקדושה מציבה לנו את יסוד המצווה בפרשת ואתחנן ,בדברים אותם אנו קוראים בכל יום בתוך פרשיות קריאת שמע :וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך (דברים ו ,ח) .ציווי זה אינו רק פעולה טכנית של קשירה ,אלא יצירת חיבור נצחי ,אות המעיד על בעלותו של הבורא על מחשבותינו ומעשינו. רש"י (על דברים ו ,ח) מבאר את עומק האות הזה :לאות על ידך ,זהו תפילין של יד שנקשרים על הזרוע ,והיו לטטפת בין עיניך ,אלו תפילין של ראש .רש"י מלמדנו כי אלו הם כלי קודש המביאים את האדם לידי התבוננות פנימית מתמדת. רבי אברהם אבן עזרא (על דברים ו ,ח) מבאר את לשון הטוטפת :כפי המפרשים ,היא לשון זיכרון ,כמו תכשיט המונח על המצח כדי שיהיה הדבר זכור תמיד לפני האדם .האבן עזרא מבאר שאין זה רק תכשיט חיצוני ,אלא כלי שנועד להטביע את יראת השם בנפש פנימה. הרמב"ן (על דברים ו ,ח) מוסיף ומחדש :כי האות שניתן לנו הוא עדות שלמה של אמונה, והתפילין הללו צריכים להיות מונחים על האדם בדרך שיהיה בה כבוד ויראה ,כי לא מדובר בבגד רגיל אלא במקדש מעט שעל גופו של אדם. הרד"ק (בספר השורשים ,ערך טטף) מבאר :שהטוטפת היא לשון של גבול וסימן ,וצריך שיהיה הסימן הזה מובחן על האדם ,שכל הרואה אותו ידע כי השם עליו ,וממילא ינהג בו האדם בכבוד הראוי למי שנושא שם שמים עליו. הספורנו (על דברים ו ,ח) מבאר את מטרת הקשירה :כדי שיהיו אותות על ידיך ומול עיניך, שתמיד יזכור האדם את חובתו ,ולכן עליו להיזהר מאוד בכל תנועה ותנועה שהוא עושה בעודו מעוטר בהם ,שמא יבוא לידי קלות ראש במקום של קדושה. תרגום אונקלוס (על דברים ו ,ח) מתרגם :ותקטור יתהון לאות על ידכון ויהון לטוטפת בין עיניכון .תרגום יונתן (שם) מרחיב :ותקטר יתהון לאת על ידכון ויהון לטוטפין בין עיניכון,
ויהון דכרין לכון קדם יי ,דאפיק יתכון מארעא דמצרים .המקורות הארמיים מדגישים את הזיכרון המתמיד שיוצרת הקשירה ,זיכרון שאינו פוסק ,ומכאן נובעת השאלה הגדולה האם אכילה שאינה מכובדת פוגמת בזיכרון מקודש זה. בגמרא במסכת ברכות (דף כג עמוד ב) איתא :אמר רבי יצחק ,הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס .ומפרש רש"י שם :שמא ישתכר ויתנהג בהם קלות ראש .הביאור הישיבתי בדברי הגמרא הוא שקדושת התפילין מחייבת את האדם להלך באימה וביראה, וסעודת קבע ,מעצם טיבה ,עלולה להוביל את האדם להסחת דעת ולערפול חושים ,דבר המנוגד בתכלית לעיטור שעל ראשו. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ב הלכה ג) מבואר :תפילין ,דברי תורה הם ,וצריכים גוף נקי .ומשמע שם שהקדושה אינה רק בזהירות מקלות ראש ,אלא בעצם המציאות של אדם האוכל ושותה כשהוא נושא על גופו את דברי התורה הכתובים בתפילין ,שדרושה רמה גבוהה של טהרה כדי שלא תהיה פגיעה בכבודם. בתוספות (שם ברכות דף כג עמוד ב ד"ה הנכנס) מבארים :אף על גב דמותר לאכול אכילת עראי, מכל מקום לכתחילה ודאי ראוי להחמיר ,שמא יבוא לסעודת קבע .מביאור התוספות עולה שהגדרת אכילת עראי אינה רק פטור הלכתי ,אלא הכרעה בנפש האדם האם הוא מסוגל לשמור על ריכוז רוחני גם בשעת האכילה ,או שמא העיסוק באוכל יסיח את דעתו מן הקדושה. הלב מתרחב ביראת הרוממות כשאנו ניגשים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם ובחדות מחשבתם שרטטו את גבולות הקדושה עבורנו .אנו עומדים מול דבריהם כמי שעומד לפני שערים נעולים ,מנסה להבין כיצד ניתן לשלב את הצרכים הגופניים הפשוטים של האדם עם האותות המקודשים המונחים על בשרו ,והרי לנו הדברים כפי שנתחדשו בבית מדרשם של ענקי הדורות. הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פרק ד הלכה טז) ביאר :ואם היו תפילין בראשו ובזרועו לא יאכל עמהם סעודת קבע אבל אכילת עראי מותר .בדברים אלו גילה לנו רבנו את ההבחנה הדקה שבין מהות הסעודה לבין היכולת לשמר את הקדושה ,שכן באכילת עראי אין אנו חוששים שמא יבוא האדם לידי קלות ראש המבזה את העיטור הקדוש שעל גופו. המאירי בחיבורו על מסכת ברכות (דף כג עמוד ב) ביאר :שכל שהאדם מניח תפילין אין לו לאכול אפילו אכילת עראי ,דהיינו שאין הבדל בין אכילה מועטת או מרובה ,כי האיסור הוא בעצם הקיום של אכילה ותפילין גם יחד .בדבריו אלו הוא מציב רף גבוה של זהירות ,שבו כל מגע עם אוכל נתפס כפעולה המקרינה גנאי על הקדושה המקיפה את האדם ,והוא תובע מאיתנו התבוננות פנימית ועמוקה יותר בכל רגע שבו אנו עטורים במצוות התפילין. השמש יורדת אל מעבר להרי יהודה ,צובעת את שמי בית המדרש באורות של בין הערביים, ואנו מתכנסים אל דברי האחרונים ,אותם מאורי עולם שביקשו לתרגם את יסודות הראשונים אל תוך המציאות היומיומית ,במאבק מתמיד על קדושת הרגע .כאן ,בתוך דפי הפוסקים, אנו מוצאים את ההכרעה החיה ,את אותה השתלשלות הלכתית המבקשת למצוא את האיזון העדין בין צרכי הגוף לבין הידור המצווה ,בעוד הדיון ניטש בעוצמה על גבולות האפשר.
מרן השולחן ערוך באורח חיים (סימן מ סעיף ח) פסק :אם היו תפילין בראשו ובזרועו לא יאכל עמהם סעודת קבע אבל אכילת עראי מותר .פסיקה זו מהווה עבורנו עמוד אש ,המבחין בין סעודה המסיחה את דעת האדם מיראת השמים שלו ,לבין אכילת עראי המותרת בשעת הדחק או בשעת לימוד ,כל עוד האדם נשאר מחובר לקדושה המקיפה אותו. המשנה ברורה באורח חיים (סימן מ ס"ק כ) בשם המטה יהודה ביאר :ששיעור אכילת עראי הוא שיעור כביצה ,כדין אכילת עראי בסוכה ,ואם אוכלים יותר מכך הרי זו סעודת קבע האסורה .בדבריו הוא מעניק לנו מידה מדויקת ,גבול ברור שנועד להגן על האדם מפני היגררות לקלות ראש מבלי משים. המשנה ברורה (שם ס"ק יט) בשם ספר שולחן שלמה חידש :אפשר דמה שפסק מרן שמותר לאכול אכילת עראי בתפילין ,דווקא במי שמניח תפילין כל היום ,אבל לא במי שמניחן רק בשעת קריאת שמע ותפילה .כאן נפתחת בפנינו תהייה נוקבת ,האם דרגת ההנחה משפיעה על היכולת להקל ,והאם המנהג להניח רק לזמן קצר מחייב אותנו ליותר זהירות וקדושה. בשו"ת תשורת שי בחלק א (סימן רטו) ביאר :שאין לחלק כן ,שהרי מרן השולחן ערוך פסק שנהגו שלא להניח תפילין כל היום אלא בשעת קריאת שמע ותפילה ,ואף על פי כן התיר אכילת עראי .מכאן הוא למד שאין יסוד לחלק בין סוגי האנשים ,וההיתר נשען על מהות האכילה הקלה שאין בה משום קלות ראש ,וזו הדרך הברורה שיש להורות. השקט בבית המדרש מוחשי ,כמעט ניתן למשש את היראה באוויר ,בעודנו צוללים אל דברי גדולי דורנו ורבותינו האחרונים .הם ניצבים אל מול השאלה הזו ,לא רק כפוסקי הלכה, אלא כרופאי נפשות המבקשים לדעת מהי ההנהגה הנכונה לאדם המבקש לדבוק בקדושת התפילין ,בעודו מתהלך בתוך חיי המעשה .ניכר כי הדיון הזה אינו רק טכני ,אלא הוא משקף את השאיפה הפנימית של כל יהודי שלא להניח את הקדושה מידיו ,גם כשהוא נצרך לצרכי גופו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק א אורח חיים סימן ג) ביאר :שגם בזמננו אין לשנות מההלכה הפסוקה ,ואף על פי שמנהג העולם להניח רק בזמן התפילה, הרי שמי שנוהג להמשיך ולהניח תפילין במשך היום ללימוד התורה ,רשאי לאכול אכילת עראי כפי שנפסק בשולחן ערוך ,ואין בזה משום זלזול ,אדרבה ,מי שמרבה זמן תפילין הרי הוא מרבה קדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן לז ס"ק יא) חידש :כי המנהג שלא להניח תפילין כל היום אינו משום שאין בזה מצווה ,אלא מחמת הקושי לשמור על גוף נקי ,ולכן מי שמרגיש בטוח בנקיותו ומעוניין להוסיף בשקידת התורה ,הרי זה דבר גדול וראוי להערכה ,ואין למנוע ממנו את האכילה המותרת בגדרי עראי. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן יב) ביאר :כי הנהגת גדולי ישראל ששתו קפה עם תפילין אינה הנהגה לכל אדם ,שכן אצלם הייתה האכילה כאין וכאפס לעומת דבקותם העצומה בתורה ,ואילו אדם רגיל צריך לבחון היטב אם האכילה הזו אינה מסיחה את דעתו מהקדושה המונחת עליו ,ולכן לכתחילה ראוי למי שאינו רגיל בכך ,לחלוץ את התפילין לפני אכילה.
השמש הולכת ומטה ,והרחוב בחוץ שוקק חיים ,אך בתוך כותלי הלב פנימה ,אנו מבקשים לתרגם את ההלכות הגבוהות לשפת היומיום של כל אחד מאיתנו .המציאות דוחקת ,השעות עוברות ,ואנו מוצאים את עצמנו בתוך סבך של רגעים שבהם המצווה פוגשת את הצורך האנושי .כעת ,מתוך דברי הפוסקים שראינו ,ננסה להבין כיצד הלכה למעשה ננהג במציאות החיים המורכבת ,כדי שהקדושה לא תהיה רחוקה מאיתנו ,אלא תהיה שזורה בכל צעד ושעל. אדם המניח תפילין בבית המדרש והתארכה שעת לימודו ,ומבקש לשתות כוס תה או לאכול פרי כדי להתרענן ולהמשיך בלימודו ,הנה למדנו שבאכילת עראי שהיא פחות מכביצה ,אין איסור בדבר .הנפקא מינה היא שאין צורך לחלוץ את התפילין עבור שתייה קלה או אכילה מזדמנת שאינה קבועה ,שכן הרף ההלכתי מתיר זאת ,והרי זה חלק מהידור המצווה למי שממשיך לשקוד על תלמודו ביראת שמים. עוד נפקא מינה למעשה היא בשאלה האם אדם שנצרך לארוחת בוקר של ממש ,שאינה נחשבת אכילת עראי ,יכול להקל בזה .כאן ההכרעה היא חד משמעית שאין להקל ,וחובה עליו לחלוץ את התפילין לפני שהוא ניגש לסעודה קבועה ,שכן החשש מקלות ראש וזלזול בקדושה הוא מוחשי ,ולא התירו הפוסקים אלא במה שמוגדר כאכילת עראי בלבד. ונפקא מינה נוספת עולה מתוך דברי האחרונים ,והיא נוגעת למי שמניח תפילין רק לשעת התפילה בלבד .אף על פי שההלכה מתירה אכילת עראי גם לו ,הרי שלמעשה ,ראוי לו לנהוג בזהירות יתרה ,ואם הוא ממילא מסיים את תפילתו ומתעתד לחלוץ את התפילין ,מוטב שיעשה זאת לפני האכילה ,כדי שלא יבוא לידי מצב של חוסר זהירות בקדושתן ,שכן כל היתר העראי הוא עבור מי שדרכו להישאר עטוף בהן ללימודו. העומק הטמון במחלוקת זו אינו רק גבול הלכתי בין סעודת קבע לאכילת עראי ,אלא הוא נוגע בשורש התפיסה של האדם את גופו מול האותות המקדשים אותו .כשאדם מעוטר בתפילין ,הוא נמצא במדרגה שבה הגוף עצמו הופך לכלי קיבול לקדושה אלוהית ,וכל פעולה טבעית כבסיסית ביותר – כמו בליעת מזון או לגימת משקה – עוברת תחת זכוכית מגדלת של יראת שמים .הרעיון העולה מן הסוגיה הוא שהתפילין אינם רק עיטור חיצוני ,אלא תזכורת פנימית לכך שהאדם הוא עבד המצווה בכל רגע ,גם בשעה שהוא ניזון. ביאור הרעיון הוא שאכילת קבע מסמלת במידה רבה את השקיעה בצרכי הגוף ,שבה האדם מתפנה מענייני הרוח ומתמקד בהנאה ובהשבעת הרעב .המעבר הזה לסעודת קבע הוא זה שיוצר את הנתק מהמצווה ,ולכן תבעו חכמים לחלוץ את התפילין כדי שלא ליצור סתירה בין עולם הקדושה לבין התמסרות לענייני החומר .לעומת זאת ,באכילת עראי ,שבה האדם אינו יוצא מגדרו ואינו מתמסר להנאה גופנית ,נשמר הרצף הרוחני ,והתפילין נשארים מונחים על גופו כעדות למציאותו של הבורא בתוך הוויית האכילה עצמה. נראה לבאר ששורש העניין הוא השאלה האם האדם מצליח להעלות את הצרכים הגופניים לרמה רוחנית .כאשר התפילין עליו ,האדם אינו יכול להתנהג כמי שאינו שייך לרשות הגבוה. האכילה הופכת להיות מבחן של מדרגה ,שבה נדרש האדם לשמור על ריכוז פנימי שלא ייתן
למזון לבטל את תחושת הנוכחות האלוקית .ככל שהאדם מחובר יותר למצווה ,כך הצרכים שלו הופכים להיות משניים ,והוא מסוגל לשמר את הקדושה גם בתוך הפעולות הכי ארציות, וזהו עומק הרעיון שאליו חתרו הפוסקים בהיתר האכילה המדוד. הנפש היהודית ,הצמאה תמיד לקרבת אלוקים ,מוצאת את עצמה לא פעם בתהייה פנימית עמוקה בין הרצון להיות מחובר לקדושת התפילין לבין צרכי הגוף הבסיסיים ביותר .החיבור הזה בין גוף לנשמה אינו מקרי ,הוא עצם מהותה של עבודת השם בתוך עולם החומר .כשאדם ניצב מול הבחירה אם לשתות כוס מים בעודו עטוף בתפילין ,הוא אינו דן רק בהלכה יבשה, הוא דן בזהות שלו ,בשאלה עד כמה הוא מסוגל להכניס את נוכחותו של הבורא אל תוך הרגעים הקטנים של חייו .זוהי הזמנה לאמונה חיה ונושמת ,שבה התפילין אינם רק רצועות עור ,אלא זרועות של אהבה המחבקות את האדם בכל מצב ומצב. ניתן להעמיק ולומר כי היכולת להישאר עם תפילין ,גם כשנצרכים לאכילה קלה ,דורשת ממנו מדרגה פנימית של מודעות ושל יראה .האמונה אינה מופרדת מן החיים ,היא אינה שמורה רק לשעת התפילה בבית הכנסת ,אלא היא קוראת לאדם להיות יהודי גם כשהוא ניזון ,גם כשהוא דואג לקיומו הפיזי .כאשר האדם נושא את תפילין עליו ,הוא מצהיר שהנשמה שלו שולטת בגופו ,שגם הצרכים הארציים אינם מנותקים מן האור האלוקי .זוהי הנהגה שמלמדת אותנו שלא לברוח מן המציאות ,אלא לקדש אותה ,להפוך את האכילה המזדמנת למעשה של קדושה ויראה. באופן זה ,אנו לומדים לחבר את האדם לנפשו ,להפוך כל פעולה יומיומית לביטוי של אמונה, מבלי להישאב אל תוך הניתוק והפירוד .האמונה המבקשת להיכנס אל תוך חדרי החדרים של האדם ,מביאה איתה עומק חדש ,שבו התפילין הם המצפן הפנימי ששומר על האדם שלא יאבד את עצמו בתוך העיסוקים החומריים .מתוך כך ,האדם הופך להיות כלי קיבול לקדושה שאינה פוסקת ,אלא ממשיכה להאיר לו גם כשהוא שותה ,גם כשהוא לומד ,גם כשהוא עובד, ובכך הוא משיג את המטרה הנעלה של להיות עובד השם בכל עת ובכל מצב. כשאדם ניצב בתוך עולמו הפנימי ,הוא מגלה כי המצפן שמלווה אותו אינו רק רשימת כללים חיצונית ,אלא כוח פנימי המבקש לדייק את אורחות חייו .היחס לקדושת התפילין בשעת האכילה חושף לפנינו תמונה מוסרית של כנות פנימית ,שבה אנו נדרשים לבחון מהו הרצון האמיתי המניע אותנו ברגעים שבהם אנו מבקשים לשלב בין הצרכים הגופניים לבין היראה .לא מדובר בחיפוש אחר פשרות כדי להקל על עצמנו ,אלא בניסיון כן ואמיתי למצוא את הדרך הנכונה ביותר לעמוד לפני הבורא ,מתוך כבוד עמוק ורגישות לנשמתנו. התפילין המונחים על האדם מהווים עבורו תזכורת תמידית לכך שהוא שייך למציאות גבוהה יותר ,וכל תנועה שלו צריכה להיות מכוונת ומדודה .המוסר הפנימי כאן מנחה את האדם שלא לחפש את היתר האכילה רק מתוך נוחות ,אלא להשתמש בו במידת הצורך בלבד, מתוך תחושת אחריות שלא לפגוע בכבוד הקדושה .האדם נדרש לפתח לעצמו רגישות, לדעת מתי הוא פועל מתוך צורך גופני אמיתי שיכול להשתלב עם הלימוד ,ומתי הוא מונע מתוך נטייה להקל ראש שעלולה להוביל לשחיקה של יראת השמים שלו.
בסופו של דבר ,המצפן הזה נבנה מתוך מודעות למדרגה האישית של כל אדם .המוסר הישר מלמד אותנו שלא כל הנהגה של גדול עולם מתאימה לכל אחד ,וכי הבחירה להחמיר על עצמו ולהימנע מאכילה כשיש עליו תפילין היא ביטוי של יראת כבוד טהורה שאינה זקוקה לראיות .העיקר הוא לא להיתפס בסיסמאות או בחיקוי חיצוני ,אלא לחיות את חיינו מתוך התבוננות פנימית כנה ,המבקשת בכל רגע נתון רק את קרבת השם ואת הנהגה שראויה לבן תורה המבקש לעלות במעלות הקדושה. מתוך הסוגיה שלפנינו ,עלינו לאמץ תובנות שיאירו את חיינו המעשיים .התובנה הראשונה היא כי הקדושה אינה נמדדת רק בטקסים רשמיים ,אלא ביכולת להפגין יראת כבוד גם ברגעים הארציים ביותר .כשם שאנו נזהרים בכבוד התפילין ,עלינו ללמוד להחדיר את הכבוד הזה לכל פעולה בחיים ,מתוך הבנה שכל רגע הוא פוטנציאל לחיבור רוחני .התובנה השנייה היא חשיבותה של כנות פנימית .אין לנו צורך לחפש היתרים המבוססים על הנהגות של יחידי סגולה שאינם תואמים את מדרגתנו .עלינו להיות ישרים עם עצמנו ולבחור בהנהגה המעוררת בנו יראה ואהבה ,ולא כזו שמחפשת את הדרך הנוחה ביותר .כאשר אדם בוחר בזהירות ומעדיף את הקדושה על פני הנוחות ,הוא בונה את אישיותו ככלי קיבול ראוי להשראת השכינה.
עיקר העניין: ההלכה מלמדת אותנו גבולות ברורים ,אך אלו הם רק קווי מתאר למסע אישי של עבודת השם .אכילת סעודת קבע בתפילין נאסרה בשל החשש מאובדן המודעות והכבוד הראוי לעיטור הקדוש ,בעוד שאכילת עראי הותרה ,אך הותרה בצמצום ובזהירות .כאשר אנחנו עטופים באותות של קדושה ,עלינו לזכור כי המטרה היא להישאר מחוברים ,להישאר במדרגה ,ולא לתת לחומר להשתלט על רוחנו .גדולי ישראל ששתו קפה בטלית ובתפילין עשו זאת מתוך דבקות שאין לנו אלא להתפעל ממנה ,אך החיקוי החיצוני אינו המטרה .המטרה היא השורש ,הפנימיות ,היראה .וכל אחד מאיתנו נקרא לגלות את העומק הזה בדרכו שלו ,מתוך הבנה כי התפילין אינם רק על ראשו של אדם ,אלא הם חקוקים על לוח לבו ,מלווים אותו בכל צעד ,בכל פעימת לב ,ובכל לגימה ,ומזכירים לו תמיד מי הוא ומהו ייעודו בעולם. הזהירות בכבוד התפילין משקפת את עומק הנשמה המבקשת לדבוק בבורא גם בתוך המציאות המשתנה .ככל שהאדם מרחיב את גבולות הקדושה בחייו ,הוא זוכה להפוך את יומו כולו לעבודה אחת גדולה ושלמה.