התהפכה הרצועה של התפילין האם תתהפך גם זכותך על המצווה? הוכח מפרשת השבוע!

התהפכה הרצועה של התפילין האם תתהפך גם זכותך על המצווה? הוכח מפרשת השבוע! הבוקר עולה ,והאדם ניצב מול המראה ,עוטף את זרועו ואת ראשו ברצועות עור שחורות, מבקש לקשור את נשמתו אל רבש"ע .בלב שליו הוא מסיים את תפילתו ,אך לפתע ,מתוך רפרוף של רגע ,עיניו צדות מחזה זר :הרצועה ,אותה עדות חקוקה בבשר ,הפכה את צבעה. השחור ,שהיה אמור להפציע כלפי חוץ כעדות ליראת שמים ,נבלע…

התהפכה הרצועה של התפילין האם תתהפך גם זכותך על המצווה? הוכח מפרשת השבוע! הבוקר עולה ,והאדם ניצב מול המראה ,עוטף את זרועו ואת ראשו ברצועות עור שחורות, מבקש לקשור את נשמתו אל רבש"ע .בלב שליו הוא מסיים את תפילתו ,אך לפתע ,מתוך רפרוף של רגע ,עיניו צדות מחזה זר :הרצועה ,אותה עדות חקוקה בבשר ,הפכה את צבעה. השחור ,שהיה אמור להפציע כלפי חוץ כעדות ליראת שמים ,נבלע פנימה ,והצד השני ,הבהיר והחלק ,מביט אליו ככתם על הלוח .תחושת חלחלה קרה חודרת אל הלב ,וזיכרונות של גדולי עולם ,כאותו רב הונא שכיסה את ימיו בשק ותענית על רצועה שסרחה ,מהדהדים בראשו .האם הקשר הקדוש הזה ,שהיה אמור להחזיק אותו בקרבת המלך ,הפך ברגע אחד למעשה שהסב לו חובה במקום זכות? הלב רועד ,האוויר בחדר נראה כבד פתאום ,והשאלה הפשוטה על צבעה של רצועה הופכת למערבולת של חשבון נפש ,דריכות וחיפוש אחר תשובה מוחשית בתוך עולם של קדושה וצל. כשאנו ניגשים אל מקורות התורה ,אנו פוגשים את היסוד העמוק למצווה זו ,המצווה לקשור את הדברים על היד ובין העיניים .הציווי אינו רק על קיום המצווה ,אלא על אופן קיומה המדויק ,הראוי להופיע בשלמותו בלא פגם .בפרשת ואתחנן (דברים ו ,ח) אנו קוראים: וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך .המילים הללו אינן רק תיאור ,הן תשתית להלכות רבות הנלמדות מאותה קשירה. רש"י (על דברים ו ,ח) ביאר :לאות על ידך ,שיהא סימן על ידך .בפירושו זה הוא מדגיש את העיקרון שהמצווה צריכה להיראות כסימן ברור של קדושה .כאשר הסימן משתבש או מתהפך ,הרי שהאדם אינו מציג את האות כפי שציווהו הבורא ,ובכך נשמט הטעם של היות הדבר אות גלוי. רבי אברהם אבן עזרא (על דברים ו ,ח) ביאר :והיו לטוטפת ,הנה הם כמו תכשיט ,וצריך שיהיה התכשיט הזה מונח כראוי כדי שיהיה מכובד בעיני הרואים .עומק דבריו מלמדנו כי הקדושה נדרשת להופעה חיצונית נאותה ,וכאשר היפוך הרצועה פוגם בנאותות זו ,הרי שהיא נגרעת ממעלתה כתכשיט קדוש. הרמב"ן (על דברים ו ,ח) ביאר :כי אלו התפילין הם עדות לשעבודנו להקדוש ברוך הוא, וצריך שיהיה האות הזה שלם ומדויק בכל פרטיו ,שכל שינוי קל בו משנה את משמעותו כלפי שמים .ההבנה המזדקרת כאן היא שהרצועות הן חלק בלתי נפרד מהאות ,ושלמותן היא חלק משלמות העדות. הספורנו (על דברים ו ,ח) ביאר :שיהיה זה אות על ידך ,שיכירו הכל שאתה עבד השם ,ועל כן עליך להקפיד שייראה השחור החיצוני כפי מסורת אבותינו ,שכן היפוך הרצועה מונע את הופעת האות בצורתו הראויה. תרגום אונקלוס (על דברים ו ,ח) מתרגם :ותקטור יתהון לאת על ידכון .תרגום יונתן (שם)

מרחיב :ותקטר יתהון לאת על ידכון ויהון לטוטפין בין עיניכון ,ויהון דכרין לכון קדם יי. המקורות הארמיים הללו מחדדים שהאות צריך להיות סימן של זיכרון לפני הבורא ,ומכאן נובעת החומרה הגדולה בהתהפכותו ,שכן ייתכן שזיכרון זה אינו מופיע כראוי. הדממה בבית המדרש מוחשית ,ואנו מתקרבים אל דברי חז"ל ,המבטאים את החרדה הגדולה מפני כל פגם בקדושת התפילין ,כאילו כל רצועה היא עולם ומלואו של יראת שמים. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כה עמוד א) איתא :רב הונא יומא חד אתהפכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא .הדיון הישיבתי כאן אינו רק על גדר ההלכה ,אלא על גודל ההקפדה שנדרש האדם להפגין כלפי כלי קודש אלו ,שכן רב הונא חש כי היפוך הרצועה מנתק אותו מן הדיוק האלוקי המוחלט הנדרש במצווה. רש"י (שם דף כה עמוד א ד"ה אתהפכא) ביאר :השחור בפנים ,דרצועה שחורה נראית בחוץ הלכה למשה מסיני .הפירוש הפשוט מניח את היסוד לכך שהצבע השחור אינו קישוט ,אלא חלק ממסורת עתיקה ובלתי משתנה ,וכל סטייה ממנה היא ערעור על יסוד המצווה כפי שניתנה למשה בסיני. תוספות (שם דף כה עמוד א ד"ה יתיב) ביאר :דמשום דהיה רגיל ללמוד בהן ,החשיב את הדבר לפשיעה גדולה .הביאור הוא שככל שאדם דבק יותר במצווה ,האחריות שלו לפרטיה ודקדוקיה גדולה יותר ,והיפוך הרצועה נתפס אצלו כסימן לרפיון בזהירותו האישית. אנו מתכנסים אל דבריהם של ענקי הראשונים ,אשר בחדות מחשבתם ובקדושת יראתם, העמידו לנו את משמעות שלמות הרצועות לאשורן .אנו צועדים בנתיבי הפירושים ,מנסים להבין האם כל רגע של רשלנות או מקריות מוריד את ערכה של המצווה ,והנה לפנינו הדיוקים המופלאים שסללו את דרכנו. הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פרק ג הלכה יט) ביאר :ולעולם יזהר להיות פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותם על ידו ועל ראשו .מתוך דברי רבנו עולה כי המוקד של הזהירות הנדרשת מופנה אל רגע ההנחה ,שבו האדם קושר את הקשרים ,ואם הקפיד בזה, הרי שקיים את המצווה כתיקונה. הרא"ש בספרו על מסכת מועד קטן (פרק ג סימן ה) ביאר :את תשובות הגאונים בעניין רב הונא ,ומציין שיש מי שכתב שהוא חיוב גמור למי שהתהפכה לו רצועה ,ויש מי שכתב שהוא רק מידת חסידות וזהירות יתירה .הוא מציב בפנינו את השאלה המוסרית :האם כל מה שראינו אצל גדולי עולם הוא חובה המוטלת על כולנו ,או שמא זהו ביטוי לעומק הקשר האישי שלהם למצווה ,שאינו מחייב את כלל הציבור באותו האופן. מהר"י אבוהב בפירושו על הטור (אורח חיים סימן כז) ביאר :שדייק מלשון הרמב"ם שאין להקפיד אלא בשעת הנחה ,אבל אם הניחם כתיקנן ואחר כך התהפכו אין בכך פשיעה .הוא מבאר כי אם האדם השקיע את הדעת והכוונה ברגע הקשירה ,הרי שאין אנו באים בטרוניה

על מה שקרה לאחר מכן מכוח התנועה הטבעית של הגוף ,שכן אין האדם נדרש לשמירה אבסולוטית שאינה בת השגה. השמש נמוכה ,וקרני אור רכות חודרות מבעד לחלונות בית המדרש ,מאירות את הדפים המצהיבים שבהם חקקו האחרונים את הכרעותיהם .אנו עומדים לפני ענקי הפסיקה ,אלו שקבעו את גדרות החסידות מול שורת הדין ,ומבקשים להבין את משקל הרצועה על כף המאזניים שלפנינו .כאן מתברר כיצד מילים של גמרא עתיקה הופכות להנחיה מוחשית, מיושמת ושקולה ,עבור אדם המבקש לשמור על שלמות מצוותו ביראת כבוד. מרן הבית יוסף באורח חיים (סימן כז) ביאר :שאף על פי שיש מתשובות הגאונים שסברו שמי שהתהפכה לו רצועה מחויב בתענית משום פשיעה ,הרי שדעת הבית יוסף עצמו נוטה שאין זה חיוב גמור ,והחומרה יתירה שייכת בעיקר לרצועת הראש שבה ההידור הוא חלק מעיקר המצווה .בדברים אלו הוא מתווה לנו נתיב של זהירות שאינה הופכת למעמסה שאין הציבור יכול לעמוד בה ,אלא כזו המדגישה את החובה להישמר ולהיזהר. המשנה ברורה באורח חיים (סימן כז ס"ק לח) ביאר :שאם נהפכו הרצועות ,הרי שמידת חסידות היא להתענות או לפדות בצדקה ,ומדייק שאין להקפיד אלא על מה שמקיף את הראש ואת הקיבורת פעם אחת ,אבל מה שכורך לאחר מכן ומה שמשתלשל למטה ,אין בזה חיוב גמור של היפוך .בדבריו הוא מציב לנו גבולות מדויקים ,מפריד בין עיקר המצווה לבין הנהגות של הידור והשלמה ,ובכך הוא מעניק לנו את הכלים להבחין בין עיקר לטפל. הגאון בעל האשל אברהם מבוטשאטש באורח חיים (סימן כז) ביאר :שהתענית המפורסמת המוזכרת בגמרא אינה אלא במקרה שהייתה הרצועה מהופכת כל היום או למצער כל זמן קריאת שמע ,ורק אז שייך להחשיב את הדבר כפשיעה המחייבת השלמה .הוא מחזק את ידינו ומלמדנו שאין למהר ולהחמיר במקרה של היפוך רגעי ,שכן העיקר הוא הקיום המלא של זמן המצווה ,וכל עוד הדבר נעשה ללא כוונה של זלזול ,הרי שיש מקום להקל. הגאון בעל אות חיים ושלום ממונקטש באורח חיים (סימן כז ס"ק יז) ביאר :שאין לומר שבגלל שנהפכה הרצועה זמן מה ביום יתחייב אדם בתענית ,שכן גם מי שלא הניח תפילין באותו זמן כבר יצא ידי חובה אם הניח ברגע אחר ,ומכאן שאין מדובר בביטול מצווה גמור .דבריו אלו מהווים עבורנו נחמה והדרכה למציאות ימינו ,שבה אנו מבקשים לקיים את המצווה מתוך שמחה ויראת שמים ,ללא פחד וחרדה מכל היפוך קל. האוויר בבית המדרש ספוג בתורה ויראה ,ואנו מתכנסים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר עמדו על המשמר וביקשו לברר מהי הדרך הנכונה לנהוג במציאות החיים שלנו .הם ניגשים אל רצועות התפילין לא כאל חפץ דומם ,אלא כאל עדות חיה ונושמת של קדושת ישראל ,ומתוך כך הם מפלסים את דרך הזהירות וההידור ,תוך שהם משלבים את הדיוק ההלכתי עם הבנה רחבת לב לצרכיו של האדם המשתדל לעבוד את בוראו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק א אורח חיים סימן ג) ביאר :שאף על

פי שיש לחוש לשיטות המחמירות ברצועות תפילין ,הרי שאין לקבוע הלכה למעשה שמי שרצועתו התהפכה מחויב בתענית ,בפרט בימינו שהציבור אינו רגיל בכך .הוא מדגיש כי העיקר הוא להקפיד לכתחילה על ההידור ,אך בדיעבד ,אם קרה הדבר ,יש להסתפק בנתינת צדקה או בקבלת הנהגה טובה ,ואין צורך להכביד על האדם בדרכי פרישות שאינן תואמות את מציאות זמננו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן יג) ביאר :כי ההקפדה על צד השחור ברצועות היא אכן יסוד חשוב בהלכות תפילין ,אך יש להבחין היטב בין היפוך המתרחש בשעת ההנחה ,שאז על האדם לתקן זאת מיד ,לבין היפוך המתרחש תוך כדי תנועה ,שבו אין האדם נחשב כמי שביטל מצווה .הוא מוסיף כי ראוי לכל ירא שמים לבדוק את תפיליו לפני ההנחה ,ופעולה זו היא התיקון הטוב ביותר למניעת תקלות ולשמירה על שלמות המצווה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילין סימן כז) ביאר :כי גם מי שהתעורר בו ספק אם הרצועות היו הפוכות במהלך זמן קריאת שמע ,אינו צריך לחשוש שמא לא יצא ידי חובה ,שכן כל עוד התפילין היו מונחים במקומם ,יש לנו ללכת אחר הרוב שקשרם כתיקנם .הוא מדריך אותנו לנהוג בזהירות ובהידור ,אך מורה לנו שלא לתת לחרדה להשתלט על עבודת השם ,ולמצוא את האיזון הראוי שבין יראת שמים לבין יישוב הדעת. השעה מתקדמת ,ואנו מבקשים לזקק את הדברים מתוך דפי הפוסקים אל תוך חיי המעשה שלנו .כאשר אדם מתעטף בתפילין בבוקר ,כל תנועה היא בעלת משמעות ,אך אנו נדרשים לדעת היכן עובר הגבול בין הזהירות הנדרשת לבין החרדה המיותרת .מתוך דברי גדולי הדורות שראינו ,עולים כמה עקרונות מנחים למעשה ,המאפשרים לנו לשמור על המצווה בהידור מבלי לאבד את שלוות הנפש. נפקא מינה ראשונה היא בשאלה מה עושים ברגע שרואים שהרצועה התהפכה .אם הדבר קרה בזמן ההנחה ,הרי שברור לכל שחובה לתקן את המצב מיד ,שכן זוהי שעת העיצוב של הקשר .אולם אם הדבר התרחש תוך כדי תפילה או לימוד ,עלינו לבחון את המצב :אם מדובר ברצועה שעל הראש או בקיבורת ,הנחשבות לעיקר המצווה ,ראוי להקפיד ולתקן, אך אין צורך לחשוש שמא המצווה כולה נפסלה .הנפקא מינה היא שתיקון מידי הוא הדרך הנכונה לצאת מכל ספק. נפקא מינה שנייה עולה לגבי הצורך בכפרה .למדנו כי תענית היא הנהגה של חסידות ולא חובה גמורה מן הדין ,בפרט בימינו .לכן ,אם אדם גילה שהרצועות היו הפוכות לאורך זמן, הדרך הראויה והמעשית היא פדיון בצדקה או קבלת הנהגה טובה לעתיד .זהו פתרון המשלב בין רצינות כלפי המצווה לבין הבנה שאין אנו רוצים להוסיף חומרה על הציבור בדרכים שאינן מצויות ,כפי שהורונו גדולי הפוסקים. נפקא מינה שלישית היא בנוגע לחלקי הרצועה שאינם עיקרי המצווה ,כגון הכריכות שעל הזרוע או השתלשלות הרצועה מתחת לראש .כאן ההכרעה היא שאין כלל חובה לעכב את

התפילה או לחשוש בשל היפוך בחלקים אלו ,שכן אין זה פוגע בעיקר הדין .הנהגה נאה היא להקפיד גם בזה למען נוי המצווה ,אך בהחלט אין מקום לחרדה או לצורך בכפרה ,שכן אלו אינם חלק ממה שמוגדר כבגדי המצווה העיקריים.

היפוך הרצועה ,המעורר באדם חרדה כה גדולה ,אינו מקרי .הוא משקף את המאבק התמידי של האדם על הדיוק .בתפילין ,שהם הכתר והעדות של עם ישראל ,כל פרט הוא עולם ומלואו .השחור ,הצבע החיצוני ,מייצג את ההתמסרות של האדם אל מול רשות הגבוה, את הצניעות ואת הביטול של הרצון העצמי אל מול הציווי האלוקי .כאשר הרצועה מתהפכת, נוצר בלב האדם תחושת ניתוק – האם אני עדיין מחובר? האם המסר שאני מעביר לעצמי ולעולם הוא המסר האמיתי?

הרעיון העמוק הוא שהאדם הוא בעצמו רצועה בידיו של הקדוש ברוך הוא .כפי שהרצועה חייבת להיות מונחת בצורה מסוימת כדי להעביר את המסר שלה ,כך גם האדם נדרש לדייק את הליכותיו ואת כוונותיו .ההתהפכות היא תזכורת לכך שהאדם הוא שביר ,ושהוא זקוק להשגחה תמידית כדי להישאר בדרך הישרה .החומרה שנקטו גדולי ישראל בהיפוך הרצועה אינה מגיעה ממקום של פחד מעונש ,אלא מתוך כיסופים לשלמות .הם הרגישו שכל סטייה קטנה היא החמצה של המפגש הקדוש עם הבורא יתברך ,והרצון להיות דבוקים בו באמת, דחף אותם לנקוט בדרכים של תשובה ושל תיקון גם על דברים שנראים לנו כפרטים שוליים.

מכאן אנו למדים שהקפדה על הדיוק היא ביטוי לאהבה .כשם שאוהב מקפיד על כל פרט קטן שנוגע לאהובו ,כך האדם המבקש את קרבת ה' מקפיד על תפיליו .ההתהפכות היא לא רק תקלה טכנית ,היא רגע של התעוררות שקורא לאדם לחזור ולבדוק את הקשר שלו ,את ההידוק של הרצועות על זרועו ועל ראשו ,ואת ההידוק של הקשר הפנימי שבין נשמתו לבין המצוות .זוהי הזמנה לעבודת השם שאינה פועלת על אוטומט ,אלא מתוך מודעות ,תשומת לב ,ורצון עמוק שכל הופעתנו תהיה קודש לה’.

הנפש היהודית מחפשת את הדיוק לא מתוך כבילות ,אלא מתוך הכרה בעוצמה הרוחנית הטמונה בכל פסיעה של עבודת השם .התפילין ,המונחים על הראש ועל הזרוע ,אינם חפץ של מה בכך; הם המעטפת החיצונית שדרכה מתבטאת הפנימיות היהודית .כאשר רצועה מתהפכת ,נפשו של האדם מתכווצת לרגע ,שכן הוא חש שמא המעטפת הזו ,שאמורה להכיל את האור האלוקי ,אינה ישרה כפי שהיא צריכה להיות .המחשבה הזו מולידה בלב האדם עומק חדש ,שבו הוא מבין שהחיצוניות והפנימיות קשורות בקשר בל יינתק – השחור החיצוני של הרצועה הוא שיקוף של ענווה ושעבוד פנימי של הלב.

במחשבה זו טמון הלקח שכל היפוך קטן בחיים – כל רגע שבו אנו סוטים מהדרך ,כל מחשבה שאינה תואמת את הרצון העליון – דורש מאיתנו עצירה ובחינה .אם על רצועה גשמית אנו נדרשים לתשומת לב כה רבה ,על אחת כמה וכמה שומה עלינו לדייק את רצועות הנשמה שלנו ,שלא יתהפכו כלפי חוץ לדברים שאינם לכבוד שמים .זוהי ההזמנה הגדולה של

התפילין :להפוך את האדם ליצור שכולו אומר כבוד ,שבו אין הבדל בין המבט הפנימי לבין ההתנהגות החיצונית ,וכל פעולה קטנה כגדולה נעשית מתוך שקיפות ובהירות. מתוך כך ,האדם הופך להיות כלי קיבול נאמן ,המקבל על עצמו את עול מלכות שמים באהבה ובדיוק .ההבנה שאין אנו מחפשים היתרים קלים ,אלא שואפים לשלמות שבה האותות הללו מונחים כראוי ,מעניקה לאדם יציבות פנימית .גם אם התהפכה הרצועה בדרך, האדם יודע שתפקידו הוא לתקן ,להחזיר לעצמו את הדיוק ,ולהמשיך קדימה מתוך הבנה שכל תיקון שכזה מחזק את הקשר שבינו לבין בוראו .האמונה החיה הזו אינה מבקשת מאיתנו להיות מלאכים ,אלא להיות אנשים עובדים ,שמתקנים את דרכיהם מתוך אהבה גדולה למצווה ,ומתוך רצון עמוק שכל רצועה וכל קשר בחייהם יהיו מכוונים כלפי מעלה. ההתבוננות ברצועות התפילין אינה מסתיימת בהלכות טכניות ,אלא פותחת צוהר אל ההיכל הפנימי של המוסר היהודי .כאשר אנו נדרשים לדיוק כה רב בפריט חיצוני ,אנו לומדים שיעור עמוק ביושרה אישית .היפוך הרצועה מהווה מראה לכל אותן פעמים בחיים שבהן אנו מציגים כלפי חוץ דמות אחת ,בעוד שפנימיותנו ,הנסתרת מעין הבריות ,אינה תואמת את הופעתנו .השאיפה לשחור החיצוני של הרצועות היא דרישה לאחדות שלמה בין הפנים לחוץ ,דרישה שכל מה שמוקרן מאיתנו החוצה יהיה אמת מזוקקת מתוך עבודת הלב. אנו למדים מוסר מיוחד מכך שגדולי עולם ראו בהיפוך רצועה הזדמנות לתשובה .המוסר הישר מלמד אותנו שאין אדם חסין מטעויות ,אך גדולת האדם נמדדת ביכולתו לעצור, להודות בטעות ,ולתקן אותה מתוך כובד ראש .כשאדם בוחר להקדיש זמן לתענית או לצדקה בגלל סטייה שנראית קטנה ,הוא מחנך את עצמו לרגישות רוחנית .הוא אינו מקל ראש ברשלנות ,ומפתח בתוכו מידה של יראת שמים שאינה מסתפקת במינימום הנדרש, אלא חותרת למקסימום האפשרי .זהו מוסר שאינו צומח מתוך פחד ,אלא מתוך אהבת המצווה שאינה יכולה לסבול פגם ביופיה. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי הזה בונה בנו אישיות שאינה נשברת מכישלונות .הידיעה שניתן לתקן את מה שהתהפך ,בין אם ברצועות התפילין ובין אם במהלך החיים ,מפיחה בנו תקווה .המוסר אינו דורש מאיתנו להיות חפים מכל טעות ,אלא להיות אנשים שערים לטעויותיהם ,ושיודעים שכל היפוך הוא הזדמנות חדשה להידוק הקשר עם בורא עולם .זוהי דרך של צמיחה ,שבה כל רגע של זהירות ודיוק הופך אותנו לראויים יותר לעטות על עצמנו את אותות הקדושה ,ולחיות חיים של אמת ויראה. מתוך הסוגיה שלפנינו ,עלינו לאמץ תובנות שיאירו את חיינו המעשיים .התובנה הראשונה היא כי הדיוק במצוות אינו רק עניין הלכתי קר ,אלא ביטוי של אהבת ה' המבקשת להגיש את המצווה בשלמותה ,ללא פגם .כשם שאנו נזהרים בכבוד התפילין ,עלינו ללמוד להחדיר את הכבוד הזה לכל פעולה בחיים ,מתוך הבנה שכל רגע הוא פוטנציאל לחיבור רוחני .התובנה השנייה היא חשיבותה של כנות פנימית .אין לנו צורך לחפש היתרים המבוססים על הנחות דעת רחוקות ,אך גם אין עלינו לשקוע בחרדה המשתקת את עבודת השם .עלינו להיות ישרים עם עצמנו ,לבדוק היטב את תפילינו לפני ההנחה ,ולבחור בהנהגה המעוררת בנו

יראה ואהבה ,ולא כזו שמחפשת את הדרך הנוחה ביותר .כאשר אדם בוחר בזהירות ומעדיף את הקדושה על פני הרשלנות ,הוא בונה את אישיותו ככלי קיבול ראוי להשראת השכינה.

עיקר העניין: ההלכה מלמדת אותנו גבולות ברורים ,אך אלו הם רק קווי מתאר למסע אישי של עבודת השם .היפוך רצועות התפילין נתפס אצל גדולי ישראל כקריאת השכמה פנימית לעצירה ותיקון ,אך אין הוא מחייב את כלל הציבור בתעניות וחומרות שאינן בנמצא בזמננו .כאשר אנחנו עטופים באותות של קדושה ,עלינו לזכור כי המטרה היא להישאר מחוברים ,להישאר במדרגה ,ולא לתת לחומר להשתלט על רוחנו. גדולי ישראל שהחמירו על עצמם עשו זאת מתוך דבקות שאין לנו אלא להתפעל ממנה ,אך החיקוי החיצוני אינו המטרה .המטרה היא השורש ,הפנימיות ,היראה. וכל אחד מאיתנו נקרא לגלות את העומק הזה בדרכו שלו ,מתוך הבנה כי התפילין אינם רק על ראשו של אדם ,אלא הם חקוקים על לוח לבו ,מלווים אותו בכל צעד, ומזכירים לו תמיד מי הוא ומהו ייעודו בעולם. הזהירות בכבוד התפילין משקפת את עומק הנשמה המבקשת לדבוק בבורא גם בתוך המציאות המשתנה .ככל שהאדם מרחיב את גבולות הקדושה בחייו ,הוא זוכה להפוך את יומו כולו לעבודה אחת גדולה ושלמה.