האם אישה יכולה לקבוע מזוזה בדלת? הוכח מפרשת השבוע!

האם אישה יכולה לקבוע מזוזה בדלת? הוכח מפרשת השבוע! בצל קורת הבית ,במקום בו מתלכדים חיי המעשה עם רצון הבורא ,ניצבת המזוזה כמשמר וכעדות .אך בעת המעבר לדירה חדשה ,או בעת שיפוץ פתחי הבית ,מתעוררת שאלה המבקשת לפרוט את חובת המצווה אל רמת המעשה :האם האישה ,החייבת במצווה זו כשם שחייב בה האיש ,מוסמכת גם להוציא אל הפועל את קביעתה על גבי המשקוף? האם הידיים העמלות על…

האם אישה יכולה לקבוע מזוזה בדלת? הוכח מפרשת השבוע! בצל קורת הבית ,במקום בו מתלכדים חיי המעשה עם רצון הבורא ,ניצבת המזוזה כמשמר וכעדות .אך בעת המעבר לדירה חדשה ,או בעת שיפוץ פתחי הבית ,מתעוררת שאלה המבקשת לפרוט את חובת המצווה אל רמת המעשה :האם האישה ,החייבת במצווה זו כשם שחייב בה האיש ,מוסמכת גם להוציא אל הפועל את קביעתה על גבי המשקוף? האם הידיים העמלות על החזקת הבית והפיכתו למשכן של תורה ,רשאיות גם להטביע את חותם המזוזה בפתחו? זוהי שאלה הנוגעת בלב ליבה של שייכות האדם למצווה :האם החובה כוללת רק את התוצאה המוגמרת – הדירה המזוזה – או שמא היא נושאת בחובה גם את הזכות והסמכות לבצע את הקביעה בפועל? בעוד שפסול האישה לכתיבת מזוזה מוסכם כגזירת הכתוב ,הנה הדיון בקביעתה חושף מתח מרתק בין ההגדרות הטכניות לבין מהות החיוב ההלכתי של האדם ,האיש והאישה ,המבקשים להמשיך את השכינה אל תוך מרחב חייהם. כדי לעמוד על שורש הדין ,עלינו לשוב אל פרשת ואתחנן ,המקור לחיוב המזוזה .התורה מצווה :וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך (דברים ו ,ט). רש"י (על דברים ו ,ט) ביאר :וכתבתם ,כתיבה תמה .על אף שהציווי מופנה בלשון רבים ,הוא מניח את היסוד להבנת המצווה כחובה המוטלת על הבית ועל יושביו ,ללא הבדל בין איש לאישה ,שכן החיוב בחיים ובשמירה על הבית משותף לכולם. הרמב"ן (על דברים ו ,ט) ביאר :כי מצוות המזוזה היא עדות לאמונה ,והיא מהווה הגנה על יושבי הבית .דבריו מלמדים שהציווי המקראי אינו מוגבל למגדר ,אלא לכל מי שבית זה הוא ביתו ,ועל כן האישה ,השותפה המלאה בחיי הבית ,שותפה גם בשורש החיוב. הספורנו (על דברים ו ,ט) ביאר :כי המזוזה היא תזכורת תמידית להנהגת השם .הוא מדגיש את הקשר שבין הבית לבין העבודה הרוחנית ,ומתוך כך אנו למדים שכשם שהאישה מחויבת בזיכרון זה ,כך היא מחויבת בביסוסו על גבי משקוף הפתח. התרגום אונקלוס (על דברים ו ,ט) ביאר :ותכתבנון על מזוזי ביתך .התרגום משתמש בלשון רבים ,המכוונת לכלל ישראל ,ומתוכו מתבהר כי החיוב במזוזה הוא חובת גברא המוטלת על כל אדם מישראל ,ומשמעות הדבר היא שכל מי שמחויב במצווה ,מחויב גם במעשי קיומה, אלא אם כן הוכח אחרת על פי ההלכה.

כאשר אנו פותחים את שערי התלמוד ,אנו פוגשים את דברי התנאים והאמוראים אשר שופכים אור יקרות על יסוד חיובן של נשים במצוות המזוזה ,חיוב שהוא אבן השתייה לדיון כולו. המשנה (במסכת ברכות דף כ ע"א) מבארת :נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין ,וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון .קביעה ברורה ונוקבת זו מציבה את האישה כשותפה מלאה בחובת המזוזה ,ללא כל פקפוק או סייג. הגמרא (במסכת ברכות שם) מחדשת :ובמזוזה פשיטא? מהו דתימא הואיל ואיתקש לתלמוד תורה ,קמשמע לן .הגמרא מעלה הוה אמינא לפטור נשים ממזוזה בגלל סמיכותה לתלמוד תורה שבו הן פטורות ,ודוחה זאת מכל וכל ,כדי להעמיד את חובתן על אדני פז. רש"י (במסכת ברכות שם) פירש :נקיש מזוזה לתלמוד תורה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וסמיך ליה וכתבתם ,מה תלמוד תורה נשים פטורות אף מזוזה נשים פטורות ,קא משמע לן דנשים חייבות ,דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי ,בתמיהא .רבן של ישראל מניח את האצבע על נקודת החיים עצמם; הכמיהה לחיים ולאריכות ימים משותפת לכל בני הבית ,ומכוח רצון פנימי וקיומי זה נובע החיוב המוחלט של האישה במצווה המגינה על הבית. הגמרא (במסכת יומא דף יא ע"ב) ביארה :תנו רבנן בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבים במזוזה .פשיטא! מהו דתימא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם קמשמע לן .הברייתא מדגישה כי ביתה של אישה חייב במזוזה בדיוק כמו ביתו של איש ,ומוציאה מליבנו כל הווה אמינא לחלק בחיוב הדירה על פי זהות הדרים בה. רש"י (במסכת יומא שם) ביאר :כל החפץ בחיים חייב .במילים ספורות ועמוקות אלו ,מאיר רש"י את עומק המצווה ,שאיננה רק חובה טכנית המוטלת על המבנה ,אלא זכות רוחנית וחיוב אישי המוטל על כל מי שנפשו קשורה בחפץ החיים ובהגנה שהתורה מעניקה לדוריה. כשאנו מבקשים לברר את דברי הראשונים ,אנו מגלים כיצד הבסיס הרחב שנטעו חז"ל בתלמוד ,הפך למסורת פסיקה מוצקה שאינה משאירה מקום לספק ביחס לחובת האישה במצווה. הרמב"ם (בהלכות מזוזה פרק ה הלכה י) ביאר :הכל חייבין במזוזה ,אפילו נשים ועבדים ,ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם .בדבריו הוא מציב את חובת האישה בשורה אחת עם חובת הכלל ,מבלי להסתייג או להבחין בין סוגי הבתים או זהות הדרים בהם .זוהי קביעה שאין בה פשרות ,המדגישה כי המצווה אינה תלויה במגדר ,אלא בעצם החיים בתוך הבית. הדרכי משה (על הטור יורה דעה סימן רפו) ביאר בשם המהר"ם מרוטנבורג :מובטח אני שכל בית מתוקן במזוזה כהלכתו – אין שום מזיק יכול לשלוט בו .דרך דבריו של המהר"ם אנו לומדים על גודל ההגנה הטמונה במצווה זו ,וברור כי הגנה זו נחוצה לאישה כשם שהיא נחוצה לאיש ,מה שמחזק את הטענה שהיא חלק בלתי נפרד מבעלי החובה. הטור (ביורה דעה סימן רפו) ביאר :הכל חייבים במזוזה ,אנשים ונשים .הוא מאחד את כל באי

עולם תחת עול מצוות המזוזה ,ומעניק תוקף הלכתי למסורת התלמודית שאינה מכירה בהבחנה בין המינים לעניין זה. הרי"ף (במסכת ברכות שם) הביא את דברי הגמרא להלכה ,ופסק כי נשים חייבות במזוזה, ובכך הוא משרטט נתיב ברור שבו הלכו כל גדולי הראשונים אחריו .העובדה שהראשונים לא מצאו לנכון להגביל את האישה בתהליך הקביעה ,מלמדת כי הם ראו במצווה זו חובה שלמה שקיומה המעשי מסור למי שחייב בה ,וכל ניסיון להגביל אישה מלקבוע מזוזה נתפס כסותר את רוח דבריהם. במשנתם של האחרונים ,אנו מוצאים כיצד הדיון מתמקד בשאלת הכשירות למעשה הקביעה ,כאשר הפוסקים מנהלים ויכוח נוקב בין גישה המצמצמת את יכולת האישה לבין גישה המעגנת את זכותה המלאה לקבוע ולברך. השולחן ערוך (ביורה דעה סימן רפא סעיף ג) ביאר :הכל חייבים במזוזה ,אפילו נשים ועבדים. הוא חותם את הפסיקה בצורה מוחלטת ,ומעמיד את חובת האישה כחובה גמורה שאין להרהר אחריה. הש"ך (ביורה דעה סימן רפא סק"ד) ביאר :דהוי לה מצות עשה שאין הזמן גרמא ,ועוד דכתיב למען ירבו ימיכם ,וגם הנהו נמי בעו חיי .הוא מוסיף נדבך יסודי להבנת החיוב ,המלמד כי האישה אינה רק נגררת אחרי חובת הבית ,אלא שותפה פעילה ובעלת עניין אישי בחיי התורה וההגנה שהמזוזה מעניקה. הגאון בעל ישועות מלכו (בהלכות מזוזה פרק ה הלכה י) ביאר וחידש גישה מחמירה :דאף שאשה חייבת במצוות מזוזה ,מכל מקום אין לה לקבוע בעצמה ,כשם שפסולה לכתיבה – כן פסולה לקביעה .הוא מבקש להקיש בין הכתיבה לקביעה ,וטוען כי המעשה הטכני של הקביעה דורש כשירות מיוחדת שאינה קיימת אצל אישה. הערוך השולחן (בסימן רפט סעיף ד) ביאר וחלק על גישת ההחמרה :והברכה מברך בעל הבית – אך אם אינו בביתו ,מברכת אשתו או אחד מבני הבית ,שעליהם מוטל החיוב .דבריו הם מגדלור של פסיקה מעשית המעניקה לאישה את מלוא הסמכות לקבוע ולברך ,תוך שהוא רואה בה שותפה מלאה לחיוב שאינה זקוקה לאישורו של איש כדי להוציא את המצווה אל הפועל. השדי חמד (במערכת מ סימן קלא) ביאר והכריע :שאשה יכולה לקבוע ולברך על קביעת המזוזה .הוא מבחין בחדות בין אישה לבין גוי; בעוד שהאישה היא בת חיובא וקביעתה נחשבת לקיום מצווה ,הגוי שאינו מצווה אינו יכול ליצור את הזיקה הדרושה ,ובכך הוא משיב על הניסיונות להשוות את מעמד האישה לאחרים. במשנתם של גדולי הדורות ,הסוגיה מקבלת הכרעה ברורה ,תוך שהם מסירים את הלוט מעל הספיקות ומעגנים את זכותה של האישה לקבוע מזוזה כחלק טבעי מחובתה .הם מדגישים כי אין לערבב בין פסול הכתיבה לבין מעשה הקביעה ,והם מתייחסים להחמרות כאל ניסיונות שאינם עומדים מול עוצמת הפסיקה.

מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קנח) ביאר ודחה את דברי המחמירים: דבר זה אי אפשר להיאמר .הוא מסביר כי אפילו בתפילין ,הפסול מתמקד בכתיבה ובקדושת האותיות ,אך במזוזה ,שהיא מצווה התלויה בגוף האדם ובקביעות הבית ,לא ייתכן למנוע מהאדם המחויב בה מלעשותה בעצמו .הוא מדגיש בעניותו כי אין לו ספק בדבר ,וכי האישה מחויבת וראויה לקבוע את המזוזה. החתם סופר (שו"ת יורה דעה סימן רעא) ביאר :בוודאי שאשה חייבת בקביעת מזוזה ,ומה שנאמר בגמרא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה – אינו נוגע אלא לדינים של ספר תורה ותפילין ,אבל בקביעת מזוזה אין טעם לשלול זאת .הוא מבחין בחדות בין פעולת היצירה של סת"ם ,הדורשת יחוס לחיוב הקשירה ,לבין הפעולה המעשית של קביעת החפץ הקדוש בפתח ,שבה אין כל צורך בתנאי זה. השו"ת ארץ צבי (חלק א סימן טו) ביאר :ודאי שאשה כשירה לקבוע מזוזה ,דכיון שהיא חייבת במצווה זו – לא יתכן שלא תוכל לקיימה אלא על ידי שליח .הוא מעלה סברה לוגית חזקה: אם האישה אינה כשירה לקבוע ,הרי שגם אין לה כוח למנות שליח לקבוע עבורה ,שכן אין שליח לדבר עבירה או לדבר שאינו בבעלותו .מכיוון שברור לכל שהיא חייבת ושהיא יכולה להוציא את המצווה אל הפועל ,הרי שהיא כשירה בהחלט לקבוע בעצמה. הפנים יפות (בפרשת ואתחנן) ביאר את עומק הדברים :על כרחך שבמזוזה – אין החיוב לכתוב, אלא שתהיה מזוזה קבועה בביתו .הוא מסביר כי המצווה אינה תלויה במעשה הכתיבה עצמו, אלא בתוצאה הסופית של מזוזה כשרה הקבועה בפתח .מתוך כך הוא מסיק כי האשה ,בדרכה ובמעשיה ,מקיימת את רצון התורה במלואו ,ללא קשר לזהות הכותב. כשאנו מבקשים להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל בתוך חיינו ,אנו פוגשים נפקא מינות מעשיות המבהירות את עוצמת החיוב והסמכות של האישה בעניין המזוזה. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לעצם הברכה על המזוזה .אם אישה קובעת מזוזה בביתה או בבית העסק שלה ,היא רשאית לברך בעצמה על הקביעה .אין כל סיבה הלכתית שתחייב אותה להמתין לנוכחות של איש ,שכן היא אינה פועלת כשליחה אלא כבעלת החיוב המקיימת את מצוותה .הברכה שייכת למי שחייב במעשה ,ובמקרה זה החובה מונחת על כתפיה באופן מלא. הנפקא מינה השנייה עוסקת במקרים שבהם האיש אינו נוכח בבית ,כגון אישה המתגוררת לבדה או כאשר האיש נמצא בנסיעה ממושכת .במקרה כזה ,אין כל מניעה שהאישה תתקין את המזוזות בכל חדרי הבית בעצמה .היא לא רק רשאית אלא אף חייבת לדאוג שביתה יהיה מתוקן כהלכה ,וקביעתה היא קיום מצווה לכל דבר ועניין ,ללא שום חסרון. הנפקא מינה השלישית עולה כאשר ישנו צורך בהחלפת מזוזות עקב בדיקה שנתגלתה בהן פסלות .האישה היא זו שצריכה לדאוג להחלפה המיידית ,והיא יכולה לקבוע את המזוזה החדשה בעצמה .אין לה תלות באיש אחר ,והאחריות על קדושת הפתחים מוטלת עליה באותה מידה שהיא מוטלת על האיש.

הנפקא מינה הרביעית מתייחסת לדיוק בביצוע :כאשר אישה קובעת את המזוזה ,עליה להקפיד על כל הלכות הקביעה המדויקות – מיקום המזוזה בטפח הסמוך לחוץ ,נטייתה הפנימית ,והברכה הראויה .הפוסקים מדגישים כי אין שום הבדל הלכתי בין הקביעה של האיש לקביעתה של האישה; ברגע שהמזוזה קבועה כראוי על ידי בעל החיוב ,המצווה הושלמה במלוא הדרה. העובדה שהאישה ניצבת במרכז חובת המזוזה ,לא רק כמי שחיה בבית המוגן אלא גם כמי שמוסמכת לקבע את ההגנה הזו במו ידיה ,מעוררת תהייה עמוקה על מושג הבית היהודי. הבית אינו רק מבנה פיזי ,אלא ישות רוחנית שבה השכינה שורה ,והמזוזה היא השער שדרכו קדושה זו נכנסת ויוצאת .כשהתורה קובעת שהאישה חייבת במזוזה ,היא מעניקה לה את המפתח למשכן הפרטי שלה ,את הסמכות להגדיר את גבולות הקדושה של הבית .זו אינה רק פעולה טכנית של הברגת בורג או הדבקת מזוזה ,אלא מעשה הכרעה רוחני שבו האישה מבטאת את אחריותה על המרחב שבו היא ומשפחתה חיים. ניתן לבאר כי השותפות המלאה של האישה בחובת המזוזה מבהירה שאין בבית היהודי חלוקה של "משתמשי קדושה" מול "מנהלי קדושה" .הבית הוא משימה משותפת שבה לכל אחד יש את הזכות לומר "זהו מקום של קדושה" .כאשר אישה קובעת מזוזה ,היא אינה פועלת כעזר כנגד ,אלא כבעלת הבית הניגשת אל השער ומכתירה אותו בשם ה' .השלמות הזו נובעת מהבנה עמוקה שהמצווה אינה מוגבלת למגדר ,אלא למי שנושם את אוויר הבית ושואף לחיים של ברכה .במעשה זה ,האישה מחזקת את התפיסה שכל אדם ,איש כאישה ,הוא נושא באחריות אישית ישירה כלפי הבורא ,ושדבקות בה' אינה צריכה תיווך או אישור חיצוני. ההבנה הזו משנה את האופן שבו אנו מסתכלים על השגרה .לעיתים אנו רואים במעשים הפשוטים כביכול – קביעת מזוזה ,בדיקת בית – פעולות שגרתיות .אך כשמבינים שזוהי זכותה וחובתה המלאה של האישה לקבע את ההגנה על ביתה ,המעשה הופך לביטוי של עצמאות רוחנית .האישה בונה את ביתה בדעת ,בביטחון שהיא הוסמכה על ידי התורה להיות שומרת הסף של ביתה .בכך ,הבית היהודי הופך למבצר של אמונה ,שבו כל דייר ודיירת מודעים למשמעות הרוחנית של כל פתח וכל כניסה ,ופועלים מתוך תודעה מלאה של קדושת המקום. ההתבוננות בסמכותה של האישה לקבוע מזוזה חורגת אל מעבר להלכה היבשה ,ונוגעת בנשמת אפו של הקשר בין האיש לאישה בתוך הבית .בעולם המנסה לעיתים לערער על יציבות המבנה המשפחתי ,התורה מציבה את האישה כשותפה שוות ערך בכל הנוגע לעמודים המתווכים בין פנים לחוץ .המזוזה ,המונחת על פתח הבית ומפרידה בין רשות הפרט לבין ההמולה שבחוץ, היא נקודת המפגש של האישה עם עולמה החיצוני ,והסמכות לקבעה במו ידיה היא הצהרה על בעלותה ועל אחריותה למה שקורה בין כתלי ביתה .זוהי עמדה של כוח שקט ,הנובעת מהכרה בכך שהאישה אינה זקוקה לשליחים כדי להחיל את השכינה על מרחב חייה. ניתן להעמיק ולומר כי הפער בין הפסול בכתיבה לבין הכשירות בקביעה ,הוא המפתח להבנת החלוקה ההרמונית של התפקידים .הכתיבה שייכת לעולם הסוד והאותיות ,למסירה

של מסורת הדורות שנצטווינו בה כגברים; אך הקביעה שייכת לעולם המעשה והחיים, להחלה של הקדושה על המציאות המוחשית של הבית .כאן האישה היא המובילה ,כמי שבכוחה להפוך מבנה אבן למשכן של חסד .כשאדם מבין זאת ,הוא נדרש להשתחרר מתפיסות מגבילות ולראות את העוצמה שבמעשה המצווה של האישה .זוהי הזמנה לראות את האישה לא רק כחלק מהבית ,אלא כאדריכלית הרוחנית של פתחיו ,שבידה להכריע היכן תעצור הקדושה ותתייצב. ההכרה הזו בונה בבית היהודי יסוד של שותפות אמת .כאשר האיש והאישה מכירים בכך ששניהם חייבים במצווה ,וששניהם יכולים להוציא אותה אל הפועל ,המעשה הופך לטקסי ומרומם .זוהי הכרה בעובדה שהבית אינו רכושו של אחד מהם ,אלא מרחב משותף שבו שניהם מופקדים על שמירתו .הדבקות בה' אינה צריכה תווית של מי המעשה ,אלא תחושת אחריות הדדית המקשרת את שניהם למקור החיים .הבית שבו האישה קובעת את המזוזה הוא בית שבו נשמע קולה של התורה לא רק מפי האיש ,אלא מתוך המעשה המוחשי של מי שבונה את הבית ומשמר את יושביו תחת כנפי השכינה. ההתבוננות בסוגיה זו מציבה לפנינו שיעור מוסרי עמוק בדבר הדרך שבה אנו ניגשים אל הקודש .המוסר הישר מלמד כי הדרת האישה מהפעולה בטענות מגדריות לא מבוססות אינה רק טעות הלכתית ,אלא גם כשל מוסרי .הניסיון לצמצם את זכותה של האישה במצווה שהיא חייבת בה ,הוא מעשה שנובע מהעדפת מוסכמות חברתיות על פני האמת ההלכתית הצרופה .המוסר התורני ,לעומת זאת ,דורש מאיתנו לראות את האמת כפי שהיא :אם התורה והפוסקים קבעו שהאישה חייבת במצווה ,הרי שיש לה את מלוא הזכות המוסרית והמעשית לקיים אותה .הימנעות מהכרה בזכות זו עלולה לגרום לעיוות במערכת היחסים בבית, ולהחליש את תחושת השייכות של האישה אל עבודת ה’. במקום הזה מתעצב מצפן מוסרי חדש :ההבנה שהסמכות בבית אינה מבוססת על כוח או על העדפת מגדר ,אלא על מחויבות הדדית לרצון ה' .כאשר אישה קובעת מזוזה ,היא מבטאת יושרה מוסרית שבה היא לוקחת אחריות אישית על הקודש ,ללא תלות באיש. מוסר זה מחנך אותנו לכך שהערך של האדם נמדד בנאמנותו להלכה ,ולא במידת ההסכמה של הסובבים אותו .זוהי גבורה מוסרית – לעמוד על הזכות לקיים מצווה למרות קולות של שמרנות מיותרת או חוסר הבנה .הבית שנבנה על בסיס זה ,הוא בית שבו נשמרת האמת של התורה בטהרתה ,ללא פניות של כבוד או של שליטה. אנו רואים כאן שיעור ביושרה :המוסר האמיתי אינו מחפש להוסיף מגבלות במקום שבו לא קבעה התורה ,אלא מחפש את הפתח הנכון שדרכו זורמת הקדושה .כשאדם פועל ביושרה ,הוא מסיר את המחיצות המיותרות ומאפשר לכל אחד מבני הבית לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתו הרוחנית .זהו מוסר שמגדל אנשים בעלי חוסן נפשי ,שאינם פוחדים מהלכה שמעניקה מקום לכל אדם .האהבה להלכה מתגלה כאן באהבה לדיוק ,לחיוב ולזכות ,והיא בונה אישיות שלמה ושקטה ,היודעת את מקומה ומכבדת את זכותם של אחרים לקיים את רצון הבורא בדרך המלך של פסיקת ההלכה.

מתוך הסוגיה שלפנינו ,עלינו לזקק את התובנות המעשיות לחיים ,המבקשים להתנהל ביראת שמים ובאחריות .התובנה הראשונה היא כי חובת המצווה מוטלת על האדם כחלק מחיובו האישי בחפץ החיים ,ואין להפלות בין איש לאישה בביצוע המעשה המוחשי של קביעת המזוזה .כשם שהחובה היא משותפת ,כך הזכות להוציא את המצווה אל הפועל היא נחלתם של כל בני הבית ,ואין צורך בתיווך או בסמכות חיצונית כדי להחיל את הקדושה בפתח הבית .התובנה השנייה היא כי הבחנה ברורה צריכה להיעשות בין פעולת הכתיבה – שבה קיימת הגבלה הלכתית מוסכמת – לבין פעולת הקביעה ,שבה אין כל מניעה לאישה לפעול .הבנת גבולות אלו מעניקה לאדם ביטחון ושלמות בעשייה התורנית ,ומאפשרת לכל אחד מבני הבית לקחת חלק פעיל בבניית המרחב המקודש שבו הם חיים .בבואנו לקבוע מזוזה ,עלינו לזכור כי המצווה מלווה בברכה ,וכי זוהי שעה של התעלות וחיבור לבורא ,שבה האישה כבעלת הבית מביאה עמה את חלקה המיוחד בבניין הבית היהודי.

עיקר העניין: ההלכה פסקה באופן חד-משמעי כי נשים חייבות במצוות מזוזה בדיוק כפי שחייבים בה הגברים ,שכן זוהי מצות עשה שאין הזמן גרמא ,והנשים אף הן חפצות בחיים ובהגנה שהמזוזה מעניקה לבית .מתוך חיוב זה ,נפסקה להלכה גם הכשירות לקביעת המזוזה – כאשר גדולי הפוסקים ,בהם הרמב"ם ,מרן השולחן ערוך ,הש"ך, החתם סופר ,והראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,הכריעו כי אישה רשאית לקבוע מזוזה בביתה ואף לברך עליה בלב שלם .הניסיונות לפסול את האישה מקביעת המזוזה הוגדרו על ידי פוסקי דורנו ,כמו מו"ר הגרש"ה וואזנר ,כחידושים שאין להם יסוד ושאינם עומדים מול עוצמת הפסיקה והמנהג המקובל .סוף דבר :האישה שותפה מלאה לחיוב המזוזה ,וכאשר היא קובעת אותה ,היא מקיימת מצווה שלימה בביתה. רק בפרהסיא ,מטעמי צניעות ,יש מקום להעדיף שהגבר יבצע את הקביעה ,אך בתוך הבית פנימה ,אין שום מניעה ואין כל ספק ברכות ,וזכותה של האישה עומדת לה לקיים את המצווה במלוא הדרה. כאשר האדם פועל מתוך הבנה מעמיקה של גדרי ההלכה בכל נושא ,הוא זוכה ליראת שמים יציבה .הידיעה היכן מותר להקל והיכן יש לעמוד על המשמר בחומה בצורה ,היא היא דרך החיים המרוממת של איש האמונה המבקש לעשות רצון קונו ביושר ובאמת.