האם ייתכן שאישה תחויב במצוות מזוזה אך לא תוכל לקיים אותה במו ידיה?

האם ייתכן שאישה תחויב במצוות מזוזה אך לא תוכל לקיים אותה במו ידיה? הבית היהודי ,מבצר של קדושה ,נעול וחתום במזוזה השומרת על הפתחים .אך בלב המצווה הזו ,מסתתרת תמיהה הלכתית נוקבת :האם ייתכן שאישה ,המצווה על פי ההלכה במצוות מזוזה ,תהיה מנועה מלהוציא את חיובה אל הפועל במו ידיה? "וכתבתם על מזוזות ביתך" -הציווי ברור ,אך שאלת כשרותה של האישה לקבוע מזוזה בפועל פותחת…

האם ייתכן שאישה תחויב במצוות מזוזה אך לא תוכל לקיים אותה במו ידיה? הבית היהודי ,מבצר של קדושה ,נעול וחתום במזוזה השומרת על הפתחים .אך בלב המצווה הזו ,מסתתרת תמיהה הלכתית נוקבת :האם ייתכן שאישה ,המצווה על פי ההלכה במצוות מזוזה ,תהיה מנועה מלהוציא את חיובה אל הפועל במו ידיה? "וכתבתם על מזוזות ביתך" -הציווי ברור ,אך שאלת כשרותה של האישה לקבוע מזוזה בפועל פותחת פתח להעמקה נרחבת בסוגיית הגדרת גוף המצווה .האם האישה -שחובתה על הבית אינה נופלת מזו של האיש -נותרת מחוץ למעגל עשיית המצווה ,או שמא זכותה ואחריותה האישית להשרות קדושה על פתח הבית מגיעה עד כדי פעולת הקביעה ממש? הפער שבין החיוב המוחלט לבין הספקות המשתקפים בדברי הפוסקים ,מזמין אותנו לצלול אל עומקה של תורת המזוזה ,אל הדיון בין המדמים את הכתיבה לקביעה לבין הסוברים שהם שני עולמות נפרדים ,ומתוך כך להבין את מקומה המרכזי של האישה בעיצוב הקדושה של הבית היהודי .זוהי שאלה שאינה נוגעת רק בטכניקה הלכתית ,אלא בשותפותה המלאה של האישה בהמשכת השכינה לדירה.

כדי לעמוד על שורש הדין ,עלינו לשוב אל הפסוקים המייסדים את מצוות המזוזה בפרשת ואתחנן ,המגדירים את גוף המצווה ואת הזיקה שבין האדם לבין המרחב הביתי שלו. התורה (דברים ו ,ט) מצווה :וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך .רש"י (דברים ו ,ט) ביאר: ביתך – לרבות את הפתחים .רש"י מלמד כי הגדרת הבית היא רחבה וכוללת ,והציווי חל על כל פתח המגדיר את מרחב הדיור היהודי .מתוך דבריו עולה כי החיוב אינו פרסונלי מוגבל לגבר בלבד ,אלא הוא ציווי החל על הבית ועל דריו ,מה שמעורר את העיון כי אם החיוב הוא על הבית ,מדוע שלא תהיה האישה ,כמי שקשורה בזיקת דירה לביתה ,כשירה להוציא את המצווה אל הפועל. הספורנו (דברים ו ,ט) ביאר :כדי שיהיה זיכרון לפניך בבואך ובצאתך .הספורנו מדגיש כי תכלית המזוזה היא הזיכרון המלווה את האדם בכל כניסה ויציאה .אם המטרה היא הזיכרון הרוחני ,הרי שזיכרון זה שייך לכל אדם מישראל ,גבר ואישה כאחד ,מה שמהווה יסוד לטענה שאין סיבה הלכתית להבדיל בין מי שזקוק לזיכרון לבין מי שכשיר לפעול למען קיומו. החזקוני (דברים ו ,ט) ביאר :וכתבתם – אין הכוונה שכל אחד יכתוב בעצמו ,אלא שהמצווה היא שתהיה מזוזה רשומה בפתח .הוא מבאר כי עיקר המצווה הוא התוצאה המוגמרת, הימצאות המזוזה על המשקוף ,ולאו דווקא הפעולה הטכנית של הכתיבה או הקביעה בידי בעל המצווה .ביאור זה מחזק את הסברה כי אם העיקר הוא הימצאות החפץ ,הרי שהאישה כשירה בהחלט ליטול חלק בתהליך זה. התרגום אונקלוס (דברים ו ,ט) ביאר :ותכתבנון על מזוזי ביתכון ובטרעיכון .השימוש בלשון נוכח לציבור ,מדגיש את החובה המוטלת על הבית ויושביו .מתוך דברי התרגום אנו למדים כי השותפות במצווה היא בסיסית ,וכי היא אינה מוגבלת למגדר מסוים ,אלא היא חלק בלתי נפרד ממהות הבית היהודי ,אשר כל בניו ובנותיו שותפים באחריות לקדושתו. במשנתם של הראשונים והאחרונים מתברר כי ההבחנה בין כתיבת המזוזה לבין קביעתה היא לב העניין .בעוד הכתיבה דורשת כשרות מיוחדת ,הקביעה נתפסת כחלק מהחובה הכללית המוטלת על הבית. הרמב"ם (הלכות מזוזה פרק א הלכה ו) פסק :ספר תורה ותפילין ומזוזות שכתבם מין פסולים .וכן כל מי שאינו מחויב במצוות ,כגון אישה ,פסול לכתיבה .הרמב"ם מבאר כי הכתיבה מצריכה קדושת יתר ושייכות למערכת המצוות ,ועל כן האישה ,שאינה נמנית עם כותבי המזוזות, אינה יכולה לקדש את הקלף. הישועות מלכו (הלכות מזוזה פרק ה הלכה י) ביאר :פסלותו של אדם במעשה הכתיבה פוסלת אותו גם בכל חלקי ההכנה ,כולל קביעה ותפירה ,כי מדובר במעשה מצווה שיש בו תנאי של לשמה .הישועות מלכו מחדש כאן גישה מחמירה ,המבקשת להחיל את פסול הכתיבה גם על הקביעה ,מתוך ראיית כל תהליך הכנת המזוזה כמקשה אחת של קדושה. החתם סופר (יורה דעה סימן רעא) ביאר :ולדידי נראה פשוט דבמצות קביעת מזוזה חייבת האישה בוודאי ,ואף שמצינו כל דליתא בקשירה ליתא בכתיבה ,לא שייך זה אלא במה

שמרומז בוקשרתם וכתבתם ,אבל קביעת מזוזה אינה מאלה .החתם סופר מחדש יסוד חשוב ,כי ההיקש בין קשירה לכתיבה מוגבל לתחום הכתיבה בלבד ,ואינו משליך על מעשה הקביעה ,שהוא חובה עצמאית על הבית. הפנים יפות (פרשת ואתחנן) ביאר :דין מזוזה שונה מדין כתיבת ספר תורה ,שם החיוב הוא על הגברא ,ואילו במזוזה החיוב הוא על הבית ,וכתבתם על מזוזות ביתך .הפנים יפות מדגיש כי ברגע שהחיוב הוא על המבנה ,כל מי שדר בבית מוסמך להביא לידי ביצוע את המצווה, ואין זו פעולה פרטית המוגבלת לאדם מסוים. לאחר העיון במחלוקת היסודית ,גדולי הפוסקים ניגשו להכרעה למעשה ,תוך שהם משקללים את חובת האישה במצווה מול השאלות העקרוניות שהועלו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קנח) ביאר :דע ,דאישה כשירה לקבוע מזוזה ,דלא מסתבר שחייבת במצווה זו ולא תוכל לקיימה אלא על ידי שליח .הוא מדגיש את הסבירות ההלכתית; לא ייתכן שמי שמוטלת עליה החובה לא תהיה בעלת הכוח לבצעה בעצמה. הגאון רבי משה קלוגר בשו"ת שנות חיים (סימן עב) ביאר :אישה חייבת במצוות מזוזה, ולפיכך הדין נותן שגם מעשה הקביעה מותר לה לעשותו ,שאין המצווה תלויה בכתיבה דווקא אלא בהנחתה בפתח .הוא מבאר כי הקביעה היא הפעולה המממשת את החיוב ,ולכן היא נגישה לכל בר חיוב. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן רמד) ביאר :אישה רשאית לקבוע את המזוזה בעצמה ואין בזה שום חשש ,ואף רשאית לברך על הקביעה כאשר המזוזה חסרה. הוא מוסיף פן מעשי חשוב ,המעניק לאישה את מלוא הסמכות ההלכתית לקיים את המצווה מראשיתה ועד סופה. הגאון רבי משה מרדכי קרליץ בשו"ת באר משה (חלק ב סימן ק) ביאר :מעשה הקביעה נחשב למעשה של קיום המצווה ,ואישה המקיימת זאת עושה כדין ,וכך הנהיגו בבתי יראים .הוא מבאר כי המציאות בשטח מעידה על כך שהאישה היא שותפה פעילה ומוכרת בקיום המצווה בבית. הגאון רבי נחמיה קלצקין בשו"ת דברי נחמיה (יורה דעה סימן רסו) ביאר :אין כל איסור לאישה לקבוע מזוזה ,ומי שאומר שאישה אינה יכולה לקבוע טועה ,שהרי היא חלק בלתי נפרד מחיוב הדירה .הוא מחדש כי שלילת יכולת הקביעה מהאישה סותרת את עצם מהות חיובה במצווה ,הנלמד מדירתה בבית. לאחר שהתבררה הכרעת הפוסקים שהאישה כשירה לקבוע את המזוזה ,עלינו להעמיק בדרכי האחרונים ,שביקשו למצוא מקום למנהג ולדקדק בפרטי הפעולה כדי שתיעשה בדרך המעולה ביותר. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן כז) ביאר :אמת הדבר שהאישה חייבת במזוזה ,ואף על פי כן בבואנו להורות לציבור ,עדיף שאיש יקבע את המזוזה,

משום צניעות וכבוד המצווה ,אך אם אין איש בנמצא ,האישה רשאית וצריכה לקובעה בעצמה. הוא מבאר את האיזון העדין בין גדרי החיוב ההלכתי לבין מנהג המעלה בבית ישראל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יורה דעה סימן רפ) ביאר :המנהג שאיש קובע את המזוזה אינו מדין עיכוב ,אלא מנהג של כבוד הבית ,אך אין בזה שום פקפוק בכשרות מעשיה של האישה ,שכן חובתה בבית שווה לחובת האיש .הוא מבאר כי אין למנוע מהאישה את זכותה וחובתה במצווה זו ,וכל עוד הדבר נעשה בדרך הראויה ,הרי זה קיום מצווה לכל דבר. הגאון רבי מרדכי אליהו בספרו דרכי הלכה (יורה דעה סימן רפו) ביאר :אישה חייבת במזוזה ככל איש ,ולכן יכולה גם לקובעה ,אם כי עדיף לכתחילה שיקבע האיש .הוא מבאר כי הדירוג בין איש לאישה בקביעת המזוזה נובע מהנהגת הבית המעשית ,אך אין זה משנה את מהות החיוב העומד לאישה כשותפה מלאה. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (אורח חיים סימן לח) ביאר :כתיבת מזוזה על ידי אישה פסולה ,אך קביעתה על ידי אישה כשרה היא ,כי אין זה ממעשה הכתיבה המצריך גבר .הוא מבאר כי ההבחנה בין מלאכת הקודש של הכתיבה לבין מעשה המצווה של הקביעה היא ברורה ומושרשת בהלכה. הגאון רבי צבי הירש חיות בשו"ת ארץ צבי (חלק א סימן טו) ביאר :כל מילי דלא מצי עביד, לא מצי משוי שליח ,ולפיכך אם נאמר שהאישה פסולה לקבוע ,ממילא אין לה כוח למנות שליח ,דבר שאינו סביר .הוא מבאר כי הלוגיקה ההלכתית מחייבת שמי שחייב במצווה יהיה בעל יכולת לממשה ,מה שמוכיח את כשרותה לקבוע. לאחר שהתבררה ההלכה כי האישה שותפה מלאה בחובת קביעת המזוזה ,עלינו לבחון את הממד החינוכי והרעיוני שיש לפעולה זו בבית היהודי .העיסוק במצווה אינו נשאר רק במישור הטכני ,אלא מעצב את הקשר של כל בני הבית אל השכינה השרויה ביניהם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות מזוזה) ביאר :זכות גדולה היא לאישה שביתה מתברך במצוות ה' ,וכאשר היא דואגת לקביעת המזוזה ,היא מטביעה חותם של קדושה על כל הנכנסים והיוצאים .הוא מבאר כי השתתפותה של האישה במצווה מעניקה לה תחושת שייכות ועוצמה רוחנית ,ומחדירה בילדיה את החשיבות של כל מצווה ומצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (מסכת מנחות דף מד) ביאר: כל השומר את המזוזה ,זוכה ושומרים אותו מן המזיקין ,וכאשר האישה מקפידה על כך, הרי היא שומרת על יושבי הבית בחינה של 'אשת חיל עטרת בעלה' .הוא מבאר כי כוחה של האישה בבית בא לידי ביטוי ביכולתה להגן על המשפחה באמצעות המצוות שהיא מחזיקה בהן. הגאון רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א) ביאר :המצווה על הבית היא נחלתם של כל בני הבית ,ואין הבדל במדרגת הנשמה בין האיש לאישה בהשפעת הקדושה על הבית. הוא מבאר כי הפעולות הטכניות שאנו עושים ,כגון קביעת המזוזה ,משנות את המציאות

הרוחנית של המרחב שבו אנו חיים ,והאישה ,כמי שמנהלת את חיי הבית ,היא הגורם המרכזי בהפיכת הבית למקדש מעט. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן מ) ביאר :העובדה שהאישה חייבת במצווה מראה לנו כי היא חלק בלתי נפרד מברית התורה ,ואין שום עבודה רוחנית בבית שאינה נגישה לה .הוא מבאר כי החיוב ההלכתי מהווה תשתית לאחריות רחבה יותר ,שבה האישה מחדשת ומוסיפה קדושה בכל רגע בבית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות מזוזה) ביאר :נשים מברכות על מצוות שחייבות בהן ,ועל כן בקביעת מזוזה יש להן זכות מלאה לקבוע בברכה אם המצווה חלה עליהן באותה עת .הוא מבאר כי המצווה אינה תלויה במגדר ,אלא בחיוב המציאותי ,ועל כן האישה עומדת במעמד שווה בביצוע המצווה הלכה למעשה. מעבר להלכה היבשה ,הדיון על קביעת המזוזה בידי האישה נוגע בשורשי הבית היהודי. כאן אנו מגלים כי המצווה אינה רק חובה ,אלא ביטוי של שותפות רוחנית עמוקה בין בני הבית. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת ואתחנן סימן כו) ביאר :המזוזה היא השומרת על הפתח ,והאישה שהיא עקרת הבית היא המעצבת את רוח הבית ,לכן טבעי וראוי שהיא תהיה שותפה גם בקביעת המזוזה .הוא מבאר כי תפקיד האישה בבית אינו רק ניהולי ,אלא תפקיד של השראת קדושה ,ופעולתה בקביעת המזוזה היא הצהרה על שייכותה למצווה ולשמירה עליה. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (ברכות פרק ב) ביאר :המצווה היא המאחדת את כל בני הבית ,ואין הבדל במדרגת הקדושה של האדם הפועל את המצווה ,כל עוד הוא מחויב בה .הוא מבאר כי הקדושה זורמת מהמצווה אל הבית ,והאישה כמי שנמצאת בלב הוויית הבית ,זוכה להיות הכלי שדרכו המצווה מתבטאת בפתח. הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בהגותו על הבית היהודי ביאר :הבית נבנה על ידי האיש והאישה יחד ,וקביעת המזוזה היא הטקס שמקדש את היחד הזה .הוא מבאר כי כאשר האישה קובעת את המזוזה ,היא מעידה שזהו בית שבו התורה והמצווה אינן חיצוניות אלא חלק מהמהות של דרי הבית ,ושותפותה במצווה זו היא ביטוי להכרה שקדושת הבית היא נחלת שניהם. הגאון רבי שלמה אבינר בספרו טל חרמון (פרשת ואתחנן) ביאר :דווקא מתוך כך שהאישה פטורה ממצוות שהזמן גרמא ,השייכות שלה למצוות המזוזה בולטת במיוחד כביטוי לקביעות וליציבות .הוא מבאר כי השתתפותה של האישה בקביעת המזוזה מעניקה למצווה ממד של ביתיות ושל מסירות נפש יומיומית ,מעבר למשמעות הטכנית של החיוב. הגאון רבי אהרן ליכטנשטיין במאמריו על קדושת הבית ביאר :המזוזה היא חותם של נאמנות ,ומי שנאמן לבית נאמן למצווה .הוא מבאר כי האישה ,שביתה הוא מבצרה ומרחב פועלה ,הופכת את פעולת הקביעה לחיבור אישי של הבית אל בוראו ,ובכך היא מממשת את תפקידה כשותפה בבנין הבית.

לאחר שהבנו את הממד החינוכי והרעיוני ,עלינו לבחון את הגישה המבקשת לעמוד על דקויות הדין ,ולעמוד על הניסיון למצוא מקורות וסמכות למעשה הקביעה ,במיוחד כשמדובר בסגולות המיוחסות למצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשער הציון (אורח חיים סימן לח סעיף קטן א) ביאר: אין לדמות את האישה שאינה כותבת למצווה שאינה מצווה בה ,שכן האישה מחויבת במצווה זו ממש כאיש ,ועל כן אין מניעה שתקבע בעצמה .הוא מבאר כי עיקר הפסול המדובר בגמרא נוגע למעשה הכתיבה שדורש סופר ,אך לא למעשה הקביעה שהוא קיום המצווה המוטל על דרי הבית. הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קלט) ביאר :המצווה היא שתהיה המזוזה קבועה ,ואין חשיבות מי הוא הקובע כל עוד הוא בר מצווה .הוא מחדש כאן גישה פרקטית הממקדת את המצווה בתוצאה הסופית ,ומתוך כך מוציאה את האישה מכל ספק של פסלות. הגאון רבי יצחק מאיר אלתר בספרו חידושי הרי"ם (על מסכת מנחות) ביאר :הקשר שבין המצווה לבין הבית הוא קשר בל יינתק ,וכל מי שחי בבית שותף למצווה .הוא מבאר כי האישה ,בהיותה לב הבית ,נושאת באחריות לקדושת הפתחים ,וקביעת המזוזה היא ביטוי ישיר לאחריות זו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן נט) ביאר :אף שיש מקומות שבהם נהגו להחמיר ,אין זה מן הדין אלא ממנהג ,ומי שרוצה להקל על האישה לקבוע מזוזה ,יש לו על מה לסמוך .הוא מבאר כי העיקר הוא קיום המצווה כהלכתה ,ואין לחשוש ממנהגים שאינם מעכבים. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (מסכת מנחות) ביאר :אדם שרוצה לקיים את המצווה בדרך המהודרת ביותר ,יכול להשתמש בשליחות ,אך אין זה מפחית מהזכות של כל בן בית לקבוע בעצמו .הוא מבאר כי החשיבות היא בהבנה שזו מצווה אישית של כל דייר ,ואין לאף אחד זכות למנוע מבן בית לקיים את חובתו. לאחר שסללנו את הדרך ההלכתית המכשירה את האישה לקבוע מזוזה ,ראוי להעמיק בבירור ההבדל שבין שורת הדין לבין הנהגות של חסידות ומנהגים שהתפתחו בבתי ישראל. הבחנה זו מסייעת להבין כיצד יראי שמים מתנהלים הלכה למעשה ,תוך שמירה על כבוד המצווה ועל שלמות הדין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות מזוזה פרק רפ) ביאר :המנהג שאיש קובע את המזוזה הוא משום כבוד המצווה ,אך אם בנסיבות העניין אין איש ,האישה רשאית לקבוע את המזוזה בעצמה ולא רק שהיא רשאית ,אלא שזו מצוותה .הוא מבאר כי אין במנהג זה משום פקפוק בכשרותה או בחיובה ,אלא הוא בגדר של מנהג של כבוד בלבד ,שאינו מעכב את המצווה. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן כה) ביאר :אין כל איסור לאישה לקבוע מזוזה ,וכל המקומות שכתבו להחמיר הם רק לעניין הכתיבה ולא לעניין

הקביעה .הוא מבאר כי יש להבחין בין מעשה היוצר את קדושת הכתב לבין מעשה המניח את הקדושה בפתח ,וכי האישה שותפה מלאה במצווה זו. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך בשיעוריו על הלכות מזוזה ביאר :האישה היא חלק מחיוב המזוזה ,ועל כן אין שום מניעה שהיא תקיים את המצווה בפועל ,ורק מנהג בעלמא נהגו שהאיש יקבע .הוא מבאר כי הנהגה זו אינה נובעת מחיסרון בהלכה ,אלא מהתאמה של המעשה לאופי הבית ,אך אין להעמידה כחוק או כהלכה מחייבת. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק א יורה דעה סימן יג) ביאר :אישה שקבעה מזוזה בברכה ,בדיעבד יצאה ידי חובת המצווה ואין צורך להסירה או לקובעה שנית .הוא מבאר כי מעשה הקביעה של האישה הוא מעשה מצווה תקף לכל דבר ,ואין בו פגם הלכתי המצריך פעולה מתקנת. הגאון רבי יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה (חלק ב סימן קס) ביאר :הקביעה על ידי אישה היא פעולה שראויה להערכה ,שכן היא מביעה את השייכות שלה למצווה ,ואין למנוע זאת ממנה .הוא מבאר כי השתתפות האישה במצוות מזוזה היא חיזוק לבית היהודי ,וכי ככל שהאישה מעורבת יותר בקיום מצוות בבית ,כך הקדושה שורה בו ביתר שאת. לאחר שסקרנו את המקורות ואת דעת הפוסקים ,אנו מגיעים אל השורה התחתונה ,אל ההנחיה המעשית שנועדה להאיר את הדרך בבית היהודי .כיצד ננהג ביום יום ,וכיצד נשלב בין ההלכה הצרופה לבין הנהגות של כבוד ומנהגי ישראל? הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן כז) ביאר :לכתחילה נהגו שאיש יקבע את המזוזה משום כבוד המצווה ,אך אם אירע שהאישה קבעה בעצמה, אין כאן שום חשש ואינה צריכה לחזור ולקבוע ,שכן היא מחויבת במצווה כדין .הוא מבאר כי השמירה על כבוד המצווה משתלבת עם ההכרה המלאה בחובתה ובכשרותה של האישה במצווה זו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן נט) ביאר :כאשר המציאות בבית דורשת שהאישה תקבע את המזוזה ,היא רשאית לעשות זאת בלב שלם ובברכה .הוא מבאר כי אין להתייחס למנהג כאל חסם הלכתי ,אלא כאל העדפה שאינה פוגעת בעיקר המצווה המוטלת על האישה כדיירת בבית. הגאון רבי משה מרדכי קרליץ בשו"ת באר משה (חלק ב סימן ק) ביאר :כאשר אישה קובעת מזוזה ,היא עושה מעשה של חיבור הבית אל קדושת התורה ,ואין שום מניעה הלכתית שתעשה זאת בעצמה .הוא מבאר כי העיקר הוא שהמזוזה תהיה קבועה כדין ,וכל פעולה שנעשית לשם כך על ידי מי שמחויב בה ,היא פעולה מבורכת. הגאון רבי נחמיה קלצקין בשו"ת דברי נחמיה (יורה דעה סימן רסו) ביאר :כל הטוען שאישה אינה כשרה לקבוע מזוזה ,דבריו אינם עולים בקנה אחד עם פסיקת האחרונים ,שהרי החיוב הוא על הבית .הוא מבאר כי הכשרת האישה לקבוע היא ביטוי להבנה שכל אחד מבני הבית נושא באחריות למזוזות ביתו.

מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קנח) ביאר :אין כל ספק בכשרות הקביעה של האישה ,ומי שנהג אחרת טועה במידת החומרה שאינה במקומה .הוא מבאר כי המצווה היא המדד האמיתי ,ואין להוסיף על דברי חכמים גדרים שאינם קיימים ,בפרט כשהם פוגעים ביכולת של האישה לקיים את מצוותה. בסיכומם של דברים ,התמונה ההלכתית והרעיונית מתבהרת ומאירה :מצוות המזוזה אינה פעולה טכנית המנותקת מהחיים ,אלא היא נשמת הבית היהודי .מתוך בירור הסוגיה ,עולה בבירור כי האישה ,כחלק בלתי נפרד מיושבי הבית וכמי שמחויבת במצווה זו באופן מלא, כשירה לחלוטין לקבוע את המזוזה על משקוף ביתה .הדיון שהתעורר סביב פסול הכתיבה של האישה אינו משליך על מעשה הקביעה ,שכן הקביעה היא מימוש החיוב המוטל על הבית ועל דייריו .גדולי הפוסקים לאורך הדורות הכריעו כי מנהג ישראל שאיש קובע את המזוזה אינו מעכב ,ונועד רק משום כבוד המצווה ,אך בשעת הצורך או כאשר האישה חפצה לקבוע בעצמה ,הרי זה קיום מצווה גמור והלכתי לכל דבר ועניין .בכך ,הבית זוכה לא רק למזוזה כשרה ,אלא לשותפות עמוקה ופנימית של האישה ,הבונה את הבית ומשרה עליו את קדושת השכינה .השותפות הזו היא יסוד איתן המבטיח כי דורות ההמשך יגדלו בבית שבו כל דייר הוא חלק פעיל בהחזקת המצווה ובשמירה על גבולות הקדושה. מתוך העיון בסוגיה זו ,אנו למדים כי מצוות המזוזה אינה פעולה חיצונית הנעשית על פתח הבית ,אלא גילוי של נשמת הבית עצמו .כאשר אישה קובעת את המזוזה ,היא אינה רק מניחה חפץ על המשקוף ,אלא היא חותמת את הבית בחותם השכינה ,מתוך הכרה עמוקה באחריותה ושותפותה בבניית המקדש מעט הפרטי שלה .מתוך התובנות הללו ,אנו לוקחים עמנו לחיי היום יום את ההבנה שכל רגע בבית הוא הזדמנות ליצירת קדושה ,וכי שותפותם של האיש והאישה בבניין הבית אינה נמדדת רק בניהולו ,אלא ברגעים שבהם הם פועלים יחד למען העמדת ערכי התורה בתוכו ,במעשה ובכוונה.

עיקר העניין: אף שאמרו חכמים שאישה פסולה לכתיבת מזוזה ,הרי שזהו דין מיוחד בכתיבה בלבד, ואין ללמוד ממנו מאומה על מעשה הקביעה .מצוות המזוזה מוטלת על הבית ועל כל דייריו ,ומאחר שהאישה מחויבת במצווה זו ,היא כשרה לחלוטין לקיימה במו ידיה .המנהג הרווח שאיש יקבע אינו אלא הנהגה של כבוד בלבד ,אך בשעת הצורך או ברצונה של האישה לקחת חלק פעיל בהשריית הקדושה ,הרי זו מצווה מן המובחר .הבית היהודי נבנה מתוך שותפות של אהבה ויראה ,וקביעת המזוזה בידי האישה היא הוכחה ניצחת לכך שהקדושה אינה נחלתם של יחידים ,אלא אור המאיר את כל יושבי הבית כולם. בקביעת המזוזה בידיה ,האישה מלמדת אותנו כי הקדושה אינה רק יעד רחוק ,אלא היא תלויה בנכונות שלנו לקחת אחריות על סף ביתנו ,ולהפוך את החומר הממשי שעל המשקוף לביטוי חי ונושם של אמונה יומיומית שאינה תלויה בדבר.