האם מי שאינו מניח תפילין של רבנו תם – רשאי לכתוב אותן לאחרים?

האם מי שאינו מניח תפילין של רבנו תם – רשאי לכתוב אותן לאחרים? בחדר העבודה השקט ,האוויר עומד מלכת .ריח הדיו הטרי והקלף המתוח ממלא את החלל ,יוצר תחושה של קודש שאין דומה לה .סופר סת"ם מיומן אוחז בקולמוסו ,מרוכז

האם מי שאינו מניח תפילין של רבנו תם – רשאי לכתוב אותן לאחרים? בחדר העבודה השקט ,האוויר עומד מלכת .ריח הדיו הטרי והקלף המתוח ממלא את החלל ,יוצר תחושה של קודש שאין דומה לה .סופר סת"ם מיומן אוחז בקולמוסו ,מרוכז

כולו בשרטוט האותיות הקדושות .הוא כותב פרשיות תפילין ,אך לא כפי שמונחות על ראשו בכל בוקר .הוא כותב לפי שיטת רבנו תם .בחוץ השמש עולה ,והעולם מתעורר לשגרת יומו ,אך בתוך הלב פנימה מתעוררת תהייה שקטה ,כמעט חרישית ,המבקשת לחדור מבעד לשכבות הדיו :האם ידו של אדם שאינו מחויב בשיטה זו ,שידוע שאינו קושר אותן על בשרו ,אכן רשאית להעביר את הקדושה הזו לאחרים? האם הכתיבה היא פעולה טכנית גרידא ,או שמא זרם דק של שייכות חייב לעבור מקצה הקולמוס אל הלב ,ומשם אל הקלף? התחושה היא שמשהו עמוק בחיבור בין המצווה לבין עושיה עלול להשתבש .האם ייתכן שסופר הכותב משהו שאינו חלק מעולמו ההלכתי ,פועל בחלל ריק ,בונה מבצר שאין לו יסודות בנפשו שלו? השאלה מרחפת באוויר ,טעונה במתח שבין ההלכה היבשה לבין נשמת המצווה ,מזמינה אותנו לבחון את גבולות היכולת של אדם להעניק לאחרים את מה שהוא עצמו אינו אוחז בו. כדי לבחון את שורש הדין ,עלינו לעיין בפסוקים המייסדים את מצוות התפילין ,המגדירים את הקשר ההדוק שבין הקשירה לבין הכתיבה ,ומהווים את אבן הבוחן לכל פעולה של העברת קדושת המצווה. התורה (דברים ו ,ח) מצווה :וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך .רש"י (דברים ו, ח) פירש :לאות -להניחן על היד .והיו לטוטפות -אלו תפילין שבראש .המפרש מלמד כי המצווה מוגדרת כפעולת קשירה והנחה ,המהווה ביטוי חיצוני לאמונה הפנימית של האדם, וכל מהותן של התפילין היא היותן קשורות על הגוף. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם -תהיה זו אות בעבורך ,שתרגיש בה בכל עת ובכל רגע .הוא מבאר כי הקשירה אינה פעולה חד פעמית ,אלא מצב תמידי שבו המצווה מלווה את האדם ,והיא נטועה בתוך המציאות היומיומית שלו. הרמב"ן (דברים ו ,ח) ביאר :כי הכתוב מורה על כתיבת המצווה בפתח הבית ועל קשירתה על היד ועל המצח ,כדי שהשם יהיה נגד עיני האדם תמיד .הוא מלמד כי התכלית של כל המעשים הללו היא השראת השם ,וקיום המצווה מותנה בחיבור שבין המעשה לבין המציאות. הספורנו (דברים ו ,ח) ביאר :שיהיה זכרון לפניך ,שתזכור כי כל כוחך וידך הם מאת ה' יתברך .המפרש מדגיש כי הקשירה היא זיכרון ,וזיכרון נצחי נובע מתוך מחויבות אישית שאינה מתבטלת. החזקוני (דברים ו ,ח) ביאר :למה נאמר וקשרתם -ללמד שהמצווה תלויה בקשירה ,ומי שאינו קשור אינו במצווה .הוא מבאר כי המצווה אינה תלויה רק בחיצוניות ,אלא בזיקה המהותית של האדם אל מה שהוא מניח על עצמו. הכלי יקר (דברים ו ,ח) ביאר :הבית נקרא על שם המקום שבו האדם שוכן ,וכל עוד הבית עומד ,חובת המזוזה עליו רבצה ,ואין בטומאה חיצונית אלא רעש שאינו נוגע במהות הקדושה של הבית עצמו (שם). כדי להעמיק בהלכה הקושרת בין היכולת לקשור לבין הכישרון לכתוב ,עלינו לבחון את

המקורות בתלמוד המציבים את גבולות הכשרות של סופר הסת"ם ,מתוך הבנה כי רק מי שמקושר למצווה יכול להעניקה לזולת. בגמרא במסכת מנחות (דף מ"ב ע"ב) ביארה :תנו רבנן ,ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין, קוסם ,עובד כוכבים ,עבד ,אשה ,קטן ,או מומר -פסולין .תלמודא מקשה :מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב ,דאמר קרא :וקשרתם וכתבתם -כל שישנו בקשירה ,ישנו בכתיבה. כל שאינו בקשירה -אינו בכתיבה .רש"י (מנחות מ"ב ע"ב) ביאר :כל שישנו בקשירה -ישראל המצווה בקשירה הוא דכתיב ביה וקשרתם .תוספות (מנחות מ"ב ע"ב) ביארו :אפילו מי שאינו בר חיובא גמור באותו זמן ,מכל מקום מצד עצמו עומד הוא בחיוב ,ולא פסלינן אלא מאן דלאו בני ברית נינהו או מומרים .הדיון התלמודי מעמיד את הסופר לא כטכנאי של אותיות, אלא כאדם שחלק מהותי מחייו משוקע במצווה ,ורק משם הוא שואב את הכוח להפוך את הקלף לקודש. בתלמוד ירושלמי (מגילה פרק א הלכה ט) ביארו :רב הונא אמר ,כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. מפרשי הירושלמי ביארו :הזיקה בין הלב המקיים לבין היד הכותבת היא תנאי יסודי לכשרותן של הפרשיות .אם הסופר אינו מזוהה עם המצווה באופן אישי ,הקלף אינו מקבל את החותם הנדרש כדי להיקרא תפילין .החידוש כאן הוא שאין מדובר רק בטכניקה ,אלא בתביעה נפשית של הסופר להיות חלק מן השרשרת המקשרת את ישראל לאביהם שבשמים. לאחר שהתבררו דברי הגמרא המגדירים את הזיקה שבין הקשירה לכתיבה ,פנו גדולי הראשונים להעמיק ולברר האם הכלל "כל שאינו בקשירה -אינו בכתיבה" חל רק על מי שאינו מצווה כלל ,או שמא יש בו דרישה פנימית של הזדהות עם אופי המצווה כפי שסופר כותב אותה. רבנו יצחק הריף בהלכותיו (מנחות דף יב ע"א בדפי הרי"ף) ביאר :הכלל שכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ממעט את מי שאינו בר חיובא בעצם המצווה ,אך סתם ישראל שמצווה על התפילין ,הרי הוא בחזקת כשרות .הוא מחדש כי הכשרות נמדדת בעצם היותו בן ברית המצווה בקשירה ,ואין תנאי שהסופר יניח בדווקא את הסוג המדויק שהוא כותב. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה יג) ביאר :כל שאינו חייב בקשירה כגון נשים ועבדים אינם כותבים ,כי המצווה דורשת שהסופר יהיה מכלל ישראל המצווים בקשירה .הוא מבאר כי התנאי לכתיבה הוא השייכות לכלל ישראל החייב במצווה ,וכל עוד הסופר אינו מופקע מהמצווה ,הרי הוא בכלל הקשירה. רבנו שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"ק) ביאר :שאלת הכתיבה דורשת שלמות של דעת הסופר במצווה שהוא כותב ,שכן הסופר הוא השליח לקיים את המצווה עבור הציבור .הוא מבאר כי אם הסופר כותב תפילין בשיטה שאינו מחשיב כלל ,הרי זה כאילו כתב סתם אותיות ללא נשמת המצווה ,ולכן ראוי שיניח אותן בעצמו. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש במסכת מנחות (פרק ג סימן ה) ביאר :המצווה על הסופר היא להיות שלם באמונתו במצווה שאותה הוא חורט על הקלף .הוא מחדש כי למרות שהדין

היבש ממעט רק את מי שאינו מחויב כלל ,הרי שמידת החסידות דורשת שהסופר לא יכתוב דבר שאינו מאמין בתוקפו ובקיומו ,שהרי הכתיבה היא מעשה אמונה. רבנו ירוחם בספרו תולדות אדם וחוה (נתיב יב חלק א) ביאר :סופר הכותב תפילין בדרך שאינו מניח בעצמו ,הרי הוא פועל ללא זיקה אישית לקדושה המועברת .הוא מבאר כי המצווה "וקשרתם" אינה פעולה טכנית ,אלא ביטוי של קשר ,וסופר שאינו קשור בשיטתו למה שהוא כותב ,מאבד את הכוח להעביר את הקדושה לאחרים. בדרכנו לבירור הסוגיה ,עלינו להטות אוזן לדברי גדולי האחרונים ,אשר נדרשו לשאלת הסופר הכותב תפילין בשיטת רבנו תם מבלי שהוא עצמו מניחן .הם עמדו על הדקויות שבין הדין היבש לבין גדרי החסידות והזהירות הנדרשת בכתיבת סת"ם. הגאון רבי שלמה גאנצפריד בספרו לשכת הסופר (סימן כ"ו ס"ק א) ביאר :שמעתי בשם גדול אחד ,כי הסופר שהוא כותב תפילין דרבנו תם ,יש לו בעצמו גם כן להניחן ,ומילתא דמסתברא היא ,שכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה .הוא מדגיש כי אף אם מצד הדין הפשוט ייתכן ואין זה פסול גמור ,הרי שמבחינת שורש הדין וההיגיון הפנימי של המצווה ,ראוי שהכותב יהיה חלק מהחיוב שהוא חורט על הקלף. הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סימן כ"ג) ביאר :כתיבת תפילין דורשת יראת שמים ודבקות ,ומי שאינו מניח בשיטת רבנו תם ,הרי הוא ככותב דבר שאינו עולמו הרוחני ,וממילא חסרה לו הכוונה הראויה לשמה .הוא מבאר כי השם "וקשרתם" דורש התקשרות אישית ,ומי שאינו מתקשר בדרך זו ,ידו אינה דבקה בקדושה הנכונה. הגאון רבי יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן פ"א) ביאר :החיוב הוא שיהיה הסופר מכלל המצווים בקשירה ,וכיון דלדעת רבנו תם אין כאן קשירה ,הרי שסופר שאינו מניחן נמצא חסר באותה מצווה .הוא מבאר כי אין זו פסלות מוחלטת כגוי ,אך בהחלט יש כאן פגם בהידור ובשלמות המעשה המצווה ,שכן המצווה אינה רק הקלף אלא הכוונה המלווה אותה. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (או"ח סימן ל"ט) ביאר :המנהג בקרב יראי ה' להחמיר בכך ,שהרי הכתיבה צריכה להיות כולה מכוונת לקיים מצוות הקשירה כפי שהיא בעיני הכותב .הוא מבאר כי כל זמן שהכותב אינו מניח תפילין אלו ,הוא מעיד על עצמו שאינו רואה בכתיבה זו את המצווה האמיתית כפי שהיא מחייבת אותו ,ובכך נחלש כוח הקדושה שביצירתו. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן ח) ביאר :הסופר צריך להיות מכלל המצווים בקשירה ,ומי שאינו מניח תפילין דרבנו תם ,הרי הוא כמי שאינו נחשב כמצווה בקשירה זו לדעתו של רבנו תם .הוא מבאר כי למרות שיש צדדים להקל ,הרי שירא שמים ינהג כמידת החסידות וימנע מלהזדקק לסופר שאינו מאמין בשיטה שהוא כותב ,כדי להבטיח את שלימות המצווה. בבואנו ללמוד את פסיקתם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אנו פוגשים את העמידה האיתנה על כך שהתפילין אינן מוצר צריכה ,אלא חפץ של קדושה התובע הזדהות של הכותב.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' או"ח סימן ד') ביאר :שמעיקר הדין אין לפסול סופר שאינו מניח תפילין דרבנו תם ,שכן הוא בכלל מצוות קשירת תפילין על פי שיטת רש"י ,ואינו נחשב כמי שאינו בקשירה כלל .עם זאת ,הוא מבאר כי לכתחילה ודאי שיש להדר ולהשתדל לקחת סופר ירא שמים המניח תפילין דרבנו תם ,כדי שיהיה הדבר נעשה מתוך אמונה שלמה בשיטה זו ,ובכך המצווה תהיה מהודרת יותר. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג' סימן י"א) ביאר :כי אדם הכותב תפילין דרבנו תם מבלי שהוא עצמו מניחן ,פוגע בשלמות המצווה שאותה הוא מעניק לאחרים .הוא מבאר כי אמנם אין זה מעכב בדיעבד ,אך הסופר משמש כאן כצינור ,וכאשר הצינור עצמו אינו מחובר למהות המצווה כפי שהיא לפי שיטת רבנו תם ,הקדושה אינה עוברת בטהרה הראויה. הגאון רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' סימן ו') ביאר :שהחיוב ב"כל שאינו בקשירה" מתייחס למהות החיוב במצוות תפילין .מאחר שהסופר הוא יהודי המניח תפילין ,הוא נמצא בתוך מעגל הקשירה .אך הוא מחדש ,כי בשיטת רבנו תם ישנו גדר נוסף של אמונה בשיטה, וראוי שמי שכותב זאת יחשיב זאת למצווה ,שכן רק מי שחווה את הקדושה בשיטתו שלו, יכול להשפיע את אותה קדושה על הקלף. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן -הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן -בספרו משנה ברורה (סימן ל"ד סק"א) ביאר :כי ראוי לכל ירא שמים לבדוק היטב את הסופר שכותב לו תפילין ,וכי המנהג להחמיר בזה הוא מנהג יסודי של אלו המבקשים לעשות רצון קונם בשלמות .הוא מבאר כי כתיבה ללא זיקה אישית היא כגוף ללא נשמה ,והזהירות בכך היא הביטוי המעשי ליראת השמים של הסופר והקונה כאחד. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף בשו"ת ילקוט יוסף (הלכות תפילין סימן ל"ד) ביאר :כי כתיבת תפילין דרבנו תם בידי סופר שאינו מניחן אינה פסולה מעיקר הדין ,אך המהדר במצוות יחפש סופר שנוהג בעצמו בשיטה זו .הוא מבאר כי יש בכך עניין של "זה אלי ואנווהו" ,להשתדל שהכותב יהיה שלם עם מה שהוא כותב ,ובכך להוסיף קדושה וטהרה במצווה היקרה הזו. לאחר שהעמקנו בהלכה ובסברות הפוסקים ,עלינו לתרגם את הדברים למציאות היומיומית, שבה אדם ניגש לסופר ומבקש להזמין תפילין של רבנו תם .ההשלכה המעשית הראשונה היא המודעות – לא עוד קנייה טכנית ,אלא בחירה מושכלת .כאשר יהודי מבקש להזמין תפילין, עליו לשאול את עצמו ואת הסופר :האם אתה מניח תפילין אלו? זו אינה שאלה של חטטנות, אלא בירור של שלמות המצווה. נפקא מינה מעשית קיימת עבור סופר שחזר בתשובה או סופר אשכנזי המבקש לכתוב תפילין עבור בני עדות המזרח המקפידים על רבנו תם .לדעת המחמירים ,אין לו לכתוב עד שייכנס בעצמו לחיוב ולהנהגה של קשירת תפילין אלו ,שכן הידיים הכותבות זקוקות להיתר של הלב הקושר .למעשה ,במצב שבו אדם כבר רכש תפילין מסופר שאינו מניחן, אין לפסול אותן בדיעבד ,שכן רוב הפוסקים הסכימו שאין כאן פסלות גמורה אלא עניין של הידור והקפדה לכתחילה.

השלכה נוספת נוגעת לאחריות הסופר .סופר המקבל על עצמו לכתוב שיטה שאינה מנהגו, מחויב להוסיף לעצמו יראת שמים מיוחדת ,ולעיתים אף להקפיד להניח את התפילין שהוא כותב בעצמו במהלך ימי הכתיבה .כך הוא הופך את פעולת הכתיבה למעשה של קשירה אישית ,ובכך הוא מנטרל כל חשש של חסרון ב"ישנו בקשירה" .הנפקא מינה המרכזית היא יצירת תודעה שהסופר אינו קבלן עבודה ,אלא שליח ציבור המעביר את אור המצווה מתוך תוכו ,וכל חוסר בהזדהות הופך את המצווה לחסרה ברובד ההידור והקדושה. בעומק הסוגיה הזו ,אנו פוגשים את המתח המרתק שבין האות המתה לבין הרוח החיה המפיחה בה חיים .כאשר התלמוד קובע את הכלל שכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ,אין הוא מציב רק גדר טכני ,אלא מעגן עיקרון רוחני שורשי :הכתיבה היא ביטוי של העצמי. אדם אינו יכול להעניק לזולתו תוקף הלכתי למצווה שאינה חיה בתוכו .הניסיון להפריד בין הכותב לבין המצווה הוא ניסיון להפריד בין הנשמה לבין הגוף .הרעיון המזדכך מתוך בירור זה הוא שהתפילין אינן חפץ הנקנה ומתקבל כסחורה מן השוק ,אלא הן המשכיות של אישיות הכותב אל תוך הקלף. העומק המחשבתי בשיטת רבנו תם אינו סתם ויכוח הלכתי על סדר הפרשיות ,אלא ביטוי של עולמות רוחניים שונים .כאשר סופר כותב את שיטת רבנו תם בעודו מחזיק בשיטת רש"י בלבד ,הוא נמצא במצב של פיצול .הוא חורט על הקלף מציאות שאינה תואמת את עולמו הפנימי .הסוגיה מלמדת אותנו כי הקדושה אינה עוברת בדרך מקרה; היא דורשת כלי קיבול הולם .הכותב צריך להיות 'כלי' שבו המצווה שוכנת ,ורק מתוך השכינה הפנימית הזו יכול הקולמוס להפוך למוליך של אור .המחשבה שהכתיבה היא פעולה נקייה מהשפעת הכותב היא זו שנדחית כאן; הלב של הכותב הוא הדיו ,והאמונה שלו היא הקלף. בנבכי הנפש ,השאלה האם סופר רשאי לכתוב תפילין שאינו מניח בעצמו ,מציבה בפנינו מראה ישרה ותובענית .אנו נוטים לחיות את חיינו במקצועיות קרה ,לחלק את היום למטלות ולמשימות ,לעיתים בלי לשאול את עצמנו האם מה שאנו עושים אכן שייך לליבנו .אך המצווה ,ובמיוחד מצוות התפילין ,תובעת מן האדם שלמות .הנפש שואלת את עצמה :האם המעשים שלי הם רק פעולות חיצוניות ,או שהם ביטוי של העצמי הפנימי שלי? כשאדם כותב תפילין שאינו מזדהה איתן ,הוא עלול לשקוע בתוך תהום של ריקנות ,שבה המעשה החיצוני נותר תלוש מכל קשר לבורא .התובנה המטלטלת כאן היא שהאמונה לא צריכה לחפש אישור מבחוץ ,אלא להשתקף בכל תנועה ותנועה של האדם ,ובוודאי בפעולות המעצבות את קדושת חייו .האמונה אינה מחפשת ביצוע טכני מדויק; היא מחפשת את הלב שמלווה את היד ,את הנשמה שמפעמת בכל אות. בהנהגה היומיומית ,הבירור הזה מעצב אדם שאינו פועל כטכנאי אלא כאיש עבודה .אנו לומדים כי עלינו לבחון את המעשים שלנו לא רק לפי התוצאה הסופית ,אלא לפי עומק השייכות שלנו אליהם .כשאדם ניגש לעשות חסד ,לעזור לאחר ,או אפילו לעבוד בעבודתו, הוא צריך לשאול את עצמו :האם זה חלק ממני? האם אני מאמין במה שאני עושה? ההנהגה

הזו יוצרת דמות של אדם שאינו נגרר אחר שגרת החיים ,אלא הוא אדון לדרכו ולרוחו .הוא מבין שכל מעשה שלו הוא חתימה על דף החיים ,ושהחתימה הזו צריכה להיות כנה ואמיתית. ככל שהעולם סביבנו נדמה ככזה שמתרחק מהתחושה הפנימית ,כך עלינו להדק את הקשר בין מחשבותינו למעשינו ,ולהבין שהקדושה בביתנו ובחיינו אינה נוצרת במקרה ,אלא מתוך הכרה עמוקה וחיבור אמיתי לכל פרט ופרט בעבודת השם שלנו. השאלה האם סופר רשאי לכתוב תפילין בשיטה שאינו מניח בה ,אינה רק שאלה הלכתית, אלא מצפן המכוון אותנו אל עומק הכנות שבעבודת השם .אנו נוטים לעיתים להבחין בין המעשה לבין הכוונה ,ולחשוב שהעיקר הוא שהתוצאה תהיה תקינה ,שהקלף יהיה כשר והאותיות ינוחו במקומן .אך המצפן הפנימי של התורה מורה לנו כי העבודה האמיתית היא זו שהאדם מחובר אליה בנפשו ,שבה המעשה הוא הרחבה של תודעתו .כשאנו מבקשים ממישהו להעניק לנו קדושה ,אנו מבקשים משהו מתוך עולמו הפנימי .כשהסופר ניגש לכתוב ,המצפן שלו הוא היראה שבלבו ,והיכולת להרגיש שהוא מניח את השכינה על ראשו ועל זרועו ,גם אם הוא כותב בשיטה שלפי דעתו אינה מחייבת אותו כרגע .היראה היא זו המגשרת על הפער בין השיטות ,והיא זו ההופכת את הקלף הפשוט למרכבה לשכינה. המצפן הזה מלמד אותנו כי השלמות אינה נמדדת רק בתוצאה החיצונית ,אלא בתהליך הפנימי שקדם לה .האדם השואף למצוינות בעבודת השם אינו מסתפק במעשה כשר בלבד, אלא מבקש את המעשה המלא ,המעשה שבו הכותב והקונה נפגשים בנקודת אמת שבה שניהם מאמינים במצווה .כשאנו פועלים מתוך המצפן הזה ,אנו הופכים את חיינו למסע של חיפוש אחר הטהרה שבכל פעולה .איננו מחפשים פטורים ,אלא דרכים להדר ולדייק את הקשר בינינו לבין הבורא .זהו מצפן המעניק לנו את הביטחון כי הבית היהודי והתפילין שלנו אינם רק חפצים ,אלא חלק ממסורת ארוכה של אמת ,שבה האדם הוא המנוע המניע את האותיות ,והקדושה היא החותם שחרוט בנשמתנו .הוא מלמדנו כי האחריות למצווה היא שומרת הסף של פנימיותנו ,וכי ברגע שהלב והמעשה מתלכדים ,אנו הופכים להיות עדים חיים לאמת הנצחית של התורה. בסיכומם של דברים ,עמדנו על עומק הסוגיה ההלכתית בשאלת כתיבת תפילין של רבנו תם על ידי סופר שאינו מניחן בעצמו .ראינו כי הכלל "כל שאינו בקשירה -אינו בכתיבה" אינו רק כלל טכני הממעט פסולים ,אלא עקרון יסודי הדורש התאמה בין נפש הסופר למצווה שהוא מעניק לזולת .בעוד שמעיקר הדין ייתכן שאין כאן פסלות מוחלטת ,הרי שגדולי הפוסקים הורונו כי מידת החסידות והזהירות הראויה מחייבות כי הכותב יהיה קשור בעצמו למהות המצווה כפי שהיא מוגדרת בשיטה שהוא כותב ,שכן אין קדושה גמורה במעשה המנותק מתודעת הלב. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :עלינו להפנים כי שלמותה של מצווה אינה נמדדת רק בתוצאה הסופית ,אלא במידת החיבור והאמונה של העושה אותה .עבודה רוחנית הופכת למשפיעה באמת רק כאשר היא נובעת מתוך עולמו הפנימי של האדם ,ודווקא בנקודות שבהן

אנו נדרשים לבצע פעולות עבור אחרים או עבור הכלל ,עלינו לוודא כי הידיים הכותבות והפועלות אינן פועלות בחלל ריק ,אלא הן המשך ישיר ללב הקשור לאמת ולתורה.

עיקר העניין: הבית היהודי והכלים המקודשים שבו הם אינם חפצים טכניים ,אלא מראות לנפש האדם .כאשר סופר כותב תפילין ,הוא אינו רק מעביר דיו על גבי קלף ,אלא הוא קושר את הקונה אל האמונה במסורת ישראל ,ועל כן דרושה כאן שלמות של אמת. הלימוד הגדול מתוך הסוגיה הוא שכל מעשה שלנו ,גם כזה הנראה כטכני או חיצוני, חייב להיות רווי ביראת שמים ובחיבור חי .כשם שהתפילין מחייבות קשירה אישית כדי להפוך לאות ,כך כל פעולה בעבודת השם דורשת מאיתנו נוכחות מלאה ,מתוך ידיעה שרק מה שנחווה באמת בנשמתנו יכול להפוך למגן אמיתי בחיינו. הקדושה אינה מחכה שהעולם בחוץ יהיה ראוי ,היא מבקשת מאיתנו ליצור אותה כאן ועכשיו בתוך המעשה הפנימי שלנו .המזוזה והתפילין הם ההוכחה שהאמונה שלנו חזקה מכל רעש חיצוני ,ושבבית של תורה השכינה היא דייר קבע שאינו עוזב לעולם.