האם עובד זר או אישה כשרים להניח תפילין ליהודי שאינו מסוגל להניחם בעצמו?

האם עובד זר או אישה כשרים להניח תפילין ליהודי שאינו מסוגל להניחם בעצמו? בפינת החדר ,שם נמוגים קרני האור האחרונים של הבוקר ,יושב יהודי ועיניו כלות אל מול המצווה שכה אהב .הידיים ,שפעם כרכו בעוז את רצועות העור השחורות ,נחות כעת חסרות אונים על ברכיו .השקט בחדר סמיך ,מלא בהמיית הלב המשתוקק ,ואל מולו עומדת דמותו של המטפל ,או אשתו המסורה ,מושיטים יד לעזור .האם…

האם עובד זר או אישה כשרים להניח תפילין ליהודי שאינו מסוגל להניחם בעצמו? בפינת החדר ,שם נמוגים קרני האור האחרונים של הבוקר ,יושב יהודי ועיניו כלות אל מול המצווה שכה אהב .הידיים ,שפעם כרכו בעוז את רצועות העור השחורות ,נחות כעת חסרות אונים על ברכיו .השקט בחדר סמיך ,מלא בהמיית הלב המשתוקק ,ואל מולו עומדת דמותו של המטפל ,או אשתו המסורה ,מושיטים יד לעזור .האם אפשר לקשור את קשר התפילין בידיים שאינן שייכות לזה המצווה בהן? האם השכינה שורה בתוך קשר הנעשה על ידי מי שאינו מצווה בקשירה? האוויר רועד מהשאלה הזו; היא אינה שאלה טכנית של הלכות קשירה ,אלא נגיעה עמוקה ברקמת הקשר שבין האדם לבין בוראו ברגעי חולשתו .כאן, בין החולה לבין המושיט יד ,מתרחש מחזה אנושי של מסירות נפש ,אך באותו רגע ממש, נוצרת תהייה – האם מותר להמשיך את הקדושה בדרך זו? האם המצווה הופכת להיות של האדם המניח אותן ,או שמא הידיים הזרות הופכות להיות חלק מהותי מהמעשה? כל סבב של רצועה סביב הזרוע מלווה בסימן שאלה דק ,האם החיבור הזה באמת נחשב ל'וקשרתם', או שמא אנחנו טווים כאן רצועות ריקות שאינן נוגעות בשמיים? על מנת להבין את גדר המצווה ,עלינו לשוב אל הפסוק המכונן את קדושת התפילין ,ולהבין האם המצווה טמונה בעצם פעולת הקשירה או שמא בתוצאה הסופית שעל גוף היהודי. התורה (דברים ו ,ח) מצווה :וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך .רש"י (דברים ו ,ח)

פירש :לאות -להניחן על היד .והיו לטטפת -אלו תפילין שבראש .המפרש מבאר כי היעד המרכזי הוא הווייתן של התפילין על גוף האדם ,כסימן וזכרון לאותה אהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם -לטוטפת ,שהם זכרון לפני ה' על ידי שתהיינה תמיד על גופך .הוא מדגיש כי עצם הנוכחות של התפילין על גוף היהודי היא המעניקה להן את כוחן כזיכרון תמידי. הרמב"ן (דברים ו ,ח) ביאר :והיו לטוטפות -שיהיו לך לטוטפת ולסימן שאתה בן לאל חי. הוא מבאר כי התפילין הן הגדר המבדיל ומקדש את היהודי ,וכל עוד הן על גופו ,הרי הוא נמצא בתוך מרחב של קדושה. הספורנו (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם לאות -כדי שתזכור כי כל כוחך וידך הם מאת ה' יתברך ,והיו לטוטפות -כקישוט וכתכשיט המעיד על אמונתך .הוא רואה בתפילין מעין כלי ביטוי לאמונה הפנימית המוקרנת אל החוץ. הכלי יקר (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם -ללמדך שהקשירה היא רק הכלי להנחה ,ועיקר המצווה היא שהתפילין יהיו מונחים על האדם בדרך כבוד .כאשר האדם אינו יכול לקשור בעצמו ,כל סיוע המביא את התפילין למקומן הראוי הוא בבחינת עשיית המצווה. בתרגום אונקלוס (דברים ו ,ח) ביאר :ותקטר יתהון לאות על ידך ויהון לטוטפות בין עיניך. בתרגום יונתן (דברים ו ,ח) ביאר :ותקטר יתהון לאות על ידך דקביל דמינן ויהון לטוטפא בין עיניך .המתרגמים מבארים כי הקשירה היא המעשה המקרב את התפילין אל גוף האדם, כדי שיהיו לו לאות ולסימן קבוע. כדי להבין אם אדם שאינו בר חיובא או מי שאינו מחויב במצווה יכול לסייע בקיומה ,עלינו להעמיק בחידושיהם של חז"ל ,המבחינים בין יצירת החפץ לבין עצם הנחתו על גוף האדם. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ל"ט ע"א) מובא :מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קושרת לו תפילין ,והיו חכמים מביטים בה ולא מיחו בה .הגמרא שם תולה את הדיון בשאלה האם מותר לאישה ליגע בתפילין ,ומכאן שהסיוע בקשירה אינו פסול מעיקרו. בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ג) ביארו :רב הונא אמר ,מי שאינו מניח אינו יכול להניח לאחרים .מפרשי הירושלמי ביארו :הכוונה היא למעשה של קיום מצווה עבור אחרים כשליח .אך כאשר האדם הוא הבעלים של המצווה ורק נעזר באחר ,הרי שהסיוע הזה נחשב כאילו הוא הניח בעצמו. בגמרא במסכת מנחות (דף ל"ו ע"ב) ביארו :אמר רב יהודה ,תפילין צריכין גוף נקי .ורש"י (שם) ביאר :שיהיה גופו של אדם טהור ,שהרי התפילין הן קדושות .הדיון במפרשים בתוספות (שם) מעמיק :האם הסיוע של אחר פוגע בטהרה הזו? תוספות מבארים כי כל עוד המטרה היא הנחת המצווה על גוף היהודי החייב בה ,אין הסיוע הפיזי של אחר הופך את המעשה לחילול או לביטול המצווה.

התלמוד במסכת גיטין (דף מ"ה ע"ב) דן בשאלה של אישה המניחה תפילין ,ושם מובא כי מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ,ומי שפטור אינו יכול להוציא אחר ידי חובתו. הראשונים שם מבארים כי החילוק הוא בין שליחות לבין עזרה פיזית ,כאשר עזרה פיזית אינה נחשבת לשליחות הלכתית הפוסלת את קיום המצווה. לאחר שעמדנו על יסודות הסוגיה בתלמוד ,פנו הראשונים לחדד את ההבחנה הקריטית שבין עשיית חפץ המצווה לבין הסיוע הטכני בקיומה ,וכיצד היא משפיעה על כשרות ההנחה. רבנו יצחק הריף בהלכותיו (עבודה זרה דף יב ע"א בדפי הרי"ף) ביאר :המעשה באותה אישה שהייתה קושרת תפילין לבעלה הוא הראיה המרכזית לכך שסיוע פיזי אינו מעכב .הוא מחדש כי כל עוד הכוונה היא מצד המניח ,והפעולה של הסייען היא רק טכנית ,אין בכך מניעה הלכתית. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יא) ביאר :אדם שאינו יודע להניח תפילין או אינו יכול ,מותר לו להיעזר באחר ,שכן העיקר הוא שהתפילין יהיו מונחות על גופו של המצווה .הוא מבאר כי אין כאן צורך בדין שליחות, שכן המצווה חלה על גוף האדם המניח ,והסייען אינו אלא כלי עזר גרידא. רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"ק) ביאר :השאלה היא האם הסייען הופך להיות העושה את המצווה .הוא פירש כי אין לראות בסייען כ'עושה' המצווה, אלא כמי שמניח את החפץ במקומו .השליחות כאן אינה מוגדרת כעשיית מצווה ,ולכן גם נשים ועבדים כשרים לכך ,שכן אין כאן הפקעה של המצווה מידי בעליה. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש במסכת עבודה זרה (פרק ג סימן ה) ביאר :אין כל איסור שמי שאינו מצווה יסייע במצווה .הוא מבאר כי האיסור להוציא אחר ידי חובה קיים רק במקום שבו השליח אמור לקיים את המצווה עבור המשלח ,אך במצווה שגופו של האדם הוא המקיים אותה ,הסיוע הוא מותר ואף רצוי למען החולה. רבנו שלמה יצחקי רש"י במסכת מנחות (דף ל"ו ע"ב) ביאר :אין המצווה תלויה בזהות הקושר, אלא בזהות המניח .הוא מחדש כי אם האדם עצמו חפץ ומתכוון למצווה ,אין שום דבר חיצוני בזהות העוזר שיכול להפקיע את המצווה מידו ,שכן הקדושה חלה על גוף המניח ולא על ידי הקושר. בדרכנו לבירור הסוגיה ,עלינו להטות אוזן לדברי גדולי האחרונים ,אשר נדרשו לשאלת הסיוע בהנחת תפילין כאשר האדם עצמו אינו מסוגל לעשות זאת .הם עמדו על הדקויות שבין השליחות לבין עזרת הזולת ,ועל האופן שבו ניתן לאפשר לכל יהודי לקיים את המצווה. הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סימן כ"ג) ביאר :כי הסיוע בהנחת תפילין אינו מוגדר כמעשה מצווה של הסייען ,אלא כמעשה שנועד להעמיד את החפץ על המצווה .הוא מבאר כי מאחר והחולה הוא זה שחפץ במצווה והתפילין מונחות על בשרו ,הרי שהאדם הזה הוא המקיים את המצווה בפועל ,ואין בידי הסייען לשנות את הגדרת המעשה.

הגאון רבי יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן פ"א) ביאר :כי יש לחלק בין מצווה הדורשת מעשה אקטיבי של העושה לבין מצווה המוגדרת על ידי נוכחות החפץ על גוף האדם .הוא מבאר כי בתפילין ,עיקר המצווה הוא ה'הוויה' של התפילין על האדם ,ולכן גם אם יהודי נעזר באדם אחר ,הוא נמצא בתוך גדרי המצווה ,שכן הוא השותף האקטיבי לרצון ולכוונה. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (או"ח סימן ל"ט) ביאר :המנהג בקרב יראי ה' הוא להתיר זאת לחולה ,שכן אין כאן עשיית חפץ של מצווה שדורשת חיוב ,אלא עזר למי שאינו יכול .הוא מבאר כי כל זמן שהסייען אינו מברך או עושה פעולה עצמאית ,הרי הוא ככלי עזר בלבד ,ואין בדבר פגם בטהרת המצווה. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן ח) ביאר :הסיוע שנעשה על ידי אדם אחר אינו הופך את המצווה למעשה של הסייען ,אלא הוא מהווה הרחבה ליכולתו של החולה לקיים את רצון קונו .הוא מבאר כי החולה הוא השולח את ידיו של העוזר לפעול עבורו, וכל עוד הידיים הללו פועלות מכוחו של החולה ,אין בכך מניעה של "כל שאינו בקשירה”. הגאון רבי שלמה גאנצפריד בספרו לשכת הסופר (סימן כ"ו ס"ק א) ביאר :אם אדם אינו מסוגל לקשור בעצמו ,הרי הוא כמי שנמצא בתוך אונס ,וכל סיוע המאפשר לו לקיים את המצווה הוא מצווה בפני עצמה .הוא מבאר כי אין כאן כל דמיון לחיוב בכתיבת תפילין ,שכן הנחת תפילין היא מצווה שבגוף האדם ,והאדם הוא זה המקדש את גופו על ידי הקשירה. בעומק דברי הפוסקים האחרונים ,אנו למדים כיצד עלינו להסתכל על רגעיהם האחרונים או הקשים של יהודים ,שבהם היד נחלשת ,אך הלב מבקש להישאר קשור אל הקודש .גדולי הדור ביקשו להסיר כל מחיצה העלולה למנוע מיהודי את זכותו הטבעית לקיים מצוות ,גם כאשר הדבר נעשה בעזרת הזולת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' או"ח סימן ה') ביאר :כי אין כל פסול שאישה או גוי יסייעו לחולה בהנחת תפילין ,שכן האדם המניח את התפילין על גופו הוא המקיים את המצווה ,ואין כאן פעולת שליחות שצריכה בר חיובא .הוא מבאר כי האיסור שייך רק במקום שבו הפעולה היא יצירת החפץ ,אך כאן המצווה היא על גוף האדם ,וכל עזרה פיזית היא מותרת ומהווה חסד גדול עם החולה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג' סימן י"ב) ביאר :כי אדם סיעודי שאינו מסוגל לקשור ,הרי הוא כמי שאינו יכול להגיע אל המצווה בעצמו ,והסיוע הוא המשך ישיר של גופו של החולה .הוא מבאר כי הידיים המסייעות הן ככלי עזר לאדם ,ואין בינן לבין המצווה כל קשר של בעלות ,ולכן לא שייך כאן הדין של מי שאינו מצווה אינו יכול לעשות. הגאון רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' סימן ז') ביאר :ששורש הדין הוא בהגדרת ה'הנחה' .מאחר והתפילין מונחות על גוף החולה ,והוא זה המכוון בלבבו למצווה ,הרי שהוא המקיים אותה .הוא מחדש כי אם היהודי עצמו מברך ,הרי שהברכה חלה על המעשה שנעשה ,ואין שום מניעה שהסייען יהיה אדם שאינו חייב בתפילין ,כי הוא אינו פועל כאן כשליח ,אלא כגורם טכני בלבד.

הגאון רבי ישראל מאיר הכהן -הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן -בספרו משנה ברורה (סימן כ"ז סק"א) ביאר :כי מצוות תפילין אינה דורשת שהקשירה תהיה דווקא בידיים של מי שמחויב ,אלא שיהיה הדבר נעשה באופן המכובד הראוי למצווה .הוא מבאר כי הידור המצווה הוא שהאדם יקיים את הכל כפי יכולתו ,וביום שאינו יכול ,השמיים רואים את רצונו כאילו עשה את כל המצווה בשלמות. הגאון רבי יצחק יוסף בשו"ת ילקוט יוסף (הלכות תפילין סימן כ"ז) ביאר :כי אישה מטפלת או גוי רשאים לעזור לחולה לקשור את התפילין ,ואין כאן חשש פסול כלל .הוא מבאר כי החולה צריך לכוון את דעתו למצווה בעת הנחתן ,ובכך הוא מקיים את רצון ה' באופן המלא ביותר בנסיבות שנוצרו ,וכל המעשה הזה הוא בבחינת "יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים”. הבירור ההלכתי שערכנו נושא בחובו השלכות מעשיות מרחיקות לכת עבור כל משפחה המלווה אדם חולה או סיעודי .הנפקא מינה המרכזית היא הסרת המחסום המחשבתי שמא המצווה פגומה; כאשר חולה מבקש להניח תפילין ,אין לנו לחשוש מזהותו של הסייען. הידיעה כי אשתו של החולה ,ואפילו מטפל שאינו יהודי ,יכולים להושיט עזרה – היא בשורה של נחמה .היא מאפשרת את המשך רצף הקשר בין היהודי לאביו שבשמים גם ברגעי דעיכת הגוף. במציאות החיים ,כאשר אנו נתקלים בסיטואציה שבה חולה סיעודי נזקק לעזרה ,עלינו להדריך את הסייענים כיצד לעשות זאת ביראת כבוד .גם אם הסייען אינו מבין את עומק המצווה ,הפעולה הטכנית של סיבוב הרצועות על הזרוע או הנחת הבית על הראש נעשית בשליחותו ובבקשתו של החולה .הנפקא מינה היא שאין צורך במינוי שליחות רשמי ,שכן הכוונה של החולה היא המנוע הרוחני ,והסייען הוא רק היד המבצעת. השלכה נוספת נוגעת למקרה שבו ישנו אדם אחר בנמצא ,למשל בן משפחה או חבר שיכול לסייע .למרות שההלכה מתירה לכל אדם לסייע ,הרי שמידת ההידור היא לבחור במי שהוא בן ברית המצווה ,ובכך ליצור אווירה של קדושה ושותפות במצווה .יחד עם זאת ,הנפקא מינה המעשית והחשובה ביותר היא שגם אם אין בנמצא אדם כזה ,אל לנו למנוע מהחולה את המצווה .החולה רשאי לברך על התפילין ,שכן ברגע שהן מונחות על גופו כהלכה ,הוא מקיים את רצונו של בורא עולם ,והסיוע החיצוני נבלע בתוך המסירות שבין האדם לבין הקב"ה .המצווה נותרת שלמה ,והחולה נותר קשור ,ממש כפי שהבטיחה התורה. בעומק הסוגיה הזו ,אנו פוגשים את העיקרון המופלא המלמד כי הקדושה אינה מצטמצמת בתוך גבולות המעשה הטכני של האדם ,אלא היא פורצת אל מעבר לו ,מתוך הרצון והכיסופים. השאלה האם הידיים המסייעות צריכות להיות של יהודי המחויב במצווה מתנדפת כאשר אנו מבינים שהתפילין אינן "מוצר" שנוצר על ידי הידיים הללו ,אלא הן "אות" על גופו של האדם המניחן .האמת המזדככת היא שהגוף החולה ,המבקש להיקשר לקדושה ,הופך בעצמו להיות המרכז המגנטי שאליו נמשך האור ,וכל מי שמסייע לו – בין אם הוא בן משפחה ,מטפל או נכרי – אינו אלא גורם מסייע המאפשר לכיסופי הלב להפוך למציאות מוחשית. העומק המחשבתי כאן נוגע בנקודת החיבור שבין החולשה לבין העוצמה .כאשר אדם

אינו מסוגל לקשור את התפילין בכוחו שלו ,הוא חווה בירור עמוק של הענווה .הוא מבין שאין הוא יכול להשיג את הקדושה בכוח זרועו בלבד ,וכי לעיתים הקדושה מגיעה אליו כחסד ,דרך הידיים של האחר .הסוגיה מלמדת אותנו כי המצווה אינה תלויה בחוזק השרירים, אלא בחוזק הרצון .המחשבה שהמצווה תלויה רק ביכולת הביצוע העצמית היא מחשבה שמתבטלת מול הדין הזה; הקדושה מחפשת את הלב ,וברגע שהלב נוכח ,היא שוכנת על גוף האדם ללא קשר לשאלה מי הניח את התפילין .התפילין הופכות להיות עדות חיה לכך שגם ברגעי האונס והחולשה ,האדם אינו מנותק מהחיבור הנצחי שלו לקב"ה ,וכי המצווה עוטפת אותו בחום ובאהבה ,ללא קשר למגבלות הפיזיות של החיים. בנבכי הנפש ,השאלה האם ניתן להסתייע באחר להנחת תפילין ,פותחת פתח להבנה עמוקה על טבעו של הקשר שבין האדם לאלוקיו .אנו חיים לעיתים בתפיסה שגויה שהמצווה היא הישג אישי ,ניצחון של כוח הרצון והביצוע הפרטי שלנו ,אך רגעי החולי והחולשה מלמדים אותנו אמת אחרת לגמרי :המצווה היא רצון ,והרצון הזה עולה מתוך הנשמה אל ריבונו של עולם ,גם כשהגוף אינו יכול לשרת אותו עוד .הנפש ,ברגעי משבר ,מבינה שאין היא צריכה להוכיח דבר ,אלא רק להיפתח לקבל את האור .התובנה המטלטלת היא שהאמונה האמיתית אינה זקוקה לידיים חזקות ,אלא ללב כנוע ופתוח; כאשר אדם מאפשר לאחר לסייע לו, הוא בעצם מצהיר :אני רוצה ,אני משתוקק ,אני כאן ,גם אם כוחותיי אינם עומדים לי .זהו שיא החיבור ,שבו החולה מוותר על האגו של ה"אני עושה" ומקבל את המצווה כמתנה, כחסד עליון. בהנהגה היומיומית ,הבירור הזה מעצב דמות של יהודי שאינו נשבר מול גבולותיו הפיזיים. אנו לומדים שגם אם עלינו להסתמך על אחרים ,הקשר שלנו עם קוננו לא נפגם ,אלא דווקא מתקדש דרך הצניעות של קבלת העזרה .הנהגה זו מלמדת אותנו שאנו קשורים זה לזה, ושרגעי החסד שבהם אחר מושיט לנו יד הם חלק מהתכנית האלוקית של "כל ישראל ערבים זה בזה" .כשאנו מסייעים לאחר להניח תפילין ,אנו הופכים לצינור ,לכלי עזר ,לשותפים במצווה שמעבר לזמן ולגוף .אנו לומדים לא לחפש את השלמות החיצונית בלבד ,אלא את האמת הפנימית ,ומבינים שכל יהודי ,בכל מצב ,ראוי לעטוף את גופו בקדושה .זוהי הנהגה שיוצרת רגישות ,המכירה בכך שכל אחד מאיתנו הוא שליח פוטנציאלי לזולת ,ושבסופו של דבר ,כולנו זקוקים זה לזה כדי להשלים את התמונה המלאה של רצון ה' בעולמנו. המצפן הפנימי של הסוגיה הזו מורה לנו כי יראת השמים אינה נמדדת בביצוע מושלם של כל פרטי הפעולה במו ידינו ,אלא בנכונות הלב להישאר דבוק במצווה בכל מחיר ובכל מצב. לעיתים ,יראת שמים אמיתית היא היכולת לוותר על הגאווה שבביצוע העצמי ולתת לאחר לעזור לנו ,מתוך הבנה שהמטרה העליונה היא המצווה ולא האדם המבצע אותה .כאשר אדם סיעודי מאפשר למטפל לסייע לו ,הוא מבטא יראה גדולה יותר מאשר אדם הבריא המניח בעצמו ,שכן הוא חושף את חולשתו לפני הבריות רק כדי לקיים את רצון בוראו .זהו מצפן שמכוון אותנו להבנה כי היראה היא הכוח המניע את המצווה ,והיא זו המקדשת את כל הכלים העומדים לרשותנו ,גם אם הם אינם יהודיים.

המצפן הזה מלמד אותנו כי הקדושה מחפשת מקום לשכון בו ,והיא אינה בוחלת בכלים העומדים לרשותה .אם האדם חפץ במצווה ,הקדושה כבר נמצאת שם ,עוד לפני שהרצועה הראשונה סובבה את הזרוע .המצפן מעניק לנו ביטחון שאנחנו לעולם לא לבד ,ושגם במצבים הקשים ביותר ,ישנה דרך להישאר קשורים לאמת .הוא מלמד אותנו שלא לחפש אישורים חיצוניים לעבודת השם שלנו ,אלא להאמין בכך שהקב"ה רואה את הכיסופים שלנו ורואה את המאמץ שמושקע בכל עזרה קטנה .כשנופלים על המצפן הזה ,מבינים שהבית היהודי הוא מקום שבו האהבה לה' גוברת על כל מגבלה פיזית ,ושהחיבור בינינו לבין הבורא הוא נצחי ,איתן ,ואינו תלוי בדבר. בסיכומם של דברים ,עמדנו על עומק הסוגיה ההלכתית בשאלת סיוע בהנחת תפילין לאדם שאינו מסוגל לעשות זאת בעצמו .ראינו כי למרות שעלתה תהייה האם יש צורך ב"בר חיובא" כדי לסייע במצווה ,הרי שהכרעת הפוסקים היא ברורה :עיקר מצוות תפילין חלה על גוף האדם המניחן ,והסיוע הפיזי של הזולת – בין אם הוא אישה ,בן משפחה או מטפל – אינו מהווה שליחות הלכתית אלא עזר טכני בלבד .לפיכך ,אין כל מניעה ואף ישנה מצווה גדולה לסייע לחולה להניח תפילין ,כדי שלא יתנתק מהקשר החי עם בוראו גם בימיו הקשים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :עלינו להפנים כי הקדושה אינה מוגבלת ליכולות הפיזיות שלנו .רגעי החולי אינם הזמן להתרחק מן המצווה ,אלא הזמן להבין כי האמונה שלנו חזקה יותר מכל גוף או מגבלה .כשאדם נדרש להיעזר בזולת לקיום מצווה ,הוא אינו מאבד את המצווה ,אלא זוכה להוסיף לה את מידת הענווה וההכרה שכל כוחנו הוא מאת ה' .הסיוע של הזולת ,גם של מי שאינו מצווה במצווה ,הופך להיות חוליה בשרשרת של חסד ואמונה המאפשרת לאור התורה להמשיך ולהאיר גם בחדרי החולים.

עיקר העניין: הלב של המצווה הוא הכיסופים שלנו אליה .כאשר יהודי משתוקק לקיים את רצון בוראו ,הקדושה כבר עוטפת אותו ,וכל מעשה של עזרה מאפשר לאותו רצון לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות קיימת .הלימוד הגדול הוא ששום יהודי אינו נשאר לבד, ושהמסירות של הסובבים – בני משפחה או מטפלים – היא כלי שרת בידי השמיים להשכין את האמונה בכל מקום ובכל זמן .אנו מחויבים להושיט יד לכל מי שזקוק, ולזכור כי המצווה היא הנחמה הגדולה ביותר שיכולה לעטוף אדם בחולשתו. הקדושה שוכנת במקום שבו הלב נפתח ,והיא אינה זקוקה לידיים חזקות כדי למצוא את דרכה אל הנשמה .התפילין המונחות על זרועו של חולה הן העדות החיה לכך שהקשר עם הקדוש ברוך הוא אינו נמדד ביכולת פיזית ,אלא בנאמנות הנצחית של הלב שאינו מוותר לעולם.