האם כאשר אדם מוצא תפילין בשבת, משנה מי החתום עליהם לעניין ההצלה מביזיון?

האם כאשר אדם מוצא תפילין בשבת, משנה מי החתום עליהם לעניין ההצלה מביזיון? ברחובה של עיר ,בשבת המלכה ,נפרש שקט של קדושה .לפתע ,מונח לו בקרן זווית ,דומם ופגיע ,זוג תפילין .הלב מחסיר פעימה .מחד ,קדושת השבת האופפת את העולם ,האוסרת כל מלאכה ,ומאידך – הלב היהודי שאינו יכול לשאת את ביזיונם של אותם כלים מקודשים .השאלה אינה רק על חפץ ,אלא על הזהות שאנו מעניקים לו .אם…

האם כאשר אדם מוצא תפילין בשבת, משנה מי החתום עליהם לעניין ההצלה מביזיון? ברחובה של עיר ,בשבת המלכה ,נפרש שקט של קדושה .לפתע ,מונח לו בקרן זווית ,דומם ופגיע ,זוג תפילין .הלב מחסיר פעימה .מחד ,קדושת השבת האופפת את העולם ,האוסרת כל מלאכה ,ומאידך – הלב היהודי שאינו יכול לשאת את ביזיונם של אותם כלים מקודשים .השאלה אינה רק על חפץ ,אלא על הזהות שאנו מעניקים לו .אם אלו תפילין של רש"י ,הלב רגוע – הכלל ההלכתי ברור .אך מה הדין כאשר יד הגורל מביאה לידינו תפילין דרבנו תם? האם הלב יכול להשקיט את המצפון ,או שמא כאן מתחילה מלחמה שקטה בין הקדושה לבין ההגדרה המדויקת של "תכשיט"? השאלה רוטטת בחלל האוויר :האם החתימה של רבנו תם היא זו שקובעת האם נחלל את השבת בשביל להצילן ,או שמא המצווה היא רחבה יותר ,עמוקה יותר, ומבקשת מאיתנו להביט מעבר לחלוקות ההלכתיות אל נשמת האותיות המונחות שם בביזיון? על מנת להבין את כובד משקלו של החפץ שמצאנו בדרכנו ,עלינו לשוב אל הפסוק המאחד את כלל השיטות תחת כנפי המצווה האחת ,ולבחון האם התפילין הן עצם המצווה או כלי בלבד. התורה (דברים ו ,ח) מצווה :וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך .רש"י (דברים ו ,ח) פירש :וקשרתם -שתהיו קשורים במצותי .המפרש מבאר כי המצווה היא החיבור הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים ,והתפילין הם הכלים המוחשיים שנועדו להמחיש זאת. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (דברים ו ,ח) ביאר :והיו לטטפת -שיהיו לך לסימן שאתה בן לאל חי ,ועל כן התפילין הן תכשיט של קדושה .הוא מבאר כי דווקא בשל היותן תכשיט המעיד על מעמדו של היהודי כבן לאל חי ,יש להן חשיבות יתרה שאין לכל חפץ אחר. רבנו יצחק אברבנאל (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם -כעניין המלך החותם באצבעו ,שהתפילין הן החותם שעל גוף האדם .הוא מבאר כי התפילין הם חותם מלכות ,וכל המניח אותם הופך להיות כבן מלך ,ועל כן ביזיונם הוא ביזיון המלכות. הספורנו (דברים ו ,ח) ביאר :והיו לטוטפות -כקישוט וכתכשיט .הוא מדגיש כי התפילין הן פאר האדם ,וכשם שאין אדם מזלזל בתכשיט יקר שלו ,כך אין להניחן בביזיון ,גם בשבת. הכלי יקר (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם לאות -האות הוא המבדיל בין העם לבין שאר העמים. הוא מבאר כי התפילין הן האות הנישא על גוף היהודי ,וכל אובדן שלהן הוא אובדן של האות המזהה את הקדושה בתוך העולם. תרגום אונקלוס (דברים ו ,ח) ביאר :ותקטר יתהון לאות על ידך .תרגום יונתן (דברים ו ,ח) ביאר: ותקטר יתהון לאות על ידך דקביל דמינן ויהון לטוטפא בין עיניך .המתרגמים מבארים כי הקשירה היא פעולת הקישור של היהודי אל הקדושה ,וכי התפילין הם הדרך המוחשית לעשות זאת. כדי להבין את גדר היתר ההצלה של תפילין בשבת ,עלינו לצלול אל הסוגיה התלמודית

המגדירה מהו 'תכשיט' המותר בהוצאה לרשות הרבים ,ומדוע חכמים ראו בהצלת תפילין עניין הדוחה את איסור הוצאה. הגמרא במסכת עירובין (דף צ"ז ע"ב) קובעת :תפילין -מותר לצאת בהן בשבת ,מפני שהן תכשיט .הגמרא מבארת כי מאחר והתפילין נקראות 'אות' ,הרי הן כעין תכשיט המפאר את נושאן .מפרשי הגמרא ,ובראשם רש"י (שם) ,מבארים כי ההיתר לצאת בהן הוא משום שאינן נחשבות למשא ,אלא למלבוש המכבד את האדם. בתלמוד במסכת שבת (דף קנ"א ע"א) מובא :אמר רב יהודה אמר רב ,אדם שמוצא תפילין בביזיון ,מותר לו להניחן ולהכניסן זוג זוג .הגמרא שם מדגישה כי ההיתר נאמר דווקא במקום שיש חשש ביזיון ,שכן כבוד המצווה דוחה את איסור דרבנן של הוצאה בשבת. הראשונים דנים בשאלה :האם ההיתר הוא רק משום שהן תכשיט ,או שיש כאן תקנה מיוחדת של 'הצלת מצווה' .בעלי התוספות (שבת דף קנ"א ע"א) מבארים כי התקנה היא להציל מביזיון ,ומאחר והתפילין יקרות בעיני בעליהן ,הרי הן מוגדרות כחפץ המצווה שאין להניחו מופקר ,ולכן התירו חכמים להוליכן בדרך מלבוש. התלמוד הירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ג) מוסיף כי כל דבר שיש בו קדושה ושייך לגופו של אדם ,מוגדר כתכשיט .המפרשים בירושלמי מדגישים כי גם אם האדם אינו מניחן בפועל על הראש ,כל עוד הן מונחות עליו בדרך מלבוש ,הרי הן שומרות על קדושתן ,והאדם נחשב למי שנושא אותן בכבוד ולא כמשא. לאחר שהנחנו את היסוד התלמודי ,פנו הראשונים להעמיק במושג ה'תכשיט' ולקבוע האם הקדושה שבתפילין תלויה במעמדם ההלכתי המוחלט ,או שמא ברצון האדם ובכיסופיו אליהן. רבנו יצחק הריף בהלכותיו (עירובין דף טז ע"א בדפי הרי"ף) ביאר :המעשה בהצלת תפילין בביזיון אינו מותנה רק בדרגת הקדושה של החפץ ,אלא בכבוד המצווה .הוא מחדש כי כל דבר שנועד לקיים בו מצווה ,הרי הוא חשוב ככלי של קדושה ,ודין 'תכשיט' מוחל עליו מעצם היותו מקושר אל המצווה. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות שבת פרק יט הלכה יא) ביאר :תפילין הרי הן כתכשיט לאדם ,ומותר לצאת בהן לרשות הרבים .הוא מבאר כי אין כאן הגדרה פורמלית של הלכות תפילין ,אלא הגדרה של ערך החפץ בעיני בעליו ובעיני ההלכה ,וכל עוד הן משמשות ככלי לקדושה ,הן אינן בטלות מתורת תכשיט. רבנו שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"ק) ביאר :השאלה היא האם כל מה שאנו נוהגים בו כמצווה מוגדר כתכשיט .הוא פירש כי גם מנהג חסידות שנתקבע בלב האדם והוא רואה בו כלי לקדושה ,נכנס תחת ההגדרה של תכשיט המותר בהוצאה לצורך הצלה, שכן הלב הוא הקובע את החשיבות. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש במסכת שבת (פרק יט סימן א) ביאר :אין לחלק בין סוגי תפילין לעניין הצלה .הוא מבאר כי כל זוג תפילין ,גם אם הן שייכות לשיטה שאינה הלכה למעשה,

הרי הן חפצי קודש ,ואיסור ביזיונן קיים בכל אופן .לכן ,הדין הוא שכל מי שמוצא תפילין וליבו נכמר עליהן ,הרי הן בעיניו כתכשיט המותר בהצלה. רבנו שלמה יצחקי רש"י במסכת עירובין (דף צ"ז ע"ב) ביאר :התפילין קרויות תכשיט משום שהן מפארות את גוף האדם בתורת ה' .הוא מחדש כי הפאר הזה אינו תלוי בהכרח בשיטת הפוסקים ,אלא בעובדה שהן חפץ שנוצר כדי לעטר את היהודי בחיבורו אל בוראו ,ולכן הן לעולם נשארות בסטטוס של תכשיט. האחרונים נדרשו להתמודד עם השאלה המורכבת של תפילין דרבנו תם :האם מעמדן כ'מנהג חסידות' גורע מהגדרתן כ'תכשיט' לעניין שבת ,או שמא הכיסופים והחיבור האישי של המניח אותן מעניקים להן תוקף של 'קדושת ודאי' הפוטרת מן האיסור. הגאון רבי יוסף חיים ,הבן איש חי ,בשו"ת רב פעלים (חלק א' או"ח סימן י"א) ביאר :אדם שמנהגו קבוע להניח תפילין דרבנו תם בכל יום ,הרי שהן עבורו כלי מצווה לכל דבר ועניין. הוא מבאר כי אין כאן עניין של ספק הלכתי גרידא ,אלא של יצירת קדושה אישית ,ומאחר וליבו של האדם נקשר בהן ,הרי הן הופכות ל'תכשיט' מובהק ,ומותר להצילן בביזיון בשבת בדרך מלבוש. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ב' סימן ל"ח) ביאר :כי הדין תלוי במידת השייכות של האדם לחפץ .הוא חידש כי מי שמניח את התפילין הללו מתוך אמונה שהן אמת, הרי הן מבחינתו כתפילין של רש"י לכל דבר ,ואין שום סיבה להחמיר ולאסור את הצלתן. הוא ביאר כי התואר 'תכשיט' אינו הגדרה אובייקטיבית של המציאות ,אלא תיאור של היחס שבין האדם לחפצו הקדוש. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן י') נקט בגישה שונה וביאר :כי יש לחשוש מפני פריצת גדר .הוא מבאר כי אם נתיר להוציא כל דבר שאדם נוהג בו כמנהג חסידות ,הרי שאנו עלולים להיגרר להוצאת חפצים שאינם תכשיט כלל .הוא פירש כי רק דבר שכל ישראל מודים בקדושתו ודאית מוגדר כתכשיט ,ואילו תפילין של רבנו תם, לדעת רבים ,אינן מוגדרות כך לעניין שבת. הגאון רבי יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סימן כ"ג) ביאר :כי עלינו לשקול את הכף בין איסור הוצאה לבין איסור ביזיון קדשי שמיים .הוא מבאר כי במקום שבו יש חשש אמיתי לבזיון התפילין ,יש להעדיף את הצלתן ,אך מציע לכתחילה לנסות לכסותן או להשאירן במקום משתמר ,ורק בשעת דחק גדולה לסמוך על המקילים להוציאן בדרך מלבוש. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (או"ח סימן ש"א) ביאר :שכל תפילין שנכתבו כדת וכדין ,בין אם הן כשיטת רש"י ובין אם כשיטת רבנו תם ,יש עליהן קדושת ספרי תורה. הוא מבאר כי עצם הכתיבה בקדושה מעניקה לחפץ מעמד של תכשיט ,שכן אין לך תכשיט יקר יותר לאדם מישראל מאשר כתבי קודש המונחים על בשרו. בעומק דברי הפוסקים שדנו בסוגיה זו ,אנו פוגשים את הדיאלוג שבין ההלכה הפורמלית לבין רגשי הלב והנשמה .גדולי הדור ביקשו לשרטט קו ברור בין חפצי קודש לבין מנהגי

חסידות ,אך בד בבד הם עמדו על גודל האחריות המוטלת על כתפינו שלא לתת לקודש להירמס ברחוב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' או"ח סימן כ"ה) ביאר :כי אדם שמוצא תפילין של רבנו תם ברחוב ,אם הוא עצמו מניחן מדי יום ,הרי שהן עבורו כלי מצווה, ודינן כשל תפילין של רש"י לעניין הצלה בשבת .הוא מבאר כי אין כאן מחלוקת על עצם הקדושה ,אלא על גדר ה'תכשיט' ,וכאשר האדם מכיר בהן ככלי המצווה האישי שלו ,הן הופכות למהות שאין להותירה בביזיון. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן פ"ג) ביאר :כי יש לחלק בין שעת חירום לשגרה .הוא מבאר כי במציאות שבה התפילין מונחות בביזיון ממש ,יש להורות על היתר הצלה ,שכן אין לך איסור גדול מביזיון קדושתן ,ואפילו איסור דרבנן של הוצאה נדחה מפני חובת הכבוד וההצלה. הגאון רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' סימן ל"ה) ביאר :כי הדיון אם הן תכשיט תלוי במושג של 'אות' .הוא מחדש כי אם התפילין הללו משמשות לאדם כאות וסימן של יהדותו, הרי הן עונות על כל הגדרות התכשיט ,וההבחנה בין רש"י לרבנו תם היא הבחנה פנימית בתוך עולם המצווה ,שאינה גורעת מהערך הציבורי והאישי של החפץ כקדוש. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן -הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן -בספרו משנה ברורה (סימן ש"א ס"ק קנ"ג) ביאר :כי חכמים התירו להציל תפילין מביזיון גם בדרך של הנחה על הגוף ,כיוון שהיא דרך מכובדת .הוא מבאר כי הביזיון הוא המפתח להיתר ,וכאשר הקדושה מונחת בחוץ ,אין האדם יכול להתעלם ,והתורה נותנת לו כלים לפעול בתוך מגבלות השבת כדי להשיב את הקודש למקומו. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף בשו"ת ילקוט יוסף (הלכות שבת) ביאר :כי מי שאינו בקי בשיטות ,ומוצא זוג תפילין ,ראוי לו להחמיר ולהשאירן במקום משתמר אם ניתן ,אך אם החשש הוא לביזיון מיידי ,הרי שהוא רשאי לנהוג כפי שנוהגים גדולי הפוסקים המקילים להצילן ,ואין לו לפחד שמא עבר על איסור ,שכן כוונתו לטובה והיא היא המקדשת את פעולתו. הבירור ההלכתי שערכנו מעלה נפקא מינות מעשיות ,החיוניות לכל אדם ברחוב בשבת. הנפקא מינה המרכזית היא ההבחנה בין הגישה הלמדנית התיאורטית לבין האחריות המוסרית בשטח .מצאנו תפילין? הנפקא מינה היא שאין עלינו לעצור ולנסות לפצח את הקודש המונח לפנינו – האם הוא רש"י או רבנו תם – אלא עלינו לשאול את עצמנו :האם זהו ביזיון? אם התשובה היא כן ,ההלכה מעניקה לנו רשת ביטחון של היתרים להצלת הקודש. במציאות החיים ,כאשר אנו ניצבים מול התלבטות זו ,עלינו לזכור שההלכה אינה מנותקת מהרגש היהודי .אם אנו מוצאים תפילין ,הנפקא מינה היא שעלינו לנהוג בדרכי נועם .ההלכה מעדיפה להשאיר את התפילין במקום משתמר ,אך במקום שבו אין ברירה והבזיון מוחשי, אנו למדים שגם דעת הפוסקים המחמירים תסכים שבמקום של ביזיון קדשי שמים – כללי המשחק משתנים.

השלכה נוספת נוגעת לאדם שאינו מניח רבנו תם באופן קבוע ,אך מוצא תפילין כאלו בביזיון. האם הוא רשאי להצילן? מהבירור עולה שהתשובה חיובית .הנפקא מינה היא שההיתר להציל אינו תלוי רק בזהות המניח ,אלא בעצם קדושת החפץ .החפץ עצמו ,שנכתב בקדושה ומיועד למצווה ,אינו הופך לחפץ חול בשבת רק כי הוא שייך לשיטת מיעוט .לכן ,כל יהודי המזדמן למקום ,שחש את כאב הקודש המבוזה ,רשאי להצילן בדרך מלבוש .זוהי חובת הלבבות המתרגמת להלכה מעשית ,והיא שומרת עלינו כעם שאינו מפקיר את קודשיו בשום מצב. בעומק הסוגיה הזו ,אנו פוגשים את הדינמיקה שבין החומר לרוח .התפילין אינן רק יריעות קלף ורצועות עור ,אלא הן מהוות עדות חיה לחיבור הנצחי שבין האדם לבוראו .כאשר אנו דנים בשאלת הצלתן בשבת ,אנו עוסקים בעצם ההגדרה של מהו 'חפץ קדוש' בעולם של חול .העומק המחשבתי כאן מלמד אותנו כי הקדושה אינה נמדדת רק בשיעור ההלכתי של 'חיוב' או 'ספק' ,אלא בכובד המשקל שאנו מעניקים לה בלבנו .הדיון אם תפילין דרבנו תם הן 'תכשיט' הוא למעשה בירור על מידת הקרבה שלנו אל המצווה – האם אנו רואים את המצווה כחובה חיצונית ,או כתכשיט פאר שמעטר את חיינו? התובנה העמוקה כאן היא כי השבת ,שכל מהותה היא עונג וקדושה ,אינה יכולה להשלים עם ביזיון של שום כלי קדוש .המחשבה שהלכה יבשה תאסור להציל חפץ שנועד לקדושה רק בגלל מחלוקת בשיטות הכתיבה ,היא מחשבה שמתבטלת אל מול גודל הערך של כבוד שמיים .הסוגיה הזו מלמדת אותנו כי גם במקומות שבהם הדין היבש עשוי להחמיר ,הרגישות היהודית היא המצפן האמיתי .האדם שמוצא תפילין ברחוב ומצילן מביזיון ,הופך בעצמו להיות 'מקדש שם שמיים' ברבים .הקדושה הזו הופכת לנחלת הכלל ,וכל מחלוקת בין רש"י לרבנו תם נעלמת אל מול האמת הפשוטה :מדובר באות של ברית שאין להותירו הפקר. העומק כאן הוא שהצלת התפילין היא בעצם הצלת החיבור של כלל ישראל אל הקודש, ומעשה זה כשלעצמו הוא המצווה הגדולה מכולן. בנבכי הנפש ,השאלה האם מותר להציל תפילין ביום השבת נוגעת בעצם הרגישות שלנו לקדושה .כשאדם רואה דבר קודש מונח בביזיון ,הלב אינו שואל שאלות הלכתיות מורכבות; הנשמה מתכווצת בכאב .החיבור לאדם ולנפש כאן הוא בכך שאנו לומדים לסמוך על האינסטינקט היהודי הבריא שלנו .הנפש שלנו מזהה קדושה עוד לפני שהשכל מנתח אותה, והתורה ,בחוכמתה ,נותנת מקום לרגש הזה להפוך למעשה .זוהי הזמנה לאדם להפסיק להיות צופה מהצד ולהפוך לשומר הקודש בחיי היומיום שלו ,להבין שאחריותו אינה מסתיימת בדלת אמותיו ,אלא משתרעת על כל מה שקשור לכבוד שמיים בעולם. בהנהגה היומיומית ,הסוגיה הזו מנחה אותנו כיצד לנהוג כיהודים בעלי מודעות גבוהה. אנו לומדים שגם במצבים של אילוצים – כמו שבת שבה אנו מנועים ממלאכות רגילות – יש דרכים יצירתיות ,המבוססות על ההלכה ,לשמור על כבוד שמיים .זהו חינוך לנפש :לא להתרגל לביזיון ,לא לעבור ליד דבר קדוש מונח על הארץ בטענה ש"זה לא שייך לי" או "שבת היום" .ההנהגה הזו מעצבת דמות של אדם שאכפת לו ,יהודי שרואה את הקודש בכל פינה ופועל בהתאם כדי להרים אותו מהעפר .כשם שאנו משתדלים להרים תפילין מן הרחוב ,כך

אנו לומדים להרים את הקדושה בחיינו ,להעניק לה את הכבוד הראוי לה ,ולהפוך את השגרה שלנו למרחב שבו הקב"ה מוצא מקום לשכון ,מתוך כבוד הדדי ומסירות נפש. המצפן הפנימי שסוגייתנו מתווה לנו הוא הכרה בכך שיראת שמים אמיתית אינה מסתפקת בשמירה על הגבולות המותרים והאסורים ,אלא מחפשת בכל עת את הדרך להוסיף כבוד למקום .כאשר אדם מוצא חפץ קדוש ,המצפן הזה מורה לו שהדילמה ההלכתית אינה אמורה להיות מכשול ,אלא אבן בוחן לעוצמת הקשר שלו לאביו שבשמים .ירא שמים לא יחפש דרך להתחמק מאחריות בתירוצים של ספקות ,אלא יחוש בתוכו דחף טבעי להגן על הקדושה. המצפן מלמד אותנו כי היראה היא כוח אקטיבי; היא לא רק עוצרת אותנו מלחלל שבת ,אלא היא תובעת מאיתנו להיות אקטיביים במניעת ביזיון קודשי שמים. המצפן הזה מכוון אותנו להבין כי הדקדוק בהלכה אינו בא כדי להקהות את הלב ,אלא כדי לתת ללב את הכלים הנכונים לפעול ביראה .מי שמתחנך על ברכי המצפן הזה יודע שכבוד השם הוא הערך העליון ,וכל פעולה שאנו עושים כדי להציל את התפילין מן האדמה היא פעולה של יראת שמים מזוקקת .היראה הזו מעניקה לנו ביטחון ושלווה פנימית ,כי היא מבוססת על האמונה שפעולה שנעשית מתוך אהבת תורה וכבוד לקודש ,הקב"ה מנחה אותה בדרך הנכונה .אנו הופכים להיות אנשים שערים לנעשה סביבם ,אנשים שלא מוכנים לעבור על פני רגעים של קדושה מבלי להושיט יד ,וכך אנו בונים את עולמנו הרוחני מתוך מודעות עמוקה לערכו של כל רגע ושל כל כלי קודש בעולמנו. בסיכומם של דברים ,עמדנו על עומק הסוגיה ההלכתית בשאלת הצלת תפילין ביום השבת .ראינו כי ההלכה אכן מבחינה בין חפצים שונים ובין מעמדם המוגדר ,אך כאשר מדובר בביזיון קדשי שמיים ,גדרים אלו מתגמשים .למדנו כי למרות שתפילין דרבנו תם אינן נחשבות לשיטת רוב הפוסקים כ'תכשיט' ודאי לכל אדם ,הרי שברגע האמת ,אל מול ביזיון הקודש ,האחריות היהודית והרגישות לכבוד שמיים גוברות על הפלפול התיאורטי, ורבים מהפוסקים מתירים להצילן בדרך מלבוש כדי למנוע את החרפה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיים :הקדושה היא אוצר שמופקד בידינו .העולם סביבנו אינו תמיד מודע לערכם של חפצי הקודש ,אך אנו ,כבני תורה ,נדרשים לערנות מתמדת. התובנה המרכזית היא שלא לחפש את הדרך לצאת ידי חובה בהתעלמות ,אלא לבחור בדרך המקדשת את השם .היכולת להבחין בין עיקר לטפל בתוך עולם ההלכה ,מבלי לאבד את הלב המרגיש ,היא האתגר הגדול של חיינו.

עיקר העניין: הלב של המצווה הוא כבוד השם .כאשר יהודי רואה תפילין מונחות בביזיון ,הלב שלו צריך לזעוק ,והזעקה הזו היא היא התכשיט האמיתי שלו .המצווה להציל את התפילין היא ביטוי לנאמנות לבורא ,וכל פעולה של מסירות למען כבוד הקודש, גם תחת מגבלות השבת ,בונה בתוכנו עמוד שדרה של יראת שמים איתנה שאינה מוותרת על האמת.