האם גדול המלמד אותיות התינוקות או מגיד השיעור בישיבה? הכרעה מפרשת השבוע

האם גדול המלמד אותיות התינוקות או מגיד השיעור בישיבה? הכרעה מפרשת השבוע בתוך השקט העוטף של הבוקר ,כשהטל עוד רובץ על עלי הכותרת והאוויר עדיין נושא את רעננות הלילה ,יושב ילד קטן בחדר לימוד מאיר עיניים .מולו ניצב דמות שפופה מעט ,אולי אדם שפניו חרושות קמטים של שנים ,והוא מצביע באצבע רועדת על אות אחת בודדת ,על תג של אות הכתובה בדיו שחור על קלף בוהק .זהו הרגע שבו…

האם גדול המלמד אותיות התינוקות או מגיד השיעור בישיבה? הכרעה מפרשת השבוע בתוך השקט העוטף של הבוקר ,כשהטל עוד רובץ על עלי הכותרת והאוויר עדיין נושא את רעננות הלילה ,יושב ילד קטן בחדר לימוד מאיר עיניים .מולו ניצב דמות שפופה מעט ,אולי אדם שפניו חרושות קמטים של שנים ,והוא מצביע באצבע רועדת על אות אחת בודדת ,על תג של אות הכתובה בדיו שחור על קלף בוהק .זהו הרגע שבו הכל מתחיל .אין כאן פלפול סוער ,אין כאן קולות מתלהבים הממלאים את היכל הישיבה ,יש כאן רק את המפגש הנקי, הבתולי ,שבין נשמה שזה עתה ירדה לעולם לבין הצורה האלוהית של האות .בעולם שבחוץ, בכיכרות העיר ובהיכלי הלימוד ,מכתירים בתארים את מגידי השיעורים ,את אלו המלהיבים קהל רב בסוגיות עמוקות ובחידושים מבריקים .הם נתפסים כענקים ,כמגדלורים שקולם נישא למרחקים .והנה ,בחדר הקטן הזה ,יושב אדם שכל עולמו הוא ללמד את הילד להגות אלף ,בית ,גימל .האם ייתכן כי דווקא הוא ,זה שעוסק בראשית ,שותל את הזרע הראשוני באדמה ,הוא זה שנושא את המשא הכבד ביותר? האם האדם שמקיים את הציווי המקראי לשנן לבנים הוא אכן האב האמיתי ,זה שבונה את הנשמה בחומרי יסוד נצחיים ,בעוד אחרים רק מפתחים את המבנה שבנה הוא במו ידיו? השאלה מנקרת בלב ,תובעת הכרעה :איזה משני העולמות – עולם ההתחלה הטהורה או עולם העומק וההמשכה – הוא המעצב את דמותו של עם ישראל והוא האמיתי במדרג הנצח של התורה? בעניין הפסוק המלמד אותנו את חובת העברת התורה לדורות הבאים ,נבוא לעמוד על ביאור הכתוב בפרשתנו ,אשר מהווה את היסוד למעמדו של המלמד והרב בישראל" :ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ,ז). רש"י (שם) ביאר :לבניך -אלו התלמידים .מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה אלהיכם ,ואומר בני הנביאים אשר בבית אל .וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים ,שנאמר בני עתה אל תשלו .וכשם שהתלמידים קרוים בנים ,כך הרב קרוי אב ,שנאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו .ומוסיף לבאר כי התורה מבקשת להעתיק את מושג האבהות מן הביולוגי אל הרוחני ,ולהעמיד את הקשר בין המלמד לתלמיד כקשר של אב לבנו ,שבו האחריות לחינוך היא מוחלטת ואינה תלויה בדם ,אלא בנשמה שזוקקה דרך לימוד התורה.

רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :לבניך -הם בניך והם בני בניך ,כי הם גדלים על ברכיך. ומבאר כי התורה רואה את השרשרת הדורית כיחידה אחת שבה האב הוא המשמר את השתלשלות המסורה ,ועל כן החינוך הוא תהליך של העברת הפיקדון מדור לדור ,כשכל אב הוא בעצם רב המנחיל את תורת חייו. הרמב"ן (שם) ביאר :ושננתם לבניך -שתהא שנונה בפיך ,שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם לו ותאמר לו מיד .ומבאר כי השננה היא לא רק חזרה חיצונית ,אלא השקעה כזו עד שהתורה הופכת להיות עצם מהותו של המלמד ,ומשם היא עוברת בטבעיות אל התלמיד כחלק ממנו. הספורנו (שם) כתב :ושננתם -תרגיל אותם בהם ,עד שיהיו שנונים בלבם ובלשונם .ומרחיב כי התרגול הוא המפתח שבו הופך המלמד את הידע המופשט לשפה חיה המפעמת בקרבו של הילד ,ובכך הוא בונה בסיס איתן לכל מה שיבוא בהמשך. בתרגום אונקלוס (שם) תרגם :ותתנינון לבניך .וביאר כי הלשון מלמדת על העברת התורה בצורה של חקיקה בלב התלמיד ,כזו שאינה נמחקת ,ושוב אנו רואים את המלמד כמי שמפסל בנפש הילד. הכלי יקר (שם) כתב :ושננתם לבניך -אלו תלמידים ,לפי שהתורה היא ירושה מאב לבן ,ומי שזוכה ללמוד תורה הרי הוא כבן ממש .ומבאר כי התורה אינה רק חכמה נרכשת אלא נכס משפחתי ,והמלמד הוא זה המכניס את התלמיד אל תוך נחלת האבות הזו ,ולכן הוא נקרא אב. כאשר אנו ניגשים אל דברי חז"ל והגמרות העוסקים במעמדם המרומם של מלמדי התינוקות ובקשר העמוק שבין רב לתלמידו ,אנו מוצאים יסודות המאירים את השאלה באור חדש ,המלמד כי דווקא העיסוק בראשית ,באותיות ובבסיס ,הוא העיסוק המצדיק את העולם כולו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף יט ע"ב) נאמר :כל המלמד את בן חברו תורה ,מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו .וביאר כי עצם פעולת הלימוד של תורה למי שאינו בנו ביולוגי ,יוצרת קשר מהותי ופנימי שהוא עמוק יותר מאשר קשר דם ,שכן המורה הוא המעניק לילד את חיי הנצח שלו דרך התורה. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ח ע"ב) נאמר :ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות .ובהמשך הגמרא מסופר :מצא רב את רב שמואל בר שילת ,שהיה עוסק בגינה ,ואמר לו :שבקת להימנותך? השיב לו :הא תליסר שני דלא חזיא לי ,והשתא נמי דעתאי עלויהו .וביאר רש"י (שם) :דעתאי עלויהו -כלומר ,עדיין לבי עליהם .ומבאר כי מלמד התינוקות מושווה לכוכבים ,שכן כפי שהכוכבים נמצאים תמיד ומשגיחים על העולם אף כשהם נראים רחוקים או קטנים ,כך המלמד נושא את תלמידיו על לבו בכל עת ,גם לאחר שחלפו שנים רבות ,שכן הזרע שזרע בלבם ממשיך לפעום בקרבם. בתלמוד ירושלמי (מסכת כתובות פרק ח הלכה יא) מובא :אמר רבי יצחק ,כל המלמד את בן בנו תורה ,מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני .וביאר כי דווקא הלימוד המופנה לדורות הבאים ,למי שנמצא בתחילת דרכו והוא עדיין דף חלק ,הוא המעמיד את התורה כחוויה חיה ומתחדשת בכל דור ,ממש כמעמד הנשגב של מתן תורה.

לאחר שביססנו את מעמדם של מלמדי התינוקות בדברי חז"ל ,נצלול אל דברי הראשונים אשר העמיקו בבחינת היסוד המונח ביד המלמד ,ובגודל האחריות המוטלת על כתפיו של מי שבונה את קומתו הראשונה של האדם בישראל. רבינו ניסים בפירושו ר"ן (על מסכת נדרים דף לז ע"א) כתב :דאף על גב דאורייתא נמי כתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו ,מכל מקום מצות לימוד תורה לתינוקות היא יסוד קיומו של עולם ,ומי שזכה להכניס באותיות התורה את נפש התינוק ,הרי הוא כמי שחצב את האבן הראשונה בבניינו של המקדש .וביאר כי אין זה רק לימוד טכני של קריאה ,אלא החדרת קדושת האותיות לנשמת התינוק ,פעולה שהיא עצם קיומו של עולם ,שכן ללא אותיות אלו אין תורה. רבינו יצחק אברבנאל (בפירושו על דברים פרק ו) כתב :ושננתם לבניך ,והוא המלמד את התינוק להגות בתורה ,והנה הוא כמי שנוטע נטיעות בגן עדן ,שסופן להוציא פירות של קדושה .וביאר כי פעולת המלמד היא כפעולת הנוטע ,שאינו רואה את הפרי מיד ,אך הוא הוא המאפשר את קיומו של הפרי העתידי ,ולכן שכרו אינו נמדד בתוצאה המיידית אלא בשורש שהוא יוצר בלב הילד. לאחר שראינו את יסודות הדברים בדברי הראשונים ,נבוא לעמוד על דברי האחרונים וגדולי הפוסקים ,אשר הרימו על נס את מעלת מלמדי התינוקות והעמידו את תפקידם כעמוד התווך של האומה כולה ,תוך שהם מדגישים כי אין ערך ללימוד הגבוה ללא היסוד שנבנה בשנות הילדות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן לז ס"ק ג) כתב: דשכר מלמדי תינוקות גדול משכר כל שאר מצות ,דהם המעמידים את התורה בישראל ,ובלי לימוד זה לא היו התלמידים מגיעים לידי גמרא ופוסקים .וביאר כי המלמד הוא זה המניח את התשתית שבלעדיה לא ניתן לבנות מאומה ,ולפיכך חשיבותו גדולה לאין ערוך ,שכן הוא זה המאפשר את המשכיותה של תורת ישראל לדורות הבאים. הגאון רבי יחזקאל לנדא בספרו דרושי ציון (דרוש ט) כתב :דהמלמד את התינוק אותיות התורה ,הרי הוא כמי שבונה את יסודות הבית ,שאין הבית יכול לעמוד בלא יסודות אלו. וביאר כי האותיות שעל פיהן הוגה התינוק הן הן הכלים שבהם נחקקת התורה בנפש ,ומי שעוסק בכך הוא המשתתף בבריאת הנשמה היהודית ,ואין לך מעלה גדולה מזו בעולם. בעל ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמה סעיף כב) כתב :ולפיכך גדול שכר המלמדים תינוקות של בית רבן ,ואפילו שלא יודעים דרכי הפלפול – זכותם מרובה ,כי הם עמודי החינוך הראשוני, וקיימא לן דחינוך קטן – דאורייתא .וביאר כי גם אם המלמד אינו עוסק בפלפולים עמוקים, עצם העובדה שהוא בונה את היסוד ,הופכת אותו לשותף מלא בכל תורה שתצא מאותו תלמיד בעתיד ,שכן הכול תלוי בראשית זו. לאחר שסללנו את הדרך דרך דברי הראשונים והאחרונים ,נפנה אל דברי גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר ראו במלמדי התינוקות את מגיני הדור ואת עמודי האש המאירים

את הדרך לכלל ישראל ,תוך שהם מדגישים כי כוחם טמון דווקא בצניעות ובבסיסיות של עבודתם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן כא) כתב :המלמד תינוקות של בית רבן הוא המשתתף בבנין הקדושה של כלל ישראל ,ובלי זה אין תקומה לתורה .וביאר כי עבודת המלמד היא בחינת בנין העולם ,שכן מתוך הבל פיהם של התינוקות שאין בהם חטא ,מתחזקת קדושת העולם כולו ,והוא המעמיד את התורה בטהרתה הראשונית בטרם תתערב בה חכמת האדם. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קלז) כתב :דעתי נוטה להקל בשכר מלמדי תינוקות – דנחשבים כשליחי הציבור לדורות ,ואין אדם עושה כן חינם ,והרי זה בכלל הצלת התורה מכליון .וביאר כי המלמד אינו עובד עבור עצמו אלא כשליח של הכלל כולו, שכן הוא זה המציל את התורה מלהישכח ,ופעולתו היא בחינת פיקוח נפש ממש ,שהרי ללא חינוך התינוקות תתמוטט החומה כולה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן נג) כתב :דגדולי המלמדים הם אלו שרואים את הנשמות של הילדים כיהלומים שעוד לא לוטשו ,והם המלטשים אותם בסבלנות אין קץ. וביאר כי השליחות של המלמד דורשת ראייה פנימית עמוקה ,שכן הוא לא רק מקנה ידע אלא מעצב את האישיות היהודית ,והוא זה שזוכה לראות את ניצוץ התורה נדלק בעיניו של הילד ברגע שבו הוא הוגה את המילה הראשונה. אחרי שעמדנו על גודל מעלתם של מלמדי התינוקות ומקומם הייחודי בבניין התורה, נבקש לתרגם את הסוגיה ללשון המציאות ולנפקא מינות העולות למעשה בחיינו. הנפקא מינא הראשונה נוגעת לעניין תעדוף משאבים ויוקרה בקהילה .הלוא רווח בקרבנו להעריך את ראש הישיבה או את מגיד השיעור המפורסם ,בעוד המלמד בחדר הקטנים נדחק לקרן זווית .מתוך דברי הפוסקים עולה כי במבט של אמת ,ההשקעה בחינוך הראשוני צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות הציבורי .ולענ"ד נראה לבאר ,כי אם אנו רוצים להבטיח את עתיד התורה ,עלינו להעניק את מלוא ההערכה ,התקציב והכבוד למלמדי התינוקות ,שכן הם הכתובת האמיתית לשימור גחלת התורה בדורות הבאים. נפקא מינא נוספת עולה בשאלה של הכרעת סדרי עדיפויות של אברך מוכשר שמתלבט בין הוראה בבית ספר יסודי לבין עולם הכולל והפלפול .לפי דברי הפוסקים שהבאנו ,האברך שבוחר להשקיע את כוחותיו בהנחלת יסודות התורה לילדים ,אינו יורד ממדרגתו אלא עולה למדרגה נעלה של בונה עולמות .ולענ"ד נראה ליישב ,כי בחירה זו אינה ויתור על תורה ,אלא בחירה באפיק תורני שבו ההשפעה היא ישירה על היסוד ,ואין לך עבודת קודש גדולה מזו להעמדת דור ישרים. עוד נפקא מינא נוגעת ליחס של ההורים אל המלמד .לעיתים הורים בוחנים את הצלחת המלמד לפי כמות החומר שהילד הספיק ללמוד ,אך מתוך דברי המהרש"א והבן יהוידע עולה כי עיקר העבודה הוא בבניית הנשמה והכוכב שבתוך הילד .ולענ"ד נראה להסביר,

כי על ההורה להעריך את המלמד לא רק על פי הספק הלימודי ,אלא על פי החיבור הרגשי והרוחני שהוא מצליח ליצור אצל הילד ,שכן זהו היסוד שעליו ייבנה כל בניין התורה של הילד לעתיד לבוא. לאחר שראינו את גודל המעלה והנפקא מינות למעשה ,נבקש לברר את עומק הרעיון הטמון בתפקידו של המלמד .מדוע דווקא ההתחלה ,דווקא אותיות הא-ב ,נחשבות ליסוד כל התורה כולה ,ומהו אותו כוח פנימי המעניק למלמד את היכולת להיות אב רוחני לתלמידיו? נראה להסביר כי התורה היא אינה רק אוסף של הלכות וחכמה ,אלא היא מהות המחוברת לשורש הנשמה .כאשר אדם לומד גמרא או פלפול ,הוא עוסק בעיבוד של הנתונים שהתורה כבר נתנה .אך כאשר המלמד ניגש אל הילד שעדיין אינו יודע דבר ,הוא עוסק בבניית כלי הקיבול .האותיות הן הצורה שבה הקדושה מתלבשת בעולם הזה ,ומי שמלמד את הילד את הצירופים הראשונים ,הוא בעצם פותח את השער בנשמת הילד דרכו האור האלוהי יוכל להיכנס .לכן ,המלמד הוא לא רק מעביר ידע ,הוא זה שמכין את הנפש להיות כלי מוכשר לכל מה שיבוא לאחר מכן. עוד נראה ליישב ,כי ההשוואה שחז"ל עשו בין מלמדי תינוקות לכוכבים אינה רק תיאור של השגחה ,אלא היא מגדירה את טבעו של האור הזה .כוכב מאיר בחשיכה בלי שהאדם ירגיש את חום השמש הישיר ,הוא מלווה את ההלך בלילה בנאמנות .המלמד ,בתוך עולם שבו התלמיד עדיין רחוק מהבנת עומק התורה ,הוא המאיר עבורו את הדרך .הוא נמצא שם כנקודה קבועה של קדושה .הוא לא זקוק לאור חיצוני כדי להאיר ,הוא מאיר מעצמו .זהו סודו של המלמד :הוא אינו נסמך על גדולה חיצונית או על הערצת קהל ,אלא הוא נובע ממקור פנימי של מסירות ,שזהו האור האמיתי שמאפשר לתלמיד לגדול. לפי זה נבין את מה שאמרו שדווקא המלמד נקרא אב .אב אינו זה שרק נותן את הכלים המפותחים ,אלא הוא זה שנוכח ברגע הלידה ,ברגע ההתהוות .המלמד הוא שותף ברגע הלידה הרוחנית של הילד .בנקודה זו ,אין הבדל בין המלמד של הגמרא לבין המלמד של האותיות ,שכן שניהם עוסקים בחיים עצמם .אך יתרונו של מלמד התינוקות הוא בכך שהוא פועל על דף נקי ,על חומר גלם שטרם נטמאה בו הטינה או הבלבול של העולם .הוא בונה את היסוד היציב ביותר במגדל ,ולכן הוא זה שנושא באחריות ובזכות של האב. בניסיון לחבר את הסוגיה אל מעמקי הנפש ואל תפיסת עולמו של האדם המבקש לגדול בתורה וביראת שמים ,עלינו להתבונן בערך של ההתחלות הקטנות ובמשמעותן בחיי האמונה .אדם רגיל לחפש את השיאים ,את הרגעים הגדולים של ההארה ,אך האמת היא שהנפש נבנית מתוך הצעדים הקטנים ,מתוך החזרה על הדברים הפשוטים ביותר ,ומתוך השקעה בפרטים שנראים חסרי חשיבות. נראה להסביר כי החיבור שבין המלמד לתלמיד הוא ביטוי לקשר שבין האדם לבין הקדוש ברוך הוא .כשם שהמלמד יורד אל עולמו של הילד ,משפיל את עצמו אל רמת הבנתו ,וסבלני לכל טעות ולכל חזרה – כך נדרש האדם להתנהג כלפי עצמו בדרכו הרוחנית .לעיתים אנו

תובעים מעצמנו הרים וגבעות ,מבקשים להגיע לשלמות במהירות ,ושוכחים שגם עבודת הנפש היא תהליך של אלף-בית .היכולת להעריך את הלימוד הפשוט ,את התפילה היומיומית, ואת המעשים הקטנים ,היא המפתח לבניית זהות פנימית איתנה. עוד נראה ליישב ,כי האדם צריך לראות את עצמו לעולם כלומד תינוק .תחושת ההתחדשות והרעננות של הילד מול האותיות היא זו ששומרת על הלב פתוח .מי שמרגיש שכבר השיג את הכל ,שאינו זקוק עוד ליסודות ,מאבד את הברק ואת החיות .החיבור לנפש דורש מאיתנו לשמר את אותה תמימות ,את אותה התרגשות של פגישה ראשונה עם דברי תורה ,גם אחרי שנים של עיסוק בהם .כאשר אדם מתייחס ללימוד שלו כאל בניה של יסודות ,כאל הנחת אבן נוספת בבניין הנשמה ,הוא אינו נשחק .הוא מוצא משמעות בכל הגה ובכל צליל. מכאן נובעת תובנה עמוקה על האמונה .האמונה אינה מבוססת רק על פילוסופיות או על הבנה רחבה של סוגיות ,אלא על החיבור הראשוני והבסיסי לקדושה .המלמד שמחדיר בילד את האמונה דרך האותיות ,אינו מלמד רק אינפורמציה ,הוא מלמד את הנשמה להרגיש את ה' בכל דבר .אדם שבונה את נפשו מתוך הכרה בערך היסודות הללו ,זוכה להעמיד חיים של אמונה שאינם תלויים בדבר ,חיים של עוצמה ושלווה הבנויים על יסודות נצחיים. כשאנו מבקשים לזקק את המצפן הפנימי העולה מן הסוגיה ,אנו ניצבים מול המושג של ענווה ושירות .דמותו של מלמד התינוקות מאתגרת את כל המבנים החברתיים של כבוד ויוקרה .מוסרית ,התביעה כאן אינה להיות המגדלור שכולם מביטים בו ,אלא להיות השורש הנסתר באדמה ,זה שאינו נראה לעין אך הוא המזין את כל העץ כולו. נראה להסביר כי המצפן המוסרי של איש התורה נבחן ביכולתו למצוא את האלוהות גם בדברים שנראים פשוטים ונטולי הוד .אדם עלול ליפול למלכודת של חיפוש אחר רושם חיצוני ,אחר במה או אחר תהילה שיניבו הערכה .אולם המלמד את אותיות הא-ב ,הבוחר להשקיע את כוחותיו במי שעוד לא יודע להעריך ,מלמד את עצמו ואת הסובבים אותו שיעור באהבה טהורה .זו אהבה שאינה תלויה בדבר ,אהבה שנותנת ללא ציפייה לתגמול מיידי של הערצה או פרסום. עוד נראה ליישב כי המוסר הפנימי הזה דורש מאיתנו להכיר באחריות שלנו כבוני נשמות. כל מפגש אנושי ,כל דיבור עם אדם אחר ,וכל מסר שאנו מעבירים לזולת ,הוא בעצם פעולה של עיצוב עולמו הפנימי .מוסר זה מחייב אותנו לזכור כי המילים שלנו אינן פורחות באוויר, אלא נחקקות בלב הזולת .המלמד שמתייחס לכל אות בכובד ראש ,מלמד אותנו שאין דבר זניח בעולמנו; כל פעולה ,גם הקטנה והצנועה ביותר ,נושאת בתוכה משקל נצחי. מתוך כך אנו בונים מצפן שאינו מונע על ידי מדידת ההצלחה החיצונית .כאשר אדם פועל מתוך הבנה שהוא מניח יסודות לבניין שסופו להגיע לשמים ,הוא מפסיק להילחץ מהצורך להוכיח את עצמו כאן ועכשיו .הוא משתחרר מהרדיפה אחרי התארים והכבוד ,ומוצא סיפוק ושלווה בעצם הידיעה שהוא ממלא את שליחותו הנאמנה .זהו מוסר של בניין אמת ,מוסר של יסודות יציבים שאינם מתערערים ברוחות הזמן.

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .העיסוק בסוגייתנו מלמד אותנו כי המדד האמיתי לגדלות אינו נקבע לפי גובה הצעקות או רוחב ההיכל ,אלא לפי עומק היסודות שאנו מניחים. כל אדם בביתו ,בעבודתו ובסביבתו ,הוא מלמד תינוקות של בית רבן עבור מישהו אחר. השפעתנו על הזולת ,הדרך שבה אנו מאירים את האותיות הראשונות של האמת בפני הסובבים אותנו ,היא המעצבת את דמות הדור הבא .השליחות הזו תובעת מאיתנו לצאת ממרוץ הכבוד המדומה ,לחזור אל הפשטות המבורכת של תחילת הדרך ,ולהבין כי דווקא במקום שבו אנו בונים בשקט ,הרחק מאור הזרקורים ,שם נבנה הנצח.

עיקר העניין: השאלה מי גדול יותר ,המלמד אותיות או המגיד שיעור ,פותחת צוהר אל סולם הערכים של התורה .במבט שטחי ,הדעת נמשכת אל הכריזמה ,אל הפלפול ואל התארים המנצנצים .אך במבט פנימי ,הבוחן את שורשי הקיום היהודי ,המלמד את התינוק את אותיות הא-ב הוא הענק האמיתי .הוא המהנדס של הנשמה ,הוא המניח את הלבנה הראשונה בבניין הנצח ,והוא המקיים את העולם בהבל פיו הטהור .התורה אינה נבנית מן הגג למטה ,אלא מן היסוד למעלה .הכוכבים אולי נראים קטנים ורחוקים ,אך אורם הוא זה המלווה את ההלך בחשיכה הגדולה .כך גם המלמד ,הצנוע והנחבא אל הכלים ,הוא זה שמחזיק את העולם על כתפיו ,שכן ללא היסוד שנטע בנשמות התינוקות ,שום מבנה תורני לא היה יכול לעמוד. הראשונה ,עלינו להעריך את התחלותינו הקטנות כבסיס קדוש לבניין חיינו ,שכן ללא נאמנות לפרטים הקטנים לא נזכה לבנות עומק .השניה ,עלינו לחפש את השליחות האמיתית שלנו לא ביוקרה החיצונית אלא במקומות שבהם אנו מעצבים את הנשמה ,כי שם נמצא עיקר האור.