מדוע נאמר ידך בלשון רבים – והרי מניחים תפילין רק על יד אחת?

מדוע נאמר ידך בלשון רבים – והרי מניחים תפילין רק על יד אחת? התפילין מונחות על גוף האדם כחותם של אמת ,רצועות של קדושה הכרוכות סביב הבשר החשוף ,מחברות את הדופק המהיר של הלב אל המחשבה הצלולה שבראש .בבוקר, כאשר השקט עוד עוטף את הבית והאור הראשון מתחיל לבקוע מבין החרכים ,אנו ניגשים אל הפעולה הקדושה הזו .אך פתאום ,תוך כדי הכריכה ,עולה תמיהה השוברת את השגרה הרגילה…

מדוע נאמר ידך בלשון רבים – והרי מניחים תפילין רק על יד אחת? התפילין מונחות על גוף האדם כחותם של אמת ,רצועות של קדושה הכרוכות סביב הבשר החשוף ,מחברות את הדופק המהיר של הלב אל המחשבה הצלולה שבראש .בבוקר, כאשר השקט עוד עוטף את הבית והאור הראשון מתחיל לבקוע מבין החרכים ,אנו ניגשים אל הפעולה הקדושה הזו .אך פתאום ,תוך כדי הכריכה ,עולה תמיהה השוברת את השגרה הרגילה .התורה מצווה וקשרתם לאות על ידך – יד אחת ,איבר בודד ,תנועה מוגדרת .אולם, כאשר אנו מתבוננים בתיבת ידך ,משהו צורם לנו .הכתיב אינו כתיב של יחיד ,אלא רמיזה ללשון רבים .כאילו הכתוב אינו מכוון אל יד אחת בלבד ,אלא אל מרחב רחב יותר ,אל מציאות שבה שתי הידיים משתתפות במחזה .האם ייתכן שהתורה רומזת על מצב שבו הגבולות בין הידיים נפרצים? האם ישנה יד נוספת הממתינה לקדושה ,או שמא הריבוי הזה טומן בחובו רעד פנימי על אודות האדם שגופו משתנה ,על אודות אותו יהודי שנקלע למציאות חיים שבה היד החזקה והיד החלשה מחליפות תפקידים ,והתורה – במבט על-זמני – מחבקת את כולם? בעת שאנו פותחים את היריעה וניגשים אל עומק המקורות בתורה שבכתב ,אנו מוצאים את הציווי הנצחי המלווה כל בן ישראל בכל דור ודור .בפרשת ואתחנן (דברים ו ,ח) נאמר: וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך.

הרד"ק בספר המכלול (שורש יד) פירש :וכתב ידך הוא כמו לשון רבים ,ואע"פ שמדובר על יחיד ,בא להורות על מקרים שונים של יד כהה .דברים אלו מציבים בפנינו את ההבנה כי לשון הפסוק אינה מקרית ,אלא היא באה לכלול בתוכה גוונים שונים של מציאות אנושית, כזו שאינה נשארת קבועה בתוך מסגרת אחת. רבי נתנאל בן ישעיהו בספרו נורא תהילות (פרשת ואתחנן) ביאר :ידך לשון רבים ,ללמדך שקושרים תפילין לפעמים ביד שמאל ולפעמים ביד ימין ,שהרי האיטר קושר בימינו שהיא כשמאלו ,ושאר כל אדם קושר בשמאלו .הנפש שצמאה לדעת את בוראה מוצאת את ביטויה בתורה ,והדיבור בם אינו מוגבל רק לצורת הנחה אחת ,אלא מתפשט לכל פינות החיים של היחיד והציבור. הספורנו (דברים ו ,ח) פירש :לאות -שיהיו סימן ומזכרת לכוחו של הקדוש ברוך הוא בכל מעשי ידיך ,כי המצווה להנחיל את דעת ה אינה נשארת בתוך דלת אמות של יחיד ,אלא היא קוראת לכל מי שדרכו מצטלבת בדרכנו ,ובכלל זה גם מי שגופו מורה לו דרך אחרת בהנחת התפילין. הכלי יקר (דברים ו ,ח) ביאר :וקשרתם לאות -כי על ידי שאתה קושר את הקדושה לידך, אתה בעצמך מגיע לחידוד הדעת ולהעמקת ההבנה ,שכן החיבור הגופני והדיבור איתם הם אלו שמעצבים את הקומה הרוחנית של האדם בכל מצב שבו הוא נמצא. המסע אל עומק המקורות מוביל אותנו אל בירור הגמרות והמדרשים ,המציבים את היסודות להבנת החיוב שבין לשון הכתובים לבין המציאות הגופנית המשתנה. במכילתא דרבי ישמעאל (בא ,פרשה יז) מובא :רבי יוסי אומר ,מצינו שאף ימין קרויה יד ,אם כן מה תלמוד לומר ידך -להביא את הגידם ,שיהא מניח תפילין בימין .והגמרא שם מפלסת נתיב חדש ,שאין היד נמדדת רק בכהותה הטבעית ,אלא בכך שהיא ידו של האדם ,וגם היד החזקה יכולה להפוך לכלי של קדושה כאשר אין בנמצא יד אחרת. בספרי (דברים ,פרשת ואתחנן פיסקא י) מבואר :וקשרתם לאות על ידך -לרבות את הגידם. נראה לבאר ,כי חז"ל ביקשו ללמדנו שהמצווה אינה תלויה רק בתנאי מסוים שקבע הטבע, אלא היא שייכת לאדם בכל מצב שבו הוא נמצא .התורה אינה מניחה לאדם להיוותר מחוץ למעגל המצווה בגלל מגבלה גופנית ,אלא היא יוצרת את האפשרות להעתיק את הקדושה אל היד שנותרה. בגמרא במסכת מנחות (דף לז ע"א) נחלקו תנאים בדבר הנחת תפילין באיטר .הגמרא שם דנה בהגדרה של יד כהה וכיצד היא מתייחסת למי שאינו רגיל כדרך רוב העולם .וניתן להסיק מן הסוגיה שם ,כי ההגדרה ההלכתית של יד אינה מצומצמת ,אלא היא דינמית ומשתנה לפי המציאות שבה האדם פועל את פעולותיו בעולם. הנה אנו פותחים את ספרי הראשונים ,אותם ענקי רוח אשר העמידו את מסורת ההלכה על תילה ,ודרכם אנו זוכים להבין כיצד פרשנות המקרא משתלבת עם הלכה למעשה ,ואיך הלשון נדרשת ללמדנו על רחבותה של המצווה.

בעלי התוספות במסכת מנחות (דף לז ע"א ,ד"ה יך) ביארו :שהכתוב אומר ידך בלשון רבים כדי לרמוז על האפשרות שהתפילין יונחו במקום שבו נמצא הכוח המניע של האדם ,וגם אם נשתנה הכוח הזה – התורה נשארת נאמנה למצווה .דבריהם מלמדים כי הלשון אינה רק כלי להעברת ידיעה יבשה ,אלא היא פותחת פתח להבנה שהמצווה מתאימה את עצמה לשינויים שעוברים על גוף האדם ,ואין היא ננעלת בתוך הגדרה צרה של יד אחת בלבד. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים פרק ו פסוק ח) חידש :כי ידך היא לשון המורה על היד השלטת ,ובלשון רבים באה לרמוז שכל כוחות האדם צריכים להיות קשורים לאות הזיכרון של הבורא ,ואם היד השלטת נשתנתה ,הרי שהקדושה עוברת אל היד שנושאת עתה בנטל העשייה .הבנה זו מעמיקה את הקשר בין המצווה לבין החיים עצמם ,שכן היא מראה שהתפילין אינן מונחות על איבר בלבד ,אלא על הכוח הפעיל שבאדם ,וזהו הכוח המשתנה בהתאם למצבו של האדם. הריטב"א בחידושיו למסכת מנחות (דף לז) פירש :שהכתוב ידך בלשון רבים מלמד שאין המצווה תלויה בזהות היד כפי שהיא בטבעה ,אלא כפי שהיא מוגדרת אצל האדם ברגע הנחת התפילין .דבריו אלו מוסיפים נדבך חשוב ,שכן הוא מעתיק את מוקד המצווה מן האיבר הפיזי אל המציאות התפקודית של הלומד ,ומכאן שהתורה מכוונת לכל אדם באשר הוא ,ומקבלת את השינויים שחלים עליו בחיים כחלק ממערכת החיובים. במשעולי עולם הפוסקים והאחרונים ,אנו פוגשים את ההכרעות המעשיות המדריכות אותנו בנתיבות החיים ,כשאנו מבקשים לפלס דרך בין החומרה שבהלכה לבין ההתאמה של המצווה למצבי האדם המשתנים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן כז סעיף ו) כתב :מי שאינו יכול להניח ביד שמאל, כגון שנקטעה או שאינו יכול להניח שם ,מניח ביד ימין .מתוך דבריו אלו עולה כי החובה להניח תפילין היא מוחלטת ,והיא מלווה את האדם גם כאשר גופו משתנה ,מה שנותן משנה תוקף להבנתנו את לשון הרבים בפסוק כמרמזת על כל מצב שבו האדם מוצא את עצמו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן כז ס"ק כב) ביאר :נולד לו חולי בימינו ונטל הכח ממנו ,או שנקטע לו כף ידו הימנית וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאל, ודאי דינו כאיטר גמור ,ויניח על היד הרצוצה .ואם חזר לבריאותו ונעשה שולט בשתי ידיו בשווה ,הרי הוא ככל אדם .ולענ"ד נראה לבאר ,כי המשנה ברורה מדגיש שהתורה אינה באה להגביל את האדם ,אלא לקדש את כוח המעשה שלו ,ועל כן בכל שלב שבו הוא נמצא, המצווה מתלבשת על המציאות המשתנה. רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן ח) חידש :כי במי שנקטעה ידו ואינו יכול להניח כסדר ,הרי הוא פטור ,אך אם מניח בימין הרי הוא מקיים מצווה בדרך של שינוי מועיל .על פי יסוד זה ,כאשר אנו מעיינים בלשון ידך ,אנו מבינים שהתורה צפתה מראש את השינויים הללו ,ולכן השתמשה בלשון רבים ,המקפלת בתוכה את כל האפשרויות שהאדם עשוי לעמוד בהן במהלך ימי חייו.

במחוזות גדולי הדורות האחרונים ,אשר עמדו על המשמר וסללו נתיבות להבנת המצווה בכל מצב ומצב ,אנו מוצאים הכרעות המאירות את הסוגיה באור יקרות ,ומחברות את הפשט הנצחי של התורה אל חייו של האדם הפרטי. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,או"ח סימן ד) ביאר :שגם במי שנקטעה ידו ,אין להותיר את האדם ללא המצווה ,וחובה עליו להניח ביד השנייה אף אם אינה היד הכהה ,ואין זה נחשב לשינוי המבטל את המצווה אלא להתאמה שלה למצב המציאותי. ולענ"ד נראה להוסיף ,כי מרן ז"ל רואה בכך לא רק היתר ,אלא את העיקרון שהמצווה חופפת על כל גופו של אדם ,וגם אם חלק אחד נפגע ,הקדושה עוברת לשכון ביד שנותרה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן כה) חידש :שמי שנקטעה ידו והוא מניח בידו השנייה ,הרי הוא כמי שמניח במקום הראוי לו על פי מצבו הנוכחי ,ואין כאן כל חשש של ברכה לבטלה .ביאור הדבר הוא ,שהתורה נתנה את מצוות תפילין לאדם השלם ולמי שאינו שלם כאחד ,כי הקדושה אינה תלויה בשלמות האיברים אלא בכוונה ובמסירות של הנשמה שקשורה אל הבורא. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות תפילין) ביאר :שכל מגמתנו היא להחזיק את הקשר עם השם יתברך ,ואם נציב גדרות של איברים חסרים ,הרי שנמנע מיהודי את זכותו הגדולה .ולענ"ד נראה ליישב ,כי דבריו עולים בקנה אחד עם ההבנה שריבוי הלשון 'ידך' בפסוק הוא התשובה הניצחת לכל המפקפקים ,שכן התורה כבר הכינה את המקום לכל יהודי באשר הוא ,בין אם הוא בריא ובין אם נזקק להתאמות. במציאות החיים הפועמת ,שבה הגוף אינו תמיד משאלה קבועה ,מתגבשות נפקא מינות למעשה שמכוונות את צעדינו אל עבר קיום המצווה בשלמות ,גם בתוך מצבי דחק ושינוי. השאלה אינה נותרת בין דפי הספרים ,אלא הופכת למצפן המנחה אותנו כיצד להגיב ליהודי שגופו השתנה ,או לאדם החי בשינוי גופני תמידי ,ומבקש לקיים את המצווה כהלכתה. הנפקא מינה המרכזית העולה מן הסוגיה היא הדרך שבה אנו ניגשים אל גוף האדם ככלי קיבול לקדושה .כאשר אנו פוגשים אדם שנקטעה ידו ,או שאינו יכול להניח ביד שמאל ,אין אנו פוטרים אותו בטענה שאין לו את הכלים הנדרשים .על פי העומק שראינו בלשון הריבוי ידך ,אנו מבינים שהמצווה אינה תלויה רק באיבר מסוים ,אלא היא מהותית לחיבור שבין אדם לבוראו .הנפקא מינה היא שגם ללא יד כהה ,אנו מחפשים את הדרך לקיים את הקשירה, שכן ההלכה מבקשת מאיתנו למצוא את נקודת הקשר שנותרה פתוחה. נפקא מינה נוספת היא היכולת שלנו לראות בשינוי הגופני – בין אם הוא מחמת חולי, פציעה ,או אף שינוי בשליטת האיברים – שלב חדש במערכת החיובים שלנו .אם אדם נאלץ לעבור להניח ביד ימין ,הרי שהיא הופכת עבורו לכל דבר ועניין ליד שבה מתקיימת המצווה .הנפקא מינה המעשית היא שאין אנו מחפשים לחזור למצב העבר ,אלא מקדשים את המציאות הנוכחית של האדם ,מתוך הבנה שהשם יתברך מבקש את ליבו וגופו של האדם כפי שהם עכשיו.

ועוד יש לדון במישור ההנהגה הציבורית ,שבו אנו מבינים שאין אנו עוסקים בטכניקה גרידא אלא בחיבור נשמתי .הנפקא מינה למעשה היא לעולם לא לומר ליהודי שאין לו תפילין להניח ,אלא לסייע לו למצוא את האופן שבו הוא יכול להמשיך ולהתקשר לקדושה .כל מקרה של שינוי הוא הזדמנות עבורנו ללמד שגם כאשר נגדע דבר מה ,התורה אינה נגדעת ,אלא היא מוצאת נתיב חדש לפרוח. כשאנו מבקשים לצלול אל עומק הרעיון הטמון בלשון ידך ,אנו מגלים כי התפילין אינן מיועדות רק ליד כהה בטבעה ,אלא הן שייכות למהות הקשר שבין האדם לבוראו .הדיון אם הריבוי בלשון הכתוב בא לרמוז על איברים שונים או על זמנים שונים בחיי האדם ,חושף בירור עמוק על מהות הקדושה :האם היא תלויה בשלמות החומר ,או שמא היא כוח שמרומם את האדם מעל למגבלות גופו. ולענ"ד נראה לבאר ,כי התורה במילתה ידך – בנטייה המרמזת על רבים – מלמדת אותנו כי האדם אינו חד-ממדי .החיים מזמנים לנו שינויים ,תהפוכות ותקופות שבהן גופנו הופך להיות אחר ,אך הנשמה נותרת קשורה בחוטי הקדושה של התפילין .במובן הזה ,עצם הציווי ידך הוא ביטוי ליכולת של הקדושה לחבוק כל מצב וכל איבר ,ולהפוך גם את הקיטעון או את החולי למקום שבו השכינה יכולה לשכון. עוד נראה לחדש ,כי החשש שמא מצווה ללא יד כהה אינה מצווה ,הוא חשש שמתעלם מהכוח הפנימי של הדיבור האלוקי .כאשר התורה בחרה בלשון הזו ,היא ביקשה לומר לנו שאין גבול לכמיהה של הנשמה ,ואין גבול לחיוב של האדם .היד אינה רק כלי עבודה ,היא כלי לזיכרון ,וכאשר היד האחת אינה בנמצא ,היד השנייה מקבלת על עצמה את המשא הכבד והקדוש הזה ,והופכת לזרוע המגשרת בין העולמות. הרעיון שעולה כאן הוא שאהבת השם מתגברת על כל מניעה גופנית .מי שאוהב באמת, מבין שהמצווה היא לא טקס טכני ,אלא דיאלוג חי .ככל שנתפוס את התפילין כסימן של אהבה שאינה תלויה בדבר ,כך נגלה שאין שום מחיצה שבאמת יכולה לעמוד בפני החיבור האיתן של האדם לבוראו .השאלה אינה אם היד מושלמת ,אלא אם הלב מוכן לקשור את גורלו בנצח ,וכל יד שקושרת היא יד שבונה עולם. בנבכי הנפש ובמרחבי האמונה ,אנו למדים כי מצוות תפילין ,ובמיוחד הרמז הנסתר במילת ידך ,משקפים את הדיאלוג האינסופי בין האדם לבוראו .המחשבה על יד ימין ויד שמאל ,על איבר שנפגע או על שינוי במבנה הגוף ,מעוררת בנו את התובנה המטלטלת שהאמונה אינה דורשת שלמות חיצונית מוחלטת כדי להתקיים ,אלא היא מבקשת את הכנות הפנימית ,את הדופק של הנשמה שמבקשת להיקשר לאמת. ולענ"ד נראה להסביר ,כי המפגש עם המציאות האנושית המשתנה דורש מאיתנו ענווה עמוקה .עלינו להסתכל על כל אדם ,גם בתוך שבריריותו או במגבלות גופו ,כעל נשמה שלמה שפועמת בקצב של קדושה .התפילין ,בבואן להיקשר אל היד ,מזכירות לנו שהקדושה חודרת לתוך המקום שבו האדם פועל בעולם ,והיא מתקדשת במקום שבו הוא חי ,נאבק,

מתמודד ומתגבר .האמונה מלמדת אותנו שאין שום חלק בגוף או בנפש שאינו יכול להפוך לאות ולסימן של נוכחות השם ,אם רק נדע לכוון את הקשירה הנכונה. בהנהגה יומיומית ,החיבור הזה דורש מאיתנו להשתחרר מהקיבעון המחשבתי שמחפש רק את המסלול המוכר והרגיל .לעיתים אנו נוטים לחשוב שרק הדרך השגרתית היא הדרך שבה השם חפץ ,אך התורה מלמדת אותנו דרך לשון הריבוי ידך ,שישנם נתיבים שונים ורבים להגיע אל אותה נקודת קשר .כאשר אנו פוגשים אדם שדרכו בעבודת השם שונה ,או שגורלו הוביל אותו למקום אחר ,עלינו לדעת להעניק לו את המקום הראוי ,ולהבין שגם בנסיבות שונות – הוא קשור בחוטי התפילין אל אותו המקור. כך הופכת התורה למנוע של אהבה ושל אמון ביכולת האדם להשתנות ולהתעלות .אין מדובר בטכניקה או בשיטה בלבד ,אלא בהוויה של אדם שחש את האחריות לכל רגעי חייו. ככל שנשכיל לראות את האדם שמולנו מתוך הבנה שהחיים מורכבים ומשתנים ,כך נגלה שדברי התורה אינם רק מסר חיצוני ,אלא הופכים לחלק מהדיאלוג הפנימי שלו ,וסופו של תהליך להוביל אותו לא רק לקיים את המצווה כהלכתה ,אלא לחיות את חייו מתוך הכרה שהשם נמצא איתו בכל נסיבות חייו. במרחבי המוסר הפנימי והמצפן שמוביל את האדם בנתיבות חייו ,אנו מגלים כי היחס למצוות התפילין הוא המראה המדויקת ביותר למידת החמלה וההכלה שאנו רוחשים כלפי הזולת .כאשר אנו מתבוננים בתיבת ידך ,אנו נדרשים למוסר שאינו מוותר על העיקר ,אך גם אינו מותיר אף יהודי מחוץ למעגל הקדושה בשל פגעים או תמורות בגופו .לענ"ד נראה לבאר ,כי המצפן הפנימי שלנו חייב להיות מכוון תמיד אל עבר היכולת לזהות את הניצוץ האלוהי בכל אדם ,גם כאשר הוא אינו תואם את הסטנדרט המקובל ,שכן אין מוסר גבוה יותר מן הידיעה שהשם אינו חפץ במחיצות בין נשמות לבין מצוותיו. המוסר מלמד אותנו כי נוקשות יתר בפירוש ההלכה ,מבלי להתחשב בכאבו או בנסיבותיו של האחר ,עלולה להוביל לניתוק מסוכן .אם נבחר לומר למי שגופו השתנה כי הוא אינו שייך עוד לקשירת התפילין ,נהיה שותפים לחסימת האור בחייו .לעומת זאת ,הפתיחות להבין את הריבוי בלשון ידך כהזמנה לכל אדם ולכל מצב ,היא ביטוי למידת החסד המאפיינת את תורתנו הקדושה .אנו נדרשים לראות את האדם שמולנו כפי שהוא בנקודת המבט של השמיים – נשמה שלמה שגופה הוא רק כלי ביטוי ,ולא כפי שהיא מוגדרת בתוך רשימות של סיווגים טכניים. ביאור הדבר הוא ,שכאשר אנו מחליטים להנגיש את המצווה בכלים שמתאימים למציאות המשתנה ,אנו בונים בתוכנו קומת מוסר של שותפות עם הבורא .אנו הופכים מפרשנים טכניים למפיצי תורה חיה ,ומעצבים את אישיותנו כבעלי עין טובה שיודעים לזהות את הרצון הפנימי של כל יהודי להיקשר לשם .זוהי הכרעה מוסרית שאינה מחפשת את הדרך הקלה של פטור מאחריות ,אלא את הדרך המורכבת של הכלה ומסירות .המצפן הזה פועל בתוכנו ומזכיר לנו כי הקדושה אינה נמדדת בשלמות חיצונית ,אלא בעומק הקשר שהאדם מצליח לטוות עם הבורא מתוך כל הנסיבות שזימן לו החיים.

מתוך צלילה לעומק הסוגיה ,אנו ניגשים ליישום המעשי בחיים השוטפים .התובנה המרכזית היא שמצוות תפילין ,בהיותה קשירה גופנית אל הקדושה ,מבקשת ללוות את האדם בכל מצבי חייו ,גם כאשר גופו משתנה או נפגע .הלשון 'ידך' שבתורה אינה סתירה, אלא הרחבה המלמדת אותנו כי התורה אינה מצמצמת את הקשר האלוקי לאיבר מסוים, אלא היא פורשת את כנפיה על כל אדם ,בהתאם ליכולתו ולמציאותו. עלינו לזכור כי המצווה היא גשר שבין הנשמה לשמיים .כל יהודי ,בכל מצב גופני ,זכאי להניח תפילין ולחוש את הקדושה עוטפת אותו .כאשר אנו פוגשים אדם הזקוק להנחיה או להתאמה ,עלינו להגיש לו את התורה מתוך עין טובה והבנה ,בידיעה שכל קשירה היא ביטוי לרצון העמוק של הנשמה לשוב אל מקורה.

עיקר העניין: השאלה שפתחנו בה ,מדוע נאמר 'ידך' בלשון רבים ,מתבררת כפתח להבנה אמונית רחבה .הלשון המיוחדת הזו אינה מקרית ,אלא היא המקור המקראי המלמד אותנו כי המצווה מותאמת לשינויים שעוברים על האדם – אם מחמת חולי ,קטיעה או שינוי טבעי .התורה אינה מניחה לאדם להיוותר מחוץ למעגל הקדושה ,אלא היא יוצרת עבורו נתיב חדש לקיים את המצווה .בסופו של יום ,האחריות שלנו היא לראות בכל יהודי ,בבריאותו ובחוליו ,שותף בברית הנצחית הזו ,ולזכור כי הקדושה אינה נמדדת בשלמות האיברים ,אלא במסירות הלב והנפש המבקשים להיקשר אל הבורא .התפילין הן אות של אהבה שאינה תלויה בדבר ,וכל יד קושרת היא עולם ומלואו .הכוח להיקשר לשם יתברך טמון בנכונות הלב ,שמוצא את הדרך לחבר את גופו אל הקדושה בכל תנאי ובכל מצב.

“