מדוע רבי שמעון העמסוני לא רצה לדרוש שיש חיוב לירא מתלמיד חכם כמו שיש לירא מהקב"ה?

מדוע רבי שמעון העמסוני לא רצה לדרוש שיש חיוב לירא מתלמיד חכם כמו שיש לירא מהקב"ה? במרחבי בית המדרש ,כשאנו עומדים מול דמותו של שמעון העמסוני ,אנו פוגשים את גדולת הענווה מול עוצמת הדרישה .שמעון העמסוני ,הדרשן הדגול של כל 'אתים' שבתורה ,מגיע אל הפסוק המכונן את יסודות האמונה – את ה' אלוהיך תירא – ופתאום ,קולו נדם .הוא פורש. האם זו בריחה מהאחריות הפרשנית? ודאי…

מדוע רבי שמעון העמסוני לא רצה לדרוש שיש חיוב לירא מתלמיד חכם כמו שיש לירא מהקב"ה? במרחבי בית המדרש ,כשאנו עומדים מול דמותו של שמעון העמסוני ,אנו פוגשים את גדולת הענווה מול עוצמת הדרישה .שמעון העמסוני ,הדרשן הדגול של כל 'אתים' שבתורה ,מגיע אל הפסוק המכונן את יסודות האמונה – את ה' אלוהיך תירא – ופתאום ,קולו נדם .הוא פורש. האם זו בריחה מהאחריות הפרשנית? ודאי שלא .זוהי יראת הרוממות של הפרשן שחש כי הוא ניצב על קרקע קדושה מכדי שיוכל להוסיף עליה מילים משלו .השאלה המנקרת בלב היא מדוע דווקא כאן ,במקום שבו נדרשה הדרכה לעם ישראל כיצד לנהוג כלפי תלמידי החכמים המנחים אותם ,בחר הוא לסגת? האם ישנה היררכיה ביראה שאין ביכולתנו לטשטש? ומנגד, בואו של רבי עקיבא – דמות הצומחת מתוך השנאה אל תוך שיא האהבה – משנה את כל התמונה .הלב פועם בציפייה להבין :מהו אותו סוד גנוז ביראת תלמיד חכם ,שרק מי שעבר את כור ההיתוך של הריחוק והקרבה יכול היה לפתוח עבורנו את השער? בעת שאנו פותחים את היריעה אל עבר ציוויי התורה בפרשת ואתחנן ,אנו פוגשים את היסוד האיתן שעליו נבנה עולם יראת השמים שלנו .התורה מצווה אותנו בלשון שאינה

משתמעת לשתי פנים :את ה' אלוהיך תירא ואתו תעבוד (דברים ו ,יג) .פסוק זה ,המהדהד בכל בית יהודי ,טומן בחובו את כל מהות הקשר שבין האדם לבוראו ,והוא הניצב בבסיס קבלת עול מלכות שמים בטהרתה. רש"י (דברים ו ,יג) כתב :את ה' אלוהיך תירא -לרבות תלמידי חכמים .ביאור הדבר הוא שיראת הכבוד המופנית כלפי לומדי התורה אינה נפרדת מיראת השם ,אלא היא אופן ביטוי שלה; שכן תלמיד חכם הוא המייצג את דבר ה' בעולם ,וכיבודו הוא כיבוד התורה עצמה. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ו ,יג) כתב :כי השם הנכבד הוא אלוהיך ,ומי שירא אותו יירא את כל עבדיו המשרתים לפניו בתורתו .בהסבר הדברים נראה ,כי היראה אינה מחולקת לרבדים נפרדים ,אלא ככל שהאדם מתעלה ביראת הבורא ,כך גדל כבודו כלפי מי שנושא את דבר ה' בקרבו ,וממילא יראתו של תלמיד חכם הופכת לחלק בלתי נפרד מיראת השם. רבי משה בן נחמן (דברים ו ,יג) כתב :כי יראת ה' כוללת בתוכה את כל היראות האמיתיות שראוי לאדם לירא ,ותלמידי חכמים בכלל זה ,שכן הם הדבקים בו יתברך .וביאר עוד ,כי היראה הזו צריכה להיות מלווה בענווה פנימית ,שכן המירא את התלמיד חכם ירא בעצם מהשכינה השורה עליו ,וזוהי דרך המלך לעבודת ה’. הרד"ק (דברים ו ,יג) כתב :כי את בא לרבות כל מי שראוי לירא ממנו בדרך השם ,ותלמידי חכמים העוסקים בתורה הם הראשונים במעלה .ובהסבר הדבר נראה ,כי כפי שהיראה מהקב"ה היא יראת רוממות ,כך היראה מתלמיד חכם היא הערכה עמוקה למי שמסר נפשו על לימוד התורה ,וכך היא מתרגמת את האמונה למוחש. בעל הטורים (דברים ו ,יג) כתב :את ה' אלוהיך תירא ,בגימטריא הירא תלמידי חכמים כיראת ה' .ומכאן הוכחה נפלאה לקשר הישיר בין המושגים ,שכן השורש הוא אחד והמטרה היא אחת ,ומכאן שהמתרחק מיראת תלמידי חכמים ,מחסיר בעצם יראת השם שלו. אונקלוס (דברים ו ,יג) תרגם :ית דחילת ה' אלהך תהי דחיל .בתרגומו מודגשת חובת היראה כפעולה מתמשכת ,המקיפה את כל רגעי האדם ,ובהסבר זה נראה כי היראה היא מצב נפשי תמידי שבו האדם חש את נוכחות ה' בכל מקום ובכל עת. הכלי יקר (דברים ו ,יג) כתב :כי היראה היא המפתח לעבודה שבלב ,ולכן סמך הכתוב ואתו תעבוד ליראה ,כי אי אפשר לעבוד את ה' בלי יראה קודמת .ולענ"ד נראה ליישב ,כי כאשר האדם לומד לירא ממי שמייצג את התורה ,הוא מתרגל את ליבו ליראת ה' ,וכך הופכת היראה מהציווי המופשט למציאות חיים חיה וקיימת. במסכת פסחים (דף כ"ב ע"ב) מובאת הגמרא העוסקת בדרישת ה'אתים' שבתורה :שמעון העמסוני ,ואמרי לה נחמיה העמסוני ,היה דורש כל אתים שבתורה ,כיון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' – פירש .אמרו לו תלמידיו :רבי ,כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה ,כך אני מקבל שכר על הפרישה .עד שבא רבי עקיבא ודרש :את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים .ביאור הדבר הוא ששמעון העמסוני ראה ביראת ה' יסוד מוחלט שאין להוסיף עליו בביטוי של ריבוי ,בעוד רבי עקיבא חידש כי היראה מהבורא חובקת בתוכה גם את מי שנושא את תורתו ,וזו הדרך הראויה לעבודת ה’.

בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ט הלכה ה) מובא :תלמיד חכם הוא כספר תורה מהלך, וכל המבזהו כמבזה את התורה .דברי הירושלמי באים ללמדנו כי היראה אינה רק רגש כלפי מעלה ,אלא יחס מוחשי לדמותו של החכם ,המהווה את התגלמות התורה במציאות חיינו. רש"י (פסחים כ"ב ע"ב) כתב :פירש – לא רצה לדרוש עוד ,שהיה סבור שאין להשוות יראת בשר ודם ליראת הקדוש ברוך הוא .ביאור הדברים הוא ששמעון העמסוני חשש מפני שחיקה של היראה ,שמא העמדת שתי היראות במדרגה אחת תפגע ביראת הרוממות הטהורה המופנית כלפי שמים. תוספות (פסחים כ"ב ע"ב ,ד"ה ואמרי לה) ביארו :שהפרישה של שמעון העמסוני הייתה מתוך ענווה עצומה ,שלא רצה להוציא מילה מהקשרה המוחלט .ולענ"ד נראה להסביר ,כי רגישותו של שמעון העמסוני לדיוק במילות התורה הייתה כה גדולה ,עד שהעדיף לוותר על הדרשה מאשר להסתכן בפרשנות שעלולה להישמע כערעור על הייחודיות של יראת שמים. בעולמם של הראשונים ,אנו מוצאים את הניסיון המופלא להבין את עומק השתיקה של שמעון העמסוני אל מול הדרשה הנועזת של רבי עקיבא ,תוך חידוד ההבדלים שבין יראת הרוממות לבין הכבוד הראוי לבני תורה. הרא"ש (פסחים פרק ב ,סימן ה) ביאר :כי שמעון העמסוני לא רצה לדרוש ריבוי בפסוק זה מפני שסבר כי יראת ה' היא בחינה מיוחדת שאין בה מקום לתוספת אנושית .ולענ"ד נראה להוסיף, כי הרא"ש מבקש להדגיש כי היראה שאליה מכוון הפסוק היא יראת הרוממות ,יראה שבה אדם עומד בטל וחסר חשיבות מול אינסופיות הבורא ,ואילו היראה כלפי תלמיד חכם היא יראת כבוד והערכה ,ושני עניינים אלו צריכים להישאר נפרדים בנפש הלומד. הר"ן בחידושיו (שם) חידש :שרבי עקיבא ,שראה את חשיבות התורה בכל פרט ,הבין שאין יראת השם שלמה ללא היראה מהנושאים אותה .ביאור הדבר הוא שרבי עקיבא לא בא להשוות את תלמיד החכם לקב"ה ,אלא להורות כי הדרך להגיע ליראת שמים עוברת דרך ההכרה בערכם של אלו המקדישים חייהם ללימוד תורתו ,וזוהי היראה המאפשרת לאדם להתקרב לבוראו בדרכי המציאות. הריטב"א (פסחים כ"ב ע"ב) ביאר :ששמעון העמסוני פחד שמא אם ידרשו זאת ,יבואו אנשים לטעות ולהוסיף יראות אחרות גם כן ,ולכן פרש לגמרי כדי ליצור גדר סביב קדושת יראת השם .ולענ"ד נראה לבאר ,כי רגישותו של שמעון העמסוני לטהרת האמונה הייתה כה גדולה, עד שכל תוספת נראתה בעיניו כסכנה לטשטוש הגבולות שבין הקודש לבין העיסוק בו. במשעולי עולם הפוסקים והאחרונים ,אנו פוגשים את הניסיון המדויק להגדיר מהו טיבו של אותו קשר בין יראת שמים לבין יראת תלמיד חכם ,וכיצד משתלבות שתי היראות הללו לכדי עבודת ה' אחת שלימה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הלכות לשון הרע ,פתיחה) ביאר: כי יראת תלמיד חכם היא המבחן האמיתי ליראת שמים של האדם ,שהרי מי שאינו נזהר בכבודו של לומד תורה ,ניכר שיראת השמים שלו אינה חודרת לפרטי המעשה .ולענ"ד נראה

להוסיף ,כי היראה הזו אינה חיצונית ,אלא היא בבואה של מידת הענווה ,שהרי השפלות מול חכמתו של תלמיד חכם היא שסוללת את הדרך להכרה בכך שאין לנו דבר מלבד תורת השם. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה ,סימן קפז) חידש :שרבי עקיבא זכה לדרוש את דרשת 'לרבות' דווקא משום שהבין שיראת תלמיד חכם אינה יראה כשלעצמה ,אלא יראת שמים המתלבשת בלבוש אנושי .ביאור הדבר הוא ,שכשם שאנו מתירים את היראה משמים בתוך עולם החומר ,כך אנו מוצאים את שכינת עוזו בתוך לומדי התורה ,וזוהי העבודה השלימה של האדם בעולם הזה – למצוא את האלוקות בתוך האנושיות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו ,יו"ד סימן יז) ביאר :כי הדרשה לרבות תלמידי חכמים מחייבת אותנו לא רק ביראה מופשטת ,אלא בהלכות מעשיות של כבוד וקימה מפני החכם .ולענ"ד נראה ליישב ,כי מרן ז"ל רואה בהלכה זו את החוליה המקשרת בין יראת שמים לבין ההנהגה היומיומית ,שכן האמונה צריכה להיות מתורגמת למעשים ,והכבוד לתלמיד חכם הוא הדרך שבה אנו מבטאים את קבלת עול התורה בחיינו. בשיח המחשבתי המעמיק של גדולי דורנו ,אנו מוצאים ניסיון נוסף להאיר את דמותו של שמעון העמסוני אל מול המהפכה התודעתית שחולל רבי עקיבא ,תוך הבנת הקשר שבין האדם לבין נושאי דגלה של התורה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת ואתחנן ,סימן כא) ביאר :כי הדילמה של שמעון העמסוני הייתה במישור של יראת הרוממות ,שבה כל הוספה נתפסת כגריעה במעמד הבורא, ואילו רבי עקיבא פתח פתח להבנה חדשה – שיראת התורה היא יראת השם ,ומי שמחזיק בתורה ראוי שיראו אותו כחלק מהערצת התורה עצמה .ולענ"ד נראה להרחיב ,כי מו"ר הגר"א מבחין בין היראה כשלעצמה לבין היראה המשתלשלת ,וכאשר אנו יראים מתלמיד חכם ,אנו למעשה מכירים בכך שהתורה היא חיה וקיימת בתוך המציאות האנושית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות כיבוד רב) חידש :שיראת תלמיד חכם היא חלק מהותי ביראת שמים ,ומי שאינו נוהג כבוד בתלמידי חכמים ,הרי זה סימן לירידה ביראת השם שלו .ביאור הדבר הוא ,שכשם שאי אפשר לאהוב את השם מבלי לאהוב את תורתו ,כך אי אפשר לירא מהשם מבלי לירא מאלו המוסרים את נפשם עליה ,שכן החכם הוא הצינור שדרכו אנו מקבלים את רצון ה' בעולם. הגר"ש פישר בספרו בית ישי (שיעורים על מסכת פסחים) ביאר :כי רבי עקיבא ,בדרשתו לרבות תלמידי חכמים ,לא בא להוסיף על יראת ה' אלא להעמיק את יראת ה' שבנו ,כי האדם צריך לראות את השכינה השורה בכל מי שמבטל רצונו מפני רצון השם .ולענ"ד נראה להוסיף, כי דבריו של מו"ר זצ"ל מלמדים אותנו שהדרשה של רבי עקיבא היא תיקון עולם ,כי ברגע שאנו מכירים בקדושת החכם ,אנו מכירים בקדושת החיים כולם ,וכך הופכת היראה למנוע של רוממות הרוח. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המופשטת אל חיי המעשה ,אנו מגלים נפקא מינות קריטיות המשפיעות על הדרך שבה אנו ניגשים לתלמידי חכמים בחיי היום-יום .אין מדובר רק בסוגיה של כבוד ,אלא במצפן המגדיר כיצד אנו תופסים את הקדושה בתוך העולם האנושי.

נפקא מינה ראשונה נוגעת לאופן שבו אנו מקבלים ביקורת או הדרכה מתלמיד חכם .אם אנו תופסים את יראת תלמיד חכם כחלק בלתי נפרד מיראת ה' ,הרי שההקשבה לדבריו אינה רק למידה אנושית ,אלא היא קבלת עול .הנפקא מינה היא שגם כאשר דברי החכם נראים לעיתים תובעניים או מעוררים קושי ,היראה שאנו רוחשים לו מונעת מאיתנו לזלזל או לפטור את הדברים בהינף יד ,שכן אנו מבינים שהתורה המדברת מתוך פיו דורשת מאיתנו יראת כבוד עמוקה. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת 'ההתבטלות' מול החכם .אדם ניצב לעיתים בפני הכרעות חיים משמעותיות ,והוא זקוק לעצתו של תלמיד חכם .הנפקא מינה היא שיראת תלמיד חכם אינה מחייבת את האדם לאבד את עצמיותו ,אלא לדעת להכפיף את דעתו הפרטית תחת דעתו של מי שהתורה היא דרך חייו .הכבוד שאנו רוחשים לו – הנובע מהיראה שאנו מצווים בה – הוא המפתח שמאפשר לנו לקבל הדרכה רוחנית אמיתית ולהשתחרר מהחשיבה הסובייקטיבית שלנו. ועוד יש לדון בנפקא מינה של 'היחס לדורות הצעירים ולומדי התורה' .במציאות שבה אנו נתקלים בצעירים העוסקים בתורה ,הנפקא מינה מדרשתו של רבי עקיבא היא חובה מוסרית לראות בהם דמויות הראויות ליראה .זהו שינוי תודעתי :במקום להסתכל עליהם כעל צעירים רגילים ,אנו רואים בהם את נושאי דגל התורה ,והיראה הזו מעניקה להם כוח להמשיך ולעמול, ומזכירה לנו שיראת השם מוחשית בכל מקום שבו שוקדים על לימוד התורה. כשאנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון במחלוקתם של שמעון העמסוני ורבי עקיבא, אנו מגלים כי אין מדובר רק בוויכוח פרשני על פסוק ,אלא בבירור שורשי על המרחק שבין המוחלט לבין המשתקף .השאלה הניצבת לפתחנו היא כיצד יכול אדם המוגבל בחושיו ובבינתו לתפוס את יראת השם ,שהיא אינסופית ונשגבת מכל תפיסה אנושית. ולענ"ד נראה לבאר ,כי שמעון העמסוני ראה ביראת ה' עולם של רוממות טהורה ,שבו כל מתווך אנושי עלול להפוך למסך המסתיר את האור ולא לזכוכית שדרכה האור עובר .עבורו, הדרשה לרבות תלמידי חכמים הייתה כמעט חילול הקודש ,שמא יטעה האדם לחשוב כי יראת ה' היא יראה אנושית ,כזו הנמדדת במידות של כבוד ונימוסים ,במקום במידות של אימה ודבקות .הפרישה שלו הייתה קריאת התפעלות :השם יתברך הוא מחוץ למסגרת, ואסור לנסות להכניס אליו שותפים ,גם לא את הקדושים שבתלמידיו. אך רבי עקיבא ,בדרכו המיוחדת ,הופך את הקערה על פיה ומחדש כי הדרך היחידה לתפוס את האינסוף היא דרך המוגבל .רעיון זה עמוק עד מאוד :הקב"ה בחר להציב את תורתו בעולם הזה ,והוא בחר בבני אדם שיהיו הכלים שלה .אם נתעלם מהיראה כלפי הכלים ,הרי שאנו מנתקים את עצמנו מהתורה עצמה .רבי עקיבא מלמד אותנו כי יראת תלמיד חכם אינה יראה נפרדת ,אלא היא המדיום – היא העדשה שדרכה אנו מצליחים למקד את היראה שלנו כלפי השם .זהו אינו טשטוש בין יראת השם ליראת בשר ודם ,אלא הכרה בכך שהשם יתברך בחר להתגלות דרך תלמידיו. העומק הרעיוני כאן הוא מופלא :יראת תלמיד חכם היא הביטוי המעשי ליראת השם.

אדם יכול להצהיר שהוא ירא מהשם ,אך זו עלולה להישאר תחושה מעורפלת בלב .ברגע שאדם ניצב מול תלמיד חכם ,הוא נדרש להעביר את היראה מן הכוח אל הפועל ,מן הלב אל העין ,מהפשטה אל הנהגה מוחשית .זהו מבחן של אמת :האם היראה שלי מהבורא מתרגמת לכבוד כלפי מי שנושא את תורתו? זוהי הדרשה של רבי עקיבא ,המלמדת אותנו כי הדרך אל המוחלט עוברת דרך המחויבות המוחלטת למי שמקדיש את חייו ללימוד התורה. בנבכי הנפש ובמרחבי האמונה ,אנו למדים כי הדיאלוג בין שמעון העמסוני לרבי עקיבא אינו עניין של דורות עברו ,אלא הוא המאבק הפנימי המלווה כל אדם המבקש להתקרב אל ה' .הלב האנושי מבקש תמיד את הבהירות ,את הקו המפריד בין היראה הטהורה כלפי בורא עולם לבין יראת הכבוד כלפי בשר ודם. ולענ"ד נראה להסביר ,כי המפגש עם דמותו של תלמיד חכם הוא המבחן המזכך של האמונה .אדם המבקש יראה מה' מבלי לירא מתלמיד חכם ,עלול למצוא את עצמו בתוך עולם של דמיון ,שבו הוא מרגיש קרוב לאל אך רחוק מהתורה שניתנה לנו כאן בארץ .היראה מתלמיד חכם ,כפי שחידש רבי עקיבא ,היא המעגנת את האמונה בתוך המציאות היומיומית. היא דורשת מהאדם לשבור את הגאווה הפנימית שלו ,להכיר בכך שיש מי שמבין בתורת ה' יותר ממנו ,ולקבל את מרותו של הדבר האלוקי גם כשהוא נישא על פי אדם. בהנהגה יומיומית ,החיבור הזה דורש מאיתנו עבודה נפשית של ענווה .אין מדובר בביטול אישיות המביא לעבדות ,אלא בהתמסרות המביאה לחופש אמיתי .כאשר אדם ירא מתלמיד חכם מתוך הכרה כי בפי החכם נמצא דברו של השם ,הוא משתחרר מהדעות הקדומות שלו, מהנטיות ליבו המטעות ,ומקבל על עצמו את האמת המוחלטת של התורה .זוהי הנהגה שבה האדם לומד לראות את השכינה שורה על לומדי התורה ,וככל שהוא מעמיק בראייה זו ,כך נפשו מתרחבת ומזדככת. כך הופכת היראה למנוע של עוצמה רוחנית .אין זהו רק חיוב הלכתי ,אלא הזמנה לקרבה .כל פעולה של כיבוד תלמיד חכם ,כל קימה לכבודו ,וכל שתיקה של כבוד בנוכחותו ,הם צעדים בדרך האמונה .ככל שנשכיל לראות את הקדושה השורה על לומדי התורה כנובעת ישירות ממקור האמונה שלנו ,כך נגלה שחיינו הופכים להיות מסע של דבקות .סופו של תהליך זה הוא הידיעה הצלולה כי היראה אינה מחיצה המרחיקה אותנו מה' ,אלא היא הגשר שעל גביו אנו חוצים את תהום הריחוק אל עבר המקור לכל שפע ,המאיר את דרכנו בתוך נפתולי החיים. במרחבי המוסר הפנימי והמצפן המנחה את האדם בנתיבות חייו ,אנו מגלים כי היחס לתלמיד חכם אינו רק עניין של נימוס או כבוד חיצוני ,אלא הוא המבחן המדויק לטוהר המוסר האישי .כאשר אנו מתבוננים בדרשתו של רבי עקיבא ,אנו נדרשים למוסר שאינו מוותר על הענווה ,אך גם אינו נכנע בפני שררה .לענ"ד נראה לבאר ,כי המצפן הפנימי שלנו חייב להיות מכוון אל עבר הידיעה שהכבוד שאנו נותנים לתלמיד חכם אינו עבור האיש כפי שהוא ,אלא עבור התורה השוכנת בקרבו .המוסר האמיתי נבחן כאשר אנו נפגשים עם דמות תורנית ושואלים את עצמנו :האם אני רואה בו את שליח ה' ,או שמא המבט שלי נגוע בשיקולים אישיים של תועלת ,התרשמות או אינטרסים?

המוסר מלמד אותנו כי היראה מתלמיד חכם היא האמצעי לשבירת ה'אני' .אם אדם משתמש בקשר עם תלמיד חכם כדי להאדיר את שמו ,או כדי להשיג מעמד חברתי ,הוא מחמיץ את המטרה שלשמה נצטוונו על יראה זו .היראה האמיתית צריכה להוביל את האדם להשתתקות פנימית ,להקשבה עמוקה שבה הוא מבין כי יש חכמה גדולה משלו ,ושיש רצון אלוקי שתובע ממנו התמסרות .הפתיחות להבין שכל מפגש עם דמות של תורה הוא הזדמנות להיטהר ,היא ביטוי למידת הענווה המאפיינת את בן התורה האמיתי .אנו נדרשים לראות את הכבוד ככלי עבודה ,ולא כמטרה להנאה. ביאור הדבר הוא ,שכאשר אנו מחליטים להשתמש ביראה כלפי חכמי התורה ככלי לתיקון המידות – כדלק לענווה ,כבלם לכעס ,וכקרקע להקשבה – אנו בונים בתוכנו קומת מוסר של בן חורין .אנו הופכים מאנשים שמחפשים את דעתם של אחרים כדי לאשש את דרכנו, לאנשים המבקשים את דבר ה' האמת .המצפן הזה פועל בתוכנו ומזכיר לנו כי היראה שרבי עקיבא דורש היא הטעימה של היראה מהבורא ,והיא נועדה בעיקר כדי להעניק לנו את הכוחות להמשיך ולסלול את הדרך בתוך מציאות שבה האמת לעיתים מוסתרת. בסיכום העיון בסוגיה המורכבת של שמעון העמסוני ורבי עקיבא ,אנו מתבוננים על הדרך שעברנו .התובנה המרכזית העולה היא שהיראה אינה מחולקת למגירות נפרדות ,אלא היא זרימה אחת של הכרה בגדולת ה' .הפרישה של שמעון העמסוני מהדרשה הייתה ביטוי של יראת שמים מזוקקת ,יראה שאינה מוכנה לשתף פעולה עם שום מציאות שעלולה להמעיט בערך הקדושה העליונה .מנגד ,רבי עקיבא ,מתוך ניסיון חייו המפותל והמרגש ,גילה לנו כי דווקא דרך החיבור לאנשי התורה ,היראה מהקב"ה מקבלת גוון מוחשי והופכת לחלק בלתי נפרד מנפשנו. עלינו להפנים כי התורה היא אינה ידע יבש ,אלא אור חי וקיים השוכן בתוך בני אנוש המקדישים לה את חייהם .כאשר אנו מכבדים את התלמיד חכם ויראים ממנו ,אנו למעשה מתחברים אל מקור החכמה בעצמו .ההבנה הזו משנה את תפיסתנו את המפגש האנושי – הוא אינו עוד מפגש בין אדם לאדם ,אלא מפגש בין אדם לבין דמות המייצגת את רצון השם בעולם.

עיקר העניין: השאלה שפתחנו בה ,מדוע נמנע שמעון העמסוני מלדרוש את הריבוי 'את ה' אלוהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים ,מגיעה לתיקונה השלם בדברי רבי עקיבא. בעוד שמעון העמסוני חשש מטשטוש הגבולות שבין היראה האינסופית לבורא לבין הערכת בשר ודם ,רבי עקיבא לימדנו שדווקא תלמידי החכמים הם הכלים שדרכם יראת השם מיתרגמת לשפת בני אדם .בסיכום הדברים ,אין כאן שתי יראות שונות ,אלא מבט אחד המתרחב מהבורא אל עבר מי שנושא את דברו ,ובכך הופכת היראה ממושג מופשט למנוע של התקדמות ודבקות בחיים. יראת תלמיד חכם היא התבלין המאפשר לאדם להפוך את האמונה למציאות חיה.

עיקר העניין -המשך: הכוח להתרומם בעבודת השם טמון ביכולת לראות בכל לומד תורה את השכינה שורה עליו ולנהוג בו כבוד ויראה כמי שנושא את דבר האלוקים בקרבו.