מדוע שיבח רבי יהודה את מעשי הרומאים ולא חשש לאיסור "לא תחנם"?

מדוע שיבח רבי יהודה את מעשי הרומאים ולא חשש לאיסור "לא תחנם"? בצל העמודים המפוארים של האימפריה הרומית ,תחת שמיים זרים המשתקפים במרחצאות השיש ובגשרים האיתנים ,ישבו שלושה ענקי עולם – רבי יהודה ,רבי יוסי ורבי שמעון – וניהלו שיח שחרץ את גורלם ואת גורל האומה .באוויר עמדה מתיחות דקה ,ריח של מזרח ושלטון זר ,והנה ,מתוך שתיקה כבדה ,פתח רבי יהודה את פיו בתיאור…

מדוע שיבח רבי יהודה את מעשי הרומאים ולא חשש לאיסור "לא תחנם"? בצל העמודים המפוארים של האימפריה הרומית ,תחת שמיים זרים המשתקפים במרחצאות השיש ובגשרים האיתנים ,ישבו שלושה ענקי עולם – רבי יהודה ,רבי יוסי ורבי שמעון – וניהלו שיח שחרץ את גורלם ואת גורל האומה .באוויר עמדה מתיחות דקה ,ריח של מזרח ושלטון זר ,והנה ,מתוך שתיקה כבדה ,פתח רבי יהודה את פיו בתיאור מעורר פליאה :כמה נאים מעשיהם של אומה זו! המילים הללו ,שיצאו מפי קודש של תנא ,נראות כסדק בחומה הבצורה של ההלכה .הרי קול התורה הבוקע מן הפסוקים ברור וחד :לא תחנם – לא יהיה להם חן בעיניך! כיצד ייתכן כי דווקא רבי יהודה ,ששיננו את תורתו ושמו טבוע בלימודנו ,בחר להעניק שבח לרומאים ,הרי זה נראה כסטייה גמורה מהציווי הקדוש? השאלה מנקרת ודורשת תשובה :האם ייתכן שהשבח הזה לא היה אלא אחיזת עיניים? האם היראה מפני איסור חנופה התבטלה בפני תובנה אחרת ,עמוקה ונסתרת ,שרק גדולים כרבי יהודה יכלו להגות? הלב סוער בבקשו להבין את הסוד הגנוז מאחורי המילים הללו ,העומדות כחידה על גבול האסור והמותר. בעת שאנו פותחים את היריעה אל עבר ציוויי התורה בפרשת עקב (דברים ז ,ב) ,אנו פוגשים את האיסור היסודי השומר על גדרות האומה :וְ ל ֹא ְתחָ נֵם .פסוק זה ,הנאמר בהקשר של כיבוש הארץ ,מהווה את התשתית להלכות הריחוק מן עבודה זרה ותרבותה ,והוא הניצב כחומה בצורה המונעת מלבבנו להימשך אחר דרכי הגויים. רש"י (דברים ז ,ב) כתב :לא תחנם -לא תיתן להם חניה בקרקע .וביאר עוד :דבר אחר ,לא תיתן להם חן .ובהסבר הדברים נראה ,כי התורה חוששת לכך שהאדם ימצא חן בעיני הגוי, ומתוך כך יתחיל להעריך את מעשיו ואת תרבותו ,דבר שיוביל בסופו של דבר להטמעות בתוכם ולנטישת דרך ישראל. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ז ,ב) כתב :לא תתן להם חן -שלא ימצא חן בעיניך ולא תעשה להם חסד חינם .ובהסבר הדבר נראה ,כי היראה מה' דורשת מאיתנו עמידה איתנה ,שבה אין מקום להערכה כלפי מי שאינו הולך בדרכי ה' ,שכן הערכה כזו היא תחילת הדרך אל הדבקות בדרכיהם. הרמב"ן (דברים ז ,ב) כתב :כי האיסור לא תחנם הוא איסור של ממש לקרב אותם או לשבח את מעשיהם ,כדי שלא יתחבבו עלינו ולא נלמד ממעשיהם הרעים .וביאר ,כי האיסור הוא כלי הגנה לאומה ,כדי לשמור על הייחודיות שלה ועל טוהר המחשבה.

הספורנו (דברים ז ,ב) כתב :לא תתן להם חן -לא תראה אותם ראויים לחן וחסד .ולענ"ד נראה ליישב ,כי הספורנו מדגיש שהראייה עצמה היא המוקד – אם האדם יתחיל לראות בהם חן, הלב כבר נמצא במקום של קרבה ,וזהו השלב הראשון שבו חומת ההגנה נפרצת. אונקלוס (דברים ז ,ב) תרגם :ולא תרחם עליהון .ובהסבר זה נראה ,כי התרגום מבקש להרחיק את האדם מכל רגש של רחמנות או חיבה כלפי מי שעלול להסיט אותו מעבודת ה’. הכלי יקר (דברים ז ,ב) כתב :כי הנה התורה יודעת את נפש האדם ,שאם יראה מעשים טובים אצל הגוי ,מיד יתלהב וירצה ללמוד מהם ,ולכן אסרה התורה אפילו את השבח .ובהסבר הדבר נראה ,כי איסור השבח הוא לא בגלל המציאות עצמה ,אלא בגלל ההשפעה הנפשית שיש לשבח על האדם ,העלולה להובילו לטעות בדרכו. במסכת שבת (דף ל"ג ע"ב) פותחת הגמרא את הדיון המפורסם על תקופת השלטון הרומי בארץ ישראל :יתבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ,ויתיב יהודה בן גרים גבייהו .פתח רבי יהודה ואמר :כמה נאים מעשיהן של אומה זו! תקנו שווקים ,תקנו גשרים ,תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק .רבי שמעון בן יוחאי ענה ואמר :כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים – להושיב בהן זונות ,מרחצאות – לעדן בהן עצמן ,גשרים – ליטול מהן מכס. ביאור הדברים הוא שהמחלוקת בין התנאים נסובה לא רק על עובדות היסטוריות ,אלא על השאלה כיצד על בן תורה להביט על פועלה של מלכות רשעה – האם לראות בה את גודל הבריאה והתחכום האנושי ,או לחשוף את המניע השפל החבוי מאחורי כל אבן ואבן. בתלמוד עבודה זרה (דף כ' ע"א) מובאת הגמרא העוסקת באיסור לא תחנם :אסור לומר כמה נאה גוי זה .הגמרא מבארת כי האיסור נובע מחשש שמא ייווצר קשר של חיבה בין הישראלי לגוי ,וקשר זה יוביל בסופו של דבר להשפעה תרבותית ורוחנית שלילית .הסבר ישיבתי רציף לדבר הוא ,שהתורה מגדרת את מרחב היראה של האדם ,וכל שבח המופנה כלפי מי שמנותק מהקדושה הוא איום על המבצר הפנימי של האמונה. רש"י (שבת ל"ג ע"ב ,ד"ה כמה נאים) ביאר :שרבי יהודה אמר זאת משום שהתפעל מתיקוני העולם שראו עיניו באותה שעה .ובהסבר הדבר נראה ,כי רבי יהודה לא התכוון לשבח את הנפש או את המידות של האומה ,אלא התפעל מהסדר ומהתועלת הציבורית שהיו חסרים בארץ בטרם הגיעם ,ובכך הוא בוחן את השאלה האם הערכה לתועלת חיצונית נכללת בגדר איסור חנופה. תוספות (עבודה זרה כ' ע"א ,ד"ה אסור) ביארו :שהאיסור לומר כמה נאה גוי זה הוא דווקא במי שמשבחו בגופו או ביופיו ,שזה גורם לחיבה יתרה .לענ"ד נראה ליישב ,כי ייתכן ששבח על מעשים של בניין הארץ ,כפי ששיבח רבי יהודה ,נחשב לקטגוריה שונה לחלוטין ,שכן אין בו את ההתפעלות האישית הגורמת לדבקות ,אלא רק הכרה בעובדות מועילות המתרחשות במרחב הציבורי. בעולמם של הראשונים ,אנו מוצאים את הניסיון להציב גבולות ברורים בין הערכה עובדתית לבין חנופה אסורה ,תוך התמודדות עם דבריו של רבי יהודה שהעמידו את החכמים בפני דילמה של ממש.

הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ,פרק י' ,הלכה ד') ביאר :ואסור לספר בשבחן ,ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו ,קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם ,שנאמר לא תחנם – לא יהיה להם חן בעיניך ,מפני שגורם להידבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. ולענ"ד נראה לבאר ,כי הרמב"ם מדגיש את העיקרון הנפשי – החן הוא המפתח למשיכה, ולכן כל דבר שיש בו יצירת משיכה מודעת או לא מודעת אל הגוי ,הוא הוא האיסור המוחלט המרחיק את האדם מדרך השם. הריטב"א בחידושיו (עבודה זרה כ' ע"א) חידש :שדווקא בשבח שהוא גורם לקירוב הדעת והתחברות לאותו גוי יש איסור ,אבל אם השבח הוא על תועלת שאין בה משום חיבה אישית, אין כאן איסור חנופה .ביאור הדבר הוא ,שחכמים רצו למנוע את החדירה של תרבות הגוי אל הבית היהודי ,ולכן כל שבח שעלול לשמש כאמצעי חברתי לקירוב נאסר ,אך המציאות של רבי יהודה הייתה שונה ,שכן הוא דיבר על התשתית הציבורית ולא על יחסי קירבה עם בני אדם. הרא"ש (מסכת עבודה זרה ,פרק א' ,סימן י') ביאר :כי האיסור לא תחנם משתרע על כל שבח שנותן להם חן ,אך במקום שאין החן גורם לקירוב הדעת וללמידה מדרכיהם ,הדין משתנה .ולענ"ד נראה להוסיף ,כי הרא"ש מבחין בחושיו החדים בין שבח של אהבה והתפעלות מן הגוי ,לבין עדות על מעשה טכני שנעשה בתוך המרחב הארצי ,שכן הראשונים חיפשו להבין את כוונת רבי יהודה לא כסטייה מהדין אלא כניתוח מציאותי שאינו נופל תחת הגדרת האיסור. במשעולי עולם הפוסקים והאחרונים ,אנו פוגשים את הניסיון המדויק להגדיר מהו טיבו של אותו קשר בין איסור חנופה לבין המציאות שבה האדם משבח עובדות מציאותיות ,וכיצד ניתן ליישב את דברי רבי יהודה עם ההלכה הפסוקה. הגאון מוילנה בביאורו (למסכת שבת ל"ג ע"ב ,כפי שהובא בחידושי האחרונים) ביאר :כי גם אם היינו מניחים שיש איסור בדברי רבי יהודה ,הרי שרבי יהודה לא שיבח מתוך חנופה כלל, אלא מתוך ניתוח מציאותי גרידא של השפעת השלטון על העולם .ולענ"ד נראה להוסיף ,כי דברי הגר"א מלמדים אותנו שהאיסור המדובר הוא במי שבא לחבב ולקרב את הגוי ,אך מי שמתבונן על העולם כזירה של השגחה ומעשה ידי אדם – אינו נכנס כלל לגדר איסור לא תחנם ,שכן כוונתו אינה לבקש את קרבת הגוי אלא לבחון את המציאות הציבורית. הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו נשמת כל חי (חלק א' ,סימן נ"ה) חידש :כי רבי יהודה ביקש למצוא חן בעיני השלטון מתוך שיקול תועלתני ציבורי לטובת עם ישראל ,וזהו היתר גמור, שהרי במקום שבו יש צורך לשמור על שלום הציבור או להפיק תועלת של ממש ,אין האיסור חל .ביאור הדבר הוא ,שחכמים לא אסרו לשבח את הגוי כאשר השבח נועד להגן על עמנו או לשפר את מצבם של ישראל ,שהרי גם ביראת שמים יש מקום לשיקול דעת ציבורי רחב שמטרתו הצלת חיים או מניעת נזק. המחבר בספר עבודת המלך על הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ,פרק י') ביאר :כי יש לחלק בין שבח פרטי לבין שבח של אומה שלמה ,וכי שבח כללי על מעשים שאינם נוגעים למידותיהם

של הגויים אלא לתשתית בלבד ,אינו בכלל האיסור .ולענ"ד נראה ליישב ,כי השבח על בניית גשרים או מרחצאות הוא הכרה בעובדה ארצית גרידא ,ובניגוד לשבח על גוף הגוי או על מידותיו האישיות ,המייצר חיבור נפשי ,כאן מדובר בהתפעלות טכנית שאינה יוצרת דבקות רוחנית כלל. בשיח המחשבתי המעמיק של גדולי דורנו ,אנו מוצאים ניסיון נוסף להאיר את דבריו של רבי יהודה באור חדש ,תוך הבנת המורכבות שבמבט על תרבות חיצונית שאינה עולה בקנה אחד עם רוח התורה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת עקב ,סימן יג) ביאר :כי הדילמה בין רבי יהודה לרבי שמעון אינה סביב איסור חנופה ,אלא סביב השאלה כיצד אנו מסתכלים על כוחות שלטוניים וטכנולוגיים בעולם .רבי יהודה בחר לראות את התיקון שבהם ,בעוד רבי שמעון חשף את המניע .ולענ"ד נראה להרחיב ,כי מו"ר הגר"א מבחין בין התפעלות מן היכולת האנושית לבין הערצה לדרכי הגויים ,ודווקא מתוך כך הוא מלמד שרבי יהודה לא היה זקוק להיתר מיוחד, משום שדבריו לא היו שבח אישי של חנופה ,אלא תיאור מציאותי של פיתוחים טכניים. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ,חלק ב' ,סימן קלב) חידש :כי האיסור לומר כמה נאה גוי זה מוגבל למקרים שבהם יש חשש שהדברים יגרמו לקירבה בלתי רצויה או להערצה של דרכי חייהם. ביאור הדבר הוא ,שגם בזמננו ,הכרה בתועלת ציבורית שנעשית על ידי גופים חיצוניים – כמו מערכות שירות ציבורי או תשתיות – אינה נחשבת לשבח אסור כל עוד הלב נשאר דבק בבורא ולא מתפתה לתרבות הגויים .הרי שבכך נמצאת הדרך ליישוב קושיית האחרונים על דברי רבי יהודה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות כיבוד רב) העיר :שצריך להיזהר מאוד בדברי שבח ,אך כאשר מדובר בהערכת מעשה מסוים שנעשה לטובת הכלל ,אין בכך איסור. ביאור הדבר הוא ,שככל שהאדם מחובר יותר ליראת ה' פנימית ,כך הוא מסוגל להבחין בין השבח שנועד לקרבה אסורה לבין הדיבור על עובדות חיים שיש בהן תועלת ,ובכך הוא מקיים את דברי חכמים בלא לחרוג מהגדרים שהוצבו לנו. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת הזו לחיי המעשה ,אנו מגלים כי הגבולות בין שבח אסור לבין הערכה עובדתית עוברים דרך מודעות נפשית דקה .אין מדובר רק באיסור הלכתי יבש ,אלא בכיול של המבט הפנימי כלפי העולם הסובב אותנו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לאופן שבו אנו מעריכים פיתוחים טכנולוגיים או תשתיות ציבוריות בימינו .כאשר אנו משבחים רמת שירות במקום עבודה ,יעילות של מערכת תחבורה ציבורית ,או יופי אדריכלי במבנה ציבורי שנבנה על ידי גויים ,עלינו לשאול את עצמנו :האם השבח הזה מעניק לגיטימציה לדרכם ולתרבותם ,או שמא מדובר בהכרה טכנית בתועלת? הנפקא מינה היא שאם השבח ממוקד במעשה ולא במידותיהם של העושים ,או שנעשה כדי להפיק תועלת מעשית עבורנו ,הרי זה בגדר המותר ,ממש כדברי רבי יהודה. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת 'דיבור שבח בשיחה יומיומית' .אם אדם מוצא את עצמו בסיטואציה של קשר עם עובדים או גורמים לא יהודיים ,הוא נדרש לזהירות יתרה שלא

להפליג בשבח צורתם או אישיותם ,כיוון שזהו פתח לחנופה המקרבת את הלב .אולם ,הנפקא מינה היא שאין צורך להתנזר מכל אמירת תודה או הערכה מקצועית הנדרשת לשם ניהול תקין של עסקים או תקשורת ציבורית ,שכן ההלכה מבחינה בין חנופה אישית לבין התנהלות עניינית שאינה יוצרת חיבה אסורה. ועוד יש לדון בנפקא מינה של 'מטרה חיונית' .במצבים שבהם הערכה או מחמאה לדיוטא או לשלטון נדרשות כדי להציל ממון ,למנוע פגיעה ,או להשיג סיוע חיוני לטובת הציבור, הרי שמותר הדבר בתכלית .הנפקא מינה היא שלא רק שהשבח אינו אסור ,אלא הוא נחשב כפעולה של חכמה שנועדה להגן על כבוד ישראל ,בדומה לאופן שבו הבינו האחרונים את דברי רבי יהודה כשימוש בשיקול דעת ציבורי רחב. כשאנו מבקשים להתבונן לעומקם של דברים בדרשתו של רבי יהודה ובפולמוס שסביבה, אנו מגלים כי המחלוקת אינה רק על גבולות השבח ,אלא על תפיסת העולם של בן התורה מול העולם החיצון .השאלה העמוקה היא כיצד יכול האדם לשמור על איכותו הרוחנית ועל יראת השמיים שלו כשהוא חי בתוך ציוויליזציה שאינה מקדשת את ערכי התורה ,מבלי ליפול לא לקיצוניות של התנתקות מוחלטת ולא לקיצוניות של התבוללות תרבותית. ולענ"ד נראה לבאר ,כי רבי יהודה ,בראותו את המרחצאות והשווקים ,לא ראה רק בניינים של אבן ,אלא ראה את היכולת האנושית המופלאה שהעניק הקב"ה לאדם כדי ליישב את העולם ולפתחו .עבורו ,ההתבוננות במעשי הרומאים הייתה הכרה בחוכמת הבריאה .הוא לא ביקש לשבח את הרומאי כנפש ,אלא את העובדה שחכמת האדם – שמקורה בצלם אלוקים – הצליחה ליצור סדר בעולם .השבח שלו היה למעשה הכרה בכך שהעולם מתנהל תחת השגחה ,וכי גם אומה שאינה הולכת בדרכי ה' משמשת ככלי ביישומו של העולם. אך רבי שמעון ,במידותיו המיוחדות של מי שחי במערה וראה את העולם כולו מבעד לעיני הקודש ,עמד על הסכנה החבויה .הוא הבין כי אם ניתן לגיטימציה לתוצר האנושי ללא בדיקת המניע שמאחוריו ,אנו עלולים ליפול למלכודת של התרשמות חיצונית שתעוור את עינינו מראות את הרע המוסרי החבוי ביסודות המלכות .כאן טמון העומק :רבי יהודה חיפש את האמת המציאותית שבתועלת ,בעוד רבי שמעון ביקש את האמת המוסרית שבאופי המניע .שניהם ,כל אחד בדרכו ,ניסו להציב את היראה במרכז – האחד על ידי הכרת הטוב שבעובדות ,והשני על ידי הרחקה מוחלטת מכל שורש של חנופה. הרעיון העמוק העולה מכאן הוא יסוד גדול בעבודת השם :היכולת להבחין בין הכלי לבין התוכן .העולם המודרני מציף אותנו בשפע של יצירות אנושיות ,טכנולוגיות ותרבויות. השאלה אינה האם הן יפות או מועילות – התשובה היא לרוב כן .השאלה היא האם אנו מסוגלים להתפעל מן הכלי מבלי להישאב אל תוך המניעים השפלים שייתכן וטמונים בו. זוהי דרגת ביניים של יראת שמיים :היכולת להיות מחוברים לעולם ולזהות את הטוב שבו, תוך שמירה על ריחוק פנימי מוחלט מכל מה שסותר את רצון ה’. בנבכי הנפש ובמרחבי האמונה ,אנו למדים כי הדיאלוג בין רבי יהודה ,רבי יוסי ורבי שמעון

אינו רק שיעור בהיסטוריה ,אלא הוא מפת דרכים לנפש האדם המהלכת בעולם המודרני. האדם ניצב תדיר בפני פיתויי התרבות – הישגים טכנולוגיים ,יופי אסתטי וסדר חברתי מרהיב – והלב מבקש באופן טבעי להעריץ את מה שהוא רואה. ולענ"ד נראה להסביר ,כי המפגש של הנפש עם העולם החיצוני דורש כיול עדין .רבי יהודה מלמד אותנו את חשיבות ההתבוננות המפוכחת ,את היכולת לזהות תועלת וסדר מבלי לשקוע בתוך תרבותם של העושים .זהו מבחן של אמונה :האם אני מסוגל לראות את כוח הבורא הפועל דרך בני אדם ,גם כשהם אינם שומרי תורה ,מבלי לטשטש את הגבולות המוסריים? האמונה האמיתית אינה דורשת התעלמות מהמציאות ,אלא היכולת להחזיק בדעת תורה תוך הכרה בעובדות ,מבלי לתת להן להשתלט על עולמי הפנימי. בהנהגה יומיומית ,החיבור הזה דורש מאיתנו עבודה נפשית של הפרדה בין השבח לבין החיבה .אין מדובר בביטול המציאות ,אלא בטיפוח עין טובה כלפי התיקון שבעולם ,תוך שמירה על ריחוק רגשי מכל מה שעלול לפגוע ביראת השמיים .כאשר אדם מצליח להעריך דבר מה בעולם ללא רגש של קרבה אסורה ,הוא משתחרר מהפחד להישאר בור בעולם המודרני ,והופך לאדם שמשתמש בחוכמת העולם ככלי עזר ללימודו ולעבודתו. כך הופכת ההתבוננות המושכלת למנוע של עוצמה רוחנית .אין זהו רק חיוב הלכתי ,אלא הזמנה לצמיחה .כל פעם שאנו מכירים בתועלת הציבורית של מעשה ידי אדם מבלי להקריב את ערכינו ,אנו בונים בתוכנו קומת אישיות איתנה .זוהי הנהגה שבה האדם לומד לראות את העולם כזירה של השגחה ,וככל שהוא מעמיק בראייה זו ,כך נפשו מתרחבת ומזדככת .סופו של תהליך זה הוא הידיעה הצלולה כי היראה אינה מחיצה המנתקת אותנו מהחיים ,אלא היא העדשה הממוקדת שדרכה אנו צופים בנעשה בעולם ומנווטים את דרכנו בביטחון ,תוך שאנו נותרים נאמנים לאמת האלוקית. במרחבי המוסר הפנימי והמצפן המנחה את האדם בנתיבות חייו ,אנו מגלים כי היחס לשבח כלפי אומות העולם אינו רק עניין טכני של הלכות הרחקה ,אלא הוא המבחן המדויק למידת הענווה וההתבטלות בפני האמת האלוקית .כאשר אנו מתבוננים בדרכו של רבי יהודה ,אנו נדרשים למוסר שאינו מונע מפחד או מצרות אופקים ,אלא מתוך מבט רחב המכיר בטוב מבלי לאבד את הזהות .וענ"ד נראה לבאר ,כי המצפן הפנימי שלנו חייב להיות מכוון אל עבר הידיעה שהערכה לתוצר אנושי היא אמצעי ולא מטרה ,והמוסר האמיתי נבחן כאשר אדם מסוגל לראות את המועיל ולהודות עליו ,מבלי לתת ללב להישאב להערצה כלפי המקור שאינו נושא את דגל התורה. המוסר מלמד אותנו כי המבחן הוא במידת הכנות :האם כשאני משבח תשתית או פיתוח אנושי ,אני עושה זאת מתוך ניתוח מציאותי מפוכח ,או שמא הלב שלי כמה להרגיש חלק מאותה תרבות? השאלה הזו חותכת עד עומק הנפש .המוסר דורש מאיתנו עמידה זקופה, כזו שאינה זקוקה לשבח את האחר כדי להרגיש קרובה אליו ,אלא כזו שיודעת להעריך אובייקטיבית את מה שטוב בעולם ,מתוך ביטחון מלא באמת שלנו .הפתיחות להבין שגם

בעולם שאינו שומר תורה ישנם כלים מועילים ,דורשת אישיות חזקה שאינה חוששת להתלכלך ברוחניותה ,אלא יודעת להשתמש בחוכמת הבריאה לטובת קידוש השם. ביאור הדבר הוא ,שכאשר אנו מחליטים להשתמש ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ככלי לתיקון המידות – כדלק להתבוננות ,כבלם להתלהבות חולפת ,וכקרקע ליציבות נפשית – אנו בונים בתוכנו קומת מוסר של בן חורין .אנו הופכים מאנשים שמטלטלים עם כל רוח חיצונית ,לאנשים המבקשים לראות את העולם כזירת פעולה אלוקית .המצפן הזה פועל בתוכנו ומזכיר לנו כי היראה שאנו נדרשים לה ,אינה ניתוק מהחיים ,אלא היא הדרך המוגנת ביותר לחיות בתוך העולם ,תוך שמירה על זיקה בלתי מתפשרת למקור האמת .אנו לומדים לראות את היופי שבעולם כנובע מחוכמת הבורא ,ומתוך כך אנו נמנעים מליפול לתוך המלכודת של התרבות החיצונית. בסיכום העיון בסוגיה המרתקת של שבח מעשי האומות ,אנו מבינים כי גבולות ההלכה המשרטטים את איסור "לא תחנם" אינם רק חומה המבדילה אותנו מן החוץ ,אלא הם כלים לדיוק המבט הפנימי .הדרך בה נהג רבי יהודה אינה עומדת בסתירה לציווי התורה ,אלא מהווה ביטוי להבנה בוגרת ומיושבת :היכולת להכיר בתועלת המציאותית ובעובדות העולם מבלי להעניק ללב את הרשות להיקשר ולהידבק בתרבות שמחוץ לבית המדרש. עלינו להפנים כי האמונה אינה מחייבת עצימת עיניים אל מול חוכמת הבריאה המתגלה בכל יצירה אנושית ,אלא היא דורשת אבחנה חדה בין הערכת פעולה מועילה לבין יצירת קשר של חיבה עם העושים .כאשר אנו מתבוננים על סביבתנו ,עלינו לזכור כי כל שימוש בטכנולוגיה ,כל הערכה למערכות ציבוריות וכל דיבור על יופי ארצי ,צריכים להישאר במישור המעשי והענייני ,ולא לזלוג לתוך מרחב הרגש וההתפעלות האישית.

עיקר העניין: השאלה שפתחנו בה ,כיצד הותר לרבי יהודה לשבח את הרומאים למרות איסור "לא תחנם" ,מתבארת בכך שהשבח לא היה חנופה אסורה המיועדת ליצירת דבקות ,אלא עדות עובדתית על תשתית ציבורית וסדר עולם .האחרונים לימדונו כי הבחנה זו – בין הכרה בתועלת חיצונית לבין נתינת חן אישית – היא המפתח לחיים בעולם מורכב .בסיכום הדברים ,המעשה והדיבור שלנו צריכים להיות מונחים על ידי המצפן הפנימי :להכיר בטוב מבלי לאבד את הזהות ,ולהעריך את המציאות מתוך עמדה של נאמנות מוחלטת לתורה. היכולת להבחין בין הכלי המועיל לבין המניע הזר היא היא עבודת השם של בני החורין .יראת שמיים אינה דורשת התעלמות מהעולם ,אלא מבט מפוקח המשתמש בחוכמת הבריאה לטובת קידוש השם ,תוך שמירה על ריחוק נפשי מכל מה שעלול להסיט אותנו מן האמת.