למה עושים סעודה מיוחדת דווקא אחרי החורבן?

למה עושים סעודה מיוחדת דווקא אחרי החורבן? שבת שלאחר תשעה באב אינה עוד שבת רגילה בלוח השנה היהודי; היא טעונה ,דחוסה ברגשות ,נושאת עמה הדים של אבל שטרם שכך .הלב עודנו כואב מקרעי הבגדים ומדממת השעות שחלפו בין כותלי בית המקדש החרב ,ועדיין מהדהדת בו השתיקה הרועמת של איכה ישבה בדד .אך דווקא במקום השבור הזה ,במקום שבו נדמה כי הכל אבד ,בוקע קול רך ,מלטף ,קול המבקש…

למה עושים סעודה מיוחדת דווקא אחרי החורבן? שבת שלאחר תשעה באב אינה עוד שבת רגילה בלוח השנה היהודי; היא טעונה ,דחוסה ברגשות ,נושאת עמה הדים של אבל שטרם שכך .הלב עודנו כואב מקרעי הבגדים ומדממת השעות שחלפו בין כותלי בית המקדש החרב ,ועדיין מהדהדת בו השתיקה הרועמת של איכה ישבה בדד .אך דווקא במקום השבור הזה ,במקום שבו נדמה כי הכל אבד ,בוקע קול רך ,מלטף ,קול המבקש לאחות את השברים :נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם .והנה ,כשם שהאבלות על החורבן מצאה את ביטויה המדויק בחוקי ההלכה ובמנהגי הצום וההספד ,כך גם הנחמה אינה נשארת בגדר רעיון ערטילאי או דרשה המרטיטה את הלב בלבד ,אלא היא תובעת ביטוי מעשי ומוחשי.

דמיין את תחושת המעבר החד הזה :מתוך האפר והאבל הכבד ,בוקע האור של שבת נחמו. האוויר בשבת הזו ספוג בריח אחר ,כזה שמהול בו דוק של זיכרון לצד ניחוח של התחלה חדשה .ישנה ציפייה באוויר ,מעין רטט של דפיקות לב המבקשות לפרוץ את גבולות העצב. עולה כאן שאלה נוקבת :האם מסתתרת מאחורי הפיוטים והדמעות גם סעודה מיוחדת, מעשה הלכתי ורוחני שנועד לציין את הנחמה? מהו סודה של אותה סעודה ,ומדוע דווקא לאחר שירדנו אל עמקי השאול של האבל ,אנו מצווים לקום ולפרוס שולחן של שמחה? האם זוהי רק נחמה של הגוף ,או שמא שורש העניין נעוץ במעמקים שבהם האבל הופך לכלי להשראת שכינה חדשה? בעניין המעבר מאבל לשמחה ומציון החורבן אל הנחמה ,מצאנו כי הימים הסמוכים לתשעה באב נושאים בחובם פוטנציאל עצום לגאולה ,כפי שנאמר במשנה :לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים (משנה ,מסכת תענית פרק ד משנה ח) .ובנבואת הנחמה שבישעיהו מובא :נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם (ישעיהו מ ,א). הריטב"א בפירושו על הגמרא (מסכת תענית דף ל ע"ב ד"ה אמר רשב"ג) ביאר :ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט' באב .הוא מבאר כי אין זו סעודה של רשות בעלמא ,אלא ביטוי של הכרה בנחמה שמתחילה להפציע ,מעין תגובת נגד לאבלות שקדמה לה ,המבקשת להפגין כי אמונת ישראל אינה נשברת מהחורבן. רבי יהודה בן שועיב בדרשותיו (סוף דרשה לפרשת ואתחנן) ביאר :נהגו לעשות השבת הזה אחר ט' באב כיום טוב ,והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה ,ואף על פי שאינו יום טוב ממש עשו אותו יום מקודש לכבוד השבת ביום ט"ו ,ולפעמים יוצא שיום השבת הוא חמשה עשר ממש כמו עתה בזו השנה ,וכל השמח בו זוכה בנחמת בנין בית המקדש .הוא מבאר כי השמחה היא כלי קיבול להתגלות הנחמה ,ומדגיש את המעלה המיוחדת של השבת כאשר היא פוגשת את התאריך שבו נתאחו השבטים ,יום המסוגל לבנין וגאולה. האליה רבה (או"ח סימן תקפ ס"ק י) ביאר :שראוי לשיר פיוטים של נחמה ושמחה בשבת זו. הוא מבאר כי הביטוי לשמחה צריך להיות רחב ומקיף ,הכולל לא רק את הסעודה עצמה אלא גם את האווירה הפיוטית המלווה את הציבור ,כדרך להחדיר את הנחמה אל תוך הלב. לפי דברי המפרשים הללו ,הסעודה בשבת נחמו אינה אקראית ,אלא היא מהווה המשך ישיר למסורת ישראל ,המבקשת למצוא בכל ירידה את זרעי העלייה .הקשר שבין הפסוקים המבטיחים נחמה כפולה לבין המנהג המעשי לערוך סעודה חגיגית ,מלמד כי התורה מכוונת אותנו לא רק להרגיש את הצער ,אלא גם לדעת כיצד להוציא את הנחמה אל הפועל ,בדרך של קדושה ושמחה. המעבר החד מן הקינה אל הנחמה אינו אירוע מקרי ,אלא הוא בנוי על יסודות עמוקים שהניחו חכמינו בתלמוד ,המגלים כי אפילו בתוך עומק ההסתר ,טמונים ניצוצות של גאולה הממתינים להתגלות. בגמרא במסכת תענית (דף ל ע"ב) אמרו :אמר רבן שמעון בן גמליאל ,לא היו ימים טובים

לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים .בגמרא שם מבארים כי ביום זה היו בנות ירושלים יוצאות לחול בכרמים ,והיו הבחורים מחזרים אחר שידוכין ,שכן יום זה מסמל את הסרת החציצה שבין השבטים ואת החזרה אל האחדות שקדמה לחורבן .הירושלמי בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית ,פרק ד הלכה ח) מוסיף כי יום זה הוא יום שבו הותר לבוא זה בזה ,ובכך הוא מבטא את הנחמה על הפירוד שהוביל לחורבן הבית. רש"י (מסכת תענית ,דף ל ע"ב) ביאר :לא היו ימים טובים ,לא היו ימים של שמחה ומחולות לישראל כיום הזה .הוא מבאר כי השמחה היא תיקון למציאות שבה האבלות השתלטה על הלב ,וכי ביום זה נתחדשה ההבטחה כי השכינה עודנה עמנו. תוספות (מסכת תענית ,דף ל ע"ב) ביאר :למה יום זה שמח ,לפי שהיו ימי שמחה לשידוכין ,ואף אנו לומדים מכאן כי בכל דור ודור שבת זו צריכה להוות נקודת מפנה של חיבור ושמחה. הם מבארים כי הכוח של יום זה נובע מהיכולת להפוך את הכאב המשותף לשותפות של אהבה וקדושה. בהיכלם של הראשונים ,הדיון על סעודת הנחמה בשבת שלאחר תשעה באב מתמקד בהפיכת תחושת האובדן למנוף של בנייה ,תוך הכרה בכך שהזמן עצמו נושא עמו סגולה מיוחדת של התחדשות. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים לב ,כא) ביאר :כי הנחמה אינה באה במקום האבל ,אלא היא הצומחת מתוכו .הוא מחדש כי כשם שהחורבן נבע ממידת הדין ,כך הנחמה היא התגלות של מידת הרחמים ,והשמחה בסעודת השבת היא הדרך המעשית שבה האדם מביע את אמונתו בשיבת השכינה ובתיקון העולם. הר"ן בדרשותיו (דרשה ו) ביאר :כי הסעודה היא ביטוי של הודאה על הנחמה שמתחילה להפציע .הוא מבאר כי אין אנו אבלים לעולם ,וכי דווקא לאחר הירידה הגדולה בתשעה באב ,נדרש האדם להתרומם ולהראות כי אמונתו עומדת לו גם בשעת השבר ,ולכן השמחה בשבת זו היא מעשה של גבורה רוחנית. הרא"ש במסכת תענית (פרק ד) ביאר :כי הימים שלאחר החורבן הם ימי הכנה לישועה, והשמחה בסעודה מורה על כך שהאדם מאמין בביאת הגואל .הוא מבאר כי השמחה היא לא רק פריקה של רגשות ,אלא היא בבחינת הכנה רוחנית שבה האדם מתקדש כדי להיות כלי לנחמה הכפולה המובטחת בנבואה. רבינו בחיי בפירושו על התורה (ויקרא כג ,כז) ביאר :כי הזמן שבין חורבן לבנין הוא כזמן שבין צער לשמחה ,והנחמה היא התרופה לנפש שחוותה אובדן .הוא מחדש כי בסעודת השבת אנו ממשיכים את השפע האלוקי שהיה לפני החורבן ,ובכך אנו מתקנים את הפגם שנוצר ,שכן האכילה בסעודה זו היא אכילה של קדושה. במשעולי האחרונים ,הבירור מתמקד בשילוב שבין העצב המפעפע מן העבר לבין התקווה הפורצת מן העתיד ,תוך הבנה שסעודת שבת נחמו אינה אכילה גרידא ,אלא פעולה רוחנית עילאית הממתיקה את הדין.

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת ואתחנן ,אות יב) ביאר :כי שבת נחמו היא השבת שבה מתחילים את תהליך התיקון ,והסעודה היא כלי להשראת אותה נחמה בתוך גוף האדם .הוא מבאר כי לאחר הצום ,כשהאדם חלש וחש את רעבון הנפש ,האכילה בשבת זו אינה רק סיפוק חומרי ,אלא היא הטענת הנשמה בכוח של קדושה שנועד להעביר את האדם ממצב של אבל למצב של שמחה ,בבחינת יגון ואנחה נדדו ונסו. הבני יששכר (חודש אב ,מאמר ד ,בתולה במחול ,אות ב) ביאר :כי סוד השמחה בשבת זו נעוץ בכך שהיא מהווה המשך לט"ו באב ,יום התיקון הגדול שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה. הוא מבאר כי ביום זה נתגלה שורש האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל ,ועל כן הסעודה היא סעודת מלווה מלכה של האהבה הזו ,שבה אנו מבטאים את האמונה כי החורבן היה רק מסתור של אהבה גדולה יותר העומדת להיחשף. החתם סופר (דרשות ,שבת נחמו) ביאר :כי הסעודה היא הדרך שבה אנו מכריזים בפני העולם כולו כי הנחמה כבר כאן ,גם אם איננו רואים אותה בחוש .הוא מבאר כי הנחמה המכופלת, נחמו נחמו ,היא כנגד כפל הצער והחורבן ,והסעודה המיוחדת היא המקום שבו אנו מקבלים את הכוח להאמין שהתיקון כבר נמצא בעיצומו ,ושהקדוש ברוך הוא עומד להשיב את שכינתו לציון. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן נה) ביאר :כי מנהג ישראל תורה הוא ,ושמחה זו בשבת נחמו יש לה שורשים עמוקים בדברי הפוסקים, המחזקים את ידי העם ומרוממים את רוחם לאחר ימי האבל .הוא מבאר כי השמחה הזו היא כלי להמתקת הדינים ,שכן ככל שאדם משתדל לשמוח בנחמתם של ישראל ,כך הוא זוכה להתברך בשפע של ברכה ושלום. מן המקורות הקודמים למדנו כי השמחה בשבת נחמו אינה פעולה חיצונית ,אלא היא מהווה הכנה רוחנית לבניין העתידי של בית המקדש .גדולי הדורות מדגישים כי סעודה זו היא שער המכניס את האדם אל תוך תודעת הגאולה ,שכן הציפייה לבניין המקדש אינה צריכה להיות תלושה מהמציאות ,אלא קשורה בחוטי אהבה ושמחה בתוך חיי המעשה. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על המועדים ביאר :כי השמחה בסעודת שבת נחמו היא עדות חיה לכך שהאדם אינו מקבל את החורבן כמציאות סופית ,אלא כזמן זמני שנועד לזכך .הוא מבאר כי האכילה מתוך שמחה ופיוט מעידה על ביטחון גמור בכך שהקב"ה עתיד לשוב ולבנות את מקדשו ,והשמחה היא כלי המאיץ את ההתגלות הזו ,שכן הקדוש ברוך הוא שוכן במקום שיש בו שמחה של מצווה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו ביאר :כי הציפייה לבניין המקדש צריכה להיות מוחשית ,ובשבת זו אנו מביאים אותה אל השולחן .הוא מבאר כי סעודה זו ,המלווה בדברי תורה ופיוטים ,היא המקום שבו אנו מתרגלים את חוויית האכילה בבית המקדש ,ומכאן שהיא אינה סתם סעודה אלא יצירת מרחב שבו אנו חשים את קרבת ה' ואת התקווה הגדולה לשיבת השכינה לציון.

מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט) ביאר :כי המנהג לערוך סעודה זו הוא ביטוי לאמונה העמוקה שגם בתוך השבר ישנה נחמה ,והיא קשורה ישירות לתקווה לבניין הבית .הוא מבאר כי השמחה בשבת זו היא בחינת שירה חדשה ,שירה שמתחילה מתוך הצער אך עולה מעלה מעלה אל עבר הגאולה השלמה ,והיא הכוח המניע את האומה בדרכה אל הבניין המחודש. בתרגום הסוגיה אל חיי המעשה ,עולה נפקא מינה יסודית באופן שבו אנו מעצבים את שולחן השבת שלנו .הנפקא מינה היא שאין להתייחס לסעודה בשבת זו כאל סעודה שגרתית, אלא כאל פעולה מכוונת של נחמה .ההלכה והמנהג מורים לנו להוסיף בשבת זו דברים המביאים לשמחה מיוחדת – מאכלים מיוחדים ,שירים שיש בהם תוכן של נחמה ובנין, ודברי תורה המאירים את הדרך מן החורבן אל הישועה .התרגום המעשי הוא שהאדם נדרש להפוך את שולחן השבת שלו למעין מזבח של התחדשות ,שבו הוא מבטא את אמונתו בכך שהחורבן אינו המילה האחרונה. נפקא מינה נוספת נוגעת לאופן שבו אנו מקבלים את פני הזולת בסעודה זו .אם הנחמה היא כפולה ,כפי שנלמד מהפטרת נחמו ,אזי הנפקא מינה היא שעלינו להושיט יד לנחמה גם לאלו שנמצאים בתוך כאבם וסבלם .הסעודה אינה רק שעה של הנאה אישית ,אלא זמן שבו אנו פותחים את לבנו ואת שולחננו לאחרים ,ובכך אנו מחזקים את האחדות שבין חלקי העם ,שהיא היסוד לכל בנין וגאולה .נחמה אמיתית באה מתוך החיבור לאחר ,והסעודה היא כלי ליצירת המרחב הזה שבו הכאב נמהל בשמחה. עוד נפקא מינה נוגעת לעצם הציפייה שלנו לגאולה במהלך הסעודה .במקום שהשיחה סביב השולחן תעסוק בענייני העולם החולף בלבד ,הנפקא מינה היא שעלינו להקדיש חלק מהסעודה לדיבורים על תקווה ,על חלומות של בנין ,ועל החיבור שלנו אל מקום המקדש. ולענ"ד נראה להסביר ,כי כשאדם מדבר על ירושלים ועל בנינה מתוך שמחת הסעודה ,הוא הופך את תקוותו למציאות חיה ,והדיבורים הללו הופכים למעין תפילה שמתקבלת ברצון בשמי מרום ,ומקרבת את הרגע שבו נזכה לראות בנחמת ציון. בעומק הרעיוני ,הנחמה הכפולה והסעודה המלווה אותה אינן איים מבודדים בלוח השנה, אלא הן מהוות את המנוע הרוחני לתיקון העולם כולו .כאשר אנו מתבוננים על שבת נחמו מתוך המבט הרחב של תולדות ישראל ,אנו מבינים שהחורבן לא נחתם כסוף פסוק למציאות, אלא כצמצום מכוון שנועד לאפשר לנו לבנות קומה חדשה ,נעלה יותר .הסעודה ביום זה היא ביטוי להכרה שהעולם אינו הפקר ,וכי בכל מצב שבו נדמה כי הדין שולט ,יש בידנו הכוח להפוך את הקערה על פיה באמצעות פעולה של אמונה ושמחה מתוך רצון של קדושה. ההרחבה הרעיונית מלמדת כי הנחמה המלאה אינה מתחילה מלמעלה למטה ,אלא היא קורית כאשר האדם עושה את המעשה הקטן שלו למטה ומחבר אותו לאור העליון .האכילה והשמחה בשבת זו הן הכלי שבו אנו אוספים את ניצוצות הקדושה שהתפזרו בחורבן ,ומשיבים אותם אל המקור .זוהי עבודה של איסוף שברים – בכל פעם שאנו שרים ניגון של נחמה או משתפים דברי תורה המרוממים את הרוח ,אנו למעשה בונים לבנה נוספת בבית המקדש הרוחני ,והסעודה היא המקום שבו הבנייה הזו מתגבשת לכדי חוויה אנושית מוחשית.

לפי יסוד זה ,המציאות המוחשית שבה אנו חיים – הכוללת את חסרונותיה ואת כאביה – אינה אלא חומר גלם .כשאנו זוכים לשבת נחמו ,אנו מגלים כי השמחה היא האש שבאמצעותה אנו מזקקים את חומר הגלם הזה .הדיאלוג הזה שבין הצער לתיקון הוא שיוצר את המרקם האנושי המיוחד שבו אנו חיים ,מתוך הבנה שכל סעודה שכזו אינה סוף של יום ,אלא התחלה של עידן חדש שבו האור הולך וגובר ,עד שנזכה לראות את הנחמה השלמה מתגלה לנגד עינינו. בנבכי הנפש המחפשת נחמה ,אנו מגלים כי הסעודה של שבת נחמו היא המקום שבו האמונה פוגשת את הלב בצורה המוחשית ביותר .אדם שחווה את האבל על החורבן ,חש לעיתים כי הוא אבוד בתוך נהרות של זמן ומרחק מן המקור .אך הסעודה הזו ,הנערכת מתוך רצון פנימי להמשיך את אור השכינה למרות הכל ,מחוללת בנפש תמורה עמוקה :היא מלמדת את האדם שהוא שותף פעיל בתהליך הגאולה .הנפש מוצאת מנוח בכך שהיא מבינה שהיא רצויה ,שהיא שייכת ,ושהתיקון שלה משפיע על המערכת כולה. האמונה אינה עוד מושג ערטילאי ,אלא היא הופכת לשותפות ממשית סביב שולחן השבת. כשהאדם טועם מטעמי השבת ,כשהוא מקשיב לדברי התורה והפיוט ,הוא נושא את תפילתו למעלה לא רק כבקשה ,אלא כביטוי של חיים ושל המשכיות .הידיעה שבורא עולם מחכה לתיקון שלנו ,ושכל תנועה של שמחה של מצווה הופכת לקרבה אמיתית ,מחזקת את האדם שלא להישבר מן הנפילה או מן החסרון .זהו כוחה של אמונה שצומחת מתוך השבר ,אמונה שאינה מדחיקה את הכאב ,אלא עוטפת אותו באהבה. לענ"ד נראה להסביר כי ההנהגה היומיומית הנובעת מכך היא הנהגה של אמון עמוק .אדם שחווה את טעם הנחמה בסעודה זו ,יוצא ממנה אל שגרת יומו כשהוא נושא עמו מצפן פנימי .הוא מבין כי גם אם נדמה שהעולם חסר ,ביכולתו להוסיף בו אור ,רגישות וקרבה .זוהי האמונה שהופכת את החיים ליצירה משותפת של אדם ובורא ,שבה כל רגע של התגברות על עצב ,וכל החלטה לבחור בשמחה של מצווה ,הופכת לאבן בניין של קשר חדש ,איתן ואוהב, הממתין להתגלות המלאה של בנין הבית. במרחבי המוסר והמצפן הפנימי המדריך את האדם בנתיבות חייו ,הסעודה בשבת נחמו אינה רק אירוע משפחתי או קהילתי ,אלא היא תביעה מוסרית עמוקה לחיות חיים של אחריות ותקווה .המוסר של שבת זו מלמד אותנו כי האדם אינו רשאי להתכנס בתוך אבלו הפרטי או הכללי ולהתייאש ,אלא הוא מחויב להרים את ראשו ,להתבונן קדימה ,ולבנות מציאות של נחמה .המצפן הפנימי שלנו מכוון כעת לא רק אל העבר ,אל מה שאבד ,אלא אל העתיד ,אל מה שניתן להשיב ולתקן ,וזאת מתוך הכרה כי החורבן הוא מבחן למידת אמונתנו באדם ובבורא. המבחן המוסרי העומד לפתחנו הוא היכולת להביט ביושר על השבר ולומר :אני כאן כדי לרפא .אין זה מוסר של התעלמות מן הכאב ,אלא מוסר של ריפוי פעיל .כשאנו יושבים סביב שולחן השבת ,אנו נדרשים לשאול את עצמנו – אילו מעשים שלנו מביאים נחמה לשכינה, ואילו מעשים מרחיקים את הגאולה? המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם שזוכה לחיות באמונה,

נדרש לפתח רגישות לזולת ,לידע לנחם את מי שבור ,ולבנות סביבו מעגלים של חסד ואמת, ובכך הוא הופך את הסעודה למעשה מוסרי שמתקן את העולם ומקרב את בנין המקדש. ביאור הדבר הוא ,שכאשר אנו בונים בתוכנו קומת מוסר המקדשת כל רגע ,אנו הופכים להיות שותפים פעילים במעשה התיקון .המוסר האמיתי אינו מסתכם בשמירת הלכות ,אלא הוא נמדד ברצון העמוק להפוך את העולם למקום הראוי להשראת השכינה .אנו מבינים שכל התנהגות של ענווה ,כל גילוי של נדיבות וכל החלטה להימנע ממחלוקת ,הם חלק בלתי נפרד מן הנחמה הכפולה .בכך ,הסעודה הופכת למעבדה של חיים ,שבה אנו לומדים כי המוסר והאמונה שלובים זה בזה ,ושכל פעולה של אדם המבטא אהבה ואחריות ,היא לבנה נוספת בבניין העתידי של ירושלים. בסיכום העיון בסוגיית הסעודה המיוחדת שלאחר תשעה באב ,אנו מתבוננים על חיינו לא כמסע של אובדן ,אלא כרצף של התחדשות ובנייה המונחים על ידי אור השכינה .התובנה המרכזית העולה מן הדברים היא שהשמחה בשבת נחמו אינה עומדת בסתירה לאבלות שקדמה לה ,אלא היא הדרך המעשית שבה אנו מכריזים כי גם בתוך החורבן ,הלב היהודי נותר פתוח לתיקון .הנחמה הכפולה המובטחת לנו אינה רעיון מופשט ,אלא קריאה אלינו להוציא את הכאב אל מחוץ למעגל האישי ולהופכו לכלי של בניין ושמחה של מצווה.

עיקר העניין: השאלה שפתחנו בה ,מדוע נדרשת סעודה מיוחדת דווקא לאחר ימי האבל, מתבררת מתוך היסוד שחידש הריטב"א ,המבאר כי הסעודה היא ביטוי להכרה בנחמה המפציעה לאחר החורבן .המנהג לערוך סעודה זו ,כפי שביארו רבי יהודה בן שועיב ,ה"בני יששכר" והפוסקים ,מלמדנו כי השמחה היא כלי קיבול להתגלות השפע האלוקי .בסיכום הדברים ,אנו למדים כי השבת הזו היא שער המכניס אותנו אל תודעת הגאולה ,שבה האכילה והשירה סביב השולחן הופכות למעשה של אמונה הבונה את הבית מחדש ,בלב ובמעשה .הסעודה המיוחדת אינה עוד סעודת רשות ,אלא חובה רוחנית המבטאת את אמונתנו בכך שהחורבן הוא תקופת מעבר בלבד ,וכי השמחה שלנו היא הבסיס לשיבת השכינה. הציפייה לבניין בית המקדש צריכה להיות מוחשית ויומיומית ,כאשר כל סעודת שבת הופכת לתרגול של קדושה ,המכין אותנו לראות את הנחמה השלמה עין בעין. הנחמה הכפולה היא הבטחה לכך שהקב"ה חפץ בנו ,וכי כל מאמץ שלנו להוסיף שמחה ,אהבה ואחריות ,הוא לבנה נוספת בבניין המקדש שנבנה מתוך לבבות מאוחדים .השמחה בשבת נחמו היא המפתח להפיכת כל צער לפתח של ישועה, ומתוך עמקי הקינה אנו עולים אל פסגות של אמונה ,בשבח והודיה על מה שהיה ובציפייה דרוכה למה שעתיד לבוא.