קריאת שם לילד: האם שמות של חיות הם סגולה לחיים או ניחוש אסור?

קריאת שם לילד: האם שמות של חיות הם סגולה לחיים או ניחוש אסור? בבואו של הורה אל עריסת בנו ,הוא מבקש להעניק לו מטען של ברכה שיגן עליו מכל חולי .לחישת שם של חיה מן המקרא ,צבי ,אריה או אילה ,אינה נתפסת רק ככינוי לזיהוי, אלא כבקשת חיים עמוקה ,כמכחול המצייר את דמותו העתידית של הילד .אך ברגע זה, כשהרוך והאמונה נפגשים ,קם קולו של בית המדרש ושואל את השאלה המנקרת…

קריאת שם לילד: האם שמות של חיות הם סגולה לחיים או ניחוש אסור? בבואו של הורה אל עריסת בנו ,הוא מבקש להעניק לו מטען של ברכה שיגן עליו מכל חולי .לחישת שם של חיה מן המקרא ,צבי ,אריה או אילה ,אינה נתפסת רק ככינוי לזיהוי, אלא כבקשת חיים עמוקה ,כמכחול המצייר את דמותו העתידית של הילד .אך ברגע זה, כשהרוך והאמונה נפגשים ,קם קולו של בית המדרש ושואל את השאלה המנקרת :האם מותר לנו להישען על עוצמת החיות ,או שמא נחצה כאן גבול דק המפריד בין סגולה כשרה לניחוש האסור? השם הוא כלי ביד ההורה ,אך האם הוא בורא מציאות מעצמו ,או שמא תלוי כוחו רק בתפילה הניצבת מאחוריו? אנו יוצאים למסע בנתיבי הפוסקים כדי להבין מהו הגבול המדויק בין אחריות הלב לבין איסור הלכתי ,וכיצד הופך השם לניגון של תפילה ולא לקמיע. נפתח את ספר התורה ונביט אל הפסוקים המזכירים את החיות ,אשר הפכו למקור למסורת השמות בעם ישראל .נבקש להבין את השורש המקראי המצמיח מתוכו את הנהגת השמות, כשהתורה עצמה מעניקה לחיה תכונה ומשמעות ,ומתוך כך אנו למדים על הכוח הטמון בבחירת השם. בפרשת ראה (דברים יד ,ה) מפרטת התורה את רשימת החיות הטהורות :איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר .הפסוקים הללו אינם רשימה טכנית בלבד ,אלא משרטטים עולם של חיות המותרות באכילה ,אשר משמשות כמקור להשוואה בנביאים ובכתובים .השמות הללו, השזורים בקדושת התורה ,מהווים את הבסיס למנהג ישראל להעניק לילדיהם כינויים מתוך רשימה זו ,מתוך הבנה שיש בהם מן הטהרה והסגולה. יעקב אבינו בברכותיו לבניו (בראשית מט ,ט-כז) השתמש בדימויי חיות כדי לאפיין את

מהותם של השבטים :יהודה גור אריה ,בנימין זאב יטרף ,נפתלי אילה שלחה .ביאור הפסוקים הללו מלמדנו כי התורה עצמה משייכת תכונות אופי נעלות לחיות ,ובכך היא מעניקה להן גושפנקא לשימוש כמשלים למידות טובות .בחירת שם מתוך פסוקים אלו היא אינה פעולה של מאגיה ,אלא חיבור של הילד אל הערכים והמידות שהתורה הצמידה לאותה חיה. שלמה המלך בשיר השירים (ב ,ט) פירש את דימוי הצבי כביטוי לאהבה ולזריזות :דומה דודי לצבי או לעפר האילים .ביאור זה מבאר כיצד עולם החי משמש ככלי להבעת רגשות וערכים נשגבים .השמות שניתנים מתוך מסורת זו מבוססים על הבנה עמוקה שהשם הוא סיפור חיים ,מסר שעובר מההורה אל הילד ,והוא מבטא תפילה שהילד יזכה לאותה זריזות וטוב לב שתוארו בפסוקים הקדושים. נצלול אל המקורות התלמודיים ,שם מתחדד הקשר בין הסמל לבין המציאות ,ונבין את כוחו של השם ככלי לעיצוב הלב ולתפילה. בגמרא במסכת הוריות (דף יב ע"א) נאמר סימנא מילתא היא .חכמינו ביארו כאן עיקרון יסודי :מעשה סמלי בעל משמעות חיובית אינו בגדר ניחוש ,אלא הוא מהווה לשון של תפילה ודרך ראויה לעורר את הלב לעבר הטוב .כאשר הורים בוחרים שם של חיה במגמה לחזק או להגן ,הם פועלים מתוך תפיסה זו -שהשם משמש כסימן מבורך ,תזכורת מתמדת לערכים שאנו מבקשים לראות בחיי הילד. בגמרא במסכת יומא (דף פג ע"ב) מובא הביטוי שם גורם בסיפורו של כידור .אין הכוונה כאן לכוח קסום הפועל מאליו ,אלא למוסר השכל עמוק :השם שאדם נושא נושא עמו מסר ,והוא תובע מן האדם לשאוף ולהידמות לערכים הגלומים בו .זוהי אחריות כפולה להורים :השם אינו רק צליל ,אלא סיפור חיים שהילד יפגוש בכל יום מחדש ,והוא הופך למחויבות אישית המניעה את האדם לפעול בדרך הנכונה. בגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"ב) נמנה שינוי השם כאחד הדברים הקורעים גזר דין. זוהי נקודת עומק משמעותית בסוגייתנו :השם מחזיק בכוח של מסר ומחויבות ,ושינויו אינו פעולה טכנית או קסם ,אלא תנועה רוחנית המביעה התחדשות ותפילה לשינוי מזל .מתוך כך אנו מבינים את מנהג ישראל להוסיף שם של חיה או שם של קדושה בשעת חולי -זוהי תפילה מוצהרת לחיים ולרפואה ,המבקשת להישען על הזכות והסגולה המלווה את השם הנבחר. נבוא בקהלם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוחב בינתם ובחדות עיונם העמידו את גדרי הנהגת השמות ,כשהם מבחינים בין ניחוש אסור לבין שימוש מושכל בסימנים לטובה ,תוך שהם מדייקים את מקומה של הכוונה בבחירת השם. הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק יא הלכה ד) אסר את הניחוש וקבע כי כל המנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונתעטשה פרה או נפל מקלי מהידיים אינו עושה כלום ועובר בלאו. ביאורו של הרמב"ם מציב גבול ברור :כל ייחוס של כוח מאגי עצמאי לחפץ או למקרה הוא בגדר ניחוש האסור בתורה .עם זאת ,כאשר השם ניתן מתוך כוונה של תפילה ,חינוך או כסימן לטובה ,הדבר אינו נכנס לגדר האיסור ,שכן אין כאן הסתמכות על כוח נעלם אלא כיוון הלב למעלה.

החיד"א בספר שם הגדולים (אות ו על מהרר וואלף שפירא) ביאר את המנהג הנהוג באשכנז לכנות את בנימין בשם וואלף מפני הדימוי של בנימין זאב יטרוף ,ואת יהודה בשם לייב על שם האריה .הוא מציין שבאיטליה נהגו אף לקרוא לבנים בשמות חיות ממש ,על פי קבלה שסגולתם להציל מחולאים .ביאורו מלמד כי היסוד המנהגי כאן הוא השימוש בשם כמסמן סגולה ועוגן של תפילה ולא ככוח פלאי העומד בפני עצמו ,ובכך הוא מחבר את המנהג למקורות קדומים המבקשים להישען על מידתה של החיה הטובה. מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קמז סעיף א) פסק על איסור הזכרת שמות של עבודה זרה. הלכה למעשה נלמד מכך כי הגבול הוא טהרת השם; אין לקרוא בשמות שיש בהם ריח של פולחן זר או משמעות שלילית ,אלא בשמות שמקורם טהור וקדוש .ביאורו של מרן מדגיש כי השם אינו דבר חיצוני בלבד ,אלא הוא בעל משקל רוחני ,ולכן עלינו להקפיד לבחור שמות שאינם טעונים במטען שאינו הולם את רוח ישראל ,אלא שמות השואבים את כוחם מן המסורת ומן הפסוקים. נמשיך בדרכנו אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אשר טוו עבורנו את דרכי ההתמודדות המדודות עם סוגיה זו ,תוך שהם בוחנים את הגבולות שבין המנהג לבין ההלכה בזהירות ובשיקול דעת. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג סעיף א) פסק את מנהג הסימנים בראש השנה ,והרמ"א הוסיף כי נהגו לומר עליהם יהי רצון .ביאורו של מנהג זה מלמדנו את המתווה המדויק: סמל הנשען על תפילה מפורשת הוא דרך המלך .כך גם בשם הלידה ,כוחו נובע מן התפילה המלווה אותו ,ולא מתוך ייחוס כוח עצמותי לשם עצמו .ההלכה כאן מעניקה לגיטימציה לשימוש בסמלים ,ובלבד שהם אינם מנותקים מן הפנייה הישירה אל בורא עולם. המשנה ברורה (אורח חיים סימן תקפג סעיף קטן א) הדגיש כי סימנים אלו אינם ניחוש אלא תפילה .הלכה למעשה הוא מבאר שכאשר קוראים בשם של חיה ,נכון ללוותו במטען חינוכי ותפילתי מפורש ,ולא להשתמש בשפה של ככה זה פועל .ביאורו של המשנה ברורה מציב בפנינו את חובת הדיוק :האדם אינו מפעיל מנגנון קסום בשם ,אלא מעורר את ליבו ואת ליבם של הסובבים אותו לתפילה ולבקשה לרחמי שמיים. ערוך השולחן (יורה דעה סימן קעט סעיפים א עד ד) בירר את ההבדל היסודי בין סימנים מותרים לבין ניחוש האסור .הוא מבאר כי כל מה שמכוון את הלב לעבודת ה׳ ומתיישב על דרך השכל מותר ,וכל ייחוס כוח נסתר לחפץ עצמו אסור .זהו קו הזהב גם בנושא השמות :השם הוא כלי המכוון את האדם ואת סביבתו אל המטרה הנעלה ,והוא אינו מהווה תחליף לבחירה החופשית או להשתדלות הממשית בעבודת ה׳. נמשיך בבירור הסוגיה אל מול משנתם של גדולי האחרונים ,המאירים את הדרך כיצד לגשת אל בחירת השמות ביראת שמים ,בתוך עולם המבקש להבין את סוד השם מבלי לסטות מדרך ישראל סבא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (במשנה ברורה על אורח חיים סימן תקפג) ביאר

שסימני ראש השנה פועלים כמעורר לב .הוא מבאר שאף על פי שהדברים נראים כפעולה חיצונית ,הכוח האמיתי טמון בהתעוררות הנפש שהם יוצרים .מכאן אנו למדים שגם מתן שם של חיה אינו פעולה טכנית ,אלא יצירת עוגן נפשי בבית ,שבו ההורים מספרים לילד מאין בא שמו ,ומחברים אותו לערכים של גבורה או עדינות מתוך זיקה לתורה ,ולא מתוך תחושה שהשם כופה עליו את גורלו. מו"ר הגרש"ה וואזנר (בשו"ת שבט הלוי) נדרש לשאלת המנהגים וביאר שכל מנהג ישראל שיש לו שורש בדברי חז"ל או בראשונים ,יש לנהוג בו בזהירות ,תוך הבנה שאין בו משום איסור ניחוש .הוא מבאר שגדולי ישראל לדורותיהם לא חששו להשתמש בסמלים ובשמות של חיות ,מכיוון שהבינו היטב שהמטרה היא חינוכית ותפילתית ,ולא חלילה ייחוס כוח סגולי לחיה עצמה .ביאורו מעניק לנו ביטחון שהליכה בדרכי אבות ,מתוך מודעות להבחנה שבין תפילה לניחוש ,היא הדרך הנכונה. מו"ר הגר"א וייס (בשו"ת מנחת אשר) עמד על כך ששם האדם הוא חלק ממהותו הרוחנית .הוא מבאר ששינוי שם או בחירת שם מיוחד אינם מהווים שינוי של הטבע ,אלא פתיחת פתח להופעת כוחות חדשים באדם .הוא מבאר שההשפעה של השם נובעת מכך שהוא מהווה כותרת לסיפור חייו של הילד .כאשר אנו קוראים לילד בשם המזכיר תכונה טובה של חיה, אנו משדרים לסביבה ולנפש הילד את הציפייה שילך בדרכים אלו .ביאורו של הגר"א וייס מחבר אותנו להבנה שהשם הוא חלון פתוח לערכים ,שבאמצעותו אנו בונים את עתידו של הילד מתוך אמונה וביטחון בה’. נרד אל השטח ,אל המקומות בהם ההלכה פוגשת את החיים ,ונבין כיצד התובנות הלמדניות שלמדנו על שמות של חיות משפיעות על בחירותינו בבית ובמשפחה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך בה אנו מעניקים שם לילד .למדנו כי השם אינו קמיע או כוח מאגי הפועל מעצמו ,אלא כלי של חינוך ותפילה .הנפקא מינה למעשה היא שבבואנו לבחור שם כזה ,עלינו להקפיד ללוות אותו בתוכן חינוכי מפורש .אין די בבחירת השם ,אלא יש להטמיע בילד ובבית את הסיפור שמאחורי השם -את הזיקה למידות הטובות המיוחסות לאותה חיה במקרא .אם בחרנו בשם כזה ,חובה עלינו לוודא שהילד יגדל על מורשת השם הזה ,כתוכנית חיים המזמינה אותו לפעול בדרכי זריזות ,גבורה או עדינות ,ולא בתחושה שהוא נושא סגולה על גבו. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת המניע לבחירת השם .למדנו מהרמב"ם ומהפוסקים שהאיסור על ניחוש נולד ברגע שמייחסים כוח עצמי לשם .הנפקא מינה למעשה היא בשיח המלווה את המעשה :לעולם אין לומר אמירות כמו השם הזה יגן עליו או השם הזה ירפא אותו כפעולה טכנית .השיח הנכון הוא שפת התפילה :יהי רצון שהילד יזכה לתכונות הטובות של החיה הזו ,ויהי רצון שהשם יסייע בידו לעשות טוב .הבדל דק זה הוא החומה המפרידה בין הנהגה של קדושה לבין מנהגי הבל ,והוא מחייב את ההורים לדיוק לשוני ומחשבתי בכל פעם שהם מזכירים את שם ילדם. נפקא מינה שלישית נוגעת להבחנה בין שמות של חיות טהורות לבין אלו שפסוקי התורה

הצמידו להן משלים שליליים .למדנו ממרן בשולחן ערוך על האיסור להזכיר שמות של עבודה זרה או דברים טמאים .הנפקא מינה היא שאין לבחור שמות של חיות שהקשרן המקראי הוא שלילי או מרתיע ,גם אם בפי הבריות הן נחשבות לחזקות או מרשימות .עלינו להישאר בתוך גדרי הקדושה ,ולהעדיף שמות המחוברים ישירות לפסוקי התורה המאירים פנים ,כך שהשם יהיה נקי וטהור במקורו ובצלילו ,וישמש כמגדלור של אור ולא כמקור למבוכה או לציון של טומאה. נצלול אל המרחב הרעיוני ,אל המקום שבו השם שניתן בברית הלידה הופך לביטוי של הקשר המיוחד בין האדם לבוראו .המחשבה על שמות של חיות כסגולה או כמסר אינה עומדת בפני עצמה ,אלא נטועה בתפיסה יהודית רחבה יותר ,המבקשת למצוא משמעות רוחנית בכל פרט מפרטי הבריאה. העולם כולו נברא בחכמה ,וכל יצור נושא בתוכו ניצוץ של כוח ומידה .כאשר אנו בוחרים שם של חיה ,אנו למעשה מכירים בכך שהתכונות המופיעות בעולם החי הן השתקפות של כוחות הנפש האנושיים .הצבי ,המהיר והזריז ,אינו רק יצור בשדה ,אלא סמל ליכולתו של האדם להזדרז בעבודת ה' .השם הופך אפוא לגשר ,למתווך בין המציאות הפיזית לבין האידיאל הרוחני שאליו אנו שואפים .ההרחבה כאן מלמדת אותנו כי השם אינו מגביל את הילד ,אלא מגדיר עבורו מרחב של שאיפה ,שבו הוא נקרא לממש את הפוטנציאל הטמון בשם שניתן לו בתפילה. בהרחבה זו נלמד גם על עומק האחריות ההורית בבחירת השם .שם טוב הוא אריג של תפילות וציפיות .כאשר אנו קוראים לילד בשם המחובר למקורות ,אנו לא רק מעניקים לו תווית ,אלא משרטטים עבורו מפת דרכים .הדיון על שמות של חיות חושף בפנינו שאין דבר מקרי ביהדות .גם העיסוק בסגולות אינו בא במקום המאמץ האישי ,אלא כמעטפת המעניקה השראה .השם הוא חלון לערכים ,וכאשר אנו מסתכלים על השם כחלק מסיפור התורה ,אנו הופכים את הילד לחלק משרשרת הדורות ,שבה כל אחד נושא את שמו כדגל של אמונה. העומק הרעיוני מוביל אותנו להבנה כי שם הילד הוא כלי המבטא את הייחודיות שלו בעולם .הבחירה בשם של חיה ,כשהיא נעשית מתוך הבנה מעמיקה של הפסוקים ,מעידה על רצון ההורים להעניק לילדם בסיס שורשי וטהור .אנו מבינים שהשם אינו מחייב את המציאות כדרך המאגיה ,אלא בונה את המציאות כדרך החינוך .זהו כוחה של המחשבה היהודית ,שאינה נרתעת מסמלים אלא מקדשת אותם ,והופכת כל כינוי וכל שם למנוף של התעלות והתקרבות אל השם יתברך ,מתוך הבנה שכל העולם כולו מלא תהילתו. בשיחה הפנימית של הנפש ,שם הילד אינו רק תווית חיצונית ,אלא ניגון פנימי המלווה את האדם לאורך כל ימיו .כאשר הורה בוחר שם המחובר לעולם החי ,הוא למעשה מבקש להנחיל לילדו מידה מסוימת או עוצמה פנימית שתהפוך לחלק בלתי נפרד מזהותו .זהו חיבור עמוק שבין האדם לבין עולם הבריאה ,שבו הנפש האנושית מוצאת את ביטויה דרך סמלים טהורים. החיבור לנפש טמון ביכולת לראות את השם כקריאה להתפתחות אישית .אדם שנקרא בשם המזכיר גבורה או עדינות ,מוצא את עצמו במהלך חייו פוגש את הערכים הללו בתוך

נבכי נפשו .הרחבה מחשבתית זו מלמדת אותנו ששם הוא לא עובדה מוגמרת ,אלא תהליך. כאשר אנו קוראים לילד בשם של חיה המופיעה במקרא בהקשר חיובי ,אנו בעצם מניחים בנפשו זרע של תפילה ,שמחכה להתפתח ולהצמיח פירות של מעשים טובים .זוהי דרך להזכיר לילד ,ובמידה רבה גם לעצמנו ,שהיכולת להתעלות נמצאת בתוך טבענו ,וכי עלינו רק לגלות אותה מחדש בכל יום. העומק המחשבתי מתבטא בהכרה שכל אדם זקוק לדמות מופת או לערך שיוביל אותו בדרכו .השם משמש כעוגן ,כמצפן המכוון את האדם אל המקום שאליו הוא שואף להגיע. גם אם האדם פוגש קשיים ,גם אם הוא מרגיש לעיתים אבוד בתוך רעשי העולם ,השם שלו מזכיר לו את הכוונה הראשונית שעמדה בבסיס הולדתו -התפילה שהוריו נשאו עבורו. זהו חיבור רגשי חזק ,המאפשר לאדם להסתכל על עצמו בעיניים טובות ,ולחפש תמיד את הניצוץ הטהור שבו ,את אותה נקודה של זריזות או של עדינות שמבקשת להתפרץ ולפרוח. אנו לומדים מתוך כך ששינוי שם או בחירת שם אינם עניינים טכניים ,אלא פעולות של בניית הנפש .כשאנו בוחרים שם המחובר למסורת ,אנו מחברים את הנפש אל שורשיה .הדיון הזה מאפשר לנו להבין שהכוח האמיתי אינו נמצא במילים עצמן ,אלא בכוונה וברצון העמוק שעומדים מאחוריהן .זהו השקט הנפשי שנוצר כאשר האדם מרגיש שהוא נושא עמו ברכה, שהוא מחובר למסורת גדולה ממנו ,ושהשם שלו הוא ביטוי לאהבת הוריו ולתקווה הגדולה שהם נשאו עבורו ברגעיו הראשונים בעולם. נפנה את המבט אל המצפן הפנימי ,אל אותה נקודת אמת בלב האדם המבקשת ליצוק תוכן מוסרי לתוך המעשים הכי בסיסיים ,כגון מתן שם לילד .המוסר של בן תורה אינו מסתכם בשמירה על הלכות יבשות ,אלא בחיפוש מתמיד אחר הדרך שבה כל צעד בחיים יהיה מקדש שם שמים ומבטא את השאיפה הפנימית לשלמות. המוסר המונח בבחירת שם של חיה מתוך זיקה למסורת ,מלמד אותנו על גבולות האחריות. אנו מבינים שהמוסר האמיתי דורש מאיתנו כנות עם עצמנו .כאשר אנו בוחרים להעניק לילד שם בעל משמעות רוחנית ,עלינו לוודא שהבחירה אינה נובעת מחיפוש אחרי אופנות או מתוך רצון להידמות לזרים ,אלא מתוך רצון אמיתי לחבר את הילד לעולם הערכים של ישראל .זוהי עמידה מוסרית :להכיר בכך שהשם הוא לא רק עניין פרטי ,אלא חלק מהתמונה הגדולה של העברת המסורת מדור לדור .המצפן הפנימי שלנו מורה לנו לבחור שמות שיהוו עבור הילד מנוף לצמיחה מוסרית ,כאלו שיזכירו לו בכל עת את האופקים הרחבים שאליהם הוא נקרא לשאוף. יתרה מכך ,המצפן המוסרי מנחה אותנו להימנע מכל מה שעלול להיתפס כחריגה מדרך ישראל סבא .בעולם שבו לעיתים סגולות הופכות למרכז החיים ומחליפות את העבודה העצמית ,האחריות שלנו היא להחזיר את האיזון .אנו לומדים שמוסר גבוה הוא לדעת להעריך את המסורת ולהשתמש בה כמקור השראה ,מבלי להפוך אותה לטכניקה חיצונית. השם הוא כלי בידינו ,והמוסר הוא השימוש שאנו עושים בכלי הזה -להפוך אותו לניגון של תפילה ולא לחיפוש אחר קיצורי דרך .אדם הבונה את עולמו על אדני האמת מבין שאין תחליף לעבודה העצמית ,ושהשם הוא רק קריאת כיוון.

בתוך כך ,אנו מגלים שהליכה בדרכים אלו מחייבת אותנו לעדינות ולרגישות .אנו לומדים להעריך את המקורות שלנו ,את הפסוקים שבהם מוזכרות החיות כמשלים למידות ,ולהביט עליהם בעיניים של חינוך ולא בעיניים של פחד .המוסר כאן מתבטא בשלווה הפנימית שבה אנו ניגשים לחיים -בידיעה שאנו פועלים מתוך חיבור למקורות ,מתוך תפילה כנה ומתוך אחריות כלפי הדור הבא .זוהי אישיות שאינה נסחפת אחרי רעשי רקע ,אלא עומדת יציבה על עקרונותיה ,מתוך הכרה כי זהו רצון ה' יתברך ,לבנות עולם של תורה ויראה שבו השם מבטא את תמצית הנשמה. הגענו אל סופו של מסע לימודי זה ,שבו ביקשנו לזקק את היחס ההלכתי והמחשבתי לקריאת שם לילד על שם חיה מן המקרא .למדנו כי מנהג זה ,השזור במסורת ישראל מימי קדם ,אינו נובע מתפיסה של קסם או כוח מאגי הטמון באותיות השם ,אלא מתוך רצון עמוק לקשור את הילד לתכונות הנעלות שהתורה והנביאים הצמידו לחיות מסוימות -כגון זריזות, גבורה ועדינות -וכל זאת בדרך של סימנא מילתא המעוררת את הלב לתפילה וליראת שמיים.

עיקר העניין: קריאת שם של חיה אינה ניחוש אלא ביטוי של תפילה ,ובלבד שהיא נעשית מתוך מודעות גמורה שאין בשם עצמו כוח פעולה עצמאי ,אלא הוא מהווה כותרת חינוכית לסיפור חיים שכולו שאיפה להידמות למידות הטובות המוזכרות בפסוקים. ההלכה מציבה גבולות ברורים המבדילים בין סגולה תפילתית לבין דרכי האמורי, ומחייבת אותנו לבחור שמות טהורים ממקורות התורה ,תוך הימנעות מכל שם שיש בו ריח של פולחן זר או משמעות שלילית ,ובכך להפוך את השם לכלי של קידוש ה' וחינוך לדורות. בסיום ,אנו יוצאים עם תובנה מעמיקה :השם שאנו מעניקים לילד הוא פתח לעבודה עצמית ולא תחליף לה .כשאנו בוחרים בדרך של מסורת ,אנו מחברים את הנפש אל שורשיה ,ומבינים שכל שם ,כמו כל חלק בבריאה ,הוא קריאה מאת ה' יתברך להוציא אל הפועל את הטוב הגנוז בנו ,מתוך אחריות גדולה ,לב פתוח ורחב ,ותפילה מתמדת שהילד ילך בדרכי התורה והמידות הטובות.