למה דווקא החזיר נקרא ״דבר אחר״?

למה דווקא החזיר נקרא ״דבר אחר״? במרחבי התודעה של בית המדרש ,שמות אינם רק תווים של דיו על גבי קלף ,אלא הם עצמם חותמים גורלות ,משרטטים גבולות של קדושה ומציבים מחיצות של איסור .ישנן דמויות ומושגים שבית המדרש מניח להם לעמוד בחוץ ,ממאן להעניק להם את החסות שבשם מפורש .כששם הופך למסכה המלבינה פני טומאה ,או כשהוא עלול לפתוח פתח של סקרנות שסופה אובדן הדרך ,התורה…

למה דווקא החזיר נקרא ״דבר אחר״? במרחבי התודעה של בית המדרש ,שמות אינם רק תווים של דיו על גבי קלף ,אלא הם עצמם חותמים גורלות ,משרטטים גבולות של קדושה ומציבים מחיצות של איסור .ישנן דמויות ומושגים שבית המדרש מניח להם לעמוד בחוץ ,ממאן להעניק להם את החסות שבשם מפורש .כששם הופך למסכה המלבינה פני טומאה ,או כשהוא עלול לפתוח פתח של סקרנות שסופה אובדן הדרך ,התורה סוגרת שער בתוך המילה .חז״ל ,בחושם המחנך ,לימדונו את

כוחה של לשון נקייה ,כי מילה אינה רק מתארת מציאות ,היא מחנכת את הנפש ,ומילה -אם אינה במקומה -עלולה אף לחלל .ובתוך הצפיפות המתוחה של פסוקי פרשת שמיני ,בין דיני המאכלים האסורים ,חכמים מציבים משמר הלשון סביב אותה בהמה מוזרה ,ומכנים אותה בשם שאינו שם :״דבר אחר״ .החזיר ,אותו יצור המהלך על פני האדמה כסמל חי לפער הכואב בין המראה החיצוני לבין הטבע הפנימי ,נעשה לאות ולמופת לא רק באיסורו ,אלא גם באופן שבו אנו מדברים עליו .הוא עומד שם ,בטלפיו השסועות ,ונדמה כקורא תיגר על האמת ,בעוד פנימיותו מכחישה כל זיק של טוהר .מולו אנו עומדים ,בלב הסוגיה ,ותוהים :מהו סוד הכינוי הזה? האם הוא רק אמצעי חינוכי לשמור על התינוקות מלהגות באיסור ,או שמא טמונה כאן מחאה תרבותית עמוקה נגד תרבות של מסכות ,כזו שמראה פנים של טוהר בעוד לבה פנימה טמא? שקט יורד על בית המדרש ,הריחות המעורבבים של קדושת הפרשה יחד עם ההרחקה המוחלטת ,והשאלה ניצבת כחומה גבוהה :למה דווקא החזיר זכה להיקרא ״דבר אחר״? נמשכים אנו אל דברי התורה הקדושה ,הפורשת בפנינו את סייגי המאכלות האסורות ,כפי שנאמר בפרשת שמיני :ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא ,ז-ח). רש״י (במקומו) ביאר :כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסות הוא וגרה לא יגר .זו היא מדרך המקראות הללו ,להדגיש את החסרון האחד שהופך את השלם לטמא .מפרש רש״י כי הכוונה היא להצביע על הניגוד בין מראה העין המטעה ,המציג סממני כשרות חיצוניים, לבין המהות הפנימית שאינה עומדת בתנאי הטהרה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ציין :הוא טמא לכם .כי איננו מעלה גרה .המבאר מחזק את דברי התורה כי העדר העלאת הגרה הוא השורש להגדרת הטומאה ,ואין די בפרסות השסועות כדי להתיר את הבהמה. הרמב״ן (שם) ביאר :וטעם ואת החזיר ,כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם .ייתכן כי רמז הכתוב בחזיר שהוא מלך בטמאים ,שהרי הוא היחיד שסימניו החיצוניים נראים כסימני טהרה ,והוא מסתיר את פנימיותו. ספורנו (שם) כתב :טמא הוא לכם .שאין בו כח בטבעו להוליד טהרה בנפש האוכל אותו. הביאור הוא שהמאכל משפיע על האדם ,והחזיר ,בהיותו חסר את השלמות הדרושה ,פוגע בטבע הנפש. אונקלוס (שם) תרגם :וית חזירא ,ארי מפריס פרסה הוא וסדק סדק פרסן הוא וגרה לא מעלי טמיא הוא לכון .התרגום נצמד לפשט הפסוקים כדי להבהיר את המציאות ההלכתית שאין בה מקום לספקות. כלי יקר (שם) ביאר :לפי שהחזיר נראה כטהור בסימן פרסותיו ,לכן בא הכתוב להדגיש את הטומאה .מבאר החיבור כי אין לסמוך על מה שנראה לעין אם המהות אינה תואמת את הדין. נמצאנו למדים כי הפסוקים מציבים גבול ברור ,וכל המפרשים נדרשים לשאלה מדוע דווקא חיה זו נבחרה לסמל את ההתחזות .השפה שבה נוקטת התורה אינה משאירה פתח למחלוקת ,אלא מחייבת אותנו להבחין בין האמת למראית העין.

בגמרא במסכת חולין (דף נט ע"א) תני דבי רבי ישמעאל :ואת הגמל כי מעלה גרה הוא - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל ,לפיכך פרט בו הכתוב הוא, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא -שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר ,לפיכך פרט בו הכתוב הוא .מבאר שם רש"י כי מילת הוא שבפסוק באה למיעוט, ללמדנו שרק חיה זו לוקה בסימן אחד של טהרה בעוד יתר גופה טמא ,ואין נמצאת בהמה אחרת בטבע שהיא כזו. בתלמוד ירושלמי (מסכת שביעית פרק ז הלכה א) מבואר כי ישנם דברים שחכמים תקנו לשנות את לשונם כדי להרחיק את האדם מן הכיעור ,וקבעו לשון נקייה בהנהגת הדיבור .ביאור העניין הוא שחכמים רצו להטמיע בתודעת האדם כי השפה היא הכלי שבאמצעותו אנו בונים את עולמנו הרוחני ,וככל שנרחיק את השמות המזכירים טומאה ,כך תתעלה הנפש למחוזות גבוהים יותר. תוספות (חולין נט ע"א ,ד"ה תני) ביארו :מאי שנא דנקיט הני תרי ,משום דחזינן בהו סימני טהרה .המבאר כי החזיר זכה לאזכור מיוחד דווקא משום שיש בו את הכוח להטעות את הצופה ,שכן סימניו החיצוניים מעידים על טהרה לכאורה ,אך פנימיותו רחוקה מכך ,ועל כן חכמים נדרשו להציב גבול מוחלט בשפה כדי שלא יבואו לטעות. נמצאנו למדים כי חז"ל הקפידו על לשון נקייה ,לא רק כעניין של נימוס ,אלא כציווי חינוכי המונע מהאדם להיקשר לדבר טמא .השם דבר אחר אינו רק כינוי ,הוא מסר של הבדלה ושל התרחקות מכוחה של מראית עין שקרית. רבי אליהו בחור ,תשבי (ערך דבר) כתב :כדי שלא להזכיר שמו בפני התינוקות וידרשו וישאלו עליו ויבואו לידי אכילה .הביאור הוא שהשימוש בלשון נקייה הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה ,שכן השפה שבה אנו נוקטים בונה את עולמו הפנימי של הילד ,ועל ידי הרחקת שם האיסור מן השיח ,אנו מונעים את הזיקה הטבעית שעלולה להיווצר בין התינוק לבין המאכל האסור. רש״י (בראשית כו ,לד) ביאר :כשחזיר שוכב פושט את טלפיו כמי שאומר ראו שאני טהור. מחדש המפרש כי החזיר אינו רק בהמה טמאה ,אלא הוא מהווה סמל מובהק לצביעות ,שכן הוא משתמש בסימני הטהרה שבו כדי להוליך שולל את הרואים ,ובכך הוא מציב בפני האדם מראה לשאול את עצמו על כנות דרכיו. רבינו יעקב בעל הטורים (יו"ד סימן פא) כתב :וכל הבהמות המעלות גרה ומפריסות פרסה הן טהורות ,וכל השאר טמאות .המבאר מדגיש את העיקרון ההלכתי היבש ,אך מתוך הקשר הדברים עולה כי ההבחנה הזו אינה רק טכנית ,אלא היא עומדת בבסיס ההתרחקות מכל מה שעלול לבלבל את האדם בדרכו אל הטהרה. נמצאנו למדים כי הראשונים מזהים בכינוי דבר אחר לא רק התנהגות לשונית גרידא, אלא אמירה מוסרית נוקבת שנועדה להגן על האדם מפני התחזות ומפני היתפסות למראית עין שקרית.

רבי ישעיה פיק (הגהות על התשבי ערך דבר) ביאר :שאף אילו לא חששנו לעורר סקרנות אצל התינוקות הרי כאן יש יסוד נוסף לשם המסתיר ,דבר אחר לומר שהוא דבר אחר ממה שהוא נראה ,שהחיצוניות מטעה והפנימיות מכחישה .המבאר מעמיק בנקודה זו וטוען כי הכינוי אינו רק אמצעי הרחקה טכני ,אלא הוא מהווה הצהרה מהותית על אופיו של החזיר ,המציג חזות חיצונית של טהרה המנוגדת לחלוטין למהותו הפנימית. רבי ראובן מרגליות (נפש חיה סימן קנו ס"ק טז) כתב :אסף את שני היסודות וראה בהם דפוס, לשון שמרחיקה ומלמדת יחד .מבאר המחבר כי חכמים בחוכמתם העמוקה יצרו בכינוי זה שילוב של סייג הלכתי המגן על תמימותם של התינוקות ,לצד מסר מוסרי נצחי המזהיר את האדם מפני התפתות למצגים שקריים ומזויפים. מלבי"ם (ויקרא יא ,ד-ז ,דברים יד ,ז-ח) דקדק בכוחו של הוא כמיעוט מובהק המחייב גם בפשט וגם בהלכה .מבאר המפרש כי התיבה הוא המופיעה בפסוק אינה אלא חתימת אמת הממעטת כל מין אחר ,ומציבה את החזיר כחריג יחיד בטבע המצויד בסימן טהרה חיצוני ,אך חסר את הלב הפנימי הדרוש לטהרה. המהרש"ם (דעת תורה על יו"ד סימן פא) ביאר :כי גם במקום שאין חשש אכילה ,יש להתרחק מלשון של טומאה ,שכן השפה שייכת לנפש .המבאר מדגיש כי עצם הדיבור על דברים טמאים מטביע חותם של טומאה בדיבורו של אדם ,ולכן הנהיגו חכמים לשון נקייה כדי לשמור על קדושת הפה. נמצאנו למדים כי האחרונים רואים בכינוי דבר אחר כלי שרת בידי התורה והחכמים לעצב לא רק את הפעולה המותרת והאסורה ,אלא את כל עולמו הרוחני של האדם ,מן הלשון ועד המידות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה ,יורה דעה סימן ח) ביאר :כי הדיבור בלשון נקייה הוא יסוד בהנהגת האדם ,וכשם שחכמים תקנו לכנות את החזיר בשם זה כדי להרחיק מן האיסור ,כך על האדם להרגיל את לשונו לדיבור טהור בכל ענייניו ,שכן הדיבור מעיד על מהות האדם .המבאר מדגיש כי לא מדובר רק בסיפור היסטורי או הלכתי ,אלא בדרכה של תורה המחנכת את האדם להיות זהיר במילותיו ובמחשבותיו. מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר חלק א ,סימן מ) חידש :כי עצם השם דבר אחר מלמד שאין לחזיר עצמיות של בהמה רגילה ,אלא הוא מהווה יצור שכל כולו מצג שווא .המבאר מרחיב כי השם הזה מסיר את המסיכה מהחזיר ,ומגלה לנו שכל מהותו היא חוסר אמת ,ובכך הוא מזהיר אותנו מכל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם מה שמופיע כלפי חוץ. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר חפץ חיים ,בהקדמתו ובספריו) ביאר :כי השמירה על הלשון היא תנאי מוקדם לכל יראת שמיים .המבאר מסביר כי כשם שחכמים הקפידו על שם הבהמה כדי שלא יבואו לידי תקלה ,כך נדרש האדם לשמור על פיו ולשונו כדי שלא יבואו לידי הכשלת הזולת או לידי פגיעה בנפשו שלו ,שכן הדיבור הוא היוצר את המציאות שבה אנו חיים.

מו"ר הגרש"ה וואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ב ,סימן פד) ביאר :כי הכינוי דבר אחר מלמדנו את גודל הסכנה הטמונה בדבר שמתחזה להיות משהו אחר ,ולכן יש צורך בשם מיוחד שירחיק את האדם מכל מגע עמו ,שכן כוח ההתחזות הוא הסכנה הגדולה ביותר לעבודת ה'. המבאר מדגיש כי לעיתים החזות החיצונית היא המכשלה הכי גדולה ,ועל כן חכמים נקטו בזהירות יתרה. נמצאנו למדים כי גדולי הדורות האחרונים רואים בכינוי הזה לא רק הוראה הלכתית נקודתית ,אלא דרך חיים המכוונת את האדם לדייק בדרכו ,להתרחק מזיוף ,ולשמור על פיו ולשונו בכל עת. מתוך הסוגיה שלפנינו ,עולה נפקא מינה מוחשית לעולמנו :החובה להקנות לשון נקייה בחינוך הילדים .אין מדובר בטכניקה בלבד ,אלא בהבנה כי הדיבור מעצב את המחשבה. כאשר אנו משתמשים במינוחים המרחיקים מהכיעור ,אנו בונים אצל הילד חומת מגן תודעתית .למעשה ,נוהגים גדולי ישראל להחליף שמות של דברים אסורים או מזיקים בכינויים המרחיקים ,כדי להרגיל את הילד לעדינות לשונית ולזהירות. נפקא מינה נוספת עולה מן ההיבט של ההתחזות :בעולם שבו אנו פוגשים רעיונות, תרבויות ,או דמויות המציגות כלפי חוץ סממנים של טהרה וקדושה ,בעוד פנימיותם ריקה או סותרת ,עלינו ללמוד את השיעור של דבר אחר .עלינו לפתח את המבט הביקורתי שאינו מסתפק בסימן אחד של פרסה שסועה .ההלכה כאן מלמדת אותנו שלא להתפתות למצגים חיצוניים ,אלא לבחון את המהות הפנימית של כל דבר הנקרה בדרכנו ,בפרט בדורנו שבו המסכות רבות כל כך. עוד נפקא מינה מגיעה מתחום הכשרות וההנהגה הביתית :כשם שאין מזכירים שם של מאכל אסור או חמץ בפסח כדי לא לעורר תיאבון או זיכרון מיותר ,כך עלינו לבחון את השפה המדוברת בביתנו .אם מילה מסוימת ,אפילו אם אינה אסורה כשלעצמה ,גורמת להרהור שאינו רצוי או מובילה למחוזות של חוסר טהרה ,הרי שעל פי יסוד זה של חז"ל ,ראוי להמיר אותה בלשון אחרת ,כזו המקדשת את השיח ומעלה את האדם. נמצאנו למדים כי ההלכה על החזיר מתרגמת את עצמה להנהגות מעשיות בכל רבדי החיים :בחינוך ,בשיקול הדעת מול החברה ,ובעיצוב סביבת הדיבור הביתית. שורש הסוגיה טמון בשאלה עמוקה על טבעה של האמת בעולם הזה .אנו חיים בעולם שבו החומר לעיתים קרובות לובש צורה מטעה ,והצדק החיצוני אינו מעיד תמיד על היושר הפנימי .הבהמה הזו ,שחז"ל כינו בשם דבר אחר ,אינה רק מקרה פרטי בדיני מאכלות ,אלא היא מהווה משל לכל מה שמתיימר להציג חזות של טהרה כדי להסתיר שחיתות פנימית. הרעיון העולה מכאן הוא שהתורה אינה נותנת אמון במראית עין ,ואינה נותנת לגיטימציה לטומאה רק משום שהיא נושאת עמה סימן אחד של טהרה .השם המסתיר שנתנו חכמים אינו רק אמצעי טכני ,אלא הוא ביטוי להשקפת עולם שאינה מוכנה לנהל משא ומתן עם הזיוף.

נראה לבאר כי המאבק בטומאה אינו רק מאבק באכילה אסורה ,אלא מאבק בבלבול המושגים .כאשר אדם פוגש דבר שנראה טהור אך מהותו טמאה ,הוא עלול להתבלבל ולחשוב שהגבולות מטושטשים .השימוש במונח דבר אחר בא להפקיע את החפץ הזה מן המרחב הלגיטימי של השפה .בכך אנו מצהירים כי לא הכל נכנס תחת כנפי המושגים של הקדושה. ישנם דברים שצריכים להישאר מחוץ למחנה ,גם ברמת המחשבה והדיבור ,כדי שהנפש לא תפתח יחס של קירבה לדבר שמהותו היפוכה של הטוהר .הרעיון הוא שאדם בונה את עולמו הרוחני דרך הבחנות חדות ,והשפה היא המכשיר המבדיל בין קודש לחול ,בין אמת לשקר. נוסיף עוד עומק לעניין זה ,כי השתיקה או הכינוי המרחיק הם לעיתים עוצמתיים יותר מאשר גינוי מפורש .הגינוי המפורש מעניק חשיבות לדבר המגונה ,הוא מציב אותו במרכז הבמה .לעומת זאת ,הכינוי המרחיק מרוקן את הדבר מחשיבותו ,הוא מותיר אותו כדבר אחר, מחוץ להגדרות המקובלות .בכך אנו מלמדים את הנפש כי ישנם דברים שאין להם מקום בבית המדרש של החיים ,ולא בגלל שהם מסוכנים מדי ,אלא בגלל שהם פשוט אינם חלק מהשיח האמיתי של הקדושה .אנו מתעלים מעל המציאות של הטומאה על ידי כך שאנו מסרבים להכיר בה בשמה המלא ,ובכך אנו שומרים על טוהר השיח והתודעה. החיבור בין הלשון לבין הנפש פותח פתח להתבוננות פנימית עמוקה על עבודת האמונה של האדם .לעיתים ,גם בתוך עולמו הפנימי של האדם פנימה ,עולים הרהורים או מידות שמתחפשים לטהורים .אדם עלול לשכנע את עצמו כי מעשיו נובעים ממניעים נעלים, בעוד שבבסיסם הם נגועים באגו או בסיפוק עצמי .הסוגיה שלנו מלמדת אותנו את כוחה של ההפרדה .כפי שחכמים החליטו שלא ליתן שם לטומאה כדי שלא להעניק לה אחיזה ,כך האדם נדרש לא פעם להחליט שאינו מעניק לגיטימציה למחשבות שמתחזות לאמת .ישנם רגעים בנפש שבהם הדרך הנכונה היא לא רק להילחם בהרהור ,אלא להגדיר אותו כדבר אחר -משהו שאינו שייך אלי ,משהו שאינו אני .ההרחקה הלשונית הופכת להרחקה נפשית, ומאפשרת לאדם לשמור על בהירות מחשבתית גם במקומות שבהם היצר מנסה לטשטש את הגבולות. נראה לבאר כי האמונה אינה מסתפקת רק בטוב גלוי ,אלא היא דורשת מהאדם לעמוד על המשמר גם במקומות שבהם הכל נראה לכאורה תקין .החזיר ,בטלפיו השסועות ,מהווה עבורנו שיעור בעדינות הנפש .כשאדם מפתח בתוכו את הרגישות הזו ,הוא לומד לזהות את החיכוך שבין החוץ לבין הפנים .האמונה נבנית מתוך הדיוק הזה ,מתוך הידיעה שהחיצוניות היא לא תמיד העיקר .ככל שהאדם מקפיד יותר על לשונו ועל מחשבותיו ,כך הוא מזדכך והופך להיות כלי שראוי להשראת השכינה .הקדושה אינה אוהבת ערפול; היא אוהבת בהירות ,חדות ,ויכולת להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור ,גם כשהם עטופים באריזות הדומות זו לזו. יתרה מכך ,החיבור לנפש טמון ביכולת להפסיק להתפעל ממה שנוצץ בחוץ .עולם המודרנה מציע לנו אין ספור מראות של טוהר לכאורה ,של ערכים אנושיים יפים העטופים בסימני איכות ,אך כשבודקים את השורש הפנימי מגלים לעיתים שהם נטולי אמונה וריקים מתוכן

אלוקי .הסוגיה שלפנינו מציבה בפנינו מצפן נפשי :אל תלך שבי אחרי המראה .תהיה עמוק יותר .תבנה את עולמך על יסודות של אמת שאינם זקוקים למסכות .כשאדם חי בדרך זו, הוא משיל מעליו את השקר וזוכה לדבקות בבורא עולם ,שכן הוא הופך להיות אדם שהפנים שלו והחוץ שלו חד הם ,ללא צביעות וללא התחזות. כשאנו נדרשים לבנות מצפן פנימי מתוך הסוגיה ,עלינו להסתכל על הדרך שבה אנו ניגשים אל הזולת .המוסר העולה מכאן אינו רק הסתגרות ,אלא זהירות מופלגת משיפוטיות מוקדמת מחד ,ומזיהוי של כנות מאידך .כאשר אנו משתמשים בשם המרחיק דבר אחר ,אנו מציבים גבול ברור לאיסור ,אך בד בבד אנו מחדדים את היכולת שלנו לראות מבעד לחיצוניות .הדיוק המוסרי דורש מאיתנו לפתח רגישות לאותם מצבים שבהם אדם מציג טלפיים שסועות כסימן לטהרתו ,אך מחזיק בעמדות שסותרות את דרך התורה .המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא שאין לנו רשות להתרשם מחזות חיצונית בלבד ,אלא עלינו לבחון את שורש המעשה ואת כוונת הלב. נראה לבאר כי המוסר האמיתי תובע מאיתנו עקביות .אם אנו שואפים לאמת ,הרי שהאמת חייבת להיות נוכחת בכל חלקי האישיות שלנו .אדם שמוסריותו נמדדת רק בחוץ ,בזמן שהוא פנים אל מול פנים עם אנשים ,הוא אדם שנמצא בסכנת התחזות .המצפן שחכמים מניחים בידינו הוא מצפן של התאמה -התאמה בין הדיבור למחשבה ,בין המעשה לבין המהות .כשם שהחזיר נפסל לא בגלל הפרסות שלו ,אלא בגלל היעדר העלאת הגרה -הפעולה הפנימית שמעכלת ומפנימה את המזון -כך אנו נדרשים לבדוק האם העקרונות שאנו מציגים כלפי חוץ הם אכן חלק מהעיכול הפנימי של הנפש שלנו. עוד נלמד כי המוסר שלנו דורש מאיתנו אחריות על הסביבה שבה אנו פועלים .אם אנו מזהים סביבה של זיוף או תרבות שמקדשת את המעטפת על חשבון התוכן ,חובתנו המוסרית היא להבדיל את עצמנו ,לא מתוך התנשאות ,אלא מתוך רצון לשמור על טוהר הדרך .האדם המוסרי הוא זה שמסרב לקרוא לדבר טמא בשם טהור ,ומסרב להעניק לגיטימציה למשהו שאינו אמת ,גם אם הוא נראה מפתה .המצפן הפנימי מאפשר לנו לדעת מתי עלינו לשתוק, מתי עלינו להתרחק ,ומתי עלינו לקרוא לדברים בשמם הנכון ,מתוך הבנה שהשפה שלנו היא הכלי שבאמצעותו אנו שומרים על ערכינו. מכאן ניקח עמנו תובנות מעשיות לחיי היום יום :בראש ובראשונה ,האחריות שלנו על הדיבור הופכת לכלי עבודה יומיומי .בכל פעם שאנו חשים שהשיח סביבנו מתדרדר למקומות של לשון הרע ,רכילות או טומאה ,נזכור את כוחו של הדילוג .לעיתים ,השתיקה או החלפת המילה בביטוי מרומם יותר אינם רק נימוס ,אלא מעשה של קידוש החיים. בחינוך הילדים ,נשתמש בטכניקה הזו כדי להעניק להם מסננת פנימית :לא כל דבר שקיים בעולם ראוי להיכנס למילון הפרטי שלנו .בנוסף ,נלמד לפתח עין בוחנת שאינה נשבית בקסמם של מראות חיצוניים ,ונזכור כי המדד לאמת הוא תמיד החיבור בין הופעת החוץ לבין עומק הפנים.

עיקר העניין: למה דווקא החזיר נקרא דבר אחר .מטעם החינוך -שלא להזכיר שמו בפני התינוקות כדי שלא יתעורר עניין ויבואו לידי אכילה ,כדרך שאין מזכירים לחם בפסח אלא בלשון סייגים .ומטעם המידות -מפני שהוא סמל של מסכה :פושט טלפיו להיראות טהור אף שהוא טמא ,ולכן מכנים אותו בשם המרחיק ,דבר אחר ,להדגיש שהוא אחר ממה שמתראה .לכך מצטרפת ייחודיותו ההלכתית כאחד היחידים בעלי סימן יחיד ,והוא שבפסוק ממעט כל מין אחר ומציבו כחריג שאינו מקבל לגיטימציה של שם בתוך מחנה הקדושה. האמת הפנימית אינה זקוקה למסכות ,ומי שחי ביושר אינו חושש מן המבט המעמיק פנימה .הבחירה בדיוק של המילה היא הבחירה בדיוק של הנשמה ,המבקשת להידבק באמת האלוקית שאין בה שום זיוף.