חינוך קטנים למצות עלייה לרגל - האם פטור הקרקע חוסם את הדרך?

חינוך קטנים למצות עלייה לרגל - האם פטור הקרקע חוסם את הדרך? דמיינו את המראה המפעים של עלייה לרגל :שלוש פעמים בשנה ,הלב הפועם של עם ישראל זורם מכל ערי הארץ ,מן הצפון ועד הדרום ,לעבר ירושלים עיר הקודש .ההמולה בשערי העיר, צלילי השירה של הלווים הבוקעים מהר הבית ,והכוהנים העסוקים בעבודתם הקדושה ,יוצרים תמונה שאין דומה לה בעולם .ובתוך הזרם האנושי העצום הזה ,נראים…

חינוך קטנים למצות עלייה לרגל - האם פטור הקרקע חוסם את הדרך? דמיינו את המראה המפעים של עלייה לרגל :שלוש פעמים בשנה ,הלב הפועם של עם ישראל זורם מכל ערי הארץ ,מן הצפון ועד הדרום ,לעבר ירושלים עיר הקודש .ההמולה בשערי העיר, צלילי השירה של הלווים הבוקעים מהר הבית ,והכוהנים העסוקים בעבודתם הקדושה ,יוצרים תמונה שאין דומה לה בעולם .ובתוך הזרם האנושי העצום הזה ,נראים בבירור ילדים קטנים, אחוזים ביד אביהם ,עיניהם פקוחות לרווחה בתדהמה ובתימהון מול פאר המקדש .הם אינם יורדים לעומקן של ההלכות ,אך בליבם נחרטת תובנה עמוקה ובלתי ניתנת למחיקה :החיים היהודיים אינם אקראיים ,הם מתכנסים ומתנקזים סביב מקום אחד -בית ה' .אך מתוך החזיון המרהיב הזה ,עולה שאלה נוקבת ומטלטלת :הרי בגמרא מפורש כי מי שאין לו קרקע פטור מעלייה לרגל ,וקטנים ,ככלל ,אינם בעלים על קרקע .אם כן ,כיצד ניתן לחייב את ההורים בחינוך הקטנים במצווה זו? האם מצוות חינוך היא חיקוי מדויק של חיוב הגדול ,שבו אם הגדול פטור גם הקטן פטור ,או שמא יש כאן מהות עצמאית ,פנימית ועמוקה ,המצדיקה חיוב גם במצבים שבהם הגדול היה פטור? שאלה זו אינה מסתפקת בדיון טכני על דיני הרגל ,אלא פורצת אל לב הגדרתה של מצוות החינוך כולה ,ומבקשת לברר :האם אנו מחנכים את הילד למצווה ,או שאנו מחנכים אותו למציאות חיים שלמה ,גם בטרם הגיע לזמן חיובו? כדי לצלול אל עומק ההלכה ולגלות את השרשים המונחים בפרשות התורה ,עלינו לעיין תחילה בפסוקים המגדירים את מצוות העלייה לרגל ,הן בפרשת כי תשא והן בפרשת ראה, שכן בהם צפונה התשובה לקשר שבין הנחלה בארץ לבין ההתייצבות לפני המקום.

בפרשת כי תשא נאמר" :שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל, כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד ,כג-כד) .ובפרשת ראה שבספר דברים חוזרת המצווה ומתעצמת" :שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעת ובחג הסכת ולא יראה את פני ה' ריקם" (דברים טז ,טז) .פסוקים אלו מהווים את המסד שעליו בנו חכמינו את דין בעלות הקרקע ,שכן ההבטחה לשמירה על הארץ בעת העלייה לרגל היא זו שמגדירה את המחויבים בה. רש"י (שמות לד ,כד) ביאר :ולא יחמד איש את ארצך -מופת הוא זה ,דכתיב בעלותך, שאין אתה מפסיד כלום .נראה להסביר בדרכו ,כי הפטור של מי שאין לו קרקע נובע מכך שהבטחת התורה נועדה להגן על בעל הנחלה שחושש לעזוב את שדותיו ,ומכאן שהחיוב נעוץ בהחזקת הקרקע. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :ולא יחמד איש -והנה הבטיחם כי לא יחמוד איש את ארצם ,ואין צורך למשמרת .נראה ליישב בדרכו ,כי הקשר לקרקע אינו רק תנאי טכני ,אלא הוא מהווה את הבסיס למציאות שבה אדם יכול לעזוב את ביתו בביטחון ולעלות אל פני האדון ,ובהיעדר קרקע אין את הצורך בהבטחה זו ,וממילא אין את החיוב שנגזר ממנה. הרמב"ן (שם) פירש :ולא יחמד איש את ארצך ,כי בנס הגדול הזה יעשו רצון האל .ביאורו מדגיש כי העלייה לרגל היא ביטוי לרצון ה' המתגלה דרך הנס ,ומי שמחובר לקרקע מחובר גם להבטחה ולנס המאפשרים את הראייה. רש"י (דברים טז ,טז) ביאר :יראה כל זכורך -להקביל פני רבו ,כמו שיראה את פני ,מה פני שאינם כלום אלא ראייה ,אף אני אקביל פניו .נראה להוסיף בביאורו ,כי הראייה היא מציאות של עמידה לפני המלך ,וזו דורשת את היציבות שנותנת הקרקע לאדם בארצו. רבי אברהם אבן עזרא (דברים טז ,טז) פירש :יראה כל זכורך את פני ה' -המקום אשר יבחר. ביאורו ממקד אותנו בכך שהחיוב כרוך בהתייצבות פיזית במקום המקודש ,דבר התובע מהאדם את האחריות על נחלתו במקום שבו הוא גר. הרמב"ן (דברים טז ,טז) כתב :והטעם שיראו פניו ,כי הוא המלך והם עבדיו הבאים לפניו במועדים .נראה לבאר כי הראייה היא חובה של עבדים לפני מלכם ,ומי שאין לו קרקע אינו נחשב כבעל נחלה בארץ העבדויות ,ולכן אינו בכלל הראייה. הרלב"ג (דברים טז ,טז) ביאר :כי בזה יתחזק בלבם יראת ה' יתברך ,בהראותם לפניו .נראה לחדש כי היראה הזו נבנית מתוך המציאות הממשית של האדם ,הכוללת את נחלתו בארץ, והעדר קרקע מחליש את הקשר הזה. הספורנו (שמות לד ,כד) ביאר :ולא יחמד איש את ארצך ,וזה יהיה בעלותך ,שאתם עולים לראות את פני ה' .נראה להוסיף כי דבריו חושפים את התלות שבין העלייה לבין השמירה על הקרקע ,שכן ככל שהאדם מחובר לארץ ,כך הוא נדרש להבטחה שניתנה לבעלי הקרקעות. כלי יקר (שמות לד ,כד) מבאר :שזה מופת גדול ,שכל הגברים עולים לרגל ואין אדם שחומד

את הארץ .מבאר הוא כי מתוך כך שאין איש חומד ,הרי שהארץ נותרת בטוחה ,והחיוב נובע מכך שבעלי הקרקעות הם אלו שהיו זקוקים להבטחה זו ,וממילא נכללו בחיוב. אונקלוס (שמות לד ,כד) תרגם :ולא יחמד איש ית ארעכון .הרי שהתרגום מדגיש את הקשר הישיר שבין חמידת הארץ לבין החיוב בעלייה ,המלמדנו כי העלייה לרגל נועדה לבעלי הארץ. תרגום יונתן (שמות לד ,כד) ביאר :ולא יחמד גבר ית ארעכון .מבאר הוא כי השמירה על הארץ אינה רק ברמה האישית ,אלא ברמה הלאומית ,וכל מי שמחזיק בחלק בארץ ישראל שותף לחיוב זה. כדי לחדור אל שורש הדין ולעמוד על עומקה של ההלכה המגדירה מי הוא המחויב לעלות לרגל ,עלינו להישען על דברי רבותינו בש"ס ,המבררים כיצד נלמדה הזיקה בין הבעלות על הקרקע לבין העלייה למקדש. בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"ב) נאמר :אמר רב אמי :כל אדם שיש לו קרקע -עולה לרגל, ושאין לו קרקע -אינו עולה לרגל .נראה לבאר בדרך הישיבות כי רב אמי לא בא לקבוע תנאי טכני גרידא ,אלא להגדיר את זהותו של האדם הניגש אל הקודש; הזיקה לקרקע היא היא המגדירה את המחויבות לארץ ואת הצורך בשמירה האלוהית עליה ,ומשכך ,רק מי שהוא חלק מנחלת הארץ שותף בחובה זו. רש"י (פסחים ח ע"ב ,ד"ה כל אדם שיש לו קרקע) פירש :דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך ,מכלל דמאן דאית ליה ארעא הוא דחייב ,דאיכא למימר ולא יחמוד איש את ארצך ,אבל מאן דלית ליה ארעא -פטור .ביאורו מחדד כי ההבטחה המקראית היא המקור לפטור ,שכן הפטור מותנה בהיעדר הצורך בשמירה על נחלה. תוספות (פסחים ח ע"ב ,ד"ה כל אדם) הקשו :וא"ת והא כתיב כל זכורך וגו' ,ומשמע כל זכור שבישראל? ותירצו :דהכא בא לומר דמכל מקום צריך שיהא לו קרקע כדי שיהיה שייך בלא יחמוד .נראה להסביר בדרכם כי אף שהחיוב הוא כללי ,הרי שגדר החובה מצטמצם למי שהתקיים בו התנאי המהותי של בעלות על הקרקע ,שבלעדיה לא ניתן להחיל את דין הראייה. בתלמוד ירושלמי (מסכת חגיגה פרק א הלכה א) מבואר :תני :ולא יחמוד איש את ארצך ,אמר רבי יוחנן :אמר רבי ינאי ,הדא דתימר בשאין לו קרקע ,אבל אם היה לו קרקע -חייב .נראה ליישב בדרכם כי הירושלמי מדגיש את העיקרון שאין העלייה לרגל חובה מוחלטת ללא הבחנה במצבו הכלכלי והקנייני של האדם ,וכי היציאה מן המציאות הטכנית של חוסר קרקע אל עבר החובה היא מדרגותיה של עבודת ה’. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הפסוקים ופסיקת חכמינו בגמרא ,אנו ניגשים לראות כיצד התמודדו גדולי הראשונים עם המורכבות שבין פטור הגדול לבין החיוב המוטל על ההורים לחנך את בניהם הקטנים במצווה זו ,תוך העמקה בשיטות השונות. המשנה למלך (הלכות חגיגה פרק ב) עמד על כך שהרמב"ם בהלכותיו לא הזכיר את דין רב אמי לפטור מי שאין לו קרקע ,ותמה על כך שכן זהו דין מפורש בגמרא .נראה לומר בביאורו ,כי

ייתכן שלשיטת הרמב"ם אין זה פטור שמוציא את האדם מגדר המצווה ,אלא תנאי שאינו מעכב בחינוך קטנים ,שכן בחינוך אין אנו בודקים אחר בעלותו של הקטן ,אלא אחר יכולתו לקיים את המצווה. המאירי (חגיגה ב ע"א) ציין :ורוב גדולי הפוסקים לא הזכירו פטור זה ,ונראה לומר שאין בו נפקא מינה להלכה למעשה בחיוב הראייה .ביאורו מחדד כי אולי נדחו דברי רב אמי להלכה, או שמא הכוונה היא שהחובה מוטלת על כל ישראל ,והקרקע אינה אלא נסיבה חיצונית שאינה מגדירה את עצם המצווה. הטורי אבן (חגיגה ו ע"א) חידש :יש לחלק בין פטור מחמת חסרון שבגופו ,כגון חרש שוטה וקטן שאינם בני דעת ,שאז אין מצות חינוך ,לבין פטור מחמת נסיבה חיצונית ,כגון מי שאין לו קרקע ,שאז ודאי יש מצות חינוך .נראה להסביר בדרכו כי מצות החינוך אינה תלויה במצבו הממוני של האדם אלא בחיבורו אל המצווה ,ולכן במקום שהפטור הוא רק טכני ,אין סיבה להפקיע את הקטן מהמצווה. השפת אמת (חגיגה ו ע"א) ביאר :פטור זה דשאין לו קרקע הוא פטור שאינו מן העניין ,ואינו נחשב פגם בגוף המצווה .נראה להוסיף בביאורו כי רק כאשר יש פסול עצמי במצווה אין חיוב חינוך ,אך כאן המצווה שלמה וקיימת ,ורק בשל נסיבה של היעדר קרקע הגדול פטור, מה שאינו מונע את חובת החינוך כלל ועיקר. בבואנו אל דברי האחרונים ,אנו פוגשים את התמודדותם עם הדין המורכב הזה ,כשהם מנסים להכריע האם פטור הקרקע משמיט את הקרקע תחת מצוות החינוך ,או שמא החינוך הוא יסוד איתן שאינו מושפע מנסיבות חיצוניות המגבילות את הגדול. השו"ת חתם סופר (או"ח סימן קכ"ד) דן בארוכה בשאלה זו ,ומבאר כי הפטור של "אין לו קרקע" אינו מגדיר את גוף המצווה ככזו שאינה שייכת למי שאין לו נחלה ,אלא הוא מהווה מעין פריבילגיה או הקלה שניתנה לגדול בשל נסיבותיו .נראה ליישב בדרכו כי בחינוך קטנים, שכל עניינו הוא הרגלת הנפש בדרכי ה' ,הרי שהפטור הזה אינו רלוונטי ,שכן אנו מחנכים את הקטן לשייכות עמוקה לארץ ולמקדש ,שייכות שאינה תלויה בבעלות ממונית ברגע נתון. האבני נזר (או"ח סימן של"ו) ביאר :רב אמי פטר רק מן העלייה מן הבית ,אבל אם האדם כבר בירושלים -חייב הוא בראייה לפני ה' .נראה להסביר בדרכו ,כי הפטור של רב אמי נוגע למאמץ והטרחה שבעצם היציאה לדרך ,אך ברגע שהקטן הובא לירושלים ,הרי הוא שותף לראייה ,ומצוות החינוך מחייבת אותנו להביאו למפגש הזה ,שהרי המצווה עצמה היא ראייה, וזהו עניין שגם הקטן שייך בו. הצל"ח (פסחים ח ע"ב) האריך לדון בשיטות הראשונים ובשאלת הרמב"ם ששתק מדין זה, והביא את דברי הגאון רבי ישעיה פיק .נראה לבאר בדרכו ,כי אכן אין כאן מחלוקת עקרונית האם לחנך קטנים ,שכן כולם מסכימים שהחינוך הוא צורך פנימי של הקטן ,אלא שהדיון מתמקד בשאלה האם הפטור הזה הוא פטור רחב המגדיר את המצווה כולה .מבחינתו של הצל"ח ,העובדה שרוב הפוסקים לא הזכירו פטור זה מוכיחה כי גם לשיטת רב אמי ,אין להפקיע את החינוך מהמצווה ,שכן המצווה קיימת בנפש ישראל גם ללא הקרקע.

ועתה ,אנו מבקשים לשמוע את קולם של גדולי הדורות האחרונים ,אלו שהאירו את הדרך לדורותינו בבהירות ובחכמה ,ודנו בסוגיית החינוך למצוות הראייה במבט רחב ודינמי, המחבר את עומק ההלכה אל הנפש הישראלית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (או"ח סימן תרע"ו) אמנם עסק בחינוך במצוות אחרות ,אך נראה ללמוד מדרכו גם לענייננו .מבאר הוא כי החינוך נועד להחדיר בלב הקטן את יראת השמים ואת הקדושה ,ואין אנו מודדים זאת לפי שורת הדין של הגדול. נראה לומר כי ככל שהמצווה משפיעה על יסודות האישיות ,כך חובת החינוך גוברת ,ואין מקום להשתמש בפטורים של הגדול כדי לפטור את הקטן מהתעצמות רוחנית כה גדולה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,או"ח סימן לה) ביאר בארוכה את מהות המצווה והקשר לחינוך קטנים .ולענ"ד נראה ליישב בדרכו כי גם אם נסבור שפטור הקרקע קיים ,הרי שהחינוך אינו פועל מכוח המצווה המיידית של הגדול ,אלא מכוח הכנת הנפש לקראת העתיד .דבריו מחדדים כי הדיוק בהלכה אינו מבטל את האחריות החינוכית, שכן הקטן ,גם אם אין לו נחלה כעת ,הוא העתיד לבוא והוא זה שיירש את הארץ ,וממילא החינוך נטוע בתוך שייכותו העמוקה לכלל ישראל ולעתידו בארץ. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן לב) מבאר את גדרי החינוך בסוגייתנו. ולענ"ד נראה לחדש בדרכו כי החינוך אינו רק תרגול טכני של קיום המצווה ,אלא יצירת זיקה רוחנית למקדש .לשיטתו ,גם בזמן הזה ,כשאין לנו בית המקדש בפועל ,החינוך לעלייה לירושלים בחגי הרגל הוא ביטוי לציפייה ולכיסופים .על כן ,גם קטן שאין לו קרקע -שעל פי פשטות הדין פטור מהראייה -הרי הוא מחויב בחינוך ,שכן החינוך אינו למצווה רגעית, אלא לעצם השייכות והציפייה לגאולה השלמה. כאשר אנו מורידים את דברי התורה והפוסקים אל מציאות חיינו ,אנו מגלים כי השאלה האם חיוב החינוך תלוי בחיובו הממשי של הגדול או שמא הוא יצירה עצמאית של תודעה וחיבור ,משליכה על שורת מקרים והנהגות בעולמנו המעשי. קטן הנמצא בבעלות משותפת בקרקע יחד עם הוריו ,שותפות המקנה לו זיקה קניינית בנחלת הארץ ,לשיטת רש"י ותוספות (שם) ששותפות מחייבת ,ודאי שחייב בעלייה לרגל מכוח חינוך שווה ממש לחיוב הגדול ,שכן התקיימו בו כל התנאים הנדרשים לראייה. קטן יתום שאין לו קרקע ואין צפי שיזכה בה בעתיד הקרוב ,בירורנו מורה כי חינוכו לא יתבסס על ההיבט הפיזי של הנחלה ,אלא יתמקד בחינוך רעיוני וחווייתי ,שכן החינוך כאן נועד לעצב זהות של בן תורה המחובר למקדש ,גם ללא הזיקה הקניינית המוגדרת שנדרשת מן הגדול. משפחות המתגוררות מחוץ לארץ ישראל ,שבהן מצוות התלויות בארץ אינן נוהגות מן התורה ,בירורנו מורה כי ניתן לחנך את הילדים על הלכות תרומות ומעשרות וקדושת שביעית ,שכן כשם שחינכו קטן שאין לו קרקע למצווה שעתידה לחול עליו ,כך גם כאן החינוך משמש כהכנה רוחנית וכתרגול למצוות שתהיינה רלוונטיות עבורם בבוא העת. מצוות התלויות במקדש שאינן נוהגות בזמן הזה ,כגון הפרשת מעות חול המועד כזכר לשלמי

חגיגה או לימוד סדרי העבודה ,החינוך בהן נובע מן ההבנה שגם ללא הפטור של הקרקע, המטרה היא להטמיע בילד את הידיעה שסדר היום היהודי מתכנס וסובב סביב בית ה' ,ובכך אנו מכשירים את הדור הבא להיות מוכן ומזומן לשוב ולקיים את המצוות בפועל בבוא הגאולה. בבואנו להעמיק אל תוך עומק המצווה ,אנו מבקשים לגעת בנקודה הפנימית שבה נפגשים עולם החינוך ועולם המציאות .הדיון אם קטן חייב בעלייה לרגל למרות פטור ה"אין לו קרקע" של הגדול ,אינו דיון צדדי בהלכה ,אלא הוא נוגע בשאלה יסודית :מהו בעצם החינוך? האם הוא רק אילוף של הקטן למעשים שיעשה בעתיד ,או שמא הוא בניין אישיותי עמוק השייך לו כפי שהוא עכשיו ,גם ללא התנאים החיצוניים הנדרשים מהגדול? המרכז של הסוגיה טמון בהבנה כי הקטן אינו רק "גדול קטן" שחסרים לו השנים ,אלא הוא בעל נפש ששייכותה לקדושה היא מוחלטת ואינה תלויה בנכסים .כאשר התורה קושרת את חיוב הגדול לקרקע ,היא מכירה בכך שהגדול משוקע במערכת המציאות המורכבת של קניין ,שמירה וחששות חומריים; לכן ,נדרשת הוכחה אלוהית בדמות הבטחת ה"לא יחמוד" כדי לשחרר את הגדול מכבלי הדאגה ולהעלותו לפני ה' .אך הקטן ,שטרם נשא בעול הדאגות הללו ,נשמתו טהורה וקרובה יותר למקור הקדושה .חינוכו אינו צריך להישען על נכסים ,כי הוא מחונך לשייכות טבעית ואיתנה למקום המקדש ,שייכות שאינה צריכה תיווך של נכסים. נראה לבאר כי היסוד המונח כאן הוא שהחינוך הוא כוח יוצר מציאות .אנו מלמדים את הילד שהקשר לה' אינו תלוי בשום דבר חיצוני .אם היינו אומרים שהקטן פטור כי אין לו קרקע ,היינו חוטאים לאמת הפנימית שלו ,כאילו גם הוא מחכה להבטחה על נחלה כדי להרגיש שייכות .אך האמת היא הפוכה :הקטן מלמד אותנו ,את הוריו ואת סביבתו ,שהחיבור לה' הוא חיבור של בן לאביו ,חיבור שקודם לכל קניין ושליטה .על ידי החינוך לעלייה לרגל, אנו לא רק מכשירים אותו ליום שבו יהיה בעל קרקע ,אלא אנו מנחילים לו את התודעה שהשייכות לה' היא הבעלות האמיתית והיחידה. כך מתברר כי החינוך למצווה זו הוא המנוף שדרכו אנו מוציאים את הילד מתוך עולם של מציאות יבשה וטכנית אל עולם של כיסופים .גם אם מבחינה הלכתית יבשה יש פטור למי שאין לו קרקע ,הרי שבמישור החינוכי אנו מבקשים לקנות בנפש הילד את ההכרה שהמקדש הוא הבית ,ואין צורך בקרקע או בהבטחה כדי להרגיש בבית במקום הקדוש .זהו עומק הרעיון - החינוך הופך את המצווה מחיוב חיצוני שתלוי בנסיבות ,למציאות פנימית שאינה ניתנת לערעור. בשלב זה אנו מבקשים להפנים את הסוגיה אל תוך נבכי הנפש ,ולבחון כיצד העיקרון של חינוך הגובר על פטור חיצוני ,משפיע על הליכותינו והנהגתנו .החיבור של האדם אל הבורא אינו יכול להישאר מותנה במציאות המשתנה סביבנו; הוא חייב להיות מושרש עמוק בתודעה ,מעבר לכל תנאי חומרי או כלכלי שחולף ועובר. כשאנו מחנכים את הקטן לעלייה לרגל ,איננו רק מלמדים אותו הלכה למעשה ,אלא אנו בונים בקרבו מצפן פנימי של ביטחון בבורא .הקטן לומד כי האדם אינו נמדד לפי נכסיו או לפי הזיקה הפיזית שיש לו לאדמה ,אלא לפי הכיסופים שלו לקרבת אלוקים .במציאות חיינו,

שבה האדם מוצף בדאגות פרנסה ,בשאלות של ביטחון כלכלי ובמרדף מתמיד אחרי ביסוס המעמד האישי ,החינוך הזה הופך למגדלור .הוא מלמד אותנו כי גם כשהקרקע נשמטת תחת רגלינו ,או כשאנו מרגישים שחסרה לנו ה"נחלה" שתיתן לנו יציבות ,הנפש תמיד יכולה לעלות לרגל ,תמיד יכולה להתייצב לפני ה' ללא שום אמצעי חיצוני. באמונה ,החיבור הזה מבטא את הידיעה שהאדם הוא עבד המלך ,ועבדות זו אינה תלויה בנסיבות .כפי שאנו מלמדים את הקטן להתעלות מעל מגבלות הפטור ,כך אנו נדרשים בעבודת ה' שלנו להתעלות מעל מגבלות הנפש והסביבה .האדם המאמין מבין שהקשר לה' אינו יצירה של המציאות אלא מקור המציאות ,ולכן ,גם ברגעים שבהם אנו חשים ריקנות, או כאשר נדמה לנו שאנו "פטורים" מעשייה משמעותית בשל מצבנו האישי ,הלב תמיד שייך למקום המקדש. ההנהגה היומיומית הנגזרת מכך היא קריאה לאקטיביות רוחנית .לא להמתין שהתנאים יבשילו ,לא לחכות שהנסיבות יהיו מושלמות כדי להתקרב לה' ,אלא ליזום את הקרבה מתוך הבנה שהחיבור אינו דורש אישורים חיצוניים .זהו המצפן המוסרי של האדם המאמין -הבנה שערכו העצמי ושייכותו לקדושה הם נתונים קיימים ,והמצווה אינה תלויה בבעלות על דבר מה ,אלא בנכונות של האדם להשליך את יהבו על ה' ולעלות לפניו בכל עת ,בכל מצב ,ובכל מקום בו הוא נמצא. כשאנו מתבוננים בחינוך הילד בתוך מציאות שבה העולם מודד אותנו במדדים של בעלות, הישגים וקניין ,נפרשת לפנינו יריעה מוסרית רחבה שאין בה צורך בסיסמאות אלא בבירור ישר של הנפש .המוסר הפנימי העולה מן הסוגיה הוא שהאדם נדרש לזהות את ערכו העצמי ללא התלות בחפצים חיצוניים המגדירים את מעמדו .החינוך לעלייה לרגל ,שאינה נמנעת בשל היעדר קרקע ,הוא תזכורת מתמדת לכך שהתנועה הנפשית של האדם אל עבר הטוב אינה צריכה אישור מהמציאות הסובבת אותו. נראה לבאר כי המצפן הפנימי שנבנה בנפש האדם הוא ההכרה שפטור אינו היתר להימנעות. בעולמנו המוסרי ,לעיתים אנו פוגשים אנשים המשתמשים בסיבות שונות כדי להפחית מאחריותם ,כעין אותו פטור של "אין לו קרקע" המונע מהגדול את החיוב .אך החינוך שאנו מחדירים בלב הקטנים מלמד אותנו כי גם במקום שבו הדין היבש מעניק לנו פטור או הקלה, ישנו מרחב של בחירה חופשית שבו אנו יכולים לבחור להתעלות .זהו מוסר של חירות אמיתית ,שבו האדם אינו כבול לנסיבות החיצוניות המכתיבות לו את אורח חייו. האדם הנבנה מתוך תובנה זו הוא אדם שאינו מחכה להזדמנויות שיבואו מן החוץ ,אלא הוא מייצר את עולמו הפנימי מתוך מחויבות עמוקה .אם אנו מלמדים את הקטן לשאוף אל המקדש ולהרגיש שייכות גם בהיעדר תנאים פורמליים ,אנו בעצם מחנכים אותו לאחריות אישית כלפי כל מטרה נעלה בחיים .המצפן הזה מנחה את האדם לא לשאול האם הוא מחויב לפי שורת הדין ,אלא לבחון האם המעשה נכון וראוי מצד עצמו .זוהי עמידה איתנה לפני המלך ,עמידה שנובעת מתוך רצון פנימי טהור ומתמדת ,ואינה נשחקת גם כשהקרקע המוחשית של המציאות משתנה או חסרה.

מתוך הסוגיה המופלאה שלפנינו ,אנו למדים כיצד הזיקה בין האדם לאדמתו אינה רק עניין ממוני ,אלא גשר אל הנשמה .ביום יום שלנו ,אנו נדרשים לא פעם לבחון האם אנו פועלים מתוך תחושת חובה חיצונית או מתוך חיבור פנימי עמוק .התובנה המרכזית היא שהחינוך אינו רק תרגול של הלכות לעתיד לבוא ,אלא יצירת זהות של בן העומד לפני אביו ,זהות שאינה נזקקת לאישורים מן החוץ .כשם שהקטן עולה לרגל מתוך תמימות וכיסופים גם ללא נחלה בקרקע ,כך אנו נקראים למצוא בתוך לבנו את אותה נקודת קשר נצחית לה' ,שאינה מתערערת בשל תנודות כלכליות או נסיבות חיים משתנות.

עיקר העניין: הלב של הסוגיה אינו הפטור הטכני מן המצווה ,אלא העוצמה הרוחנית שביכולת להחליט על הקרבה גם כאשר אין חיוב פורמלי .רבותינו לימדונו כי הזיקה לקרקע היא אמנם תנאי להגדרת החיוב המקראי ,אך היא אינה גבול ליכולתו של האדם להשתוקק אל הקודש .בחינוך הדור הבא ,אנו מציבים רף של שייכות פנימית שאינה תלויה בדבר; הילד הלומד לעלות לרגל בנפשו ,לומד כי הארץ היא אמנם נחלתנו ,אך המקדש הוא יסוד הווייתנו .כשאנו מביאים את הקטן אל פתח הראייה, אנו מבטיחים כי המשאלה לעמוד לפני המקום תהיה טבועה בו לעד ,ככוח חיים שמפעיל את הנפש בכל מצב ובכל מקום. האדם נמדד לא במה שיש לו ,אלא במי שהוא מחליט להיות ברגעיו היפים ביותר מול בוראו .החינוך האמיתי אינו בהכנה למצוות השעה ,אלא בבניית נשמה השואפת תמיד אל שער השמיים.