האם ריבוי נתינות בצדקה עדיף על תרומה אחת גדולה? הוכח מפרשת השבוע!

האם ריבוי נתינות בצדקה עדיף על תרומה אחת גדולה? הוכח מפרשת השבוע! הצדקה איננה רק תנועה של יד הנותנת ,אלא מלאכת חריש עמוקה בנפש הנותן ובחיי המקבל .השאלה המנקרת בלב היא :האם המעלה הנשגבה נקנית בפרץ אחד עז של נתינה גדולה ,המזעזעת את אמות הסיפים של היצר ומרעידה את הלב מתוך ביטול עצמי מוחלט, או שמא דווקא בזרמים דקים של נתינות רבות ,החורצות באיטיות את מנהגי הלב…

האם ריבוי נתינות בצדקה עדיף על תרומה אחת גדולה? הוכח מפרשת השבוע! הצדקה איננה רק תנועה של יד הנותנת ,אלא מלאכת חריש עמוקה בנפש הנותן ובחיי המקבל .השאלה המנקרת בלב היא :האם המעלה הנשגבה נקנית בפרץ אחד עז של נתינה גדולה ,המזעזעת את אמות הסיפים של היצר ומרעידה את הלב מתוך ביטול עצמי מוחלט, או שמא דווקא בזרמים דקים של נתינות רבות ,החורצות באיטיות את מנהגי הלב והופכות את הנדיבות לטבע שני ,למידה קנויה שאינה פוסקת? פרשת השבוע מפגישה אותנו עם שתי שפות של חסד שנדמות כסותרות :מצד אחד פתוח תפתח -קריאה לפתיחות מתמדת, פעם ועוד פעם ,ללא הרף .מצד שני הציווי די מחסורו אשר יחסר לו -תביעה להשלמה שלמה ,מוחלטת ומדויקת של צורך ממשי בבשר ודם .חז"ל ,ראשונים ואחרונים ,פרשו, קיימו וחיו את המתח הזה באלף פנים ,ומתוך דבריהם עולה תשובה מורכבת ומבוררת :אין

כאן נוסחה אחת לכל עת ,אלא תורה של שיקול דעת ,סדר קדימויות עליון ,ובניית קנייני מידות בנשמת האדם. כדי להבין את המתח העמוק שבין הנתינה החד-פעמית לבין ההתמדה בנתינות קטנות, עלינו לעיין בדבריו היסודיים של הנשר הגדול ,הרמב"ם ,בפירושו למשנה במסכת אבות (פרק ג ,משנה טו). הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (ג ,טו) כתב :אחר כך אמר ,שהמעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה ,אלא לפי רוב מספר המעשה .וזה ,שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות ,ובזה יושג הקניין ,לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב ,שבזה לבדו לא יושג קנין .הוא ממשיל זאת לאדם הנותן אלף דינר בבת אחת לאיש אחד -שפעולה זו אינה מקנה לו את מידת הנדיבות כפי שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינרים ,בכל פעם דינר אחד .בדרך זו ,הנפש מתעוררת אלף פעמים למעשה טוב ,ובכך נחרט בנפש קניין חזק ואמיתי .מסקנתו של הרמב"ם היא שריבוי הפעולות הוא המפתח לעיצוב האישיות ,ועל כן מבחינת המצווה ,השכר אינו נמדד לפי גודל הסכום החד-פעמי, אלא לפי ריבוי הפעולות שדרכן האדם משתלם. רבי יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר ג ,פרק ל) ביאר :כי אף אם הכוונות שוות ,המדרגות יתחלפו לפי ריבוי הפעולות .הוא מחדש כי התמדת הפועל בונה מדרגה רוחנית נעלה יותר מאשר עשייתו פעם אחת בלבד .לפי דבריו ,קיום צווים רבים בפועל אחד ,המלווה בריבוי כוונות נפרדות ,נעלה יותר מקיום ציווי אחד בכוונה אחת טובה ,שכן כל פעולה ופעולה בונה קומה נוספת בהיכל הנפש. מנגד ,עלינו להביא את דברי הגאון רבי יעקב עמדין ,הלא הוא היעב"ץ ,בספרו לחם שמים על המשניות (אבות שם) .הוא חלק על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (ג ,טו) וכתב :אינו נראה לי להחזיקו במושלם ,כי לדעתי הוא בהיפוך .אדרבה ,יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים :ראשית ,מצד כבישת היצר ,שכן קשה לאדם להיפרד מסכום גדול בבת אחת יותר מאשר מנתינה קטנה שאינה מכבידה עליו; ושנית ,מצד המקבל, שכן עני הזקוק למאה זהובים יפיק תועלת שלמה ומושלמת מסכום זה ,בעוד שחלוקת הסכום לעשרות עניים לא תספיק לאף אחד מהם לצרכיו הבסיסיים .על כן ,הכריע היעב"ץ כי אין לקבוע כלל מוחלט ,והדבר תלוי לפי העניין ולפי האדם. לאחר שהנחנו את היסודות העקרוניים ,עלינו לצלול אל הדיון המעשי :כיצד על האדם לנהוג כאשר הוא ניצב בפני עני בודד הזקוק לעזרה ,או מול אפשרות לפזר את מעותיו בין נזקקים רבים? רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן סא) ביאר :את העיקרון המנחה על פי הפסוק בקהלת, טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח .הוא חידש :טוב לאדם לפרנס נפש אחת בשלמות ,אם אין לו אלא כוח לפרנס נפש אחת ,וזאת עדיפה מאשר ייתן לחמישה ולא יספיקו להם מעותיו -שאז נמצא כל אחד מהם חסר .עם זאת ,הוא סייג :אם גם אחרים נותנים

לכל אחד ואחד ,אזי טוב שייתן גם הוא לכל אחד ואחד ,כי אז בסופו של דבר יגיעו כולם לידי סיפוקם ,ועל זה נאמר פזר נתן לאביונים .נמצאנו למדים כי ההכרעה תלויה במציאות החיצונית -אם אתה המקור היחיד לישועת העני ,חובתך היא להשלימו; אם ישנם מקורות אחרים ,פזר את נדיבותך. החיד"א בספרו נחל קדומים (פרשת ראה) ביאר :את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (ג ,טו) וכתב כי אין לראות בדבריו כלל גורף .הוא חידש :אם עומד לפנינו עני נצרך המבקש מאה זהובים ,בוודאי שזכותו ומצוותו גדולה יותר להשלים את חסרונו של אותו עני ,מאשר להניח אותו בצד ולחפש הרבה עניים כדי לקיים את המצווה בריבוי פעולות. הלב היהודי מחויב להקשיב לקולו של הנצרך שלפניו ,שכן מצוות די מחסורו תובעת מענה למצוקה הקיימת בפועל. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (חלק ב ,פרק יט ,הלכה ד) ביאר :כי גם בנתינה לרבים יש מעלה גדולה של הרחבת הלב ,אך אסור שזה יבוא על חשבון עני הזקוק להצלה מיידית .הוא הבהיר כי השילוב בין שתי הדרכים הוא המפתח -מצד אחד ירגיל את עצמו בנתינות קטנות ותכופות כדי לבנות קניין של נדיבות ,ומצד שני יהיה קשוב לזעקת היחיד הזקוק לסיוע משמעותי ,וידע מתי להטות את כל כובד משקלו כדי להעניק לאותו עני את כל צורכו. לאחר שראינו את המחלוקת בין הרמב"ם לבין הראשונים שסברו כי לעיתים יש עדיפות למעשה הגדול ,עלינו לבחון את המקור התלמודי המניח את התשתית להבנת מהותה של הצדקה כפעולה מצטרפת. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט ע"ב) מביאה דיון עמוק על מעלת הצדקה ,ורבא בשם ר' אלעזר מבאר :מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול ,אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול .רבי חנינא מוסיף ומשווה זאת לבגד :מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול ,אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. המהר"ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב הצדקה ,פרק א) עמד על יסוד זה וביאר :כי בניגוד למצוות אחרות ,שבהן כל מצווה עומדת בפני עצמה ואין שתי מצוות מצטרפות לאחת ,בצדקה אין הדבר כן .הוא חידש :כאשר האדם נותן היום פרוטה ולמחר פרוטה ,אצל הקדוש ברוך הוא אינו נחשב שנתן פרוטות בודדות ,אלא נחשב שעשה צדקה גדולה אחת של אלף זהובים ,שכן כל הצדקות מצטרפות לחשבון אחד גדול .המהר"ל מוסיף וקובע :ויש שהיו רוצים לומר ,כי יותר טוב שייתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת ,מפני שאומרים כי בכל אחת ואחת מצווה בפני עצמה ,ודברי חכמים אינם מוכיחים כך ,אדרבא שבא ללמוד דאפילו אם נותן מעט מעט מצטרף ביחד ,ומכל שכן אם ייתן הרבה בפעם אחת .לפי שיטת המהר"ל, הצירוף אינו סיבה להעדיף ריבוי פעולות על פני פעולה גדולה ,אלא להפך -הוא מלמד שגם נתינות קטנות נחשבות בסוף כמעשה אחד גדול ,ולכן הסכום הגדול הוא העיקר. רבי עקיבא איגר בגיליוני הש"ס על בבא בתרא (דף ט ע"ב) הוסיף וחידש :כי מהנמשל של בגד ושריון המצטרפים מנימות בודדות ,מוכח שלא כדעת הרמב"ם .הוא ביאר :אם כל

פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון אחד ,הרי שהתכלית היא יצירת הסכום השלם והגדול. מכאן משתמע כי סכום אחד גדול ומשמעותי נחשב למעשה חשוב ומרכזי יותר מאשר הרבה פרוטות מבוזרות ,שכן הסכום הגדול הוא היעד שאליו חותרת הצדקה בצירוף כל חלקיה. הבית יוסף בשולחן ערוך (יורה דעה ,סימן רנא) ביאר :את היסוד ההלכתי של די מחסורו, המלמד כי כאשר יש לפנינו עני הזקוק להשלמת צרכיו ,המצווה היא להגיע לסכום שישלים את חסרונו .ביאורו של הבית יוסף מדגיש כי לא תמיד הכמות המפוזרת היא הקובעת ,אלא המטרה המעשית של הצלת העני והשלמת דלותו. בבואנו ללמוד את המחלוקת בין הרמב"ם לבין הראשונים שחלקו עליו ,אנו מגלים כי אין זה ויכוח טכני על אופן חלוקת הממון ,אלא דיון יסודי על מהותה של מצוות הצדקה .האם הצדקה היא כלי לבניית נפש הנותן ,או שמא היא כלי להצלת העני? החיד"א בספרו נחל קדומים (פרשת ראה) ביאר :את דברי הרמב"ם ,אך סייג אותם באומרו כי אין זה כלל גורף לכל סיטואציה .הוא חידש :אם עומד לפנינו עני נצרך המבקש מאה זהובים, בוודאי שזכותו ומצוותו גדולה יותר להשלים את חסרונו של אותו עני ,מאשר להניח אותו בצד ולחפש הרבה עניים כדי לקיים את המצווה בריבוי פעולות .ביאורו מדגיש כי המצווה המעשית של די מחסורו היא ציווי עליון שאינו מאפשר לנו להתחמק מצרתו של העני שלפנינו תחת אמתלה של בניית הנפש. המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב הצדקה ,פרק א) העמיק בסוגיית צירוף הפרוטות והוסיף ביאור נפלא :כאשר האדם נותן היום פרוטה ולמחר פרוטה ,אצל הקדוש ברוך הוא אינו נחשב שנתן פרוטות בודדות ,אלא נחשב שעשה צדקה גדולה אחת של אלף זהובים ,שכן כל הצדקות מצטרפות לחשבון אחד גדול .המהר"ל חידש :ויש שהיו רוצים לומר ,כי יותר טוב שייתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת ,מפני שאומרים כי בכל אחת ואחת מצווה בפני עצמה ,ודברי חכמים אינם מוכיחים כך ,אדרבא שבא ללמוד דאפילו אם נותן מעט מעט מצטרף ביחד ,ומכל שכן אם ייתן הרבה בפעם אחד .דבריו מורים כי אין בצירוף הפרוטות כדי להפחית מערכה של נתינה אחת גדולה ושלמה ,אלא להיפך -הם מלמדים שהנתינה הגדולה היא היעד שאליו חותר הצירוף. היעב"ץ בספרו לחם שמים (אבות ג ,טו) ביאר :את חשיבות כפיית היצר בנתינה אחת גדולה. הוא חידש :אדרבה ,יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים ,אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאוד ,מנותן במאה פעמים שאינו כבד עליו כל כך ,ואפילו אם נותנן בבת אחת אין בה כבישת היצר כמו בנותן אותן לאחד ,כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים .ביאורו של היעב"ץ מעלה את המעלה של דלפום צערא אגרא - גודל השכר מותנה בגודל המאמץ הנפשי וההתגברות על היצר ,דבר שמתקיים ביתר שאת בנתינה גדולה בבת אחת. כשאנו בוחנים את חיי הקהילה והחברה ,אנו נתקלים לא פעם במציאות שבה הציבור מתגייס לאסוף סכומים עצומים עבור עני אחד .תופעה זו עוררה דיון מרתק אצל גדולי האחרונים ,שתמהו כיצד היא מתיישבת עם היסוד שריבוי נתינות עדיף.

הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג ,בספרו שו"ת משנה שכיר (או"ח ,סימן כו) ,וכן הגאון רבי יוסף רוזין ,הידוע כצפנת פענח (סימן קעג) ,תמהו על אותם מקומות שנוהגים לאסוף הרבה כסף לעני אחד ,והרי מבואר בדברי הרמב"ם שיש מצווה גדולה בפיזור הנתינה לעניים רבים כדי להשיג את קניין המידה! תמיהתם נוגעת לשורש הדברים :האם המטרה היא להעשיר את העני או לעצב את הנותן? אם הנותן זקוק לריבוי פעולות ,מדוע אנו מעודדים התכנסות סביב נזקק אחד? הגאון רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן סא) ביאר :את נקודת האיזון במקרה כזה .הוא חידש :אם אין לו אלא לפרנס נפש אחת ,טוב לו לפרנס אחד בשלימות ולא לחלק למספר רב של עניים שכל אחד מהם ייוותר חסר .ביאורו מלמד כי השלמת חסרונו של היחיד -די מחסורו -עומדת בראש סדרי העדיפויות כאשר הסכום שבידינו אינו מספיק כדי להועיל לרבים באופן משמעותי .במקום שבו נתינה מפוזרת תגרום לכך שאף אחד לא יגיע לסיפוקו, מצווה לתת תרומה אחת גדולה שתעשה את המעשה המושלם. מרן הבית יוסף בשולחן ערוך (יורה דעה ,סימן רנא ,סעיף ח) ביאר :את חובת הציבור והיחיד כלפי העני .הוא פסק :אם אין ביד הנותן לספק את כל מחסורו של העני ,עליו לתת מה שידו משגת .ביאורו של הבית יוסף מבהיר כי המצווה היא די מחסורו -להביא את העני למצב שבו חסרונו הושלם .כאשר הקופה הציבורית מתגייסת יחד כדי להשלים חסרון של עני אחד, הרי היא מקיימת את המצווה בשלימותה ,שכן המטרה היא להביא את העני אל היעד ,ולא רק להרגיל את הנותנים בנדיבות. ערוך השולחן (יורה דעה ,סימן רנא ,סעיף ד) ביאר :כי הנהגת קופת הצדקה בקהילה צריכה להיות מושתתת על שיקול דעת אנושי ומוסרי .הוא חידש :כאשר הקהילה מאוחדת סביב צורך של עני מסוים ,הרי שהיא מתנהגת כגוף אחד ,ובכך היא מממשת את המצווה באופן נעלה ,שכן הנתינה המרוכזת היא זו שמצילה את העני ממצוקתו .דבריו מלמדים כי במקומות שבהם הקהילה פועלת כיחידה אחת ,השאלה של הרמב"ם על ריבוי פעולות מאבדת מעוקצה ,כיוון שהקהילה כולה מתעלה במידת הנדיבות סביב מטרה נעלה של הצלת חיים. לאחר שהעמקנו במחלוקת ובמורכבות שבין העדפת הריבוי לבין הצורך בהשלמה ,אנו ניצבים בפני השאלה המעשית :כיצד ניתן למזג בין שתי הגישות הללו בחיינו האישיים ,כך שלא נחמיץ את קניין המידה ולא נפקיר את הנזקק? הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א' ,מאמר על חסד) ביאר :כי שורש המילה נתן הוא דו-כיווני ,והאהבה היא תוצאה של הנתינה .הוא חידש :אדם יכול לבנות את אישיותו הנדיבה דרך נתינות קטנות ותכופות -מעשר מהכנסותיו הקטנות ,תרומות יומיומיות לקופות צדקה, ועזרה לכל פושט יד .אלו בונים את קניין הלב הנדרש בשיטת הרמב"ם .במקביל ,עליו להקצות חלק מהונו למקרים המצריכים השלמה גדולה ,ובכך הוא מקיים גם את החובה לדי מחסורו .השילוב הזה אינו סותר ,אלא בונה אישיות שלמה ומאוזנת. הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (חלק ב ,פרק יט ,הלכה ד) ביאר :כי אדם

צריך להבחין בין צרכי השעה לבין סדר היום הקבוע שלו .הוא חידש :הריבוי נועד לבנות את הנפש ,אך כאשר מגיעה שעת חירום -הצלת נפש ,שיקום משפחה או צורך דחוף של עני -המצווה היא להטות את כל כובד המשקל לאותו צורך .הנתינה הגדולה באותה שעה אינה גורעת מהרגלו להרבות במצוות קטנות ,אלא היא השיא שאליו הוביל אותו ההרגל. רבי עובדיה ספורנו בפירושו על התורה (דברים טו ,ח) כתב :כי הביטוי פתוח תפתח ,הכפול בלשונו ,מלמד על חיזוק הנדיבות שאינו נפסק .הוא מבאר כי הפתיחות היא מצב נפשי קבוע, וכאשר אדם נמצא במצב של פתיחות -הוא יודע מתי לתת מעט כדי לזכות את הרבים ,ומתי לתת הרבה כדי למלא את חסרון הזולת .הספורנו מבאר כי העין הטובה היא המצפן שמורה לאדם כיצד לנתב את צדקותיו בכל עת ועת. האור החיים הקדוש (דברים טו ,ח) ביאר :כי כפל הלשון פתוח תפתח בא ללמדנו שגם לאחר שנתן אדם והשלים את חסרון העני ,עליו להישאר במצב של פתיחות להמשך הנתינה .הוא מחדש :הנתינה אינה מסתיימת בתוצאה החומרית ,אלא היא תהליך מתמשך של בניין הלב. על פי זה ,אדם שמקפיד להפריש בכל יום או בכל שבוע סכומים קטנים ,מבטיח לעצמו שגם כשיבוא צורך גדול והוא ייתן תרומה משמעותית ,לבו לא יקפא ולא יתאמץ ,אלא ימשיך לפעול מתוך הרגל של קודש. כשאנו מבקשים ליישם את סוגיית הריבוי מול השלמות ,אנו נדרשים להגדיר סדר קדימויות ברור .התורה מעמידה אותנו בפני מעגלי קרבה -החל מעניי ביתך ,עבור לעניי עירך ,וכלה בעניי עולם -ועלינו להכריע כיצד המעגלים הללו משפיעים על האופן שבו אנו בוחרים בין תרומה גדולה לבין פיזור צדקה. מרן הבית יוסף בשולחן ערוך (יורה דעה ,סימן רנא ,סעיף ג) ביאר :את סדר הקדימויות המפורסם, וקבע כי עניי ביתך קודמים לעניי עירך ,ועניי עירך קודמים לעניי עולם .ביאורו מדגיש כי הקדימות היא לא רק הלכתית ,אלא גם נפשית -הקרבה מאפשרת לנותן לדעת באמת מהו די מחסורו של העני ,ובכך הוא יכול להשלים את חסרונו בצורה מדויקת ושלמה יותר .כאשר מדובר בקרוב או בבן עיר ,הנטייה צריכה להיות תמיד להשלמת החסרון באופן מלא ,שכן הקרבה מחייבת אותנו לאחריות אישית ומוחלטת. הגאון רבי יצחק יוסף בחיבורו ילקוט יוסף (הלכות צדקה) ביאר :כי במקום שבו הקדימויות מתנגשות ,הרי שהאחריות להשלמת חסרונו של קרוב או בן עיר גוברת על הרצון לפזר את המעות בין רבים ורחוקים .הוא חידש :דווקא מפני שריבוי נתינות מרוחקות עלול להפוך למעשה טכני וחיצוני ,הקרבה מחייבת אותנו להעדיף את המעשה המושלם -תרומה גדולה שתעמיד את הנזקק על רגליו .בכך אנו לומדים שסדר הקדימויות הוא המצפן המכריע את הכף בין העדפת הריבוי לבין העדפת השלמות. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן ,הכהן הגדול מאחיו ,בספרו אהבת חסד (חלק ב' ,פרק יט) ביאר: כי גם בתוך המעגלים הקרובים יש להבחין בין צורך של רעב ללחם לבין צורך של שיקום עסק .הוא חידש :כאשר הצרכים דחופים ,אין מקום לשקול את מעלת ריבוי הפעולות; במקום

זה ,הצדקה צריכה להיות ממוקדת ומשמעותית .הוא מדגיש כי ככל שהעני קרוב יותר ,כך גוברת החובה לראות בו אישיות שחסרונה דורש השלמה ולא רק התייחסות שטחית. בסיכומו של עניין ,המעגלים הקהילתיים והמשפחתיים משמשים כמבחן לנותן .ככל שהקרבה גדולה יותר ,כך התביעה להשלמה גדולה יותר ,ופוחתת ההסתמכות על העיקרון של ריבוי נתינות ככלי לבניית הנפש לבדו .הקרבה מכריחה אותנו להתמודד עם המציאות כפי שהיא ,ללא אמתלות של התמדה מרוחקת ,ולבצע את החסד שבאמת משנה את חיו של הזולת. בבואנו להבין את מורכבות הנתינה ,עלינו להישיר מבט אל המפגש האנושי שבין הנותן לבין המקבל .הדינמיקה הזו אינה מתרחשת בחלל ריק ,אלא היא מעצבת את דמותה של הצדקה .האם המקבל הוא רק יעד פסיבי לסכום כסף ,או שהוא שותף פעיל בתהליך שבו נקנית המידה בנפש הנותן? הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה על הלכות צדקה ביאר :כי הנתינה לכל הפושט יד ,גם אם אינו מהוגן כליל ,היא יסוד חשוב כדי שלא נלמד את עצמנו מידות של קמצנות .הוא חידש :דווקא מפני שהמקבל עשוי להיות אדם שאינו במדרגתנו הרוחנית, המפגש עמו מאלץ את הנותן להתעלות מעל שיקולים של כדאיות או ביקורת .כאן אנו רואים את המעלה של ריבוי הנתינות -היכולת להתגבר שוב ושוב על נטיית הלב השופטת ,ולפתח עין טובה שרואה רק את הצורך של הזולת. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' ,סימן ס"א) ביאר :כי מצוות צדקה היא כלי לבניית אהבת ישראל .הוא מחדש :כאשר הנותן משקיע מחשבה ברווחתו של העני ,הוא יוצא מעולמו הצר אל עולמו של הזולת .בתהליך זה ,המקבל הופך לשליח שמזכה את הנותן. לפיכך ,כאשר העני זקוק לסכום גדול ומשמעותי ,המפגש עמו הופך לאינטימי ועמוק יותר. כאן ,השלמות של די מחסורו היא לא רק פעולה טכנית ,אלא ביטוי של הזדהות גמורה עם כאבו של הזולת ,פעולה שיוצרת קשר בלתי ניתן לניתוק בין הנותן למקבל. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בסדרת שיעוריו על המצוות ביאר :כי הדינמיקה של הצדקה דורשת מהעני תפקיד אקטיבי .הוא אינו רק המקבל הפסיבי ,אלא הוא מהווה את הלב המניע את המצווה .בכך שהוא מסכים לקבל במאור פנים ,הוא מאפשר לנותן לבטא את צלם האלוהים שבו .לפיכך ,המקבל נושא באחריות להעניק לנותן תחושה של סיפוק רוחני, ואילו הנותן מצידו נדרש להעניק למקבל את התחושה שהוא שווה וראוי ,בין אם בנתינה קטנה ובין אם בסיוע גדול ומקיף. הרב דסלר במכתב מאליהו (חלק א') ביאר :את עומק השיתוף שבין הנותן למקבל .הוא מלמד כי השורש של המילה נתן הוא דו-כיווני -הנתינה יוצרת אהבה .ככל שהאדם נותן יותר ,כך הוא אוהב יותר את האדם שממנו הוא נתן ,שכן לב האדם נמשך אחר מעשיו. לפיכך ,הנותן והמקבל בונים יחד מערכת של אהבה שאין לה תחליף ,שכן הם קשורים זה בזה בקשר שנוצר על ידי מעשה החסד .קשר זה אינו תלוי בכמות הכסף ,אלא בכנות שבה מתרחש המפגש ,בין אם הוא רב-פעמי ובין אם הוא נקודתי ומשמעותי.

המצפן המוסרי של הנותן הוא היכולת לזהות את קולו של הבורא במציאות המשתנה של חיינו .התביעה לעצב לב שאינו יודע רוע בעת הנתינה מחייבת אותנו להבין כי המצפן הזה אינו מורה רק על הדין היבש של הלכות צדקה ,אלא על הדרך שבה האדם רואה את עצמו כשותף פעיל במעשה בראשית ,כמי שמביא חמלה לעולם. הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (חלק ב ,פרק יט ,הלכה ד) ביאר :כי אזהרת התורה לא ירע לבבך היא הקו המנחה את המצפן המוסרי של הנותן .היצר המנסה לצמצם את היד הוא היצר המנסה להגדיר את האדם כישות נפרדת מהכלל .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבנה שכל פעולה של נתינה ,בין אם היא פרוטה בודדת ובין אם היא סכום המשלים חסרון ,היא שיבה אל האחדות של עם ישראל .כשאדם מבין שרכושו הוא פיקדון ,הוא אינו פועל מתוך הפסד ,אלא מתוך אחריות לנהל את הפיקדון בצורה המיטבית לפי רצון המפקיד, יתברך שמו. ביאורו של הכתב סופר (פרשת ראה) מוסיף למצפן זה ממד של עומק נפשי :הנותן נדרש להבחין בין הכאב האנושי הטבעי לבין הרוע הלבבי שהתורה אוסרת .המצפן המוסרי אינו דורש מאיתנו להפוך למלאכים שאינם חשים חסרון כיס ,אלא הוא דורש מאיתנו להכניע את החסרון הזה תחת שלטון השכל והאמונה .כאשר הנותן מתגבר על הרצון לשמור לעצמו, הוא בונה בקרבו אישיות שערכי הנצח של התורה מובילים אותה ,ולא תנודות השוק או חשבונות העובר ושב. תובנה חברתית עמוקה הנובעת מכאן היא שהמצפן המוסרי של הנותן מעצב את פני החברה כולה .כשאדם נותן מתוך שמחה וסבר פנים יפות ,הוא משדר לחברה שערך האדם גובר על ערך הממון .ביאורו של הגאון רבי יוסף חיים מבגדד בספרו בן איש חי (שנה ראשונה, פרשת ראה) מדגיש כי הדבר משפיע גם על העני :כשהעני רואה שנותנים לו בכבוד ובמאור פנים ,הוא לומד להעריך את עצמו כראוי לאהבה ולדאגה ,ובכך המצפן המוסרי של הנותן מפעיל תהליך של שיקום נפשי אצל המקבל. לסיכום הממד המוסרי ,עלינו לזכור כי המצפן מכוון תמיד אל עבר המטרה :כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' .הברכה אינה הפרס ,אלא היא התוצאה הטבעית של אדם שחי בתיאום עם רצון הבורא .אדם שחי לפי מצפן זה מבין שכל רגע שבו הוא מטיב לזולתו הוא רגע שבו הוא מממש את תכלית בריאתו ,והוא זוכה לבנות לב שלם ,ישר ונדיב ,שאינו חושש מן המחסור אלא בוטח במי שציווה על הנתינה. בבואנו לתרגם את המורכבות ההלכתית והנפשית הזו לחיי היום-יום ,אנו מגלים כי הנתינה היא מלאכת מחשבת של איזון .התובנה המעשית הראשונה היא בניית הרגל :קבע לעצמך נתינה קבועה ,יומיומית או שבועית ,גם אם מדובר בסכומים קטנים .פעולות אלו בונות בנפשך את היכולת לוותר ולהעניק ,והן הופכות את הנדיבות לטבע שני ,כפי שביאר הרמב"ם. שנית ,השכל הישר חייב להוביל את היד בשעת חירום :אל תאחז בשיטת הריבוי כאשר לפניך עני או משפחה הזקוקים להצלה ממשית ,שם הדין הוא די מחסורו ,והחובה היא להעניק

את הסכום השלם שיהיה בו כדי להרים את הנזקק ממצוקתו .השילוב בין השניים הוא סוד העוצמה של הנותן היהודי -שגרת חסד קבועה לצד נדיבות גדולה וממוקדת בשעת הצורך.

עיקר העניין: השאלה האם עדיף ריבוי נתינות או תרומה אחת גדולה אינה נענית בדרך אחת, אלא בשתי דרכים המשלימות זו את זו .הריבוי ,המקבל ביטוי במושג של צירוף פרוטות לחשבון גדול ,הוא הכלי המרכזי שבו מעצב האדם את אישיותו כנדיב ופתוח ,ובונה את השריון הרוחני שלו .מנגד ,התרומה הגדולה ,הנלמדת מהציווי של השלמת מחסורו של הזולת ,היא המענה המוסרי למצוקה אנושית דחופה .פרשת ראה מלמדת אותנו כי התורה אינה מוותרת על אף אחד מהם :פתוח תפתח את ידך דורש התמדה ,ודי מחסורו אשר יחסר לו מחייב שלמות .ההכרעה אינה בתיאוריה, אלא בלב הנותן הקשוב לצורכי הזולת ולבניין נשמתו שלו .כאשר האדם משכיל לחבר בין השניים ,הוא אינו רק עוזר לעני ,אלא הוא הופך את עצמו לכלי קיבול לברכת ה' ,בבחינת כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך. הצדקה המשלבת התמדה יומיומית יחד עם מוכנות למעשה גדול היא הדרך שבה האדם מחבר שמים וארץ .הלב שמתרגל לפתוח את ידיו בכל עת הוא לב שזוכה לחוש את הברכה בכל רגע.