כשנותנים ולא נותנים: איך רשע שלא תרם אגורה לצדקה ולא רוצה שאחרים יתנו יכול להיקרא מנותני הצדקה?

כשנותנים ולא נותנים: איך רשע שלא תרם אגורה לצדקה ולא רוצה שאחרים יתנו יכול להיקרא מנותני הצדקה? דמיינו את יריעת הבד הרחבה של הקהילה בשעת מצוקה .השולחן ערוך ,הקופה פתוחה, וכל אדם ניגש להניח את חלקו .אך לפתע ,מן הצד ,עומד דמות האדם שאינו פותח את ידו, ויתרה מזו -הוא מניח יד חוסמת על כתפי חבריו ,כדי שגם הם לא יפתחו את שלהם .איך ייתכן כי חז"ל ,בחוכמתם הנשגבה…

כשנותנים ולא נותנים: איך רשע שלא תרם אגורה לצדקה ולא רוצה שאחרים יתנו יכול להיקרא מנותני הצדקה? דמיינו את יריעת הבד הרחבה של הקהילה בשעת מצוקה .השולחן ערוך ,הקופה פתוחה, וכל אדם ניגש להניח את חלקו .אך לפתע ,מן הצד ,עומד דמות האדם שאינו פותח את ידו, ויתרה מזו -הוא מניח יד חוסמת על כתפי חבריו ,כדי שגם הם לא יפתחו את שלהם .איך ייתכן כי חז"ל ,בחוכמתם הנשגבה במשנה באבות ,בחרו להכניס את הדמות הזו ,את הלא- נותן והמונע ,תחת הכותרת של "נותני צדקה"? האם יש כאן טעות סופר ,או שמא מסתתרת כאן מראה מטלטלת המבקשת מאיתנו להבין כי המושג נתינה אינו מסתכם במטבע שיוצא

מהכיס ,אלא במערך שלם של מידות לב? השאלה הזו מותחת את הלב כמו מיתר ,שכן היא קוראת עלינו תיגר לבחון את המרחב שבין הפעולה החיצונית לבין הכוונה הפנימית ,ומזמינה אותנו לצלול אל עומק ההגדרות של מידת החסד בבית היהודי. התורה ,בבואה להתוות את דרך החסד ,אינה מסתפקת בציווי הטכני של הפרשת ממון, אלא יורדת אל שורשי הנפש שמהם צומחת הנתינה .בספר דברים (טו ,י) נאמר :נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו ,כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. הפסוק פותח בציווי הכפול נתון תתן ,ביטוי שחז"ל והפרשנים עומדים עליו כדי להבחין בין נתינה שיוצרת שרשרת של חסד ,לבין נתינה שעלולה להיות סגורה ומסוגרת. הכלי יקר (דברים טו ,י) ביאר :נתון תתן -לשון כפולה לרמז על נתינה שאינה סותמת שער לעתיד ,אלא פותחת פתח לנתינות נוספות .הוא מדגיש כי הנתינה האמיתית היא זו המרחיבה את כלי הקיבול של העני ושל הציבור כולו ,ובכך היא מתנגדת בתכלית לכל תפיסה המבקשת לחסום את שפע החסד או להגבילו. הספורנו (דברים טו ,י) ביאר :בתתך לו -שלא תהיה נתינתך מתוך עצבות או מתוך רצון למנוע מאחרים להוסיף .התורה מבקשת לעצב מידה שאינה רק פעולה של כסף ,אלא עמדה נפשית של פתיחות .כאשר האדם מונע מאחרים לתת ,הוא אינו רק עובר על איסור ,הוא מחריב את התשתית המוסרית שעליה נשענת הקהילה כולה ,ובכך הוא פועל הפוך מהותית מהציווי של נתון תתן. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א ,בספרו פני דוד (פרשת ראה) ,מאיר את המושג הזה דרך אזהרת התורה מפני רעה לבבך :הלב שמרע בנתינתו -דהיינו שנותן באופן שמצר את רגלי אחרים או פוגע בכבוד העני -הוא לב שאינו מקיים את מצוות הנתינה כתיקונה. התורה תובעת נתינה שכולה אור ,שאינה יוצרת תחרות או חסימה ,אלא מחזקת את כוחו של החסד בעולם. האור החיים הקדוש (דברים טו ,י) ביאר :כי הברכה המובטחת בגלל הדבר הזה תלויה בדרך שבה הנתינה משפיעה על סביבתנו .הוא מלמד כי הנתינה היא דינמיקה חברתית; כאשר היא נעשית בלב רחב ,היא מושכת ברכה על כל מעשי האדם ,וכאשר היא נעשית בדרך של חסימה ,הרי היא פוגעת בצינורות השפע של הקהילה כולה. לאחר שהנחנו את יסודות המקרא ,אנו ניגשים אל דברי חז"ל ,המשרטטים את המפה המורכבת של המידות סביב שולחן הצדקה .המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה י"ג) אינה באה רק למנות טיפוסים ,אלא להעמיד בפנינו מראה חדה המבחינה בין הנתינה הבונה לבין זו ששורשיה נטועים במידה רעה .המשנה אומרת :ארבע מדות בנותני צדקה :הרוצה שייתן ולא יתנו אחרים -עינו רעה בשל אחרים .יתנו אחרים והוא לא ייתן -עינו רעה בשלו .ייתן ויתנו אחרים -חסיד .לא ייתן ולא יתנו אחרים -רשע. בתלמוד בבלי במסכת בבא בתרא (דף ח' ע"ב) מובא :כופין על הצדקה ומשכנין על הצדקה. הגמרא מלמדת אותנו כי החברה היהודית אינה יכולה להרשות לעצמה עמידה מנגד של אדם

המסרב לתת .הכפייה על הצדקה היא מכשיר משפטי וחינוכי שנועד להפוך את המציאות שבה אדם אינו נותן ,לכזו שבה הוא משתלב בפועל הנתינה .המפרשים עומדים על כך שחז"ל הכניסו את הלא-נותן למשנה כדי להבהיר שגם אם אדם נכפה לתת ומוגדר משפטית כמי שנתן ,הרי שמבחינת המידה הפנימית הוא נותר מוגדר כרשע ,שכן הנתינה החיצונית שנכפתה עליו לא שינתה את הרגש הפנימי שבו הוא אינו רוצה בטובת הכלל. התוספתא במסכת פאה (פרק ד') עומדת על כך שהצדקה היא מערכת ציבורית המבוססת על השפעה הדדית .אדם שמונע מאחרים לתת פוגע בכל מערך החסד ,ולכן חז"ל הגדירו אותו כמי שעינו רעה בשל אחרים .הם מלמדים אותנו כי המידה הזו של צרות עין היא חריפה יותר מאי-נתינה פשוטה ,שכן היא אקטיבית והרסנית .זוהי פגיעה המפוררת את הסולידריות הקהילתית ,שכן הצדקה אינה רק פעולה אישית אלא הצהרה קהילתית על ערך החיים והחסד. במדרש תנחומא (פרשת תרומה) מובא :אמר הקדוש ברוך הוא ,אם ראית אדם שאינו נותן, אל תסיח דעתך ממנו ,אלא תן לו את ההזדמנות להשתנות .חז"ל מדגישים שוב ושוב כי מטרת המערכת היא לעצב את המידה .המשנה משתמשת בלשון הכוללת בנותני צדקה כדי לומר לנו שגם ה"רשע" נמצא בתוך המעגל ,וכל עוד הוא שם ,יש תקווה שמידת הנתינה תשתנה ותתקן את דרכיו .זהו לימוד עצום :המערכת אינה מקיאה את הלא-נותן מתוכה מיד ,אלא מגדירה אותו ,ובכך היא מאפשרת לו לראות את עצמו כחלק ממערך שבו הוא יכול להשתנות. הגמרא במסכת כתובות (דף ס"ח ע"א) מוסיפה :כל המונע צדקה מהעניים ,סוף שייזקק לבריות. חז"ל מחדדים כי היחס לצדקה הוא המדד ליחס של שמיים לאדם .הדינמיקה הזו ,שבה אדם מונע מאחרים ,אינה נשארת במישור החברתי בלבד ,אלא היא קובעת את גורלו הרוחני של האדם ,והיא חלק בלתי נפרד ממיפוי המידות שחז"ל הציבו בפנינו .כאשר חז"ל מגדירים את הלא-נותן כרשע ,הם אינם מבקשים לתייג אותו לצמיתות ,אלא להזהיר מפני התוצאות הרוחניות ההרסניות של מידה זו ,המנתקת את האדם מהשפע האלוהי הממשיך דרך החסד. לאחר שסללנו את הדרך בתלמוד ,אנו ניגשים אל ענקי הראשונים ,אשר בפירושם למסכת אבות ירדו לעומק דעתם של חז"ל והסבירו מדוע נכנסו טיפוסים אלו תחת הכותרת של נותני צדקה .הראשונים מלמדים אותנו כי המבנה שקבעו חז"ל אינו כותרת טכנית ,אלא כלי חינוכי המבקש לגעת בשורש הלב של האדם ,המעמיד את הנתינה במרכז הבחינה העצמית של כל איש ואיש בקהילה. רבנו עובדיה מברטנורא (על המשנה אבות ה ,י"ג) ביאר :ארבע מדות בנותני צדקה -לאו דוקא בנותנים ,דהא איכא בהו דלא יהיב כלל ,אלא ארבע מדות בנתינת הצדקה .הוא מבאר כי הלשון נותני צדקה אינה תיאור מעמד הלכתי אלא כותרת למערכת המידות .הוא מחדש: כי המשנה באה להציב סולם ערכים ,שבו גם מי שאינו נותן נמצא על הלוח ,כדי להראות לנו לאן מוליכה הדרך שבה הוא בוחר .המטרה היא להודיע איזו מידה יקרה ואיזו מאוסה, ובכך להציב מראה בפני כל אדם הבוחן את מניעיו.

המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים (על אבות ה ,י"ג) ביאר :כי תיבת נותני צדקה באה מצד ענין המידה ,לא מצד המעשה .הוא מבאר בהרחבה כי המשנה עוסקת בתיקון התכונה ולא במיפוי פקדות צדקה ,שכן כל הטיפוסים סביב שולחן הצדקה נמדדים לפי היחס שלהם למושג הנתינה .הוא מחדש :כי מי שחונק את המידה נקרא בפשטות רשע ,אף שהוא נמנה בכלל המסגרת .זו איננה סתירה לשונית ,אלא הצבת טיפוסים סביב נקודת הכובד של הנתינה כדי ללמד אותנו מהו התיקון הנדרש מכל אדם. התוספות יום טוב (על אבות ה ,י"ג) ביאר :שהלשון כוללת את כל סוגי האנשים ,ותכליתה להודיע איזה מידה יקרה ואיזה מאוסה .הוא עומד על כך שצורת הסידור של המשנה -הרוצה שייתן וכו' מול ייתן ויתנו אחרים -מלמדת שמטרת המשנה היא להעמיד סולם ערכים .הוא מבאר :כי המשנה מחנכת אותנו לראות בכל צד של המטבע ,ולבחון את ההשלכות המוסריות של כל צעד .המטרה אינה רק לדעת מי נתן ,אלא להבין איזו מציאות אנו בונים סביבנו. רבנו יונה בפירושו על אבות (ה ,י"ג) כתב :כי כל מידה ומידה במשנה באה ללמד את האדם את עומק השפל או המעלה שהוא יכול להגיע אליהם בנתינה .הוא מבאר :כי גם הרשע הכלול במסגרת נותני צדקה הוא חלק מההתבוננות הנדרשת מכל אחד ,כדי להבין שהימנעות מנתינה אינה רק העדר מעשה ,אלא היא מידה שלילית אקטיבית המרחיקה את האדם מדרך החסד. הטור בחושן משפט (סימן רמ"ח) ביאר :כי הדין של כפייה על הצדקה יוצר מציאות שבה המערכת החברתית דורשת מהאדם להיות חלק מהנתינה .הוא מבאר כי ההלכה רואה במי שמסרב נתינה כרשע ,וזהו היסוד המשותף למשנה ולפסיקה :הציבור אינו מוותר על האדם, אלא דורש ממנו את המידה הראויה ,גם אם הדרך לכך עוברת דרך כפייה. לאחר שהנחנו את יסודות הראשונים כחומה בצורה ,אנו פונים אל האחרונים ,רבותינו עמודי ההוראה ,אשר נדרשו לדייק את המציאות שבה אדם מוגדר כנותן אף שמידותיו רחוקות מדרך החסד .האחרונים מלמדים אותנו כיצד לשלב בין ההגדרה ההלכתית היבשה לבין הביקורת המוסרית הנוקבת ,וכיצד המציאות הקהילתית מפעילה מנופים של חסד גם על אלו שטרם זכו לפתוח את ליבם. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א ,בספרו פני דוד (פרשת ראה) ביאר :את ערמת המאתים חסר דינר .הוא כתב :יש אשר ייתן זוז לעני שיש לו מאתים חסר דינר ,כדי שיתמעט מזכותו ויפסידו לו כל הנותנים ,וזהו רשע ,ונקרא נותן מפני שפעולתו נתינה היא ,אך רעתה מרובה. הוא מבאר כי כאן מתגלה צד אפל של נתינה -נתינה טכנית שמטרתה לחסום אחרים ולהגביל את השפע המגיע לעני .חז"ל כללו אותו בתוך נותני צדקה כדי ללמדנו שחזות של נתינה יכולה להיות הרסנית ,וכי הפועל אינו מנקה את האדם מן הרשעות שבמידה. עוד כתב החיד"א בספרו זרוע ימין (על אבות ה ,י"ג) :במקומות שעושין כתבי חתימות ...הכל הולכין אחר החותם הראשון .אם חותם מעט ,אין אחרים מוסיפין .הרי זה נקרא נותן ,ומכל מקום גורם שלא יתנו אחרים .הוא מחדש :כי המעמד החברתי של נותן עלול לקבוע נורמה חונקת ,והמשנה מזהירה מפני נתינה שקובעת רף נמוך המונע מן הציבור לתת כהוגן .הפסק

כאן הוא ברור :הנתינה עצמה נבחנת בהשפעתה על הכלל ,ומי שמשתמש במעמדו כדי לצמצם את החסד הקהילתי ,הרי הוא רשע המוגדר בתוך המסגרת אך ורק כדי שנדע להישמר מדרכו. בעל ספר עבודת ישראל (על אבות ה ,י"ג) ביאר :ממשכנין על הצדקה -תחילת עמידתו הייתה שלא ליתן ולא שיתנו אחרים ,ולבסוף נתן מחמת כפייה ,ועל כן נקרא בלשון המשנה בכלל נותני צדקה .הוא מבאר כי זהו נתון משפטי :המעשה הסופי של הנתינה מכוח כפייה ציבורית קובע סטטוס של נותן ,אך המשנה משמרת את ביקורתה על המידה המקולקלת של תחילת דרכו .הפוסקים מדגישים כי הכפייה אינה מתקנת את המידה ,אלא רק מאלצת את המעשה, והמרחק שבין הכפייה לבין הרצון הפנימי הוא שקובע את הגדרת הרשע במשנה. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק ז ,הלכות י-י"א) פסק :כופין על הצדקה ומעמידין גבאים... ונוטלין מערך הראוי לו .ההלכה יוצרת מנגנון שבו גם קמצן נעשה לפועל נתינה ,ובכך היא מתיישבת עם לשון המשנה :הוא בכלל נותני צדקה מבחינת הפועל המעשי ,אך נשפט כרשע מצד המידה והלב .האחרונים מבארים כי זהו הדיוק הנדרש :ההלכה דורשת ממנו את המטבע כדי להציל את העני ,אך החינוך המוסרי של חז"ל מסמן את הלב שאינו נותן כרשע ,כדי שהציבור לא יטעה לחשוב שזהו אידיאל החסד. מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ח ,סעיף א') פסק :כל אדם חייב ליתן צדקה ...ואם לא יתנו כופין אותו .לשון ההלכה מקבילה ללשון המשנה :החברה הופכת את הסירוב למעשה נתינה ,אך המשנה מגדירה את מידת הסירוב כרשעה .האחרונים מבארים כי כפל הלשון מלמד אותנו להבחין בין הסטטוס המשפטי לבין האיכות המוסרית של האדם ,וזוהי הדרך שבה אנו למדים להעריך נכונה את מהותה של הנתינה. בסערת החיים של דורנו ,אנו נדרשים אל דמויות ההוד של גדולי הדורות ,אשר השכילו לתרגם את לשון המשנה הסתומה למציאות של הנהגה .הם מלמדים אותנו כי המאבק על דרך הנתינה אינו רק מאבק על הכיס ,אלא מאבק על צורת האדם ,וכי האחריות שלנו היא לזהות את המידות השונות לא כדי לשפוט ,אלא כדי להתרחק מהרשעות ולקרב את החסד. הבעל שם טוב (בספרו כתרי שם טוב ,ליקוטים על התורה) היה נוהג לומר :כי המשנה המונה את ארבע המידות היא כלי עבודה לכל אדם .הוא חידש :כי גם במידות שנראות בשפל המדרגה, כמו הלא-נותן ,עלינו לראות מראה עבורנו -ללמוד מהן המידות שמהן יש להתרחק ומהן הדרכים שבהן יש לתקן את הנפש .הוא ביאר :כי ה"רשע" במשנה הוא חלק ממפת הנפש הכללית ,וההתבוננות בו מחייבת אותנו לבדוק אם גם בתוכנו לא מסתתרת לעיתים ,ולו לרגע ,עין שאינה חפצה בטובת הכלל. בדגל מחנה אפרים (פרשת יתרו) ביאר :את הפסוק ואתה תחזה מכל העם ,כי חובת האדם היא לתור אחר דגמי הנתינה השונים בקהילה ,כדי להבין מה לאמץ ומה לדחות .הוא חידש: כי המשנה היא יישום מעשי לציווי זה -עלינו לראות כל דגם סביב הצדקה ,לבחון את המניעים שלו ,ולברור את המידה הנכונה שתהיה מגדלור לחיינו .הוא הדגיש :כי הגדרת

ה"רשע" במשנה אינה נועדה להרחקה ,אלא כדי שנדע להגדיר את הגבול שבין נתינה שמחיה לבין הימנעות שמחריבה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן ע"ג) ביאר :כי מושג הנתינה הוא כלי קיבול לאהבת ישראל .לענ"ד נראה לבאר ,כי כאשר אדם חוסם אחרים מלתת ,הוא אינו רק עובר על המידה ,אלא הוא פוגע בברית הקדושה שבין איש לרעהו .הוא חידש :כי ה"רשע" שבמשנה אינו רק מי שאינו נותן ,אלא מי שמחבל בכלי החסד של הקהילה .הוא הורה כי עלינו להיות ערניים לנתינות הללו ,ולחזק את המעגל החיובי של ה"חסיד" שנותן וגורם לאחרים לתת, ובכך להפוך את הקהילה למקום של ריבוי חסד. החפץ הגדול ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו אהבת חסד (חלק ב' ,פרק י"ג) ביאר :כי אדם שאינו נותן אינו יכול להישאר מחוץ למסגרת הדיון ,שכן עצם היותו חלק מהקהילה מחייב אותו .הוא חידש :כי הכוח המניע של ה"משכנין על הצדקה" הוא הכלי שבו הציבור מחנך את הפרט להבין שאין לו זכות לעמוד מנגד .הוא הדגיש :כי האחריות של כל יחיד היא לא רק להוציא מטבע ,אלא להקרין סביבו את הרצון להשפיע ,כדי שלא ייקלע לעולם להגדרה של מי שעינו רעה. במפגש שבין הלכות הצדקה לחיי היומיום ,אנו מגלים כי הגדרות חז"ל אינן תיאורטיות, אלא מצפן לניהול מערכות יחסים וחסד בקהילה .הנפקא מינות העולות מן הסוגיה נוגעות באופן שבו אנו מנהלים את רגישותנו ,את שקיפותנו ואת אחריותנו כלפי העשייה המשותפת. נפקא מינה ראשונה היא האחריות להשפעה על הזולת :כשאדם נדרש לתרום לצדקה, עליו לבחון לא רק את גובה הסכום ,אלא את המסר שהוא משדר .אם אדם תורם סכום זעום באופן פומבי ,ובכך הוא מקבע רף נמוך שמביך אחרים מלתרום או גורם להם להרגיש שזה מספיק ,הרי הוא נופל לקטגוריה של מי שעינו רעה .למדנו כי ה"נתינה" אינה נמדדת רק בערכה הפיזי ,אלא בערך החברתי שהיא מייצרת -האם היא פותחת שערים או חוסמת אותם. המעשה הנכון הוא לתרום בצורה שתעודד אחרים ,שכן נתינה אמיתית היא כזו שמרבה את מעגל הנותנים. נפקא מינה שנייה היא היחס לכפייה והתניה חברתית :במציאות שבה גבאים או מוסדות משתמשים בכפייה או בלחץ חברתי כדי להוציא צדקה ,עלינו לזכור את הדיוק שבין הפעולה למידה .אדם שנותן מתוך לחץ אמנם קיים את הדין ,אך עליו להישמר מלהישאר בתחום ה"רשע" של המידות .הנפקא מינה היא שעלינו לעבוד על פנימיותנו ,להפוך את הלחץ החיצוני לרצון פנימי ,ולעבור ממצב של נותן "מכורח" למצב של נותן מתוך חפץ לב ,כדי שלא נהיה רק שורת נתון בדו"ח ,אלא בעלי מידה של חסד. נפקא מינה שלישית היא הזהירות מפני נתינה שמטרתה מניעת חסד :לעיתים ,אדם נותן צדקה דווקא כדי לסגור את הקופה או כדי למנוע מאחרים להוסיף ,מתוך רצון לשלוט על התקציב או על המוניטין של העני .זהו הדיוק המדאיג של ה"מאתים חסר דינר" שציין

החיד"א .הנפקא מינה היא חובת הכנות :לפני כל נתינה ,עלינו לשאול את עצמנו -האם המטבע הזה מוגש מתוך עין טובה וחפץ אמיתי ברווחת העני ,או שמא יש כאן מניע חבוי של שליטה וצמצום? האמת צריכה לעמוד לנגד עינינו ,והיא המגנה עלינו מלהפוך לחלק ממערכת שמחריבה חסד תחת הכותרת של נתינה. תובנות אלו מחייבות אותנו לנהוג בזהירות רבה בנתינתנו .האמת של חז"ל מנחה אותנו לבנות קהילה שבה הנתינה היא כלי פתוח ,שבו כל מטבע מחזק את החבר ומרחיב את הלב, וכל נותן הופך לשותף בבנייתו של עולם המבוסס על עין טובה ,כנות ונדיבות. בעומק העיון העולה מסוגיית מדות נותני הצדקה ,אנו ניצבים בפני תובנה המערערת את תפיסת הנתינה המקובלת .אנו נוטים לחשוב כי הנתינה היא נקודת קצה ,רגע שבו הממון עובר מיד ליד .אולם ,חז"ל מציבים מראה המלמדת כי הנתינה היא שדה אנרגטי ,דינמיקה של השפעה שבה הפעולה החיצונית היא רק קצהו של קרחון .השאלה אינה רק מה נתת, אלא מה יצרת בעצם הנתינה שלך -האם בנית מרחב של אור או שמא יצרת סביבך ואקום של חסימה? היסוד העמוק שמתגלה כאן הוא שהצדקה היא המבחן העליון למידת העין הטובה של האדם .עין טובה אינה מסתפקת בכך שהיא עצמה נותנת; עין טובה חפצה בטובת הכלל ,היא שמחה לראות אחרים לוקחים חלק בחסד ,והיא מבינה שהצדקה היא קונצרט משותף ולא סולו אישי .לכן ,ה"רשע" במשנה ,המונע מאחרים לתת ,אינו רק אדם קמצן במובן הכספי, הוא אדם שמידת העין הרעה שלו פקעה את גבולות העצמי והפכה לחומה המפרידה בין הזולת לבין הטוב. בעומק הדברים ,כל פעולה של צדקה היא הכרזה על האופן שבו האדם תופס את המציאות. מי שנותן ורוצה שגם אחרים ייתנו ,מצהיר :העולם הוא מקום שופע ,יש בו מספיק מקום לכולם לעשות טוב ,והצלחתו של חברי היא הצלחתי שלי .לעומת זאת ,מי שחוסם אחרים מצהיר :העולם הוא משאב מוגבל ,כל נתינה של חברי גורעת ממני ,ומכאן נובע הצורך להצר את צעדיהם של אחרים .הרשע במשנה הוא איש החסר באמונה ,אדם שאינו תופס כי הברכה אינה מתמעטת על ידי שיתופם של אחרים בטוב. עוד יש להעמיק כי הכללת הלא-נותן בתוך המסגרת של נותני צדקה נועדה ללמדנו כי אין שום פעולה בקהילה שאינה נרשמת .גם ההימנעות מנתינה היא נקיטת עמדה ,היא תופסת מקום ,היא משפיעה על האווירה .חז"ל באו לומר לנו :דעו לכם ,אתם לא יכולים להיות ניטרליים .כל אדם בקהילה נמצא על הרצף הזה ,וכל רגע של בחירה -האם להניע חסד או לעצור אותו -הוא רגע של הגדרה עצמית. לפיכך ,הסוגיה מלמדת אותנו כי קדושת הצדקה אינה נמדדת רק בתוצאה הסופית ,אלא בטוהר הכוונה ובהשפעה המצטברת .כסף שנועד להצלת חיים אינו יכול להפוך לכלי של מאבק כוחות .ההבנה הזו משנה את נקודת המבט :הצדקה היא המבחן של היותנו בני חורין.

בן חורין אמיתי הוא מי שהעין שלו רחבה ,מי שחפץ לראות טוב מתפשט בעולם ללא מעצורים ,ומי שמבין שהנתינה היא הדרך היחידה שבה אנו משתתפים בבריאת העולם מחדש בכל יום. בנתיבי הסוגיה אנו נחשפים למראה המציבה בפני האדם את בבואתו הרוחנית .המעשה של הלא-נותן והמונע ,המבקש לצמצם את מרחב הנתינה של הכלל ,הוא ביטוי עמוק למאבק פנימי בין הרחבות הנפש לבין הצטמקותה אל מול הדימוי העצמי .הנפש האנושית ,בשאיפתה אל האמת ,חשה לעיתים כי הנתינה לזולת היא אובדן של משאבים ,אולם החיבור המחשבתי שסוגייתנו מעוררת הוא שהאמת הנפשית טמונה דווקא בהכרה כי ככל שהאדם מרחיב את לבבו לאחרים ,כך הוא בונה את המקדש הפנימי של אישיותו. בהיבט של הנפש ,השאיפה לחסום את חבריו מלתת היא לעיתים תוצאה של חוסר השלמה עם המקום הציבורי של האדם .אדם שמרגיל את נפשו להעמיד חומות סביב עשייתו ,יוצר פיצול פנימי בין הכוח שהוא מפעיל לבין הצורך של הקהילה .ההנהגה הראויה ,כפי שעולה מן ההוגים ,היא הנהגה של כנות פנימית מוחלטת ,שבה האדם מקבל את נתינתו כזירה שבה הוא פועל בסינרגיה עם אחרים ,מתוך ביטחון כי בתוך המציאות הזו ממש -גם מתוך שיתוף פעולה -הוא מוצא את המקום המדויק שלו. החיבור לאמונה מתבטא בידיעה כי הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב .כאשר אדם בוחר ביושר ובעין טובה ,ואינו חוסם את זולתו מלתת ,הוא מעיד על אמונה עמוקה בבורא עולם, בכך שהוא סומך עליו שהברכה אינה מתמעטת על ידי ריבוי שותפים .זהו רגע של כניעה אמונית מופלאה ,שבו האדם משחרר את הניסיון "לשלוט" על מעגל החסד ,ובכך הוא פותח פתח לישועה הבאה בדרך הטבע וביושר ,מתוך הכרה כי הכל שייך לה’. בהנהגה הציבורית ,הסוגיה תובעת מאיתנו לראות את האדם שמולנו מתוך אחריות הדדית. מנהיג או גבאי המנהל את קופת הצדקה ,צריך לפתח רגישות שתדע לעודד כל נתינה ,ולא רק את אלו שנוחות לו .אדם המנהיג את ביתו בדרך זו ,מחנך את ילדיו לראות את הערך של הפתיחות כערך שאינו ניתן למשא ומתן .זהו חינוך לנפש גדולה ,שאינה נכנעת לפיתויים הקטנים של הגבלת הטוב ,אלא מחפשת את הדרך המלך -הדרך של עבודת השם ביושרה, בתמימות ובביטחון גמור ,שבה כל אדם הוא חלק מסימפוניה של חסד. בסופו של דבר ,החיבור לאמונה הוא ההכרה בכך שרצון הבורא הוא שנחיה חיים של אמת בכל רבדיהם .כל פעולה שבה אדם מקריב את היושר למען דחף של שליטה או צרות עין, פוגעת בצינור השפע שלו .כאשר אדם בוחר בדרך היושר והעין הטובה ,הוא בונה סביבה שבה הקדושה יכולה לשכון ,שכן הלב המבקש את האמת ,מבלי לשנות את ייעוד הפיקדונות או לחסום אחרים ,הוא הלב שהופך לכלי קיבול לברכה האמיתית שאינה זקוקה לתחפושות. במרחב המוסרי ,עלינו לכוון את המצפן הפנימי אל הנקודה שבה הנפש פוגשת את חובתה כלפי הכלל וכלפי האמת הצרופה .המוסר היהודי אינו רואה במצווה כלי שניתן להשיגו בכל מחיר ,אלא כוח שצומח מתוך אמינות ויושרה .המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם המבקש

להיות חלק ממערך הצדקה נושא על כתפיו אחריות כבדה ,והיא השמירה על כבודם של האחרים ועל חופש הפעולה שלהם בעשיית הטוב .אין המוסר מאפשר את הפיכת החסד לכלי שרת לשליטה או לצמצום ,שכן המצווה אינה יכולה להיוולד מתוך עיוות המציאות או ניצול לרעה של רצון הזולת לתרום. המוסר האמיתי נבחן ברגעים של פיתוי ,בהם האדם מאמין כי כוחו משתקף דווקא ביכולתו להצר את צעדי סביבתו .המצפן מורה לנו כי הגינות היא לב ליבו של המוסר -אדם שמבקש למנוע מאחרים את הזכות לנתינה ,אינו רק פוגע בחברה ,הוא מצהיר כי דעתו ורצונו חשובים יותר מהתפשטות הטוב בעולם .זוהי נקודה מוסרית שבה האדם חייב לעצור ולשאול את עצמו :האם האמת שלי היא המדד ,או שמא רצונו של הכלל ,שנתן לי את אמונו כשותף ,הוא שמחייב אותי לפתוח פתח? יתרה מכך ,המצפן הפנימי תובע מאיתנו רגישות עמוקה כלפי התשתית החברתית .כאשר הציבור יודע שהצדקה היא מרחב פתוח שבו כל אחד מוזמן להוסיף ,הוא ממשיך לתת בלב חפץ .ברגע שנוצרת תחושה שהנתינה נחסמת על ידי בעלי כוח או דעות קדומות ,החסד הקהילתי מצטמצם .אדם בעל מוסר גבוה מבין כי האחריות שלו אינה מסתיימת בנתינתו האישית ,אלא הוא נושא באחריות לכך שהחסד יוותר ערוץ פתוח וטהור עבור כלל ישראל. האיזון המוסרי הוא שיא הדיוק :לדעת את המקום שלנו ,אך בו בזמן לסרב בתוקף להשתמש בו כנשק לשבירת מוסכמות של יושר ונדיבות .המוסר כאן מלמד אותנו כי דרך ה' היא דרך של שלום ואמת ,וכאשר אדם בוחר בדרך זו ,הוא משרה אווירה של אמינות שסופה להביא לכולם ברכה .השלום עם עצמנו ועם סביבתנו נוצר רק כאשר אנו מבינים שהטוב אינו נכס פרטי שניתן לנעול בתיבה ,אלא הוא אוצר שגדל ככל שאנו מאפשרים לאחרים לקחת בו חלק. בכל צעד שאנו עושים ,המצפן שלנו הוא הכלי המגדיר מי אנחנו .כשנבחר לפעול ביושרה ובנדיבות ,מתוך כבוד לרצון הזולת ,אנו מעצבים את נשמתנו כנשמה ישרה המחוברת למקור הקדושה .המוסר היהודי תובע מאיתנו גדלות נפש :להיות אדם המעודד אחרים בדרכם לטוב, השמח בהצלחת חברו ,ובכך להפוך את הנתינה לא רק למעשה טכני ,אלא לאבן בניין בבניין שלם של אמונה ואמון בין איש לרעהו. בבואנו להשליך את הסוגיה אל חיי המעשה ,עלינו להפנים כי הנתינה אינה מסתכמת בהעברת ממון ,אלא בכינון דמותו של האדם כמרחיב טוב .התובנה הראשונה לחיי היום- יום היא ערכה של העין הטובה כגורם מפתח בחוסן הקהילתי :כאשר אנו מעודדים אחרים לעשות חסד ,אנו הופכים לשותפים בברכה רחבה שאינה תלויה רק בנו ,אלא משתפת את הכלל .התובנה השנייה היא הזהירות מהשפעת הכוח :עלינו לבחון תדיר שמא המעמד או הדעה שלנו אינם משמשים כחסם בפני אחרים ,ולזכור כי המנהיג האמיתי הוא זה שפותח שערים ולא זה שנועל אותם .התובנה השלישית היא האחריות הפנימית :גם כאשר אנו נדרשים לתת מכוח החוק או הקהילה ,עלינו לשאוף להפוך את הכפייה לרצון פנימי ,כדי שלא נישאר בתחום המידה המוגדרת כרשעות ,אלא נזכה להיות מנותני הצדקה שחז"ל שיבחו.

עיקר העניין: השאלה כיצד אדם שאינו נותן ואף מונע מאחרים לתת יכול להימנות בכלל נותני הצדקה ,נענית כהכרעה חינוכית המשרטטת את גבולות הנפש והמידות .המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה י"ג) אינה מעניקה תואר כבוד למי שחוסם חסד ,אלא משתמשת בכותרת נותני צדקה כמסגרת דיונית המקיפה את כלל הטיפוסים סביב שולחן הנתינה ,כדי להעמיד מראה מוסרית המבחינה בין הבונה למחריב .רבי עובדיה מברטנורא מבאר כי הלשון אינה הגדרה הלכתית אלא כלי חינוכי למיפוי מדות ,והמהר"ל מפראג מדגיש כי המשנה עוסקת בתיקון התכונה ,כאשר הטיפוס ה"רשע" מוגדר ככזה המשתמש בנתינה (או בהימנעות ממנה) כדי לחסום אחרים ,כפי שביאר החיד"א על המושג מאתיים חסר דינר -נתינה טכנית המפסידה את הטוב הכללי .הפוסקים ,ובהם הרמב"ם והשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ח) ,מורים כי הכפייה על הצדקה הופכת את האדם לנותן בפועל ,אך אין בה כדי לרפא את רשעות המידה שבתחילת דרכו .גדולי הדורות ,ובהם הבעל שם טוב והגר"א וייס ,למדו כי המטרה היא להבחין בין נתינה שמרבה חסד לבין זו שחונקת אותו ,וכי עלינו לשאוף להיות מאלו שפועלים מתוך עין טובה ,כנות ונדיבות .סיכום הסוגיה מלמדנו כי הנתינה היא המבחן העליון של אמונת האדם בכך שהברכה אינה מתמעטת ,וכי כל אדם בקהילה נושא באחריות שלא להניח את ידו כחומה ,אלא לפתוח את לבו כפתח ,מתוך הבנה שכל מעשה חסד הוא אבן בניין בבניין שלם של אמונה ואמון בין איש לרעהו. הצדקה אינה תחרות או מוקד כוח ,אלא הזמנה פתוחה לכל אדם להפוך לשותף בבנייתו של עולם המבוסס על נדיבות ועל עין טובה .מי שמשכיל לראות את האחר כשותף ולא כמתחרה ,הופך את נתינתו למנוע של ברכה המשתרעת על פני הקהילה כולה ,ובכך הוא מקיים את רצון הבורא בנתינה שפותחת שערים לרווחה.