מה גדול יותר האם נתינת המטבע לצדקה או הנעת הלבבות?

מה גדול יותר האם נתינת המטבע לצדקה או הנעת הלבבות? דמיין אדם מהלך בחוצות העיר ,צעדיו מהירים ,ופעימות ליבו סוערות בקרבו .השמש כבר נוטה לערוב ,משרה על בתי האבן העתיקים צללים ארוכים ומסתוריים ,והרוח הקלה

מה גדול יותר האם נתינת המטבע לצדקה או הנעת הלבבות? דמיין אדם מהלך בחוצות העיר ,צעדיו מהירים ,ופעימות ליבו סוערות בקרבו .השמש כבר נוטה לערוב ,משרה על בתי האבן העתיקים צללים ארוכים ומסתוריים ,והרוח הקלה

שנושבת בסמטאות נושאת עמה ריח של ערב רענן וצלילים רחוקים של המיית העיר .בידו רשימה ,ובכיסו לא מטבע אחד .הוא איננו עני ,אך גם אינו נדיב גדול בממון .הוא שליח .שליח של מצווה ,שליח של הרחמים ,שליח של השכינה .הוא דופק על דלתות ,משכנע לבבות, ומגייס כספים עבור משפחות רעבות ,עבור יתומים ,עבור בניין בית מדרש .פעמים רבות, הוא נאלץ לספוג מבטים מזלזלים ,לעמוד מול סירובים קרים ,או לשמוע הערות עוקצניות. אבל הוא ממשיך .כי הוא יודע שכל מטבע שיינתן בעקבות דיבוריו יירשם בשמים לא רק למי שנתן ,אלא גם לו. והשאלה המרטיטה והעמוקה שמרחפת באוויר ,דקה ומתוחה כמיתר של כינור ,היא זו: האם בשמים ,באותו חשבון מדוקדק של שכר מצוות ,נרשם שמו של המגייס במקום גבוה אף יותר מן הנותן? האם הכלל הגדול של חז"ל כי גדול המעשה יותר מן העושה הוא עיקרון מוחלט ובלתי מעורער ,או שמא ישנם מצבים מורכבים בחיים שבהם דווקא לנותן יש את הבכורה המוחלטת? וכיצד ניתן ליישב את פסיקות הראשונים והאחרונים בסוגיה זו ,כאשר אנו ניצבים מול הפסוק המבטיח בפרשתנו :כי יהיה בך אביון ...נתון תיתן לו ...כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך? האם החשבון השמימי מקדש את המאמץ שבהנעה, או את המעשה הממשי שביד? בטרם נצלול אל נבכי הסוגיה ,עלינו להישיר מבט אל דברי התורה המהווים את היסוד והשורש לכל עניין הצדקה והחסד שבידינו :כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון .כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו (דברים ט"ו ,ז-ח) .והפסוק המסיים את העניין ומעורר את השאלה המרכזית הוא :נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך ובכל משלח ידך (שם ,י). רש"י (דברים ט"ו ,י) פירש :כי בגלל הדבר הזה -בשכר מצווה זו שאתה נותן לו ,הקדוש ברוך הוא יברך אותך .ביאור הדברים הוא כי עצם הנתינה היא המפתח לברכה ,והתורה מדגישה את המעשה הישיר של הנותן כאפיק שדרכו שורה השפע בעולם. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :את הפסוק כפשוטו ,שהקדוש ברוך הוא יברך את האדם בגלל העובדה שקיים את מצוות הצדקה .הוא מבאר כי בנתינה יש משום הכרה בכך שהכל שייך לה' ,ולכן האדם זוכה להמשך הברכה על מעשה ידיו. הרמב"ן (דברים ט"ו ,ח) ביאר :כי מצוות הענקה זו נועדה לא רק לספק את מחסורו של העני, אלא לטעת בלב האדם את מידת החסד האלוקית .הוא מחדש כי בגלל הדבר הזה ,כלומר בשביל המצווה הזו ,יברכך ה' -שהרי הנותן מראה על מידת האמונה בבורא שנתן לו עושר. הספורנו (דברים ט"ו ,י) פירש :נתון תיתן לו -שתשתדל להעניק לו בדרך מכובדת וראויה. הוא מבאר כי הברכה המובטחת תלויה בדרך שבה האדם פועל למען זולתו ,מתוך הרגשה שזו זכות ולא נטל ,ובכך הוא מכין את כלי הקיבול לברכה. הכלי יקר (דברים ט"ו ,י) ביאר :כי המילים בגלל הדבר הזה רומזות לכך שיש כאן מטרה נוספת,

והיא ללמד את האדם כי השפעת הברכה תלויה בהשתדלותו למען האחר .הוא מבאר כי השכר אינו רק על המטבע עצמו ,אלא על העובדה שהאדם פעל להפיץ חסד ,ובזה הוא מוסיף ומחדש כי ככל שהאדם פועל יותר למען אחרים ,כך גדל כוח הברכה השורה בכל מעשי ידיו. בבואנו ללמוד את שורש הדברים מתוך בית המדרש של חז"ל ,נראה כיצד התקבע הכלל היסודי המנחה אותנו בסוגיית גודל המעשה. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט' ע"א) מבואר :אמר רבי יצחק ,מאי דכתיב ופועל צדקה בכל עת ,וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? אלא זה המפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים. ועל המשך הסוגיה שם אמר רבי אלעזר ,גדול המעשה יותר מן העושה ,שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום .ביאור הדברים הוא כי המעורר אחרים למצווה ,שפעולתו מולידה נתינה שלא הייתה באה לעולם בלעדיו ,נושא בתוכו כוח יצירה רוחני הגדול מן המעשה הממשי של הנותן ,שכן הוא משנה את המציאות ומפעיל את הכלל של ערבות הדדית. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ח' הלכה ט') מבואר :כל המעשה את חברו לדבר מצווה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה .הסבר הדבר הוא שהתורה אינה מסתכלת רק על התוצאה הסופית ,אלא על הכוח המניע שמאחורי הפעולה ,וכאשר אדם נהיה שותף ליצירת המצווה, הוא זוכה להירשם בשמים כמי שביצע אותה בפועל. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ט ע"ב) נאמר :כל המעשה את חברו לדבר מצווה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה .רש"י (שם) פירש :כאילו עשאה -שכל מה שחברו עושה על ידו ,לו נחשב. ביאור העניין הוא שהמגייס הופך להיות המנוע של המצווה ,וכל אגורה שנתרמה היא פרי של מאמצו ,ולכן הכתוב מייחס לו את השכר כאילו הוא עצמו הניח את המטבע בידו של העני. בגמרא במסכת שבת (דף קנ"א ע"ב) הובא :האי צורבא מרבנן לא מיעני .תוספות (שם) ביארו: לא מיעני -שאין הקדוש ברוך הוא מביא לידי עניות את מי שעוסק בצרכי אחרים .בביאור הדברים נראה ,כי מי שמרגיל עצמו לאסוף לאחרים ולעורר את הלבבות ,זוכה להגנה עליונה, שכן הוא עוסק בבניינה של הנשמה והקהילה ,ואינו נמדד עוד במידת החסרון האישי שלו אלא במידת ההשפעה שזכה לחולל. בבואנו להעמיק בדעות רבותינו הראשונים ,אנו ניצבים מול המתח שבין מעשה הנתינה הישיר לבין כוחו של המעורר .הראשונים ביקשו ליישב את הכלל "גדול המעשה יותר מן העושה" עם המציאות שבה הנותן הוא זה שסוף סוף מוציא מממונו ומכריע את הכף לטובת העני. הטור (יורה דעה סימן רמ"ט) כתב :ואם אין בידו ליתן לו ,ויכול לעשות לאחרים שיתנו לו - שכרו גדול כשכר הנותן .מפרש הטור כי כאשר האדם מוגבל ביכולתו הכלכלית ומשתמש בכוחו הציבורי להניע אחרים ,התוצאה הסופית זהה בשכרה למעשה הנתינה האישי .ביאור הדברים הוא כי הטור רואה בנתינה ובזיכוי הרבים שני נתיבים מקבילים המובילים אל אותה מטרה ,כאשר בנקודת המפגש שבין הרצון לבין המעשה ,מדרגת השכר נמדדת במידת המחויבות של האדם לצורכי הזולת. רבי יעקב בעל הטורים (שם) בביאורו המורחב ,מחדש כי כוחו של האדם המניע אחרים

נובע מהעובדה שהוא יוצר יש מאין .בעוד הנותן מעביר ממונו מארנק לארנק ,המעורר בונה מנגנון של חסד שלא היה קיים לפני כן .אולם ,הטור נזהר שלא לקבוע עדיפות מוחלטת ללא תנאי ,שכן המעשה אינו מבטל את חשיבות הנותן בפועל ,אלא מציב את המעורר בשורה אחת עם העושה עצמו ,כשותף מלא בברכה. רבינו מנוח (הלכות מתנות עניים פרק ז') ביאר :כל המעשה את חברו לדבר מצווה הרי הוא כמי שעשה בעצמו ממש ,שכן אלמלא דבריו לא היה המעשה יוצא אל הפועל .בביאור הדברים ניתן לומר כי הראשונים מבקשים להדגיש כי האחריות המוסרית של האדם אינה נעצרת בגבולות כיסו האישי ,אלא מתרחבת אל גבולות יכולתו להשפיע על סביבתו .זהו עומק הדין -המעורר אינו רק שליח ,אלא הוא בעל הבית של המצווה ,כיוון שהוא זה שנטע את הרצון בליבו של הנותן. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים ,נפנה אל האחרונים ,אשר עמלו ליישב את הסתירה בין לשון הטור לבין דברי הגמרא המפורשים על עדיפות המעשה ,והעמיקו בפרטי הדין המדויקים המגדירים מתי המעשה אכן עולה על העושה. הפרישה (יורה דעה סימן רמ"ט) כתב :כאשר המעשה אינו כופה את הנותן אלא משדלו ברצון, שכר שניהם שווה ,אבל כאשר המעשה גרם לחברו לתת בעל כורחו ,שם יש יתרון מיוחד למעורר .בביאור הדברים נראה ,כי הפרישה מבקש להבחין בין שני סוגי השפעה; כאשר מדובר בשכנוע נעים של רצון ,הרי שהנותן והמעורר הם שותפים שווים בלב ובמעשה .אך בנקודה שבה המעורר כובש את יצרו של הנותן ומוביל אותו למצווה שלא היה מגיע אליה מעצמו ,שם מתגלה מעלתו העצומה של המעורר ,שהופך להיות המנוע הרוחני של הנותן. הטורי זהב (שם סעיף קטן ב') חלק על הנחה זו וכתב :אם נתן הנותן בעל כורחו ,הרי שהפסיד את זכותו כדלעיל בדין ג' ,וממילא ברור שצריך לגרוס בטור 'גדול מהעושה' ולא 'כשכר העושה' .בביאור הדברים ניתן לומר ,כי הט"ז אינו מקבל את האפשרות שיהיה שכר שווה למי שעושה מצווה בחוסר רצון ,ולכן הוא קובע בנחרצות כי המעשה הוא הקובע את איכות המצווה ,ומי שמצליח להוציא את המצווה אל הפועל הוא הראוי לכתר הגדול יותר. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,בספרו ברכי יוסף (יורה דעה סימן רמ"ט) יישב את הדברים בדרך עדינה :ייתכן שכפוהו בתחילה ,אך לבסוף נתרצה ונתן בלב שלם ,בדומה למה שביאר הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ') 'כופין עד שיאמר רוצה אני' .בביאור הדברים עולה ,כי המעורר לא רק מבצע פעולה חיצונית של גיוס כספים ,אלא הוא מחולל מהפכה פנימית בנפש הנותן, והוא זה שזיכה אותו לנצח את יצרו ולהפוך את הכפייה לרצון פנימי טהור. השל"ה הקדוש (מסכת מגילה ,פרק נר מצווה) ביאר טעם יסודי :הנותן מוגבל בכוחו -הוא נותן כפי ממונו ,אך המעשה יכול לעורר רבים ולהכפיל פי כמה את השפעתו .אם הצליח המעשה לגרום לאדם אחד לתת שכרו שווה לנותן ,אם גרם לרבים -שכרו עצום פי כמה. ביאור הדברים הוא ,כי המעורר הופך להיות מרכז של מעגל הולך ומתרחב של חסד ,שבו הוא אינו נמדד לפי מספר המטבעות שלו ,אלא לפי מספר הלבבות שהוא הצליח להבעיר באש המצווה.

בבואנו להוסיף ולהעמיק בהשקפת רבותינו האחרונים וגדולי הדורות על כוחו של המעורר, אנו פוגשים תובנות מופלאות שמרחיבות את גבולות ההגדרה של מצוות הצדקה. הכתב סופר (פרשת ראה) כתב :בנתינת צדקה ,ייתכן שהנותן עושה זאת ממניעים מעורבים -רצון שיחשבו עליו טוב ,אך המגייס ,לעומת זאת ,פועל לרוב לשם שמים טהור .בביאור הדברים ניתן לומר ,כי המעורר מצוי במקום של ביטול עצמי גבוה יותר ,שכן הוא אינו מחפש את התהילה האישית שבנתינה ,אלא את התוצאה הטהורה של עזרה לזולת ,ובכך הוא מנקה את המצווה מכל נגיעה אישית שעלולה להצטרף אליה. רבי ברוך הלוי אפשטיין בספרו תורה תמימה (שמות י"ז ,הערה ד') הסביר :המעשה נחשב כאילו עשה בעצמו ,כדברי הגמרא במסכת סנהדרין שכל המעשה את חברו לדבר מצווה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה .בביאור הדברים עולה ,כי יש כאן כוח סגולי שבו השליח הופך להיות כלי שדרכו הקדוש ברוך הוא מקיים את המצווה ,ולכן השכר אינו נמדד בממון שהועבר ,אלא בהתמסרות שהושקעה בבניית המציאות החדשה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר) ביאר :כי ההשתדלות של האדם לגייס כספים למוסדות תורה וחסד היא מדרגה עליונה של זיכוי הרבים ,והיא נחשבת כמי שהקים את המוסד עצמו .ביאור הדברים הוא ,כי ככל שהאדם מוסר את נפשו על צורכי הציבור, הוא מתחבר לנצח ,שכן המצווה שהוליד ממשיכה להתקיים בכל יום ויום שבו המוסד עומד על תילו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ה' ,סוף פרק ט"ז) הביא את הכלי יקר שדרש את הפסוק על כן אנכי מצווך לאמר -שתאמר ,תדבר ותגרום לאחרים לתת .בביאור הדברים מבאר הכהן הגדול מאחיו ,כי המצווה אינה מסתיימת בנתינה של האדם עצמו ,אלא מוטלת עליו אחריות להפוך למפיץ חסד ,שכן הדיבור הוא הכלי החזק ביותר שיש לאדם לשנות את לבבות סביבתו. רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמ"ז ,סעיף ה') כתב :שקיבל מרבותיו שמי שאוסף צדקה לאחרים -מציל את דורותיו מלהיזקק לאחרים .בביאור הדברים עולה תובנה עמוקה על עתיד המשפחה ,שכן אדם המשקיע את כוחו בסיפוק מחסורם של אחרים יוצר לעצמו זכות מיוחדת בשמים ,שגורמת לדורותיו להיות תמיד בצד הנותן ולא בצד המקבל. כאשר אנו מבקשים להוריד את הסוגיה הנשגבת הזו אל קרקע המציאות ,אנו מגלים כי להלכות אלו יש משמעות מכרעת בהנהגה היומיומית ,והן משנות את פני המציאות מן הקצה אל הקצה. נפקא מינה ראשונה עולה כאשר אדם ניצב בפני דילמה של סדרי עדיפויות בהקצאת זמנו ומשאביו .אם אדם מחזיק בידו סכום כסף מצומצם ,האם עדיף לו לתת אותו ישירות לעני, או להשתמש בכישוריו כדי לשכנע עשרה אנשים לתת סכומים קטנים? נראה מן הדברים כי מי שיש בידו את הכוח להניע ולעורר ,הרי שפעולתו בהשגת סכום גדול עבור הכלל או עבור יחיד במצוקה קשה ,עולה לעיתים על המעשה המצומצם של נתינה אישית בלבד.

נפקא מינה נוספת היא שלאדם שאינו מסוגל לתת ממונו מפאת מצבו הכלכלי הדחוק, אין פטור כלל ממצוות הצדקה .הדרך פתוחה בפניו לפעול בגרונו ובדיבורו ,ובכך הוא רוכש לעצמו זכות שוות ערך למי שנותן ממון רב ,שכן השפעתו היא יצירה של ממש. עוד נפקא מינה מרתקת עולה ביחס לבושת הפנים שסופג המגייס :שכן לא רק שאין לראות בכך חיסרון ,אלא אדרבה ,ככל שהמגייס מבטל את כבודו העצמי למען המצווה ,הוא זוכה להפוך את פעולתו למעשה שאין בו נגיעה אישית ,ובכך הוא משיג את המדרגה הגבוהה ביותר של לשם שמיים. נפקא מינה אחרונה לדינא היא ההבטחה הניתנת למי שעוסק בצרכי ציבור ובגיוס כספים עבור נזקקים .מובטח לו מן השמים שיזכה לברכה מיוחדת שתוציא אותו ואת דורותיו ממעגל הנזקקות ,שכן מי שעושה עין טובה בלבם של אחרים ,הקדוש ברוך הוא פורע לו באותה המידה ומגן עליו מן המחסור. בבואנו להעמיק אל תוך הרעיון הגנוז בסוגייתנו ,אנו מגלים כי הנתינה אינה מסתכמת בהעברה טכנית של ממון מיד ליד ,אלא היא בוראת מציאות רוחנית חדשה .כשהאדם המגייס דופק על דלתות ליבם של אחרים ,הוא אינו רק מבקש עזרה לעני ,הוא למעשה משמש כמעורר הניצוץ האלוקי החבוי בתוך לבו של הזולת .הנותן משפיע במעשה אחד ומוגבל ,אך המגייס בורא שרשרת בלתי פוסקת של נתינות ,ובכך הוא מרחיב את גבולות עולם החסד אל מעבר למה שיכול היה להשיג בכוחותיו האישיים. עומק נוסף טמון בתיקון המידות .הנותן מתקן את מידת הנדיבות בקרבו שלו ,הוא נלחם כנגד הצרות העין ומנחיל לעצמו את דרך החסד .לעומתו ,המגייס זוכה להעניק את התיקון הזה לאחרים .הוא הופך להיות שותף למעשה הבריאה ,שכן הוא מעניק לנותן את ההזדמנות להתעלות ,לנצח את היצר המצמצם ,ולצאת מתוך גבולות האנוכיות אל עבר מרחבי הנתינה. המעורר מקיים בפועל את מצוות והלכת בדרכיו להיות חנון ורחום .הוא אינו מסתפק בחיקוי המעשה האלוקי של הנתינה הישירה ,אלא הוא נדבק במידותיו של בורא עולם בהפיכת העולם כולו למקום חנון ורחום יותר .הוא אינו רק מבצע מצווה כחובת גברא ,אלא הוא הופך ליוצר של מצוות חדשות ,מוליד עולמות של חסד ,ומאיר את החשיכה שבלבבות בנר של נדיבות שמדליקה נר אחר. במבט רחב יותר ,המגייס מייצג את כוחו של הדיבור הקדוש .כשם שהעולם נברא במאמר, כך התיקון של הלבבות נעשה במאמר .הדיבור המעורר הוא כלי יצירה ,והוא מעיד על כך שהשפעת האדם בעולם אינה מוגבלת למשאבים הפיזיים שבידו ,אלא תלויה בכוח הרוחני שהוא מצליח להוציא אל הפועל. במעמקי הנפש פנימה ,המאבק בין הרצון להעניק לבין היצר המבקש להחזיק ,הוא מאבק על הזהות העצמית .כאשר אדם פועל כמעורר חסד ,הוא עובר תהליך פנימי של זיכוך; הוא לומד להכניע את הבושה ואת החשש מדחייה ,וממיר אותם בביטחון גמור בשליחותו .הנפש שמתרגלת לבקש עבור אחרים ,הופכת להיות נפש רחבה יותר ,כזו שאינה מצומצמת בתוך דל"ת אמותיה של הפרטיות.

החיבור לאמונה מתבטא בידיעה העמוקה שכל אדם הוא צינור לשפע .המגייס ,בעצם פעולתו ,מעיד באמונה שלמה שאין זה כספו שנותן הנותן ,אלא חסדי השם המבקשים לעבור דרכו .הוא מזכיר לנותן כי הממון אינו אלא פיקדון ,וכי השמחה האמיתית והאמונה בבורא מתגלות רק ברגע שבו היד נפתחת .זהו תהליך של אמונה מעשית ,שבו האדם משיל מעליו את הקליפות של הרכושנות ודבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. הנהגת האדם שזוכה להניע לבבות ,משתנה מן הקצה אל הקצה .הוא לומד לראות בכל אדם את הטוב החבוי בו ,את הנקודה שאם רק יאיר אותה בדיבור חם ,היא תפרוץ בנתינה. זוהי ראייה אמונית שאינה מחפשת את החיסרון או את הקמצנות ,אלא מחפשת את הלב הפועם הממתין לרגע הנכון כדי להתגלות. היכולת הזו של האדם להשפיע על חברו ,מלמדת אותנו על אחדות ישראל .כשאנו פועלים למען אחרים ,אנו חווים את החיבור הרוחני הבלתי ניתן לניתוק שבינינו .המגייס הוא הדבק המחבר את חלקי האומה ,הוא הופך את הכלל למציאות מוחשית ,שבה הצרה של האחד הופכת להיות האחריות של כולם ,והשמחה של הנותן הופכת להיות השמחה של כל הקהילה. המצפן הפנימי של האדם הפועל בעולם החסד מכוון אותו לזיהוי המקומות שבהם השתיקה הופכת להחמצה .המוסר הטבעי מלמדנו כי האחריות אינה רק על מה שיש בידינו ,אלא על המציאות שאנו יכולים לחולל סביבנו .כאשר אנו ניצבים מול צורך של הזולת ,המצפן מורה לנו שאין האדם רשאי לומר לעצמו שאין לאל ידו לפעול ,שכן כוחו של הדיבור וההשתדלות גדול לעיתים מכל כוח פיזי. העבודה המוסרית כאן היא הניצחון על העצלות ועל ההתכנסות אל נוחות הנפש .אדם המבקש לשכלל את אישיותו המוסרית מבין כי היציאה אל הכלל ,הנכונות לשמוע סירוב, והיכולת להמשיך להאמין בטובו של הזולת גם מול אטימות -אלו הן אבני הבניין של אישיות גדולה .המוסר כאן אינו מסתכם ברשימת עשה ואל תעשה ,אלא במצב תודעתי שבו הלב נשאר פתוח וקשוב ,מוכן להתגייס לכל קריאה של כאב. נראה לבאר כי המצפן הפנימי הזה דורש מהאדם תמימות ופשטות .לא פעם ,הבושה או החשש ממה יגידו הבריות הם אלו שעוצרים את האדם מלהיות פעיל חסד .העמקה מוסרית מלמדת אותנו כי מי שמבטל את הכבוד העצמי למען מטרה נעלה ,אינו מאבד דבר ,אלא מרוויח את הדבר היקר ביותר -חירות פנימית משיעבוד לדעתם של אחרים .זהו מוסר שאינו זקוק לתרועות רמות ,אלא לשקט פנימי של מי שיודע כי מעשיו סוללים דרך של חסד בעולם. הנחיה מוסרית זו מובילה אותנו לראות את האחר לא כמי שבא לבקש ,אלא כמי שנותן לנו הזדמנות לממש את ייעודנו .המצפן שלנו מכוון אל ההבנה שכל פעולה של עזרה לאחר היא פעולה שבונה בנו את האדם שאנחנו נועדו להיות .בדרך זו ,המעשה הופך לדרך חיים ,לא כהוראה חיצונית ,אלא כביטוי טבעי של נשמה המבקשת להפיץ אור וטוב במקום שבו הם חסרים. ההתבוננות בסוגיה זו מציבה אותנו מול הבנה מחודשת של כוחותינו האישיים .עלינו להפנים כי האפשרות להשפיע אינה מוגבלת רק למי שברשותו אמצעים כלכליים רחבים,

אלא פתוחה לכל מי שמוכן לרתום את דיבורו ,את רגליו ואת ליבו למען הזולת .התובנה הראשונה היא שהשתדלות למען אחרים אינה עבודה צדדית ,אלא המהות של בניית דמות האדם ,שכן ככל שהאדם פועל יותר בעולם החסד ,כך הוא הופך להיות כלי קיבול רחב יותר לברכה .התובנה השנייה היא שלעולם אין האדם רשאי לזלזל בכוחה של פנייה אחת או של מילה אחת ,שכן בנקודת החיבור הזו נולדות מצוות חדשות שמשנות חיים.

עיקר העניין: ההלכה והמחשבה כאחד קובעים כי המעורר אחרים לנתינה מעלתו עצומה, ולעיתים אף גדולה מן הנותן עצמו .הוא זוכה לשכר על מעשהו ,על זיכוי הרבים, ועל תיקון מידותיהם .הוא סופג ביזיונות ,מקריב מכבודו ,ומציל את דורותיו .פסוקי התורה רומזים לכך ,מדרשי חז"ל מגלים זאת ,ופוסקי הדורות מאשרים .המסר ברור :אין אדם פטור מלפעול בעולם החסד אם בממונו ,ואם בפיו ,ואם ברגליו, אך אל יקל בעיניו מי שלא נתן אגורה ,ייתכן שדווקא הוא יושב בשורה הראשונה בבית דין של מעלה. החיים הם מסע של הענקת אור שאינו נגמר ,כאשר המעשה הגדול ביותר הוא זה שמעורר את הנשמה להושיט יד לאחר .האמת הפשוטה והמזככת היא שמי שבוחר להיות צינור לשפע עבור אחרים ,מגלה בתוך עצמו עולם מלא של חסד שאינו תלוי בדבר.