בין חדר מיון לבית המדרש: צדקה תציל ממות איך מחברים את הבטחה למציאות היום יומית?

בין חדר מיון לבית המדרש: צדקה תציל ממות איך מחברים את הבטחה למציאות היום יומית? צדקה תציל ממות – בין שבר לבין הבטחה נצחית במועדי חרדה של ימינו ,כשהשקט של הלילה נסדק על ידי רשרוש המכשירים במחלקות הטיפול הנמרץ ,והלבבות פועמים בחרדה אל מול דלתות פתוחות למחצה ,אנו פוגשים במציאות שבה המילים נעתקות מן השפתיים .זהו הרגע שבו הטלפונים רוטטים ללא הרף בהודעות על תהלים…

בין חדר מיון לבית המדרש: צדקה תציל ממות איך מחברים את הבטחה למציאות היום יומית? צדקה תציל ממות – בין שבר לבין הבטחה נצחית במועדי חרדה של ימינו ,כשהשקט של הלילה נסדק על ידי רשרוש המכשירים במחלקות הטיפול הנמרץ ,והלבבות פועמים בחרדה אל מול דלתות פתוחות למחצה ,אנו פוגשים במציאות שבה המילים נעתקות מן השפתיים .זהו הרגע שבו הטלפונים רוטטים ללא הרף בהודעות על תהלים ושמות ,וקופות הצדקה הניצבות במסדרונות הופכות למוצא אחרון, לנמל מבטחים של תקווה .אנו לוחשים את הפסוק המופלא" ,צדקה תציל ממות" ,מניחים מטבע לתוך הסדק הצר של הקופה ,ומחכים לסימן ,לאות ,לשינוי .אך לעיתים ,גם כשהלב שופע נתינה ,הבשורה המרה מכה בבית ,והשאלות מתחילות לצוף כמו אפר – היכן ההבטחה? האם נטלנו את המילים הללו כסיסמה ריקה שנועדה להרגיע אותנו לרגע ,או שמא טמון בהן סוד חיים עמוק שעוד לא עמדנו על פשרו? האם הצדקה היא סחורה של רגע של מצוקה ,או שמא היא דרך חיים שנחרשת בשקט ,ביום שבו השמש זורחת והכל כשורה? כשאנו מבקשים לשרש את כוחה של הצדקה ולהבינה כסוד חיים המלווה את האדם, עלינו להישיר מבט אל הציווי האלוקי המופיע בפרשתנו ,פרשת ראה ,המניח את התשתית הרוחנית לנתינה המקיימת את האדם ,כפי שנאמר: כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה אלוהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקצר את ידך מאחיך האביון .כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו .נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברך ה אלוהיך בכל מעשה ידיך ובכל משלח ידך (דברים טו ,ז-י). רש"י (שם ,י) פירש :כי בגלל הדבר הזה יברך ה אלוהיך -בעבור מצווה זו יברכך ,ושמא תאמר שמא יחסר ממוני? לכך נאמר כי בגלל הדבר הזה ,דורשין אותו – בשביל שתעשה בגלל הדבר הזה ,כלומר ,הברכה אינה נספחת אקראית לנתינה ,אלא היא תוצאה ישירה של ההחלטה לפתוח את הלב ואת היד מתוך אמון גמור בהשם יתברך ,שאינו מקפח שכר כל בריה. הספורנו (שם ,י) ביאר :נתון תיתן לו -כי זהו תנאי הכרחי כדי שהברכה תשרה על מעשה ידיך ,שכן הנתינה היא שמגלה שהאדם אינו רואה את רכושו כקניין פרטי ,אלא כפיקדון המיועד להיטיב בו לזולת .החידוש כאן הוא שהצדקה אינה רק מעשה חסד ,אלא כלי שדרכו האדם מכשיר את עצמו לקבלת השפע האלוקי. הכלי יקר (שם ,ט) חידש :ולא ירע לבבך בתתך לו -כי הצדקה צריכה להיעשות בלב שלם ושמחה ,שכן העצב בעת הנתינה מראה שהאדם רואה בכך הפסד ולא זכות .ביאור הדברים הוא שההצלה המוזכרת בפסוקי משלי מתחילה כאן ,בהכנת הלב של האדם שיהיה מוכן להעניק חיים לאחר ,ודווקא מתוך הלב הזה הוא עצמו נבנה וזוכה לחיים. האור החיים הקדוש (שם ,י) ביאר :כי בגלל הדבר הזה יברך -הפסוק בא להבטיח כי הנתינה

היא הצינור שדרכו הקדוש ברוך הוא מזרים ברכה לכל מעשה ידיו של האדם .היכולת להעניק מעצמו למי שחסר היא המעשה המקרב את האדם אל מדרגת הבוטח בהשם ,ומשם נפתח שער ההצלה מכל צרה וצוקה. לאחר שהנחנו את היסודות בפרשת השבוע ,המציבים את הנתינה כדרך חיים וכצינור לברכה, אנו מבקשים כעת להעמיק אל הפסוק המהדהד בכל לב נשבר ,זה המניח את האצבע על הכוח העצום הטמון בנתינה – הכוח להטות את גזר הדין ולהפוך קטגור לפרקליט .שלמה המלך, בחכמתו העליונה ,גילה לנו סוד נורא הוד בספר משלי (י ,ב) :וצדקה תציל ממות .אין כאן רק הבטחה לביטחון גופני ,אלא קריאת כיוון אל עומק המציאות ,שבה מעשה אנושי פשוט של הושטת יד מפעיל מנופים רוחניים המניעים את גלגלי השמים ,ועלינו להבין כיצד פועל מנוף זה. הגמרא במסכת נדרים (דף סד עמוד ב) מבארת יסוד מזעזע ומעורר מחשבה :ארבעה חשובין כמת :עני ,ומצורע ,וסומא ,ומי שאין לו בנים .כשאדם ניגש אל העני ומעניק לו מכספו ,הוא אינו רק עושה עמו חסד חיצוני ,אלא הוא מחיה את מי שמוגדר כמת .בתוך המרחב הזה נוצרת תנועת גומלין אלוהית :הנותן ,שהעניק חיים למי שחשוב כמת ,מושך חיות וחיים לעצמו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הלכות צדקה ,הקדמה) ביאר :כי הנתינה אינה רק ממונית אלא היא פעולה של תיקון הנשמה ,שכן האדם נברא כדי להידמות לבוראו במידותיו ,וכשם שהוא יתברך נותן חיים לכל חי ,כך האדם המקיים מצוות צדקה נעשה שותף בהחייאת הנפשות. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות על מסכת שבת (דף קנו עמוד ב) ביאר :כי הצדקה אינה קסם המבטל את חוקי הטבע ,אלא דפוס רוחני של מידה כנגד מידה .כאשר האדם משתמש בממונו כדי להוציא את הזולת ממות לחיים ,הרי הוא מעורר כוח חיים חדש בנשמתו שלו, וזוהי ההצלה .אין זה מקרה ,אלא חוקיות עמוקה שבה החסד שזרעת באדמת זולתך צומח ומציל אותך בעת צרתך. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כג) ביאר בהרחבה :כי הפסוק וצדקה תציל ממות אינו מותנה רק בכמות הממון הניתן ,אלא בעיקר בלב המלווה את הנתינה .הוא מחדש כי גם במקומות שבהם גזירה נחתמה ,הצדקה פועלת ככוח רוחני המשנה את מציאות הדין ,שכן האדם שנתן מעצמו נעשה מחובר למקור החיים ,ומקור החיים אינו יכול להניח למי שמחובר אליו להינטש בידי מלאך המוות. כשאנו ניצבים מול המציאות הקשה ,המותירה אותנו לעיתים חסרי אונים מול סבלם של הבריות ,עולה מאליה התמיהה הנוקבת שגם חכמינו התמודדו עמה .האם ייתכן שגזירה שנכתבה בשמיים ניתנת לשינוי על ידי מטבע? הירושלמי ,בדרכו החדה והמפוקחת ,אינו מבקש לעטוף את המציאות בצמר גפן ,אלא צולל אל עומק הסתירה שבין ההבטחה הנצחית לבין המציאות הכואבת שעינינו רואות. התלמוד הירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מציב את השאלה במלוא עוזה :וכי אדם שנתן צדקה לא מת לעולם? הרי אנו רואים בחוש אנשים שפרסו כפיהם בנדבה ,ועדיין נאספו

אל עמם .מבאר שם הירושלמי את עומק ההצלה :יש צד להבין שהצדקה אינה תעודת ביטוח נגד המוות הגופני בדרך הטבע ,אלא היא מצילה ממיתה משונה או מדין עולם הבא. החידוש העצום העולה כאן הוא שאין כאן סתירה לבבלי ,אלא פריסה של רובדי משמעות במציאות :יש הצלה שמתגלה לעיני בשר ודם ,המטה את המאזניים ומאריכה את ימיו של האדם ,ויש הצלה עמוקה יותר ,המתרחשת במרחבים שבין המיתה לחיים ,הממתיקה את הדינים הקשים ומגינה על הנפש מן השלכות המוות ומכאביו .שני העולמות הללו – הגוף והנשמה – מקבלים את תיקונם דרך הצדקה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת ראה) ביאר :כי ההצלה האמיתית היא הפיכת המיתה למעבר של קדושה .הוא מחדש כי כשם שהצדקה מטהרת את הממון ,כך היא מטהרת את שעת הפטירה של האדם ,הופכת את הדין הקשה למשפט של רחמים, ומבטיחה לנפש מקום של כבוד בעולם העליון .הצלה זו אינה נמדדת בתוחלת החיים ,אלא בנצחיותה של הנשמה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות צדקה ,עמוד רל) ביאר :כי דברי הירושלמי מלמדים אותנו שלא לבוא בטרוניה כלפי שמיא .הוא מדגיש כי הצדקה היא כלי שרת בידי האדם לפעול בעולמות העליונים ,וגם אם לא נגזרה עליו אריכות ימים ,הרי שהצדקה שפעל קורעת מעליו את עבותות הדין ומאירה לו את הדרך .אלו הם חיים מסוג אחר ,חיים של אור שאינו דועך גם בחשיכה. במקום שבו הדין תלוי על בלימה ,ומאזני הצדק נוטים לכאן ולכאן ,מופיע ה"משנה שכיר" ומלמד אותנו כי הצדקה אינה תרופה של הרגע האחרון ,אלא סניגוריה שבונים אותה בלב ובמעשה מבעוד מועד .כשאנו בוחנים את יחסינו עם הבורא ,עלינו להבין כי יש שעה שבה המלאכים מתייצבים לשמוע את קול העתירה ,ויש שעה שבה נדרשת כבר פעולה שכבר נחרשה בתוך החיים עצמם. המשנה שכיר בספרו על פרשת כי תבוא (מאמר על מצוות צדקה) ביאר :את הסוגיה באמצעות משל למדינה שדינו של חשוד תלוי ביום המשפט .הוא מחדש כי הסניגור יכול להועיל רק אם פונים אליו בזמן ,שכן הצדקה מועילה להפוך דין לרחמים כשהיא מוקדמת ,בעוד האדם בריא ושלם ,קודם שעלתה מידת הדין .אך כשהחולי גובר והגזירה כבר חתמה את דרכה ,הרי שחלף המועד לשינוי התמונה הגסה .הוא מבאר כי בפסוק הביכורים נאמר "ולא נתתי ממנו למת" – כלומר ,לא המתנתי לשעת הדחק והסכנה כדי לפרוע את חובותיי ,אלא הקדמתי לעשות ככל אשר ציוויתני ,ועל כן שמחתי בביכורים ושימחתי את העני ,ובכך בנית חומת הגנה יציבה. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות על מסכת ראש השנה (דף טז עמוד ב) ביאר :כי הצדקה נמנית בין הדברים הקורעים גזר דינו של אדם ,אך התנאי המהותי לכך הוא שהגזר דין יהיה עדיין בר קריעה .נתינה מבעוד יום ,בהיותו של האדם בריא וער ברוחו ,פועלת בעומק הווייתו ויוצרת מציאות חדשה שאינה תלויה רק בחסד של רגע ,אלא בבנייה מתמשכת של חסד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יו"ד סימן נב) ביאר :כי גם ברגעים

שבהם השעון מתקתק והזמן דוחק ,לא יאמר האדם נואש .הוא חידש כי כוחה של הצדקה הוא כה עצום ,שאפילו בשעה שלפני הדין היא בכוחה להטות את המאזניים ,שכן הקב"ה חפץ בטובתו של האדם ומחפש כל סדק של חסד כדי לזכותו .עם זאת ,הוא מדגיש כי הלימוד הנכון הוא להרגיל את הנפש לנתינה קבועה ,שכן בדרך זו הופך האדם לכלי המחזיק ברכה, ואינו נזקק לחיפוש דחוף אחרי סניגור בעת צרה. כאשר אנו מביטים אל עומקן של המצוות ,אנו נדרשים לשאול לא רק מה עשינו ,אלא מהיכן באנו אל המעשה .האם הנתינה שלנו היא תוצאה של בהלה ,מעין "עסקה" שאנו מבקשים לערוך עם שמיים כדי לחלץ את נפשנו ,או שמא מדובר בהתמסרות טהורה המבקשת להשלים את חובתנו בעולם? בעומק החסידות ,המלמדת אותנו לבחון את דופק הנשמה ,אנו מגלים כי הכוונה אינה פרט שולי ,אלא היא היא המעניקה למעשה הצדקה את חיותו ואת כוחו להציל. הצדיק רבי ישראל מהוסיאטין בספרו עבודת ישראל (פרשת נח) ביאר :כי אדם המפזר מעותיו לאביונים אך ורק מתוך מחשבה שיעוררו עליו רחמים ויתפללו לרפואתו ,נוהג בטעות; הוא מבקש לעשות חליפין עם עניים ,בעוד שהיסוד המכונן את ההצלה הוא להכווין את המעשה לטהרתו של הקדוש ברוך הוא .הוא מחדש כי מן השמיים נקצב לאדם שיעור צדקה שנתי שעליו להשלימו ,וכשהוא מעניק את חלקו מתוך הכרה בחובתו לעבודת ה' ,ולא מתוך רצון לעשות עסקה ,אזי זאת יסוד הכינון והקיום. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחיבורו אהבת חסד (חלק ב ,פרק א) ביאר :כי הצדקה אינה שטר חליפין ,אלא ביטוי לרצון האדם להשפיע חיים בבריאה .הוא מבאר כי כשהלב מכוון לעבודת ה' ,המצווה אינה תלויה עוד בזמן או בתוצאה מיידית ,אלא היא קונה שביתה בנצח .כוונה זו היא שמסירה את התלות המעיקה בתוצאות ,והופכת את הנתינה לכלי שרת שדרכו הקב"ה משרה את ברכתו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כד) ביאר :כי גם אם התחיל אדם את דרכו בנתינה מתוך צורך אישי או דחק ,עליו לחתור ולהעלות את כוונתו למדרגת נתינה לשם שמיים .הוא חידש כי כוחה של המצווה בטהרתה הוא הערובה לכך שתפעל את פעולתה ,וכי אף אם האדם נקלע לשעת סכנה ,עליו לפתוח את ידו מתוך רצון להיטיב ,ובכך הוא מטהר את כוונתו וזוכה להמתקת הדינים. במקום שבו נדמה כי הכל נחתם ,וכי קולו של האדם אינו נשמע עוד בעולמנו ,אנו מוצאים נחמה וביאור מרחיב לב בכוחה של הצדקה שאינה כפופה לחוקי הזמן והמקום .ישנה השפעה שאינה נמחקת ,ישנה חותמת שאינה דוהה ,וישנו מעשה חסד הממשיך להדהד גם כאשר הפיזי נעלם מן העין .זהו רז עמוק המלמדנו כי צדקה אינה רק מעשה הנעשה על ידי החי ,אלא היא אנרגיה רוחנית המקשרת בין העולמות ומעלה את הנשמה למקומות של רווחה ושלווה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו דרכי חיים ושלום (הלכות ומנהגים) ביאר :כי הכרזות הנהוגות בבתי העלמין בעת ההלוויה ובשעת הספד ,כמו הקריאה "צדקה תציל ממות" ,צריכות

להישקל בכובד ראש .הוא מורה כי אין זה ראוי לומר נוסח זה כהבטחה גורפת למי שכבר נפטר ,שמא יבוא לכלל לועג לרש ,אלא הראוי הוא להכריז "לעילוי נשמת פלוני" ,ובכך להדגיש כי הצדקה פועלת כאן ככפרה ,כהקלה וכסניגוריה עליונה .החידוש בדבריו הוא כי גם במקום שבו המוות כבר אירע ,הצדקה אינה מאבדת מכוחה; היא משנה את המאזן הרוחני של הנפטר ,מעלה אותו במעלות הטהרה ומשככת את הדינים ,אף אם אין בכוחה להשיב את השעון לאחור. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ח ,יו"ד סימן כח) ביאר :כי הצדקה שנעשית לעילוי נשמת הנפטר היא אחד הקשרים החזקים ביותר שנותרו בין החיים לבין השוכן במרומים .הוא מחדש כי כל מטבע שניתן לזכות הנפטר פותח עבורו שערים של רחמים ,שכן המצווה שנעשית בשמו של מי שאינו יכול עוד לקיים מצוות ,משמשת כקול זעקה המבקש רחמים על נשמתו בבית דין של מעלה ,ומעניקה לו מנוחה ושלווה בצרור החיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן רכד ,סעיף קטן ב) ביאר: כי בכל פעם שאדם עושה צדקה ומתכוון להוסיף כוח לנשמות ישראל ,הוא בונה גשר שדרכו אור החסד עובר אל הנפטרים .הוא מבאר כי כוח ההצלה של הצדקה אינו פוקע עם פטירת האדם ,אלא הוא נצחי ,שכן המעשה הוא כלי ביטוי לאהבת השם שאינה נגמרת לעולם ,ועל כן היא ממשיכה להועיל ולהגן גם מעבר למחיצת המוות. כשאנו מבקשים להבין מדוע לעיתים דומה כי הצדקה אינה משנה את המציאות הגופנית המיידית ,אנו נדרשים להרחיב את מבטנו אל עבר האופק הנצחי .הפסוק בתהילים (קיב ,ט) מבטיח לנו :פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד .ההבטחה כאן אינה מוגבלת לשעה מסוימת או לתוצאה גשמית אחת ,אלא היא פורשת יריעה רחבה של קיום. כאשר הדין לא הוסט מן המוות כפי שייחלנו ,הצדקה אינה הופכת לריקה ,אלא היא עומדת לעד ,כותבת את זכותו של האדם בנצח ומרממת את קרנו במקומות שעין בשר ודם אינה רואה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות צדקה ,עמוד רלז) ביאר :כי העמידה וההרמה של קרן האדם אינן תמיד באות לידי ביטוי באותו מקום ובאותה שעה שבהן ציפינו לראות את הנס .הוא מבאר כי הצדקה היא השקעה לטווח ארוך בבנק של נצח ,שבו שום פעולת חסד לא הולכת לאיבוד .כאשר האדם מנחיל את כוח הצדקה בחייו ,הוא בונה לעצמו אוצר שאינו כלה ,כזה שמגן עליו בעולם הזה ,ומלווה אותו כסניגור רב עוצמה בעולם הבא. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות על מסכת בבא בתרא (דף יא עמוד א) ביאר :כי העמידה לעד של הצדקה נובעת מכך שהיא מחברת את האדם אל המידה האלוקית של נתינה ,שהיא נצחית. כשאדם נותן ,הוא עושה פעולה המשתחררת מכבלי החומר ,ומכיוון שהיא מחוברת לאור אין סוף ,היא אינה יכולה להתבטל .הוא חידש כי מי שנותן בנפש חפצה ,הופך בעצמו להיות חלק מן הנצח ,שכן המעשה מגדיר את מהותו כמי ששייך לעולם של חסד ,שאינו נגמר לעולם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת ראה) ביאר :כי קרנו תרום בכבוד פירושו שההכרה והערכה לאדם נשמרות לו כזכות קיימת ,גם אם נדמה כי הפעולה לא הצליחה לשנות את

רוע הגזירה .הוא מבאר כי זוהי נחמתנו :הצדקה שלנו אינה נמדדת רק בכישלון או בהצלחה של הרגע ,אלא בנאמנות שלנו לדרך החסד .העובדה שהאדם פתח את ידו מעידה על כך שהוא אדם שחי חיים של נתינה ,וחיים אלו הם הם הזכות הגדולה ביותר העומדת לאדם בעת צרה ובעת שלום. כאשר אנו מבקשים להבין מדוע דווקא מצוות הצדקה הועמדה על ידי חכמים כפסגת המצוות ,כזו שמסוגלת לחולל שינויים אונטולוגיים במציאותו של האדם ,עלינו להישיר מבט אל משנתו של הנשר הגדול ,הרמב"ם .הוא מלמדנו כי אין המדובר בהמלצה מוסרית גרידא, אלא בנדבך יסודי שבו נבנית אישיותו של האדם היהודי ,הופכת להיות מחוברת אל שלמות הבורא ,ומתוך כך – זוכה לסגולת ההצלה הטמונה בטבעה של המצווה. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י ,הלכה א) פסק :חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה ,שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו .הוא מבאר כי אין כיסאו של ישראל מתכונן אלא בצדקה ,ואין דת האמת עומדת אלא בצדקה .בתוך דבריו אלו גנוז סוד ההצלה :הצדקה היא המרכז שסביבו נבנית זהותו של האדם .אדם שמרכז חייו הוא החסד, נמצא במקום של חיבור אמיץ לשורש החיים ,וממילא כל גזירה המבקשת לנתקו מהם, נתקלת בחומה בצורה של זכות השמורה לו ממעשיו. עוד כתב הרמב"ם שם (פרק ז ,הלכה י) :וכל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה .הביאור הוא כי הבליעל ,האדם האטום ,הוא זה המנותק מצינור החיים האלוקי .מי שסוגר את ידו ,סוגר את הנפש בפני שפע החיים ,ועל כן הוא חשוף לדינים. לעומתו ,מי שעוסק בצדקה מתוך אמונה וכפייה עצמית על הטוב ,נעשה כלי לקבלת חיות, וכוח זה פועל עבורו כהגנה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כה) ביאר :כי הרמב"ם בחר להדגיש את חומרת הצדקה כדי ללמדנו שהיא אינה מצווה צדדית ,אלא המצווה שבה אנו נמדדים .הוא חידש כי מי שמרגיל את עצמו להיות גבאי לצדקה ,וחי את חייו בתודעה של נתינה ,הרי הוא משנה את מזלו; הוא מפסיק להיות מקבל בלבד ,ונעשה משפיע .ובמדרגה זו ,הוא ניצב במקום שבו הדין אינו פוגע בו בקלות ,שכן הוא עצמו הפך למקור של חיים עבור אחרים. לאחר שהעמקנו במשמעותה של הצדקה כסוד של הצלה וכבסיס לאישיותו של האדם ,אנו חוזרים אל ההבטחה הנצחית שנכתבה בפרשתנו .התורה אינה משאירה את הצדקה כתלויה באוויר ,אלא נוטעת אותה עמוק בתוך מערכת היחסים שבין האדם לבין הקדוש ברוך הוא, מערכת שבה כל פעולה של חסד פותחת ארובות שמיים לברכה שאינה פוסקת .כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך (דברים טו ,י) – הבטחה זו היא המפתח שמחבר את כל מה שלמדנו אל המציאות הפשוטה והיומיומית שלנו. האור החיים הקדוש בפירושו על התורה (שם) ביאר :כי הברכה אינה ניתנת בנפרד מן המצווה ,אלא היא הטבע הפנימי של המצווה עצמה .הוא מבאר כי כשם שהצדקה מטהרת

את הנשמה ,כך היא מזככת את כל השתדלותו של האדם בעולם .מי שנותן מתוך הכרה כי הכל מאיתו יתברך ,זוכה לכך שהקב"ה הופך להיות השותף המלא בכל מעשה ידיו ,ובמקום כזה ,הברכה מצויה לא רק בתוצאה הסופית ,אלא בכל תהליך ופעולה. הכלי יקר (שם ,י) ביאר :כי השימוש במילה בגלל בא ללמדנו על סיבתיות אלוהית; המצווה אינה רק עילה לקבלת שכר ,אלא היא הגורם המכונן את הברכה .הוא חידש כי כאשר אדם משחרר את אחיזתו במוחשי ונותן אותו לאחר ,הוא יוצר חלל פנוי שבו יכולה להתגורר הברכה .זוהי הברכה השלמה :לא רק הצלה מצרה ,אלא רווחה ,שגשוג וסיעתא דשמיא בכל משלח יד ,שכן האדם הפך להיות כלי קיבול לברכתו של בורא עולם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י ,יו"ד סימן נב) ביאר :כי הברכה המובטחת בפרשת ראה היא הרחבה של ההצלה מצרה; הצלה היא העברת הרוע ,אך ברכה היא הוספת הטוב .הוא חידש כי הנתינה בלב שלם מתוך שמחה ורצון להוסיף חיים ,היא הדרך הבטוחה להמשיך על עצמו את השפע האלוקי ,וכי אדם המאמין באמת שצדקה תציל ממות ,זוכה לחיים מלאים וגדושים בברכת שמיים ,חיים שבהם המות נדחה מפני החיים הפועמים שבנתינה. כאשר אנו יוצאים מהעיון המעמיק בפרשת ראה ובסוגיית הצדקה ,עלינו לתרגם את המילים לחיים פועמים .ראשית ,נלמד כי הצדקה אינה "מבצע הצלה" רגעי בעת צרה ,אלא אורח חיים השזור ביומיום שלנו; אדם הבונה את ביתו על יסוד של נתינה קבועה ,מציב חומת מגן רוחנית המלווה אותו גם בשעות הקשות .שנית ,נבין כי גובה הכוונה הוא שקובע – נתינה מתוך הכרה בנחיצות החיים של הזולת ,מתוך התבטלות לפני הבורא ולא מתוך עסקה של חליפין ,היא זו המעוררת את מידת הרחמים .ולבסוף ,נדע כי גם ברגעים שבהם נדמה שהגזירה לא נהפכה ,הצדקה לא הלכה לאיבוד; היא נרשמת לזכות הנצח ,מרוממת את קרן האדם ומעניקה לו מנוחה וחיים מסוג עליון ,בעולם הזה ובעולם הבא.

עיקר העניין: הפסוק וצדקה תציל ממות אינו הבטחה מאגית להעברת המוות הפיזי ,אלא סוד עמוק של הנהגה אלוקית .כפי שביארו חז"ל והפוסקים ,הצדקה פועלת בכמה רבדים :היא מצילה ממות בדרך הטבע כאשר היא נעשית כדרך חיים מבעוד מועד ,היא מצילה ממיתה משונה ומהשלכות הדין שלאחר המוות ,והיא פועלת כסניגור רב עוצמה המרומם את הנפש .המפתח טמון בתזמון ובכוונה – נתינה מתוך לב פתוח המזהה בנזקק את "החשוב כמת" ומעניק לו חיים ,מושכת חיות לעושה המצווה עצמו .גם כאשר גזירת הדין ירדה למיטה ,הצדקה מועילה להמתקת הדין ולהעלאת הנשמה. השלמות האמיתית של אדם בפרשת ראה היא הידיעה כי פתיחת היד לאביון אינה גורעת מהאדם ,אלא היא הסיבה המכוננת לברכת ה' בכל מעשה ידיו ,ובכך היא הופכת את השמחה והנתינה למקשה אחת של חיים. צדקה היא לא עסקה עם שמיים ,אלא ביטוי של נפש המחוברת למקור החיים, המעניקה חיים לאחרים ובכך זוכה לחיות בעצמה.