כיצד ייתכן שכהן גדול יתפלל לביטול הצדקה? מסע בין קודש הקדשים לבין מהותה של האהבה והחסד

כיצד ייתכן שכהן גדול יתפלל לביטול הצדקה? מסע בין קודש הקדשים לבין מהותה של האהבה והחסד בשיא היום הקדוש ,כאשר הכהן הגדול נכנס אל לפני ולפנים ,אל מקום שבו אין חוצץ בין אדם לבוראו ,שם הוא לוחש תפילה שעלולה להישמע ,במבט ראשון ,כקריאת תיגר על אחת ממצוות היסוד של התורה .הוא מתפלל :ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה ,ולא לעם אחר .המילים הללו ,הבוקעות מלב פועם…

כיצד ייתכן שכהן גדול יתפלל לביטול הצדקה? מסע בין קודש הקדשים לבין מהותה של האהבה והחסד בשיא היום הקדוש ,כאשר הכהן הגדול נכנס אל לפני ולפנים ,אל מקום שבו אין חוצץ בין אדם לבוראו ,שם הוא לוחש תפילה שעלולה להישמע ,במבט ראשון ,כקריאת תיגר על אחת ממצוות היסוד של התורה .הוא מתפלל :ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה ,ולא לעם אחר .המילים הללו ,הבוקעות מלב פועם של אהבת ישראל ,מעוררות תמיהה עמוקה: האם ייתכן שכהן גדול ,המייצג את עבודת השם בטהרתה ,יבקש לבטל מציאות שהיא כר פורה למצווה מן התורה – מצוות הצדקה? וכי אם אין עני ,למי ייתן העשיר? ומה יהיה על סגולתה של אותה צדקה המצלת מדינה של גיהינום? בנשימה עצורה אנו מנסים לפצח את הסתירה .האם התפילה היא אכן בקשה לעקירת העני מן העולם ,או שמא היא נושאת בחובה בשורה גבוהה יותר ,המבקשת לכוון את האומה לאופק של עצמאות וכבוד? אנו ניגשים לבירור הסוגיה הזו ביראה ,בחיפוש אחר אותו קו דק שבין הצדקה המכבדת לבין התלות המשפילה ,בבואנו להבין כיצד ניתן לקיים את רצון ה' גם כשאין עני הנזקק ללחם חוקו ,בתוך עולם שבו החסד נבנה לא מתוך נחיתות אלא מתוך בניין משותף. כשאנו ניגשים אל שולחן התורה ,אל פרשת ראה ,אנו פוגשים את המתח המובנה בתוך מצוות הצדקה .התורה מצווה עלינו :כי יהיה בך אביון מאחד אחיך ...לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו ,ז-יא) .מילים אלו חקוקות על לוח ליבו של כל יהודי ,כמצווה המגדירה את אחריותנו ההדדית .אך מתוך הפסוקים עולה תמונה כפולה :כי יהיה בך אביון, ומנגד – אפס כי לא יהיה בך אביון. הרמב"ן על התורה (דברים טו ,ד) ביאר את הדו-שיח המופלא הזה בין שני הלשונות בדרכו המופתית .הוא חידש כי הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון" נאמר בהבטחה ,כפי שניתן לעם ישראל אם יזכו לקיים את מצוות ה' בשלמות ,והברכה תשרה במעשי ידיהם עד שלא יזדקקו לבריות .לעומת זאת ,הפסוק "כי לא יחדל אביון" הוא הודעה על טבע היישוב ,מציאות אנושית בלתי נמנעת המלווה את העולם בכל דור ודור. נראה לבאר כי הכהן הגדול ,בתפילתו בקודש הקדשים ,מבקש לגעת באותו 'אופק עליון' עליו דיבר הרמב"ן .אין הוא מתפלל לביטול המצווה חלילה ,אלא הוא מתפלל להגעת עם ישראל לאותו מצב אידיאלי שבו הברכה האלוקית שורה על הכל ,עד שאין צורך בפרנסה חיצונית .הכהן הגדול נושא על כתפיו את משאלת הלב של האומה כולה – להגיע למצב שבו כל יחיד ויחיד יזכה לעצמאות כלכלית ,לא מתוך קמצנות חלילה ,אלא מתוך שאיפה לחיים של כבוד וגאווה לאומית. כאן אנו לומדים יסוד גדול :המצווה קיימת לדורות בגלל 'טבע היישוב' ,אך הברכה היא שאיפתנו להגיע אל המצב שבו הכל שבעים ושמחים .תפילת הכהן הגדול היא תפילה על שפע וברכה ,תפילה שכל אחד מישראל יזכה להתפרנס בכבוד ממעשה ידיו ,ללא תלות

באחר .בכך ,הוא אינו מנסה למחוק את מצוות הצדקה ,אלא מבקש להעלות את עם ישראל למדרגה שבה הצדקה הופכת ממזון לשורדים למנוע של עוצמה ובניין. בתוך דפי הגמרא במסכת יומא (דף נג ע"ב) ובתענית (דף כד ע"ב) ,אנו פוגשים את תפילתו הקצרה והחודרת של הכהן הגדול ביום הכיפורים .הכהן הגדול לוחש :ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה ,ולא לעם אחר .המילים הללו ,הנאמרות במקום הקדוש ביותר, מהדהדות בעוצמה בבית המדרש של כל הדורות .כאן מתעוררת הקושיה שאינה נותנת מנוח :כיצד ניתן להתפלל על דבר שסותר ,כביכול ,את מצוות הצדקה שבתורה? הרי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף י ע"א) מביאה את המעשה המפורסם בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע .כאשר שאל טורנוסרופוס :אם אלוהיכם אוהב עניים ,מפני מה אינו מפרנסם? השיב לו ר' עקיבא :כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום .אם כן ,מציאות העני אינה תקלה במערכת ,אלא זירה של הצלה .הכהן הגדול ,בבקשו שעם ישראל לא יהיו צריכים להתפרנס זה מזה ,נראה כמבקש חלילה לחסום את שער ההצלה הזה מעם ישראל. נראה לבאר כי הקושי נובע מאי-הבנה של מהות 'הפרנסה' בתפילה .האחרונים מבחינים בין צדקה של מזון לבין צדקה של פרנסה .בספר מעיל צדקה (סימן תקע"ו) ביאר כי תפילת הכהן הגדול התמקדה בפרנסה – כלומר ,בביגוד ובצורכי קיום בסיסיים שאינם בגדר מזון יומיומי. תפילתו הייתה שלא יגיעו למצב שבו אדם צריך להתחנן ללבוש על גופו ,דבר שיש בו בושה גדולה ,בעוד שמתן מזון יישאר תמיד כחלק ממחויבות הלב והצדקה שבין אדם לחברו. אך הגמרא במסכת יומא אינה עוצרת כאן .הדיון מתרחב לשאלה האם הכהן מתפלל על ביטול המעמד הכלכלי של העוני ,או שמא הוא מבקש שינוי במבנה הקהילתי .המהרש"א בחידושי אגדות על יומא ביאר וכתב :דאין לפרש לעניין צדקה שלא יהיו צריכין זה לזה לקבל צדקה ,דהא כתיב כי לא יחדל אביון ,אלא דר"ל שגם במשא ומתן לא יהיו צריכין זה לזה .בביאור זה ,הכהן הגדול מכוון לאידיאל של כלכלה חופשית ועצמאית ,שבה כל אדם עומד על דעתו ועל כוחו ,מבלי שיהיה משועבד תלותית לאחיו. הגמרא מזמנת לנו כאן מתח בין המציאות של 'לא יחדל אביון' לבין השאיפה האידיאלית ל'כי לא יהיה בך אביון' .הכהן הגדול אינו מבקש לעקור את חסד ישראל ,אלא לשנות את צורת הקשר .הוא מבקש שנשתחרר מן התלות המעיקה ,ונעבור למערכת של עזרה הדדית שבונה את האדם ומעצימה אותו .המצווה נשארת ,אך פניה משתנות. כשאנו מבקשים להבין כיצד תפילת הכהן הגדול מתיישבת עם עולם המצוות ,אנו פוגשים את משנתו הצלולה של הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י' ,הלכה ז') .הרמב"ם משרטט שם את סולם המדרגות של הצדקה ,ומציב בפסגתו לא את הנותן פרוטה לעני בפינת הרחוב ,אלא את זה המעניק ביטחון כלכלי המונע את הצורך בבקשה. הרמב"ם ביאר :מעלה גדולה שאין למעלה הימנה ,זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או מוצא לו מלאכה ,כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול .בלשון מופלאה זו ,הרמב"ם מגדיר מחדש את הצדקה :היא אינה פעולה חד-

פעמית של הושטת לחם ,אלא תהליך של העצמה .הצדקה הגבוהה ביותר היא זו שמבטלת את הצורך בצדקה עתידית. נראה להסביר כי כאן טמון המפתח להבנת תפילת הכהן הגדול .כשהוא מבקש ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה ,אין הוא מבקש לבטל את החסד ,אלא להעלות את עם ישראל אל המדרגה הגבוהה ביותר שתיאר הרמב"ם .הוא מתפלל למציאות שבה הקהילה כולה תהיה במצב של שובע וביטחון ,עד שכל מי שזקוק לסיוע לא יצטרך לבוא לידי תלות משפילה ,אלא יקבל את העזרה בצורה של שותפות ,הלוואה או מלאכה – דרכים שבהן שומר העני על כבודו העצמי. כך מתיישבים דברי הרמב"ם עם תפילת הכהן הגדול :הכהן הגדול מתפלל על המציאות המקרו-כלכלית של האומה ,שתגיע לשיא המדרגות שמנה הרמב"ם במישור המיקרו .הוא מבקש שהסיוע לא יהיה מתת תלותית של מזון דחוק ,אלא מערכת של העצמה קהילתית. האם ייתכן שבכך הוא מתפלל לא רק על 'ביטול העוני' ,אלא על 'שדרוג' אופי הצדקה של עם ישראל? התפילה אינה סותרת את קיום המצווה ,אלא היא המנוע שלה .גם כשאדם עומד על רגליו ומנהל את עסקו בכבוד ,הוא עדיין חלק ממערכת של עזרה הדדית ,של שותפויות ושל ערבות קהילתית .הכהן הגדול לא ביקש עולם ללא חסד ,אלא עולם שבו החסד הוא אבן בניין לקהילה חזקה ,עצמאית ומכובדת ,שבה כל אחד מחזיק ביד רעהו לא מתוך חולשה, אלא מתוך שותפות גורל. בבואנו להעמיק בכוונת תפילתו של הכהן הגדול ,אנו פוגשים את דבריו המאירים של בעל 'עיני דוד' (על הלכות עבודת יום הכיפורים ,פרק ד') .הוא מבאר כי תפילת הכהן הגדול לא כוונה לביטול הצדקה או למחיקת המעמד הכלכלי של העוני כפי שהוא מוכר לנו ,אלא לכינון מערכת של שובע וביטחון בתוך הקהילות. ספר עיני דוד ביאר כי כוונת התפילה הייתה שיהיה שובע רב בכל מקום ומקום ,בכל עיר ועיר ,עד שלא יצטרכו בני ישראל לשבור אוכל ממקום למקום .נראה להסביר כי הכהן הגדול לא התפלל שכולם יהיו עשירים מופלגים ,אלא שהמרחב הכלכלי יהיה יציב עד כדי כך שלא ייווצר מצב של תלות בין אזור לאזור ,שבו עיר אחת הופכת לענייה והשנייה עליה להאכילה .הוא ביקש שהמשאבים יהיו זמינים ונגישים באופן כזה שיאפשר לכל קהילה לקיים את עצמה בכבוד. ביאור זה מעניק לנו זווית חדשה :הבעיה אינה בעצם קיומו של אדם הזקוק לסיוע ,אלא בתלות הכרונית ,במצב של מחסור כללי שבו הקהילה כולה אינה עומדת על רגליה .תפילת הכהן הגדול מבקשת להסיר את הבושה של הצורך לשבור אוכל במקום אחר ,ובכך להבטיח את כבודן של הקהילות. כאן אנו מוצאים הד לדברי השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט ,סעיף א') ,אשר העמיד את חובת הצדקה כסדר קבוע ובלתי משתנה ,ללא תלות במצב הכלכלי הכללי .השולחן ערוך פסק:

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל .המחויבות של היחיד והקהילה נותרת על כנה בכל עת, גם כאשר שורר שובע .אך כפי שמדייק עיני דוד ,אופייה של הצדקה משתנה – היא עוברת ממתן מזון הישרדותי למתן של בנייה ,הלוואות וסיוע להקמה ,כפי שראינו בשיטת הרמב"ם. נראה לבאר כי תפילת הכהן הגדול היא תפילה על 'בריאות המערכת' .כשמערכת הכלכלה הקהילתית בריאה ,המצווה הופכת מפעולת חסד של רחמים לפעולת חסד של שותפות .בכך, הוא יצר הרמוניה מופלאה בין תפילתו ביום הקדוש לבין ההלכה הפסוקה ביומיום :הכהן הגדול מייחל לעולם שבו השפע יאפשר לנו לקיים את מצוות הצדקה לא מתוך דחיפות של רעב ,אלא מתוך מודעות של אחריות ובניין משותף. כשאנו מבקשים להעמיק במקורותיה של התפילה ,אנו ניצבים בפני חידושו המפעים של המהרש"א בחידושי אגדות על הגמרא במסכת יומא (דף נג ע"ב) .המהרש"א בוחן את נוסח הבקשה של הכהן הגדול ומציב סימן שאלה תורני חריף :כיצד ניתן לבקש שעם ישראל לא יהיו צריכים זה לזה ,והרי התורה עצמה קבעה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ? הרי צדקה היא אינה רק מצווה ,אלא יסוד מקיומה של האומה. המהרש"א ביאר וכתב :דאין לפרש לעניין צדקה שלא יהיו צריכין זה לזה לקבל צדקה, דהא כתיב כי לא יחדל אביון ,אלא דר"ל שגם במשא ומתן לא יהיו צריכין זה לזה .בביאור זה ,הוא מעתיק את מוקד הדיון .תפילת הכהן הגדול אינה בקשה למחיקת העני מן העולם, אלא בקשה לכינון מערכת כלכלית עצמאית ,שבה האומה ניצבת על רגליה ולא זקוקה ליבוא או לתלות במסחר של עמים אחרים. נראה להסביר כי לשיטת המהרש"א ,כשהכהן הגדול מתפלל שלא נצטרך להתפרנס זה מזה ,הוא מכוון לביטול התלות המסחרית .הוא מבקש שכל אחד מישראל יזכה להצלחה במשא ומתן ובמלאכתו ,עד שלא יצטרך לשאול עצה או הון מהאחר כדי לשרוד .זוהי בקשה על יציבות כלכלית של האומה כגוף אחד ,שבו השפע מפוזר באופן כזה שהיחיד יכול לפעול בעצמאות. כאן אנו מוצאים תובנה עמוקה על עבודת הכהן הגדול :הוא מבין שהתלות הכלכלית היא מקור למחלוקת ולבושה .ככל שהיחיד פחות תלוי באחר למחייתו השוטפת ,כך האהבה והאחווה בישראל מתחזקות ,שכן הקשר בין בני האדם הופך לקשר של ידידות ולא של נזקקות .כעין הא דאמרינן במסכת סנהדרין (דף טז ע"א) :אין הבור מתמלא מחולייתו – כלומר, התפילה מכוונת לכך שהשפע יגיע ממקורות מגוונים של מלאכה ומסחר ,ולא מתוך דלדול של חבר כדי להעשיר אחר. התפילה ביומא הופכת תחת מבטו של המהרש"א לתוכנית כלכלית-חברתית .היא אינה עוקרת את מצוות הצדקה ,שכן המציאות של 'כי לא יחדל אביון' תישאר עמנו תמיד כזירה למצווה ,אלא היא מבקשת למנוע את הפיכת התלות הכלכלית לדרך חיים .הכהן הגדול מתפלל על החוסן של האומה ,על עצמאותה הכלכלית ,ובכך הוא מכין את הקרקע לכך שהחסד בישראל ייעשה מתוך עוצמה ,מתוך רצון להיטיב ,ולא מתוך הכרח שנובע מחוסר ברירה.

לאחר שביארנו את עומק התפילה כבקשה לעצמאות כלכלית וחוסן לאומי ,עלינו לראות כיצד האחרונים מגשרים בין פניותיו של הכהן הגדול לבין החובה המעשית המוטלת על כל אחד מאיתנו .ההלכה אינה מניחה לשאלת העני והצדקה לרגע ,והשאלה העומדת לפתחנו היא :כיצד הכהן הגדול מתפלל ל'אין צורך' ,בעוד השולחן ערוך מציב גדרים נוקשים לקיום מצוות הצדקה? מרן השולחן ערוך (יורה דעה ,הלכות צדקה ,סימן רמט ,סעיף א') פסק וכתב :מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל ,וכל הרואה עני מבקש ועלים עיניו ממנו הרי זה עובר בלאו .נראה להסביר כי הפסיקה הזו מונחת כאבן יסוד בכל רגע ובכל מצב .גם אם תפילת הכהן הגדול תתקבל במלואה וישראל יזכו לשפע כלכלי עצום ,המצווה לעולם לא תתבטל .ה'אין צורך' שאליו התפלל הכהן הוא אידיאל של עצמאות הפרט ,אך אינו מבטל את מצוות 'לא תאמץ' ו'לא תקפוץ' שהן גזירת הכתוב. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן כתב בספרו אהבת חסד (חלק א ,פרק א) וביאר: כי גדלותה של הצדקה אינה רק במזון ,אלא בראש ובראשונה בהלוואה ובתמיכה המאפשרת לאדם לעבוד .הוא ביאר שם :כי המצווה הגדולה ביותר היא ללוות לעני כדי שיוכל לפרנס את עצמו ,שכן זהו כבודו האמיתי של אדם .נראה להסביר כי החפץ חיים מתווה כאן את הדרך המשלבת בין תפילת הכהן לבין ההלכה :אנו אמנם נותנים צדקה ,אך אנו עושים זאת בדרך שבונה את האדם ומחזירה לו את עצמאותו ,ובכך אנו מקיימים את רוח תפילתו של הכהן הגדול. בערוך השולחן (יורה דעה ,סימן רמט ,סעיף ב) ביאר וחידש :כי הצדקה היא יסוד הקיום של האומה ,ומכל מקום עיקרה לעשות באופן שלא יבואו לידי בושה .נראה להסביר כי הוא מצביע על הבושה כעל המוקד האמיתי של התלות .הכהן הגדול בתפילתו ביקש למנוע את הבושה ,את התלות שבה אדם זקוק לחברו כדי להתקיים ,ולכן תפילתו היא בעצם תפילה על כבוד האדם .כשאנו מקיימים צדקה על ידי קופות ,גמ"חים והלוואות מכובדות ,אנו עונים אמן לתפילת הכהן הגדול. מכאן עולה נפקא מינה מעשית :ההלכה מחייבת אותנו לתת צדקה גם כשיש שפע ,אך עלינו להקפיד שהצדקה לא תהפוך לכלי של השפלה .הפוסקים מלמדים אותנו שהתפילה לא עקרה את הצדקה ,אלא עיצבה את דמותה .אנו מתפללים לשפע שבו הקהילה כולה איתנה ,ופועלים בהלכה כדי להבטיח שגם כאשר יש צורך ,הוא יקבל מענה שמרומם את העני ולא מוריד מערכו. כשאנו מבקשים להמריא אל מחוזות המחשבה וההגות מתוך הסוגיה שלפנינו ,אנו מגלים מושג עמוק ששינה את פני תפיסת החסד שלנו :עולם חסד יבנה .תפילתו של הכהן הגדול בשיא הקדושה אינה באה להחריב את בניינו של עולם ,אלא להניח לו תשתית יציבה ,כזו שאינה נשענת על שבריריות האדם. נראה להסביר כי החסד היהודי אינו מוגדר רק על פי המקבל והנותן ,אלא על פי המגמה. עולם שנבנה על ידי חסד אינו עולם שבו ישנו מעגל אינסופי של נזקקים ,אלא עולם שבו

כל פרט בו מקבל את הכלים לבנות את עצמו .הכהן הגדול בתפילתו משרטט את הדמות האידיאלית של האומה :אומה שבה האחריות ההדדית אינה מתבטאת ב'נתינה לעני' ,אלא ב'נתינת יד לעני' – יד המרימה אותו ,יד המחזקת אותו ,יד המביאה אותו אל מפתן היכולת להחזיק את עצמו. עוד נראה לחדד כי האתגר הגדול ביותר בחסד הוא היכולת לשמר את כבודו של המקבל. תפילת הכהן הגדול מבקשת שפע שבו ישראל לא יצטרכו להתפרנס זה מזה ,אך בו בזמן, עם ישראל הוא עם שכל חבריו ערבים זה לזה .כיצד מתיישבים הדברים? התשובה טמונה בכך שהתלות בין האדם לחברו היא מכשול ,בעוד השותפות היא מנוע .הכהן הגדול מתפלל לביטול התלות ,כדי שהשותפות תישאר טהורה .שותפות שאינה נובעת מתוך לחץ המחסור, אלא מתוך בחירה חופשית של לב חם המבקש להיטיב. בכך ,הכהן הגדול מלמד אותנו הסתכלות חדשה על החיים :אל לנו לראות את הצדקה כעובדה מוגמרת שיש להשלים איתה ,אלא כציווי לפעול לשינוי המציאות .השאיפה לא להיות נזקקים אינה מורידה מערכה של הצדקה ,אלא מעלה אותה לדרגה הגבוהה ביותר – דרגה שבה הנותן והמקבל שווים בערכם ,והחסד הופך לחיבור של נשמות ולא לחיבור של כיסים .זוהי ההרחבה הרעיונית שמלווה את תפילת הכהן הגדול :בניין עולם של חסד שבו כל אדם הוא בונה בעצמו ,וכל הקהילה היא גורם מצמיח. כשאנו מורידים את דברי הכהן הגדול אל תוך נבכי הנפש ,אנו מבינים כי תפילתו היא לא רק תפילה על המצב הכלכלי ,אלא קריאה לבירור המידות של האדם .הנטייה הטבעית של האדם לעיתים היא להישען על אחרים ,למצוא מקלט בתלות שמסירה ממנו את עול האחריות .הכהן הגדול בתפילתו מציב בפנינו מראה :השאיפה לא להיות נזקק אינה נובעת מגאווה ,אלא מהכרה בערכו של האדם שנברא בצלם ,ומהרצון להוציא אל הפועל את כוחות היצירה והעצמאות שנטע בו הבורא. נראה להסביר כי עבודת הנפש כאן היא רכישת מידת האחריות .האדם נדרש להתבונן בחייו ולשאול :האם אני פועל מתוך עוצמה ויוזמה ,או שמא אני מניח לעצמי להידרדר למקומות של תלות רגשית וכלכלית בבשר ודם? הכהן הגדול מתפלל על השפע ,אך התפילה הזו מחייבת אותנו לא לחכות לשפע שייפול מן השמיים ,אלא לעמול ולפתח את כוחותינו, להיות אדונים למעשינו ולפרנסתנו .זהו תהליך של זיכוך המידות ,שבו האדם לומד להעריך את כבודו דרך העמידה העצמית. עוד נראה לחדד כי השאיפה לעצמאות צריכה להיות מלווה בענווה גדולה .אדם השואף שלא להזדקק לאחרים עלול ליפול למלכודת של התנשאות .כאן מונחת הדינמיקה העדינה של נפש הירא שמים :מצד אחד ,הוא עובד בשיא המרץ על עצמאותו האישית ,ומצד שני ,לבו תמיד פתוח ומחפש את הדרך להיטיב עם הזולת ,לא מתוך תלות אלא מתוך אהבה .זהו שיווי המשקל הדק שבו האדם מכבד את זולתו בלי להזדקק לו ,ומכבד את עצמו בלי להתגאות. במרכז עבודת הנפש עומדת ההבנה שהעצמאות היא כלי לעבודת השם .אדם שאינו טרוד בחרדת הקיום הבלתי פוסקת ,אדם שידיו פנויות ויש לו את המרחב הנפשי לפעול ,הוא אדם

שיכול להקדיש את כוחותיו לעיקר – ללימוד תורה ,לתפילה ולבניין הבית היהודי .תפילת הכהן הגדול היא תפילה על הפנאי הנפשי שמאפשר לעם ישראל להיות אומה שכל עניינה הוא קידוש השם ,ולא רק המלחמה היומיומית על הלחם. כשאנו מבקשים לזקק את התובנות המוסריות מתוך עומק תפילתו של הכהן הגדול ,אנו מגלים מצפן המכוון אותנו בנתיב המלך .החיים מזמנים לנו צמתים רבים שבהם עלינו לבחור בין התבטלות לבין יוזמה ,ובין תלות לבין עצמאות .תפילת הכהן הגדול היא המצפן שמורה לנו את דרך האמצע הראויה. נראה להסביר כי המצפן הפנימי של האדם הירא שמים מחייב אותו להכיר בערך העבודה ובחשיבותה של היוזמה האישית .גם אם המציאות של "כי לא יחדל אביון" קיימת ,עלינו לחתור בכל כוחנו למצב שבו לא נהיה נזקקים לבריות .המצפן הזה אינו מוביל אותנו לבריחה מן החברה ,אלא להפך – הוא מוביל אותנו להשתתפות פעילה בבניין הקהילה ,תוך שאיפה מתמדת להעמיד את עצמנו ואת רעינו על רגלינו .זהו מצפן שמקדש את כבוד האדם ומסרב להפוך את הנזקקות לאורח חיים. עוד נראה לחדד ,כי המצפן הזה מלמד אותנו להיזהר מהקצוות .מצד אחד ,אנו נזהרים שלא להפוך לאנשים המבקשים רק את טובת עצמם ,אלא תמיד זוכרים את הערבות ההדדית ואת החובה המוסרית לעזור למי שנפל .מצד שני ,אנו נזהרים שלא ליצור תרבות של 'קבלת עזרה' שהופכת להרגל .המצפן שלנו מכוון אותנו לעזרה מכבדת ,לעזרה שבונה ,לעזרה שמשחררת את המקבל מן התלות .כך אנו הופכים את מצוות הצדקה לכלי של העצמה ,בדיוק כפי שהורה לנו הרמב"ם. במרכז הדברים נמצאת ההבנה שהחיים הם שותפות של אמת .כשאנו שואפים לעצמאות כלכלית ,אנו לא מנתקים את הקשרים עם הכלל ,אלא מחדשים אותם ממקום בריא .החברה כולה נבנית כאשר כל יחיד שואף לממש את כוחותיו ולעמוד ברשות עצמו ,ובכך הוא מפנה משאבים ופנאי נפשי להשקיע בחיזוק הכלל .זהו מצפן המכוון אל הנצח ,המוליך אותנו אל אמת שאינה משתנה :האדם נברא כדי לתת ,לא כדי לקחת .התפילה לביטול התלות היא התפילה להפיכתנו לאומה של נותנים ,שמקדשים שם שמיים בכל פעולה ובכל קשר. בבואנו לסכם את התמונה המרתקת הזו ,אנו מגלים כי תפילת הכהן הגדול אינה בקשה טכנית לשינוי המציאות הכלכלית ,אלא זעקה פנימית של אומה השואפת אל על ,אל החירות שבין אדם לעצמו ובין אדם לבוראו .המעבר מהתלות המעיקה אל העצמאות המעצימה הוא המפתח להבנת הסתירה שבין תפילת יום הכיפורים לבין חובת הצדקה המעשית. כאשר הכהן הגדול לוחש "ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה" ,הוא אינו מבקש לעקור את החסד ,אלא לרומם את איכותו .התורה ,שהציבה לנו את המציאות של "כי לא יחדל אביון" כבמה נצחית למצוות הצדקה ,היא אותה תורה המכוונת אותנו לשאוף אל "אפס כי לא יהיה בך אביון" כמצב אידיאלי של ברכה .השילוב הזה הוא הריקוד העדין של החיים היהודיים :הידיעה שכל עוד יש נזקק – ידו של אחינו פתוחה לרווחה ,אך השאיפה העמוקה

היא לבנות מערכת שבה כל אדם עומד על רגליו ,בונה את ביתו ,וזוכר כי הוא נברא להיות נותן ולא להיות לוקח.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שהצדקה אינה רק פעולה טכנית של העברת מזון ,אלא עבודת נפש של שותפות .תפילת הכהן הגדול מולידה בנו את ההבנה שחברה בריאה היא כזו המקדשת את כבודו של היחיד ,חברה שבה העזרה ההדדית נבנית כבניין של קבע – בהלוואות ,בשותפויות ובהקמה – ולא כתלות משפילה .זוהי תורת החסד של אדם בן חורין ,השואף לשלמות ,הרואה בזולתו שותף לדרך ולא תלוי לחסדיו. תובנות משנות חיים :החסד האמיתי אינו נמדד בעצם הנתינה אלא ביכולת להעניק לאחר את הכוח לעמוד בכוחות עצמו ולהפוך לשותף בבניין העולם .השאיפה לעצמאות כלכלית אינה פוגעת בערבות ההדדית ,אלא היא המאפשרת לנו לתת מתוך עוצמה ומרחב פנימי ,ולא מתוך תחושת חובה או לחץ.