סוד ההיתר להזכיר שם ה' מחוץ למקדש

סוד ההיתר להזכיר שם ה' מחוץ למקדש יש רגעים שבהם דפיקות הלב של ההיסטוריה נעמדות מלכת ,ושירת האזינו פורצת מגרונו של הרועה הנאמן ,משה רבינו .לא עוד דיבור אנושי שקול ,אלא בת קול של שכינה ממש ,המתלבשת בבשר ודם ומרטיטה את אדי האוויר המדברי .כי שם ה' אקרא ,הבו גודל לאלוקינו ,איננו עוד פסוק שנאמר כבדרך אגב ,אלא הכרזה מהדהדת ,רגע של התגלות שבו הקהל כולו נדרש להגיב…

סוד ההיתר להזכיר שם ה' מחוץ למקדש יש רגעים שבהם דפיקות הלב של ההיסטוריה נעמדות מלכת ,ושירת האזינו פורצת מגרונו של הרועה הנאמן ,משה רבינו .לא עוד דיבור אנושי שקול ,אלא בת קול של שכינה ממש ,המתלבשת בבשר ודם ומרטיטה את אדי האוויר המדברי .כי שם ה' אקרא ,הבו גודל לאלוקינו ,איננו עוד פסוק שנאמר כבדרך אגב ,אלא הכרזה מהדהדת ,רגע של התגלות שבו הקהל כולו נדרש להגיב ,לענות ולהמליך .העפר תחת הרגליים רועד ,השמש נוטה למערב, והרוח הנושבת בציפורי הנפש לוחשת שאלה נוקבת :האם עוצמתו של שם ה' תלויה בכותלי המקדש ,או שמא כל מקום שבו השכינה שורה באמת ,הופך למקדש מהלך? וכיצד ייתכן שמשה רבינו ,בלב המדבר השומם ,קורא את השם המפורש וישראל מתחייבים לענות

אחריו ברוך שם ,בעוד אנו ,דורות לאחר מכן ,נאלצים להסתפק בכינויים ובשתיקה? האם הכוח המניע הוא אבן הפינה של המקדש ,או אולי זהו סודו של נביא ,אשר קולו הוא קול השכינה עצמה. בפרשתנו ,פרשת האזינו ,מובאים הדברים במלוא עוצמתם :כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו (דברים פרק לב ג) .משה רבינו ,בטרם פרידתו ,פותח את שירתו בזימון הציבור להקשבה ולהמלכה ,כשהוא מציב את הקריאה בשם ה' כמוקד המאחד את העם כולו סביב הוד מלכותו. רש"י (דברים פרק לב ג) ביאר כי המילה כי משמשת בלשון כאשר ,כלומר כאשר אקרא ואזכיר את שם ה' ,אתם תנו גודל לאלוקינו ותברכו את שמו .המפרש מלמדנו כי הקריאה בשם אינה עומדת לעצמה ,אלא מחייבת תגובה מיידית ומחייבת של הקהל ,שהרי משה מבקש לשתף את כלל ישראל בהתגלות שמתחוללת מתוך פיו. רבי אברהם אבן עזרא (דברים פרק לב ג) כתב כי לשון כי שם ה' אקרא באה ללמד שכל עיקר השירה הזאת נכתבה כדי לפרסם את שם ה' בעולם כולו ,ולכן הציווי הניצב על ישראל הוא שהקהל כולו ישיב בהודאה ובשבח ,מתוך הבנה שהזכרת השם היא רגע שיא של קידוש ה' ציבורי. הרמב"ן (דברים פרק לב ג) ביאר כי המילים הבו גודל לאלוקינו מלמדות שמשה ציווה את ישראל שכאשר ישמעו הזכרת שם ה' מפי הרועה הנאמן ,עליהם להשיב בשירה ובאמירת תהילה ,כי אין זה דבר פרטי אלא התגלות אלוקית שמחייבת את הציבור כולו להצטרף אל הרגע המרומם הזה. אונקלוס (דברים פרק לב ג) תרגם :ארי בשום יי' אקרי ,הבו רבותא לאלהנא .בתרגום זה מודגשת הקריאה בשם ה' ,וכיצד התרגום הארמי משמר את הזיקה שבין הקריאה לבין מתן הכבוד ,ובכך הוא מבהיר כי השירה כולה היא תהליך של הגדלת שם שמים בפי העם. הכלי יקר (דברים פרק לב ג) ביאר כי משה רבינו רצה ללמד את ישראל שבכל עת שנזכרים בשם ה' ,עליהם לתת כבוד למלכות שמים ,ועל כן נאמר הבו גודל לאלוקינו ,לרמוז שכל מקום ומעמד שבו נזכר השם הופכים להיות מקדש מעט ,ועל הקהל מוטלת החובה לרומם את הרגע. בעל הטורים (דברים פרק לב ג) ציין כי ראשי התיבות של המילים כי שם ה' הם כסה ,לרמוז על עת תקיעת שופר בכסה ליום חגנו ,והיינו כי דווקא במעמד של גילוי שכינה וביום דין, מתגלה כוח ההודאה והענייה של ישראל ,והזכרת השם הופכת לחלק מעבודת היום. הספורנו (דברים פרק לב ג) פירש כי פסוק זה הוא יסוד לתפילה בציבור ,שכאשר יחיד גדול מזכיר שם שמים ,הרי הציבור מחויב להוסיף גודל ושבח ,ללמדנו שכל גילוי אלוקי בפי צדיק מחייב תגובה של קידוש השם בציבור ,והדברים תואמים את התפיסה שקריאת השם יוצרת סביבה של קדושה. האור החיים הקדוש (דברים פרק לב ג) ביאר כי משה ביקש ללמד את ישראל שבכל עת

שנזכרים בשם ה' יש ליתן כבוד מלכות שמים ,לרמוז שהמקום והמעמד הופכים להיות מקדש מעט ,ובכך הוא מחדש שהקריאה של משה יצרה מציאות שבה ישראל נתבעים לענות ברבים ,מה שהופך את דבריו למעמד של תפילה בציבור המזכיר את העבודה בבית המקדש. בגמרא במסכת יומא (דף לז ע"א) מבואר היסוד להלכות עניית השם :אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ,כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו – מכאן לעונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר ברכה שבמקדש .הגמרא לומדת מתוך שירתו של משה את חובת הקהל להגיב בהמלכת מלכות שמים בכל פעם שהשם המפורש נשמע בבית הבחירה ,והנה כאן נראה לבאר כי הזכרת השם במקדש אינה פעולה של יחיד ,אלא רגע שבו הקהל הופך לשותף פעיל בהופעת השכינה. בגמרא במסכת סוטה (לח ע"א) מובא הדיון על ברכת כהנים :במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו .מתוך הדברים נראה ללמוד כי התלמוד מבחין הבחנה חדה בין המקום שבו השכינה שורה בגילוי ,לבין שאר המקומות שבהם השם נאמר רק בכינוי ,וזאת כדי לשמר את קדושת השם ואת יראת הכבוד הראויה לשמו המפורש. בגמרא במסכת יומא (לט ע"ב) נאמר :משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מברך בשם. הגמרא מבארת שמנקודה זו ואילך לא היו מזכירים עוד את השם המפורש בברכת כהנים, והטעם לכך הוא שנסתלקה השכינה ולא זכו עוד לגילוי פנים אל פנים .נראה להסביר כי גילוי השכינה אינו מציאות קבועה שאינה תלויה במעשי הדורות ,אלא תהליך דינמי של השראת שכינה שנסוגה כאשר ירדה הקדושה במציאות. בתלמוד ירושלמי (מסכת יומא ,פרק ג הלכה ו) מובא :עד שלא מת שמעון הצדיק היו מברכים בשם המפורש ,ומשמת בטלו מלברך בשם .בירושלמי מודגש הדבר כי הזכרת השם המפורש הייתה קשורה בקשר בל ינתק לגילוי השכינה שהיה נחלת הדורות הראשונים ,ומשנסתלק הגילוי ,גם האפשרות לברך בשם המפורש ננעלה ,ומכאן מתברר שהתלמוד הירושלמי רואה בהזכרת השם ביטוי חי לקרבה אלוקית שאין לה תחליף במציאות שבה השכינה נסתרת. לאחר שראינו את דברי רבותינו בגמרא ובירושלמי ,נבקש כעת להתבונן בדברי הראשונים, אשר בדרכם הסלולה העמיקו את הבנתנו ביסוד ההזכרה של השם המפורש והקשר ההכרחי שבינו לבין גילוי השכינה במקום המקדש. תוספות (מסכת סוטה דף לח עמוד א דיבור המתחיל הרי הוא אומר) ביארו דתני בספרי בכל מקום אשר אני נגלה שם תהא מזכיר את שמי והיינו בבית הבחירה ,ומהאי טעמא נמנעו הכהנים מלברך בשם משמת שמעון הצדיק .נראה ללמוד מדברי התוספות כי עיקר הדין אינו תלוי במושג הטכני של בניין מקדש ,אלא במציאות של גילוי שכינה ,שכן רק בבית הבחירה זכו ישראל לאותה השראה אלוקית ישירה המאפשרת את הזכרת השם ככתבו. הרי"ף (הלכות ברכות דף כד עמוד א מדפי הרי"ף) ביאר את דברי הגמרא ביומא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד .נראה להסביר כי הרי"ף פסק זאת כהלכה מחייבת ,ובכך הוא קובע כי הזכרת השם המפורש במקדש יוצרת תביעה

רוחנית מהציבור כולו להגיב בהמלכת שמים ,וכי פעולה זו אינה מנהג בעלמא אלא חלק בלתי נפרד מעבודת המקדש. הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד הלכה י) פסק כי כהנים נושאים את כפיהם בבית המקדש בשם המפורש ובמדינה בכינויו .בדברי הרמב"ם נראה כי קיימת הבחנה חדה וברורה בין המקום שבו מותר להזכיר את השם ככתבו לבין כל מקום אחר ,מה שמלמדנו כי הגבלת ההזכרה אינה אקראית אלא תלויה במקום השראת השכינה ,וכל עוד אין אנו במקום זה ,חובה להשתמש בכינויים בלבד. הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (שם) הקשה מדוע הוגבל הדבר דווקא למקדש ,והרי כל מקום של קדושה ראוי לכך ,אלא שמסיים כי זו מסורת שאין גילוי שכינה אלא בבית הבחירה. נראה לחדד כי הראב"ד מורה לנו שהמקדש אינו מהווה גורם טכני בלבד ,אלא הוא התוצאה המוחשית של גילוי שכינה בעולם ,וממילא אין אפשרות להזכיר את השם במקום שאין בו את אותה נוכחות אלוקית גלויה. הספרי (פרשת נשא פרשה ו) ביאר ושמו את שמי בשם המפורש .נראה להסביר כי מקור קדמון זה מלמדנו שברכת כהנים בבית הבחירה הייתה נאמרת דווקא בשם המפורש ,וזאת משום שמעמד הברכה במקום גילוי שכינה מצדיק ואף מחייב שימוש בשם המפורש ,שכן השם והמקום מחוברים בהווייתם. לאחר שצללנו בים התלמוד ופסקי הראשונים ,נצעד עתה בעקבות גדולי האחרונים ,אשר העמיקו להבין את עומק היסודות הללו ,תוך שהם מנתחים את הנהגת הברכות והתפילות ואת הגדרים המציבים גבולות ברורים להזכרת השם בזמנים שאין בהם גילוי פנים. מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן קכח סעיף מד) כתב כי כהנים בבית המקדש היו נושאים כפיהם בשם המפורש ובמדינה בכינויו .מתוך דבריו ניכר כי פסק להלכה את דברי הגמרא והראשונים ,ומתוך כך נראה להבין כי ההגבלה אינה נובעת מחיסרון בחפצא של המקדש בלבד ,אלא מהיעדר גילוי השכינה המאפשר את הזכרת השם המפורש כהווייתו. המגן אברהם (אורח חיים סימן קכח סעיף קטן מט) העיר כי מטעם זה אין להזכיר את השם המפורש אפילו בסתר ,כי אין לנו גילוי שכינה אלא במקדש .נראה ליישב כי המגן אברהם מחדד שאין הדבר סגולה פרטית שניתן להשתמש בה מחוץ למסגרת הכללית ,אלא דין גמור התלוי במציאות השראת השכינה ,וכל עוד לא חזרה השכינה למקומה ,נותר השם נעלם מן הדיבור האנושי. המשנה ברורה (סימן קכח סעיף קטן קעט) ביאר שהטעם שאין הכהנים מזכירים בזמן הזה את השם המפורש הוא מפני שאין גילוי שכינה ,ואפילו אם ידע אדם את ההגייה המדויקת אסור לו להזכיר .נראה להוסיף כי בזהר הקדוש נתבאר שהזכרת שם ה' שלא במקומה מסוכנת ומביאה פורענות ,ולכן הכל נעשה בכינוי ,מתוך יראת הרוממות והכרה בחומרת הדברים. החיד"א בברכי יוסף (אורח חיים סימן קכח סעיף קטן נט) כתב שדבר פשוט הוא שאין מזכירים את השם המפורש אלא בבית הבחירה ,ואף מי שיודע אותו אסור לו להשתמש בו ,כי הדבר

תלוי בגילוי שכינה שאין לנו בזמן הזה .נראה לדייק בדבריו כי החיד"א מחזק שדין זה אינו מנהג בלבד ,אלא יסוד עמוק של תורה המושרש במציאות הרוחנית של העולם. החתם סופר בחידושיו למסכת סוטה (דף לח ע"א) האריך לבאר שמיתת שמעון הצדיק הפסיקה את הזכרת השם המפורש משום שנסתלקה השכינה ,ולא מצד חסרון המקדש עצמו .נראה ללמוד מכאן כי עיקר הדבר תלוי בגילוי שכינה ,וכשאין גילוי אפילו במקדש עצמו לא נאמר השם ,מה שמעיד על כך שהשם הוא תגובה ישירה לנוכחות האלוקית הגלויה. השדי חמד (מערכת השמות חלק ח כלל ט) הביא את הסוגיא והכריע שאין היתר להזכיר את השם המפורש מחוץ למקדש ,ואף במקדש לא ,אלא בזמן שהיה גילוי שכינה .נראה להסביר כי השדי חמד מבסס את ההבנה שהדבר אינו בגדר מקום פיזי בלבד אלא בגדר מצב רוחני של השראת שכינה ,שבלעדיה אין המציאות נפתחת להזכרת השם. מרן הערוך השולחן (אורח חיים סימן קכח סעיפים סה–סו) הסביר בפשטות שאין הכהנים מזכירים בזמן הזה את השם המפורש כי אין לנו מקדש ואין גילוי שכינה ,והוסיף כי עצם הזכרת השם בלא השראת שכינה עלולה להיחשב חילול השם .נראה לחדד כי בהסברו הוא מדגיש את הפחד והרעדה שצריכים ללוות את הדיבור בשם שמים ,ובמקום שאין הופעת פנים ,הדיבור עלול להפוך למעשה שלילי. לאחר שהתבוננו בדברי האחרונים ,נבקש כעת להביא את דברי גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר המשיכו ללבן את הסוגיה בעיניים של הלכה למעשה ,תוך שהם משלבים את עומק השקפת עולמם עם יסודות ההלכה הצרופה ,כדי להורות לנו את הדרך בה אנו מהלכים בזמנים אלו שבהם השכינה נסתרת. בכף החיים (אורח חיים סימן קכח סעיף קטן רפב) ציין שברכת כהנים במקדש בשם המפורש הייתה סוד גדול בהמשכת השפע ,ומשנסתלקה שכינה לא יכלו עוד להמשיך כן ,ולכן אין רשות לאיש בעולם להזכיר השם אלא בדרך הכינויים שנמסרו .נראה להסביר כי השם המפורש היה כלי להורדת שפע אלוקי גלוי ,ומשעה שהעולם נסגר בפני גילוי זה ,הרי שהשימוש בשם הפך לאיסור גמור. בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן ח) חידד שגם אם יש חכמים שמרמזים על אפשרות לדעת את ההגייה הנכונה ,מכל מקום אסור להשתמש בה ,מפני שדבר זה מסור רק למקום ולזמן שיש בו השראת שכינה .נראה ליישב כי גם אם הדיבור הפיזי אפשרי ,הרי שהתנאי הרוחני אינו מתקיים ,ובלעדיו המעשה נותר מנותק מהמקור האמיתי שלו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (תפילה חלק ג עמוד תכג) הביא בארוכה שאין שום היתר להשתמש בשם המפורש אלא במקדש ובזמן שהיה גילוי שכינה ,וכל שימוש בו בזמן הזה אסור באיסור חמור .נראה להוסיף כי בדבריו הוא מציב גבול ברור לדורות ,מתוך הבנה שכל ניסיון לגעת בנקודה זו בזמן שאין בו מקדש הוא בגדר פגיעה בקודש הקודשים. לאחר שהעמקנו בבירור המקורות והשיטות ,נבקש כעת להוריד את דברי התורה אל קרקע המציאות ולראות כיצד התובנות הללו מתרגמות להלכה ולמעשה בחיי היום יום.

לגבי קריאת שם ה' המפורש מחוץ למקדש ,נראה לבאר שאין בזה היתר כלל בזמן הזה ,אף במקום שמוגדר כמקדש מעט ,שהרי העיקר תלוי בגילוי שכינה ולא בכינוי המקום ,ולפיכך אין להזכיר את השם אלא בכינויים המקובלים. בעניין עניית ברוך שם אחר הזכרת השם ,נלמד שהחיוב המיוחד שנאמר במקדש אינו חל בגבולין ,ועל כן נוסח עניית הציבור בזמן הזה נשאר כפי תקנות חז"ל למטבעות התפילה והברכות ,ולא כעניית המקדש לאחר הזכרת השם המפורש. בדין ברכת כהנים בזמן הזה ,נראה להורות שאפילו אילו היה כהן שיודע את ההגייה המדויקת ,אסור לו להשתמש בשם ,שהרי אין לנו גילוי שכינה ,וממילא נושאים כפיהם בכינוי כמו שנהגו בכל הדורות מאז שנמנעו מלברך בשם. בבתי כנסת ובבתי מדרשות הנקראים מקדש מעט ,נראה להסביר שאין ללמוד מהם היתר להזכיר את השם המפורש ,כי אין די בכינוי המקום כדי להחליף את תנאי השראת השכינה שהייתה בבית הבחירה. בכתיבת פיוטים ותפילות שבהם נרמזים שמות ,יש להותירם בלשון כינויים המקובלים ואין לאיית צורות שיש בהן חשש קרבה לשם המפורש ,שהרי ההיתר השלם קיים רק במקדש ובשעת השראת שכינה. בדיני לימוד פרקי המקראות וההלכה שעוסקים בשם ,נראה לבאר שגם בלשון לימוד אין היתר לבטא את ההגייה המפורשת ,שהרי הלימוד בזמן הזה איננו דומה למעשה שהיה במקדש בשעת העבודה ובגילוי שכינה. בשאלה של צילום קול או הפצה דיגיטלית של קטעי תפילה וברכה ,נראה לקבוע שאין מקום לשחזר או להכניס הקלטה שבה נאמר השם ככתבו ,שאפילו אילו הייתה מציאותית הקלטה כזו ,אין לה מקום בהלכה בזמן שאין גילוי שכינה. בהכשרת כהנים לעתיד לבוא ,מסקנת ההלכה המעשית היא שלימוד ההלכות נעשה תיאורטית בכינויי השם ,והידיעה על מעשה השם במקדש נשמרת כמסורה לדורות ,אך אין בפועל שימוש בשם עד שייבנה המקדש ותשוב השראת שכינה. במעמדים ציבוריים מרוממים של שבתות וימים נוראים ,אף שיש תחושת רוממות ,נראה להבהיר שאין בכך כדי לשנות דין הזכרת השם ,שכן אין גוזרין הלכה מן ההרגשה ,והדבר תלוי במציאות השראת שכינה שהוגדרה בדברי חז"ל. לכל נידוני ספקות העוסקים בגילוי שכינה על ידי יחיד גדול או צדיק הדור ,נראה ללמד שאין מזה נפקא מינה להיתר הזכרת השם ,מאחר שהנהגת ההלכה נקבעת לכלל ישראל, ובפועל נשאר האיסור עד יוחזר עטרת המקדש לגאונה. לאחר שפסענו בנתיבי ההלכה המעשית ,נבקש כעת להעמיק ולהרחיב את המבט אל עבר הרעיון הטמון בסוגייתנו ,תוך שאנו מנסים לפענח את היסוד המהותי שמאחורי ההיתר להזכיר שם שמים בפי משה רבינו ,אל מול האיסור הכללי שנקבע לדורות.

נראה לבאר כי עצם הזכרת השם המפורש איננה פעולה טכנית התלויה בקירותיו של מקדש או במיקומו הפיזי של המזבח ,אלא במציאות רוחנית פנימית של הופעת שכינה. כאשר השכינה שורה בעולם ,מתגלה הסוד של הזכרת שם ה' ,וכשנסתלקה השכינה מחמת חטאי הדורות או השתנות המציאות ,ננעלו השערים ונאסר הדיבור המפורש .משה רבינו, בדמותו הייחודית והנשגבה ,לא עמד בדרגתם של שאר הנביאים ,אלא היה בבחינת שכינה מדברת מתוך גרונו .מכאן מתבאר כי בכל מקום שבו פתח משה את פיו ,נוצרה מציאות חדשה של גילוי אלוקי ,ומשום כך ,קריאתו בשם ה' עוררה את הציבור כולו להיענות בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ,שהרי הם לא שמעו קול אנושי גרידא אלא את נוכחות השכינה עצמה. מכאן נראה לחדש יסוד רחב ומשמעותי לכל אדם :חיינו אינם תלויים אך ורק במבנים חיצוניים ,אלא ביכולת המופלאה של האדם להפוך את מקומו למקדש מעט .כשהאדם חי מתוך הכרה עמוקה ודבקות שהשכינה עמו ,דיבוריו הופכים לדבר ה' ,ומעשיו הופכים למקדש מהלך .זוהי הקריאה הגדולה של הפסוק ,ובה מונח הכוח :בכל מקום שבו ייזכר שם שמים באמת ובתמימות ,שם מתעורר החיוב הבו גודל לאלוקינו .העמקה זו מגלה כי בשורשה של הסוגיה טמון סוד מהותי של כל עבודת האדם בעולם .השאלה האם השם המפורש נאמר רק במקדש איננה הלכתית בלבד ,אלא היא שאלת מהות :האם האדם מסוגל להכיל את נוכחות השכינה בתוככי הווייתו ,עד כדי כך שכל סביבתו תשתנה ותהפוך למקום של גילוי אלוקי. לאחר שנגענו בשורשי הרעיון ,נבקש כעת להמשיך ולהעמיק בחיבור שבין הסוגיה לנפש האדם ,לאמונה ולהנהגה היומיומית ,שכן מציאותו של משה רבינו מהווה עבורנו דגם ומורה דרך לכל הדורות. נראה לבאר כי נבואתו של משה היא הדגם המושלם של חיי האדם השלם ,שהרי הוא לא היה רק אדם פרטי ,אלא בבואת השכינה המהלכת בעולם .ממילא ,כשהוא קורא בשם ה' ,מתעוררת מציאות של קידוש ה' ציבורי ,והנה זהו יסוד גדול :הקריאה בשם ה' איננה פעולה פרטית של יחיד ,אלא הזמנה לאחרים להוסיף גודל לאלוקינו ,לחבר את הפרט לכלל. מכאן עלינו להבין ,אין האדם בעולם רק לעצמו ,אלא כל אמירה שלו וכל פעולה ,אם היא נעשית בשם ה' ,מיד מחייבת את הסובבים אותו להיענות .כמו במעמד משה ,כאשר יהודי חי מתוך אמירת שם שמים ,סביבתו כולה נמשכת אל קדושה ומתעוררת למציאות רוחנית גבוהה יותר. נראה להוסיף ולדון בדברי הנביא יחזקאל ואהי להם למקדש מעט ,המלמדים שכל בית כנסת וכל בית מדרש יכולים לשמש כתחליף לבית המקדש ,ויותר מכך ,כל יהודי יכול להפוך את חייו הפרטיים למקדש מעט אם רק יכניס לתוכם את השכינה .במבט מחשבתי עמוק ,אנו לומדים שהחיים כולם הם הזמנה מתמדת למפגש עם הבורא ,וכל יהודי נדרש לשאול את עצמו היכן הוא מציב את מוקד חייו .כאשר האדם מבין שדיבורו הוא כלי להופעת שכינה ,הוא מפסיק להתייחס למילים כאל דבר של מה בכך ,ומתחיל לראות בהן מנוף להרמת המציאות אל מדרגת הקודש .המפגש הזה עם השכינה אינו מוגבל למקום או לזמן,

אלא הוא נחלת הלב הדבק בבוראו ,המבקש בכל עת להפוך את המציאות הארצית למקום שבו ניכרת מלכות שמים. כאשר אנו ניגשים אל המצפן הפנימי הנבנה מתוך עיון בסוגיית קדושת השם והופעת השכינה ,אנו מגלים כי המסר המוסרי העולה ממנה הוא נוקב ,קורא להתבוננות עמוקה בטבעו של הדיבור האנושי ובאחריות הכרוכה בו. נראה להסביר כי לא די בכך שהאדם יידע שיש מקומות מקודשים שבהם מתגלית השכינה, אלא מוטלת עליו החובה להפוך את חייו למקום שבו שוכן כבוד ה' .משה רבינו מגלה לנו כי כאשר אדם חי באמת ,מתוך דבקות מוחלטת ,הופכת כל מילה שלו לקריאה בשם ה' ,וכל סביבתו מחויבת להוסיף גודל לאלוקינו .מתוך כך ,נלמד כי בכל דיבור שאדם מוציא מפיו יש כוח יוצר או חלילה מחריב .כאשר אדם נזהר בלשונו ,מזכיר שם שמים באהבה וביראה, הרי דיבורו הופך לכלי שבו מתגלה כבוד שמים בעולם .אך כאשר אדם מוציא מפיו דברי חולין או לשון הרע ,הוא מחלל את פיו שהוא בעצם מקדש מעט ,ופוגע במקור הקדושה שבו. עוד נראה לחדד כי העולם המודרני מלא ברעשים ובדיבורים ללא הרף ,אך דווקא בתוך המולת החיים נדרש האדם לזכור שכל מילה שלו יכולה להיות בבחינת כי שם ה' אקרא. כל אמירת ברכה ,כל מילה של תפילה ,כל פסוק שנאמר בשפתיים פשוטות ,כולם יכולים להיות גילוי שכינה קטן אם הם נאמרים באמת ובכוונה תחילה .עלינו לשוב ולחזק את עצמנו שלא להשתמש בפה אלא לדברים שמוסיפים גודל לאלוקינו ,ולהפוך את פינו ,את בתינו ואת חיינו כולם למקדש מעט שבו מתגלה שם שמים בעולם .זו אינה הטפה לחיים של פרישות יתרה ,אלא קריאה לחיים של מודעות ונוכחות ,שבהם האדם הופך את הדיבור לכלי שרת למלכות שמים. לאחר שעמדנו על עומק הסוגיה ,נבקש כעת לאסוף את התובנות המעשיות שילוו אותנו בחיינו ,ומהן נצייר את עיקר העניין המזוקק מתוך דברינו .בכל ברכה שאדם מברך על מאכל או על מצווה ,עליו לזכור כי הוא מקיים את הפסוק כי שם ה' אקרא ,וכל מי שסביבו נדרש להשיב בלב או בפה אמן הבו גודל לאלוקינו .כאשר הורה מברך ברכת התורה בבוקר בקול רם ,ילדיו לומדים ממנו לענות אמן ,ובכך מתגשמת התמונה שמשה רבינו לימד ,כי הקריאה בשם ה' מביאה את הציבור שסביב להוסיף גודל לאלוקינו .בשעת תפילה בבית הכנסת ,אף שאין אנו במקדש ,עצם ההשתתפות בציבור והענייה אמן אחר חזרת הש"ץ היא בבחינת ברוך שם ,ענייה קולקטיבית שממשיכה שפע אלוקי .גם בשיחה יומיומית ,כאשר אדם מזכיר שם שמים באהבה וביראה ,למשל אומר בעזרת ה' או ברוך ה' ,הוא מזכיר לעצמו ולסובבים אותו שכל מציאותו תלויה בהנהגת ה' ,ובכך הופך רגע פשוט לגילוי שכינה קטן .כל אחד מאתנו יכול להפוך את ביתו למקדש מעט על ידי הקפדה שהדיבור שבו יהיה דיבור קדוש, נקי ,מלא אמונה ויראת שמים ,וכך נמשכת שכינה אל הבית .האדם נדרש תמיד לשאול את עצמו :האם הדיבור שלי עכשיו הוא בבחינת כי שם ה' אקרא המביא אחרים להוסיף גודל לאלוקינו ,או חלילה הפוך.

עיקר העניין: נמצאנו למדים כי הזכרת השם המפורש אינה תלויה דווקא במקדש הגשמי אלא במהות גילוי השכינה .בבית הבחירה נאמר השם המפורש משום שהשכינה שורה שם ,אך לאחר שמת שמעון הצדיק נסתלק הגילוי ואף במקדש לא נאמר עוד .משה רבינו ,לעומת זאת ,שכל נבואתו הייתה מדרגה שאין למעלה ממנה ,ושכינה מדברת מתוך גרונו ,הפך את כל מקום עמידתו למקדש מהלך .משום כך ,כאשר קרא בשם ה' נתחייבו ישראל לענות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד .ומכאן מסר נצחי לכל יהודי :לא המקום הוא העיקר אלא המעמד הפנימי .כל יהודי יכול להפוך את חייו למקדש מעט ,אם רק ידבר בלשון נקייה ,יזכיר שם שמים ביראה ובאהבה ,ויהפוך את פיו לכלי של השראת שכינה .ודבר זה יקר ונשגב במיוחד בימים אלה ,שבהם אנו עומדים עת שערי שמים פתוחים וכל דיבור יכול להכריע .כאשר נזכה לומר מילה אחת לשם שמים ,כאשר נפתח תפילה מפינו באמת ,נהפוך ברגע אחד פשוט את ביתנו ,שולחננו וליבנו למקום שבו מתגלה שם ה' .כשם שעמד משה רבינו במדבר וקרא כי שם ה' אקרא והעם כולו ענה הבו גודל לאלוקינו ,כך גם אנו יכולים בכל רגע להפוך את חיינו להד יהודי אדיר המכריז על מלכות שמים .קולנו הקטן מצטרף לשירת ההיסטוריה ,וכל נשימה הופכת לתפילה :ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד .הדיבור המזוכך הופך את האדם למשכן לשכינה בכל מקום ובכל עת .המלכת ה' בפינו יוצרת את האחדות המקשרת בין הפרט לכלל וממשיכה שפע לעולם.