נבואת משה רבינו – מדוע בחר לפתוח בגשם כבד ולא בטל רך?

בירור מדוע "יערף כמטר לקחי" קודם ל"תזל כטל", והרעיון שהסרת מכשול והכשרת הכלי קודמות להשפעה רכה ומחיה.

וניזאה תשרפ

שנית ,כאשר אנו עוסקים בחינוך הילדים או בבניית הבית ,עלינו לזכור את המסר של אחדות התורה .אין אנו מנחילים לדורות הבאים שברים של ידע או אוסף של מנהגים ,אלא תורה שלמה ,עולם חי ומלא .השקעה בלימוד ,בקניית ספרי קודש ובהפיכת הבית למקום של תורה היא ביטוי להכרה שאין אנו רשאים להגיש לילדינו רק פרשיות מהחיים ,אלא את השלמות כולה ,מתוך שאיפה שיזכו להיות גם הם נושאי תורה בעצמם. שלישית ,בכל הנוגע לאחריות האישית ,עלינו להיזהר מהנטייה להישען על ירושת העבר בלבד .כשם שמצוות הכתיבה מחייבת כל אדם לכתוב משלו ,כך עלינו לשאוף לחדש ולהוסיף, לא להסתפק במה שקיבלנו מהדורות הקודמים .האדם נקרא לגלות את החלק שלו בתורה, את האות הייחודית שלו שרק הוא יכול לחקוק ,מתוך מודעות לכך שספר התורה הפרטי שלו הוא תרומתו הייחודית לנצח ישראל.

עיקר העניין: מצוות כתיבת ספר תורה ,הנלמדת מן הציווי על כתיבת השירה ,אינה פעולה טכנית של סופר ,אלא עדות לכך שהתורה היא חטיבה אחת של אור שאינה ניתנת לחלוקה. למדנו כי כשם שאין כותבים פרשיות פרשיות ,כך עבודת ה' של האדם נדרשת לשלמות ,לאחדות ולרציפות ,ללא פיצול בין הלב למעשה .המצוה תובעת מאיתנו לקחת אחריות אישית ,לא להסתפק בירושת אבות ,אלא ליצור חיבור חי ובלתי אמצעי עם דבר ה' .בכל רכישת ספר ,בכל שעת לימוד ובכל רצון להוסיף קדושה לחיים ,אנו כותבים את ספר חיינו ,הופכים את התורה לנשמתנו ומגלים כי אנו חלק מאריג אחד נצחי ומפואר ,הנפרש מסיני ועד ימינו אלו ,ומחכה שכל אחד מאיתנו יכתוב בו את חלקו באהבה ובאמונה. האדם אינו נדרש להיות מושלם ,אלא להיות שלם – לחבר את כל חלקי חייו לאור התורה הגדול .כל אות שאנו מוסיפים היום בחיבור אישי לתורה ,היא אות שמבטיחה שהסיפור היהודי שלנו ימשיך להאיר לעד.

נבואת משה רבינו – מדוע בחר לפתוח בגשם כבד ולא בטל רך? יש רגעים בתורה שבהם הסדר הדק מן הדק מגלה לנו עולם שלם .לא במקרה פתחה שירת האזינו במילים יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי .חז"ל דרשו שתלמיד חכם הגון תורתו נמשלת לטל ,ותלמיד חכם שאינו הגון תורתו נמשלת למטר כבד המעריף ומכה .והשאלה חודרת ללב ,מדוע הקדימה התורה את המטר ,שהוא משל לתלמיד חכם שאינו הגון ,לטל שהוא משל לתלמיד חכם הגון .וכי אין ראוי לפתוח דווקא בהגון ,בנועם הטל ,ברכות התורה המתפשטת ברכות ובחן? מדוע אפוא סדרה התורה אחרת ,להקדים את מה שנראה שלילה על פני האור? האם יש כאן רמז עמוק על סדרי לימוד התורה ,או שמא מדובר בהוראה

חינוכית כללית שהסרת הרע קודמת לבניין הטוב? האם מטר התורה הקשה והכבד קודם לטל התורה הנעים ,או שמא המפתח טמון בחובתנו להרחיק תחילה את הפסול כדי שתוכל להתקיים התורה בהדר ובטהרה? התורה פותחת את שירתה המופלאה בהשוואה כפולה ,והמפרשים מבקשים לפצח את פשר ההשוואה הזו" :יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב" (דברים לב ,ב). רש"י (דברים לב ,ב) פירש :יערף כמטר לקחי לשון הורדה ונטיפה ,תזל כטל אמרתי דברי תורה נמשלו למטר ולטל ,לומר לך מה המטר לטובה אף דברי תורה לטובה .אלא שהמטר פעמים שהוא קשה ומזיק ,ואילו הטל לעולם לברכה ,ללמדך כי כך תלמיד חכם אם הגון הוא תורתו לברכה ,ואם אינו הגון הרי היא לו לרועץ .רש"י מלמדנו שקיימת איכות של מטר ,שעלולה להיות קשה ,ואיכות של טל ,שהיא כולה ברכה ,והקשר ביניהם תלוי כולו בהגונות של הלומד. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לב ,ב) ביאר :כי המטר יורד בכובד ובכוח ,ואילו הטל יורד בנחת ,ולכך נמשלו דברי התורה לשניהם יש בהן צד של חוזק ועמל ,ויש בהן צד של נועם ועדינות .כאן אנו רואים שהתורה זקוקה לשני הכוחות הללו ,גם לכוח החזק והמכריע וגם לעדינות המלטפת ,ושניהם חיוניים לבניין התורה. הרמב"ן (דברים לב ,ב) כתב :כי נמשלה התורה למטר ולטל ,מפני שכשם שהעולם אינו יכול להתקיים בלא מטר ובלא טל ,כן אין העולם יכול להתקיים בלא התורה .אלא שיש מדרגות בהשפעתם ,המטר משפיע בעוז ופורץ גבולות ,ואילו הטל יורד תמיד ברכות ומחיה בעדינות. הרמב"ן רואה בתורה יסוד קיומי שמשתמש בכלים שונים – לעיתים בעוצמה גדולה ולעיתים ברוך ובעדינות – כדי להחיות את העולם. בעל הטורים (דברים לב ,ב) כתב :כי המילה יערף רומזת לעריפה ,דהיינו שיש בתורה צד של דין וחומרה ,והטל רומז לחסד ונעימות .לכן נזכרו שניהם יחד כדי ללמד על שני צדדי הלימוד .לפי זה ,המטר הוא ביטוי לדין ,בעוד הטל הוא ביטוי לחסד ,והשילוב ביניהם הוא זה שיוצר את השלמות. הספורנו (דברים לב ,ב) פירש :כי יערף כמטר בא לומר שלימוד ההלכה הקשה והעמוקה הוא כגשם עז המפרה את השדות ,וכתזל כטל אמרתי רומז לדברי אגדה המיישבים את הדעת ומביאים נעימות ,כטל המאיר בלילה .הוא מזהה את המטר עם עמל ההלכה ואת הטל עם לימוד האגדה ,ומדגיש את החשיבות של שניהם לעבודת ה’. האור החיים הקדוש (דברים לב ,ב) חידש :כי התורה נמשלה למטר ולטל ,כי יש תלמידים שמוכנים לקבלה כטל מעט מעט ,ויש תלמידים שאפשר להנחילה להם כגשם רב ועז .ולפיכך בא הפסוק לכלול את כל סוגי הקבלה ,ללמד שהתורה יורדת לכל אחד לפי כוחו .הרב הקדוש מלמד אותנו שהתורה מתאימה את עצמה ליכולת הקליטה של האדם ,בין אם הוא מסוגל לקלוט בעוצמה ובין אם הוא זקוק להשפעה רכה. אנו ניגשים עתה אל לב בית המדרש ,אל דברי הגמרא הקדושה ,המשרטטים את גבולות הקדושה והסכנה הטמונים בדרכי הלימוד.

וניזאה תשרפ

הגמרא במסכת תענית (דף ז ע"א) לימדה :אמר רבי חנינא בר פפא כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר ,וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם מיתה שנאמר יערף כמטר לקחי .אם תלמיד חכם הגון הוא תורתו תזל עליו כטל ואם לאו ערפהו כמטר .כאן מונח היסוד לכל דיוננו ,התורה אינה משתנה ,היא אותה תורה ,אך הלב הקולט אותה הוא שקובע אם היא תהיה מים חיים של ברכה או ,חלילה ,כוח סוחף ומזיק. הגמרא במסכת חגיגה (דף יד ע"א) ביארה :שדברי תורה נמשלו לאש ולמים ,ללמד כי יש בה כוח להחיות ויחד עם זאת כוח להחריב אם אינה נלמדת כראוי .ההשוואה לאש ולמים היא עצומה ,שניהם כוחות טבע שאי אפשר בלעדיהם לקיום העולם ,אך שניהם דורשים מיומנות, זהירות ויראת שמיים כדי שלא ישרפו או ישטפו את המשתמש בהם. הגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב) הוסיפה :על תלמיד חכם שאין תוכו כברו שנמשל לקדש מבפנים ומבחוץ ,שאם אינו הגון סופו שנעשית לו התורה סם מיתה .הגמרא כאן אינה מדברת על אדם חיצוני ,אלא על האדם הפנימי .מי שהקדושה אינה חקוקה על לוח ליבו ,עלול למצוא את עצמו נלחם בתוך התורה במקום לצמוח ממנה .זהו המבחן האמיתי ,לא מה שאנשים רואים מבחוץ ,אלא מה שמתרחש בתוככי הנשמה בעת הלימוד. אנו ניגשים עתה אל עומק דעתם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קדשם חצבו בנבכי הפסוקים כדי לגלות לנו את סוד כוחה של התורה .הם אינם מדברים על מטר וטל כמשלים פיוטיים בלבד ,אלא ככוחות חיים הפועלים בקרבנו ,ככאלו המגדירים את איכותו של הקשר בין הלומד לבין דברי אלוקים חיים .רבותינו מגלים לנו שהקדושה דורשת הכשרה ,שהטוב דורש פינוי מקום ,ושלא ניתן לטעום את המתיקות בטרם חווים את כובד האחריות. הרשב"א בחידושיו במסכת תענית (דף ז ע"א) ביאר יערף כמטר לקחי ,אף על פי שהתורה כולה חיות ,אם אינו לומד לשמה או שאינו הגון ,עלולה להיות לו לרועץ .המטר פעמים רבות מזיק, אך הטל לעולם לברכה .נמצא שהקפידו חז"ל להדגיש שהלימוד צריך להיות בכשרות ובטהרה, ולא די בעצם העיסוק בתורה .הוא מלמדנו שקיימת סכנה אמיתית בלימוד שאינו מלווה בטיהור הכוונות ,והמטר ,בכוחו הגדול ,יכול להפוך למסוכן אם הלומד אינו מוכן לקבלו בענווה. המהרש"א בגמרא תענית (דף ז ע"א) חידש יערף כמטר מורה על השפעה מרובה וגדולה, שאם הלומד אינו הגון הוא נחנק בה ,ואילו תזל כטל היא השפעה מועטת ונעימה ,ההולמת את מי שמוכן לקבלה .לשון עריפה מורה על קושי ,ואילו לשון טל מורה על נועם .הוא מאיר את עינינו בכך שהקושי של המטר אינו נובע מהתורה עצמה ,אלא מאי-ההלימה שבין העוצמה האדירה של התורה לבין כלי הקיבול של האדם שלא הכין את עצמו כראוי. רבינו בחיי (ספר כד הקמח ,ערך תורה) כתב התורה נמשלה למטר ולטל ,כי המטר קשה והטל רך ,ללמד שאם האדם הגון התורה תהיה לו לרפואה ונחת ,ואם אינו הגון הרי היא לו לקושי ועריפה .בדומה לדברי חבריו ,הוא מדגיש כי התורה היא חומר גלם רוחני ,והאדם הוא זה שקובע את אופי השפעתה על נשמתו .המטר הוא הדין ,והוא תנאי הכרחי כדי שהטל ,שהוא החסד ,יוכל להופיע ולהרוות את הלב.

הריטב"א בחידושיו בגמרא יומא (דף עב ע"ב) ביאר התורה עצמה היא אש ומים ,והיא יכולה להיות חיים או מיתה ,הכל תלוי במעמדו הפנימי של הלומד .וזהו שדרשו חז"ל ביעקבין הפסוק יערף כמטר לקחי .הוא מדגיש שאין כאן עניין חיצוני של מטר וטל ,אלא מציאות של אש ומים המצויים בתוך הלימוד עצמו ,והאדם הקורא בה הוא המכריע האם להשתמש בה כאש השורפת את יצרו ,או כמים המחיים את נפשו. נמצאנו למדים מכל דברי הראשונים שתורת ה' היא ככוח של מים יורדים מן השמים, והאדם הקולט אותם הוא שיקבע אם יהיו לו לברכה או חלילה לנזק .הקדמת המטר לטל אינה מקרית ,היא נועדה להורות לנו כי שלב ההתמודדות ,העריפה ,והטיהור ,הם המבוא המוכרח לכל ירידת טל של ברכה .בלי המטר ,הלב נשאר יבש וגאוותן ,ורק לאחר שחווים את כובד הדין ואת האחריות הכבדה ,הלב פנוי לקלוט את הטל העדין. אנו מעתיקים את מבטנו מן הדרשה אל המעשה ,אל השולחן הערוך ,היכן שהמילים הופכות להוראות חיים .אם התורה נמשלה למטר וטל ,וסדר הפסוק מלמד על סכנה ועל הכשרה ,הרי שזה חייב לבוא לידי ביטוי בהנהגת הלימוד היומיומית שלנו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפה סעיף א) פסק מברך על התורה ,אלו הדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו' .בביאורו של הגאון מווילנא בביאור הגר"א (שם) נתבאר שטעם התקנה נובע מן הדרשה בתלמוד על הפסוק יערף כמטר לקחי ,ללמד שחייבים להקדים כלי קיבול של יראת שמיים וקבלת עול ,שהם המטר ,כדי שהלימוד יהיה לטל ברכה ולא למטר מזיק. החפץ חיים במשנה ברורה (אורח חיים סימן רפה סעיף קטן ב) ביאר את חובת הברכה בכך שהאדם צריך להכיר בכך שהתורה היא מתנה משמים ,ואם הוא ניגש אליה ללא הברכה ,הוא עלול להתייחס אליה כאל חכמה אנושית בלבד ,ובכך הוא מוריד את קדושתה למקום שבו היא יכולה להפוך לו לרועץ .הברכה היא המטר המכין את הלב לקראת הטל. הגאון רבי יעקב חיים סופר בכף החיים (אורח חיים סימן מז סעיף קטן יז) חידש שברכות התורה כוללות בתוכן את ההכרה בכך שהקב"ה נתן לנו את התורה ,ורק מתוך הכרה זו האדם הופך להיות כלי ראוי .מי שמדלג על הברכה ,מבקש לטעום את הטל בלי לעבור דרך המטר ,ובכך הוא פוגם באיכות הלימוד שלו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות ברכות חלק א עמוד רנה) כתב שחובת הברכה נועדה לעורר את האדם לפני הלימוד ,להזכיר לו מי נתן את התורה ומהי אחריותו של הלומד, כדי שלא יבוא לידי טעות של לימוד שלא לשמה. נמצאנו למדים כי ההלכה קבעה את המטר ,שהם הברכה והכניסה לעול התורה ,לפני הטל, שהוא עצם הלימוד והשגתו .הברכה היא השומרת על כך שהלימוד לא יהפוך למטר מזיק. לאחר שראינו את היסודות בפוסקים ,נתבונן בדברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר הטמיעו את הדרשה הזו בתוך סדרי הלימוד והחינוך של עולם הישיבות .הם מורים לנו כי הסדר שנכתב בתורה אינו רק עניין שבמחשבה ,אלא תוכנית עבודה מעשית לכל מי שחפץ שהתורה תהיה לו לטל ברכה ולא למטר המעריף ומכבה.

וניזאה תשרפ

הגאון רבי יהודה ליווא בנתיבות עולם (נתיב התורה פרק א) ביאר שהתורה היא חיות לעולם כולו ,אלא שכאשר היא נלמדת שלא כהוגן היא נהפכת לסם מיתה ,ולכן נמשלה למטר ולטל. סדר הפסוק עצמו בא כרמז אזהרה ,להקדים ולהבין שסכנת הלימוד שלא לשמה או שלא בהגינות היא קודמת .הוא מלמדנו כי האחריות של הלומד היא לוודא תחילה את התאמתו הפנימית ,בטרם ייגש אל השפע הגדול של התורה ,שכן הכלי חייב להיות נקי ומוכשר. הגאון רבי יחזקאל לנדא בנודע ביהודה (דרשות לחנוכה) חידש שהתורה היא מקור חיים לעולם ,אלא שלומד שאינו הגון מושך על עצמו קטרוג ,וזהו שנאמר יערף כמטר לקחי. וכך חידד שהפסוק מזהיר תחילה מפני הנזק ורק אחר כך מגלה את צד הברכה .בדבריו הוא מחדד את התפיסה כי החשש משימוש לא נכון בתורה הוא חלק בלתי נפרד מלימודה ,ועל האדם להקדים לכל לימוד את הבירור האם ליבו שלם עם השם ועם תורתו. הגאון רבי משה סופר בחידושי חתם סופר (על מסכת תענית דף ז ע"א) ביאר שהתורה בכוחה להפוך למטר סוחף או לטל מרווה ,ולכן הקדים הכתוב את המטר כדי להזהיר מפני הסכנה, ללמד שסכנת הפסול קודמת להבטחת הברכה .הוא מדגיש כי עצם הקדמת המטר נועדה להטיל מורא ויראה על הלומד ,כדי שיבין שאין התורה מופקרת ,ואין היא נתונה להבנה שטחית או כוחנית .היראה הזו ,שהיא תחילת חוכמה ,היא שפותחת את הדרך אל הטל. נמצאנו למדים מכל דברי רבותינו האחרונים כי סדר הלימוד מחייב את הלומד לעבור תהליך .אין זה לימוד טכני של דפים ושורות ,אלא יצירת מערכת יחסים עם דבר ה' .התחנה הראשונה היא ההכרה בכובד האחריות – המטר – שחובה להקדים לכל התעלות – הטל. האחריות המוטלת על כתפי המנהיגים וראשי הישיבות היא כבדה מנשוא ,שכן הם האמונים על משמרת התורה ועל קביעת גבולות הקדושה בתוך המחנה .מתוך עיון בסדר הפסוק יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי ,אנו למדים כי הנהגת הציבור מחייבת תחילה את הסרת המכשול והגנה מפני הפסול ,ורק אחר כך פתיחת שערי ההשפעה לכלל. הגאון רבי חזקיה מדיני בשדי חמד (מערכת התורה חלק ח כלל קז) ביאר שהקדמת המטר לטל נועדה להורות שכאשר יש תלמיד שאינו הגון יש לחשוש תחילה לנזקו ,ורק אחר כך להכיר בברכה שבהגון .הוא מלמדנו שאין מדובר בשיקול דעת אנושי גרידא ,אלא בחובה המעוגנת בסוד הפסוק ,להקדים את הגנת המחנה מכל השפעה שלילית ,שכן נזקו של תלמיד שאינו הגון יכול להפיל את כלל הישיבה. הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (אורח חיים סימן מז סעיף ב) כתב שהפסוק מלמדנו כי עיקר התורה הוא מקור חיים ,אך צריך להזהיר תחילה את הלומד שאינו הגון פן יתהפך לו לרועץ .לכן פתחה התורה במטר ורק אחר כך בטל .הוא מדגיש כי הנהגת הציבור צריכה להיות כזו שאינה מתעלמת מהסכנה ,אלא מציבה אותה בחזית ,כדי שכל לומד ידע וייזהר מלהכניס עצמו להשפעות שאינן ראויות. הגאון רבי יעקב חיים סופר בכף החיים (אורח חיים סימן מז סעיף קטן יז) חידש שהתורה נמשלה למטר ולטל מפני שהיא משפיעה על כל אדם לפי מדרגתו ,ומי שאינו ראוי סובל ממנה ,ומי

שראוי נהנה ממנה .הקדמת המטר באה להזכיר תמיד את צד הדין שבדבר ,ובהנהגת הציבור חובה על המחנכים לדאוג שהשפע שניתן יהיה מותאם לכלי הקיבול ,ולא לאפשר לכל הרוצה ליטול את השם בלי הכשרה מוקדמת. מתוך דברי רבותינו עולה תמונה ברורה ,בהנהגת הציבור אין מקום לעצימת עיניים. האחריות על טהרת המחנה קודמת לכל פתיחות ,שכן ברכה אינה יכולה לשרות במקום בו נמצאת פסולת .סדר הפסוק הוא המצפן למחנך ולמנהיג ,המורה להסיר תחילה את המטר המזיק ,את הגורמים המקלקלים ,ורק אז להשקות את הציבור בטל התורה המרווה. אנו מתבוננים כעת אל תוככי עולמו הפנימי של הלומד ,אל המקום שבו האדם ניצב לבדו מול דפי הגמרא ,מול דברי האלוקים חיים .הלימוד האישי הוא רגע של התייחדות ,אך חז"ל לימדונו שגם ברגע הזה ,שבו נדמה כי אדם רשאי לנהוג כרצונו ,עליו להיזהר ולהישמר .הסדר שנכתב בפסוק ,הקדמת המטר לטל ,משמש כמורה דרך גם לאדם הבודד בחדרו ,המבקש לזכות להשראת השכינה על תלמודו. הגאון רבי יצחק יעקב וייס במנחת יצחק (חלק י סימן צט) כתב כי המטר קודם לטל להורות שתחילה יש לעמוד על חשש קלקולו של הלימוד ,ורק אחר כך ניתן להתבונן בברכתו של הטל .בדבריו אלו הוא מציב בפנינו מראה ,המאלצת אותנו לבחון את המניעים שלנו לפני שאנו פותחים את הספר .האם אנו ניגשים ללימוד מתוך רצון לדעת ולהתקרב ,או מתוך מניעים של יוהרה וסיפוק עצמי? הזהירות הזו ,של בדיקת הכוונה ,היא המטר שחייב להקדים את ירידת הטל של ההבנה וההתעלות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (ברכות חלק א עמוד רנה) סיכם את דברי חז"ל והאחרונים כי יסוד הפסוק בא להזהיר שהלימוד צריך להיות בכשרות ,ואם אינו כן נעשה לרועץ .לפיכך לא הוזכר הטל אלא לאחר שנאמר תחילה יערף כמטר לקחי .הוא מחזק את ידינו בכך שמבט זה אינו בא לייאש ,אלא להעניק לנו את הכלים הנכונים .כאשר אדם יודע שבידו הכוח להפוך את התורה לסם חיים ,הוא מבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו בכל שורת גמרא שהוא הוגה בה. הזהירות הנדרשת בלימוד האישי היא איפוא הכרה מתמדת בכך שהתורה אינה חפץ ,אלא ישות חיה שזקוקה ללב טהור כדי להשתכן בו .אין כאן דרישה לשלמות מוחלטת בבת אחת, אלא דרישה למגמה של אמת .האדם נדרש בכל בוקר ובכל סדר לימוד ,להסיר את ה"מטר" של העכבות והפניות הזרות ,כדי שהתורה תוכל להשקות אותו ב"טל" של חוכמה ,בינה ודעת. מי שמשקיע בבירור הפנימי הזה ,מגלה שהתורה נפתחת לפניו בדרכים שלא הכיר קודם לכן. לאחר שפרסנו את הדברים וראינו את עומק היסודות בתורתם של ראשונים ואחרונים, הגיע הזמן לרדת אל השטח ,אל חיי המעשה ,שכן זהו כוחה של תורה – שהיא מורה נתיב לכל צעד של אדם בדרכו. בלימוד התורה יש להדגיש תחילה את הזהירות שלא יהפוך הלימוד לרועץ .לכן קודם כל נדרשים לברר שהלומד לומד לשם שמים ובטהרה ,ורק אחר כך לעסוק בהנאות של נעימות התורה.

וניזאה תשרפ

בענייני חינוך תלמידים ,אם נמצא תלמיד שאינו הגון ,יש להקדים את הסרתו או תיקונו בטרם יישב עם חברים הגונים .שהרי מהכתוב למדנו כי חשש הקלקול קודם להבטחת הברכה. בסדרי הלימוד ,חובה להניח יסוד של יגיעה ועמל בהלכה ,גם אם היא דומה למטר כבד וקשה ,ורק אחר כך לעבור ללימוד אגדה ונועם הדרוש הנמשלים לטל. בתפילה ובעניית אמן ,יש להיזהר שהפה יהיה טהור ,כי אם אינו הגון אף ברכות ותפילותיו נהפכות עליו למטר מזיק ,ואילו אם הוא הגון כל דבריו כטל המוסיף חיים .בהנהגת הציבור, יש להקדים ולברר את נקיון המחנה מכל פגם ותלמיד שאינו הגון ,בטרם ניתן מקום לפריחת התורה .זהו סדר הפסוק להסיר את המטר המזיק לפני שנקבל את ברכת הטל .גם בלימוד אישי ,על האדם להקדים לעצמו בדיקה אם כוונותיו לשם שמים ואם דרכיו נקיות ,פן יהפוך הלימוד עליו לרועץ .רק לאחר ההקדמה הזו יוכל להרגיש את מתיקות הטל. כל אדם בחייו הפרטיים לומד מכאן שההתמודדות עם חולשותיו ותיקון פגמיו קודמים לכל חכמה שיקבל .רק לאחר העריפה של הפסול מתאפשרת ירידת הטל של התורה לחייו. ישנו רעד קדוש העובר בלב הלומד את דברי משה רבינו בשירת האזינו .הנה אנו ניצבים מול הפסוק יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי ,ומרגישים כי אין כאן רק מילים ,אלא מפה רוחנית לכל יהודי .התורה מדמה עצמה למים היורדים מן השמים ,אך היא טורחת להבחין בין שני סוגי ירידה :מטר כבד וטל עדין .חז"ל בתלמוד גילו לנו שאין זה משל סתמי ,אלא מפתח חינוכי לכל הנהגת התורה .המטר ,אותו גשם עז ורב ,מייצג את צד הדין ,את חומרת התורה ,את עמל ההלכה המכביד והכופה את הלומד למסור נפשו על הבנת דבר ה' .הטל לעומתו מייצג את החן ,את נועם התורה ,את הדרוש והאגדה המרווים את הלב ומנעימים את הדרך .שני הצדדים הכרחיים ,אולם הפסוק מלמדנו כי אין טל בלי מטר מקדים .אי אפשר להגיע לנעימות בלא עמל ,אי אפשר לטעום את מתיקות התורה אם לא קדם לה זיעת הלימוד. המסר המוסרי הצפון בפסוק נוגע אל חיי היום יום של כל יהודי .האדם מטבעו מבקש את הטל ,את הנעימות ,את השקט ,את המילים הרכות של התורה המחיות ומנעימות את הנפש. אך התורה הקדימה ואמרה יערף כמטר לקחי ,ללמדנו שאין טל בלי מטר ,אין מתיקות בלי אחריות ,אין חן בלי עמל. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק באורות התורה (פרק י) חידש :כי העמל בתורה ,שהוא בחינת מטר ,הוא המכשיר את הלב להיות ראוי לקבל את התגלות האור הפנימי ,שהוא בחינת טל .הוא מבהיר כי ללא כובד האחריות והעמל ,הלימוד נותר חיצוני ,וכדי להגיע לעומק הנשמה ,על האדם להסכים לעבור דרך הקושי וההכנעה. הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בשיעורי הגרי"ד על ענייני תורה (עמוד רמב) ביאר :כי הקדמת המטר לטל נועדה להבטיח שהאדם לא יחפש מנוחה בטרם יקבל עול מלכות שמים. המטר הוא הדין ,והוא תנאי הכרחי כדי שהטל ,שהוא החסד ,יוכל להופיע ולהרוות את הלב. ללא תשתית של דין ואחריות ,כל ניסיון לחוש נועם רוחני עלול להוליד אשליה ,ולא אמת.